מסכת פסחים דף ע״ה עמוד א׳

לקיוהא דפירא איגדו"ר (איגרו"ר: חמיצות) טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו:

הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה שבלעו צלי הראשון:

מנוקבת עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל:

לדברי האוסר בפרק כל שעה (פסחים כו:) רבי אומר הפת אסורה:

מהו הכא אין שבח עצים בפת:

צלי אש קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא:

אאש קפיד רחמנא וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש:

חתכו לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני"ר בלע"ז:

וגרפו ואפה בו את הפת מהו תימה לריב"א מאי קבעי הא קתני סיפא בישלה ע"ג גחלים דברי הכל מותרת ואפי' למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו ותירץ ר"י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר"י כיון דהפת אסור כשאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא אסור הפת ופי' ר"י דאפילו כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ולא משמע כן בשמעתין וגם לא הוה שייך לפלוגי אי יש שבח עצים בפת אי לא ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר:

אין לי אלא שנכוה באש מניין כו' אע"ג דשחין ומכוה שוין לכל דבר דשחין ומכוה מטמאים בשבוע אחד בשיער לבן ובפשיון מ"מ נפקא מינה לענין צירוף דשחין ומכוה אין מצטרפין:

נכוה בגחלת בגפסיס כו' תימה מה בין גפסים רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא ביה והכא איצטריך סיד וגפסיס רותח ריבוייא אבל מאש לא הוה ידענא:

הא לאו הכי גחלת לא איקרי אש נראה לרשב"א דהוה מצי למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולא איצטריך לשנויי בע"א אלא משום לשון אחרון דלעיל מיהו תימה אמאי לא משני דרבי איירי בגחלים לוחשות והכא לא איצטריך לרבויי אלא עוממות דלא איקרי אש כדמוכח בסמוך וי"ל נהי דגחלת דקרא היינו עוממות סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות:

למעוטי אבר מעיקרו הקשה ה"ר יוסף נימא באש פרט תשרף כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי ואפילו אבר מעיקרו דלא דמי לפרט וי"ל דכלל דתשרף קאי אפרט כלומר במה תשרף באש הלכך לא מרבינן מתשרף אלא דומיא דאש דקאי עילויה והוי כלל הצריך לפרט דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פח:) דאין דנין אותו בכלל ופרט ריב"א. והקשה רבינו יעקב דאורלינ"ש אמאי איצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעינן ליה מדאיצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשורפה באבר מעיקרו דאי יכול לשורפה בו א"כ פשיטא דלא דחיא שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דלא פירכא היא כלל דאיצטריך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאי לא תימא הכי תיקשי אמאי איצטריך קרא דלא דחי שבת כיון שיכול להרתיח פתילה של אבר מערב שבת: [ועיין תוס' יבמות ו: ד"ה טעמא]:

באש תשרף לרבות כל שריפות דתשרף ריבויא הוא דהוה מצי למיכתב באש תמות:

התם איתא לקיוהא דפירא כו' רבינא אמר אע"ג דלא אסמיק חיליה אסור אי אפשר דלית ביה שורקי דדמא וקיי"ל כרבינא ולחומרא:

מתני' אין צולין את הפסח על האסכלה ואם היתה אסכלה מנוקבת מותר ומבעי לן אליבא דמאן דאסר לצלות את הפסח על האסכלה דסבר כיון שאין האש בעצמה סובבת אותו אין צלי אש:

תנור שהסיקו בקליפי ערלה שהן איסורי הנאה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האומר צליית הפסח באסכלה מהו אמר ליה רב אדא הפת מותרת.

איני והאמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שתי פעמים ודייקי' טעמא דכתיב צלי אש קרינא ביה ושני' גלי רחמנא בצליית אש דלאו אש היא וילפינן מינה אי בעית אימא כו':

ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש ומי אמר רבי גחלת אש היא והתניא מכות אש אין לי אלא שנכוה באש ופרחה בה נגע הוא שהוא טמא נכוה בגחלת ברמץ כו' מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה כלומ' שינה ושלש הכתוב מכוה לרבות כל מכוה מחמת אש מדרבי לגחלת מרבויא דקרא ש"מ גחלת לאו אש היא ושניא כי קא מרבי קרא גחלת של מתכת אבל גחלת [של] עץ ודאי אש היא איני דגחלת של מתכות אינה אש והא בת כהן דכתיב בה באש תשרף [וא"ר מתנה פתילה של אבר שני' שאני התם דאמר קרא באש תשרף] מדלא כתיב תשרף באש דמשמע אין שריפה עולה לה אלא באש אלא כתב רחמנא באש תשרף לרבות כל שרפה הבאה מכח האש ואע"פ שאינה אש בעצמה אבל פרים הנשרפים דכתיבא האש אחר שריפה שנאמר ושרף אותו על עצים באש אין שריפה עולה לה אלא באש עצמו למעט ציר רותח וגפסיס רותחים וכיוצא בהן: פי' הייא מהרה נ"א לעגל והוא מהרה חילקם בלשון אבל הפתרון אחד:

כבר ביארנו בפסח ראשון פרק [כל] שעה שהתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת שלדעת רבי הפת אסורה ושהלכה כמותו ופרשוה שם באבוקה כנגדו ומפני שיש שבח עצים בפת וכן התבאר שם שאם בשלה על גבי גחלים הכל מודים שהפת מותרת הואיל ואין האיסור בעין ולא דברו שם בגרפו ואפה בו אם הוא חמור יותר מבשלה על גבי גחלים מפני שחומו חום השלהבת והגחלים כל שעבר השלהבת מהם אינה אלא כאפר וכל הנשרפין אפרן מותר או שמא דינו כבשלה על גבי גחלים או אפילו פחות מהן ולפיכך שאלו כאן לדברי ר' שאסר בתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו בלא הצנה באבוקה כנגדו אע"פ שמודה בבשלה על גבי גחלים שמותר בגרפו מיהא מהו והעלו בה שאף זה מותר שלא הקפידה תורה אלא על עצי איסור והרי אינם ויש כאן שני גורמים וזה וזה גורם מותר וכן הלכה כמו שביארנו שם:

ומ"מ לענין ביאור יש אומרים שמעולם לא עלה על דעת השואל שיהא תנור גרוף חמור מבשלה ע"ג גחלים אלא כשאמר לדברי האוסר פירושו לדברי האוסר בבשלה על גבי גחלים והוא האומר זה וזה גורם אסור ולא עוד אלא שהם גורסים בהדיא לדברי האוסר בבשלה ע"ג גחלים והוא האומר זוז"ג אסור [ואע"ג דאמר התם הא רבי והא רבנן] ואעפ"כ הוא מודה בבשלה על גבי גחלים שמותרת אלמא אף לדעת הסובר זה וזה גורם אסור בשלה על גבי גחלים מותרת אלא שהם מפרשים שזהו שהקשו שם אימר דשמעת ליה לר"נ יש שבח עצים בפת זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה כלומר שאלו היה סובר זה וזה גורם אסור לא היה מודה בבשלה על גבי גחלים וכן י"מ שם בשלה על גבי גחלים שהוציאם מן התנור והניחם בקרקע ואפאו עליהם וזו ודאי תנור גרוף חמור מהן ואין זה כלום שאם כן כשהקשו שם ולמאן דאמר לוחשות מותר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה עד שהוצרכו להעמידה בשאבוקה כנגדו היאך לא העמידוה בגחלים שבתוך התנור ועיקר הדברים כפירוש ראשון ואף לדעת הגורסים לדעת האוסר בגחלת י"מ לדברי האוסר בגחלת על זו שאמרו למטה בענין פסח חתכו ונתנו ע"ג גחלים ר' אומר אומר אני זהו צלי אש אלמא שהיה שם שכנגדו שהיה אומר שאינו צלי אש ואף לענין פת מותר ושאל בתנור גרוף אם הוא חמור מהם על הדרך שביארנו וכבר הארכנו בדברים אלו בפרק כל שעה:

תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש ודבר זה אתה מפרשו בשתלאו בתנור שאם תאמר שהניחו בקרקע התנור לא הוצרך ללמדה שהרי נתבאר במשנתנו שאפי' נגע בחרסו של תנור קולף את מקומו אבל צלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ומה שאמר כאן חתכו ונתנו על גבי גחלים לא חתוך לאברים אלא דבר בהווה שאין דרך לצלות על גבי גחלים כלו כאחד אלא אם כן קורעו דרך בטנו להעמידו שטוח על הגחלים וי"מ שנוקבה בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו ודוקא בגחלים של עץ אבל אם ליבן מתכת וצלהו עליו אינו צלי אש ואין צריך לומר בסיד או חרסית:

כבר ידעת בענין הנגעים שכל שהוסגר ולסוף הסגרו עמד בעיניו ר"ל שלא כהה וכן שלא נולד בו סימן טומאה מסגירו פעם שניה ומ"מ כל צרעת הבא מחמת שחין ומכוה אינו בדין זה אלא כל שעמד בעיניו לסוף שבעה מטהרו מיד ואין בו הסגר שני לעולם ושחין ומכוה שניהם ענין חמימות ר"ל שהבשר מתחמם לסבת השחין או המכוה ומכה צומחת אחר שכן צריך שתדע מהו מכוה ומהו שחין והתבאר במקומו שכל חמימות שאינו בא מחמת האור הן שבא מחמת הכאה כגון שהוכה באבן או בברזל או בעץ הן שנתחממה ידו בפסולת של זיתים שהם חמים הרבה בעוד שהם צבורים בלחותם הן בחמי טבריא או במקום שחוצבין בו העופרת הן מחמת גרב או חזזית או קדחת הרי זה שחין וכל שבא מחמת האור כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או ברזל ואבן שנתלבנו באש או בסיד רותח או בחמי האור הרי זה מכוה ואע"פ שדינן שוה לענין שאין לצרעת הבא עליהם דין הסגר שני וכן שאין לצרעת הבא עליהם אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון אבל לא מחיה מ"מ אין מצטרפין זה עם זה לכגריס כמו שהתבאר במקומו:

אף לענין שריפת בת כהן ושאר כל הנשרפין מתכת שנתחמם וניתך על ידי האור בכלל אש הוא ועל זו אמרו בשריפתן שמתיכין את האבר וזורקין לתוך פיו והוא שורף את בני מעיו ואין אומרין לשרפו בחבלי זמורות אף בהרבאת עצים כדי שישרף מהר ותהא מיתה יפה שכך למדוה משריפת בני אהרן שהיתה נשמה נשרפת וגוף קיים וכמו שאמרו שני חוטין נכנסו בחוטמן ואין אומרין לשרפן בחמי האור שאין מיתה זו ממהרת כל כך ואינה מיתה יפה וכל שכן שאין שורפין באבר מעקרו בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם הרבה שמ"מ לחום שמחמת האור אנו צריכים:

עצי המערכה שעל המזבח כל עצים חדשים כשרין בהם אלא שנמנעים היו שלא להביא לא של זית ולא של גפנים משום ישוב ארץ ישראל ונוהגים היו בבדים של תאנה שביערים ובשל אגוז ושל עץ שמן וכיוצא באלו אבל הנשרפים חוץ לעזרה כגון פרים הנשרפים שהיו נשרפים בבית הדשן שהוא חוץ לעיר לא סוף דבר שכל העצים כשרים אפילו עצים ישנים שנסתרו מן הבנין אלא אפילו בקש וגבבא אבל סיד רותח וגפסיס רותח אע"פ שחומן בא מחמת האור פסולים הן:

דך עה בד"ה וגרפו ואפה כו' ותירץ ר"י שאני גחלים כו' אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בפ' כל שעה אהא דאמר התם בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותרת דכ"ש בתנור גרוף כו' ואפשר דהיינו למ"ד התם דאפי' בגחלים לוחשות ד"ה מותר דהוה כ"ש תנור גרוף והכא לא קמבעיא ליה בתנור גרוף אלא למ"ד התם בעוממות [דוקא] ד"ה שרי. ואין להקשות השתא דסברות הפוכות הוא דלענין ערלה גחלים עפרא נינהו ומותר ובתנור גרוף מבעיא ליה אי מקרי אש ולענין פסח אמרי' בהיפך דתנור גרוף ודאי לאו אש נינהו וגחלת מקרי אש לר' די"ל דהכא למ"ד התם בערלה דוקא בגחלים עוממות שרי והשתא ניחא לאוקמא הא דר' לענין פסח בגחלים לוחשות ועוד יבא בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וחום אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה כו' עכ"ל ר"ל לפי הסברא שכתבו דחום התנור כו' מחום השלהבת וא"כ מה לי אבוקה כנגדו דהוי חום השלהבת ומה לי חום התנור דהוי נמי חום השלהבת ומה שהקשה מהרש"ל דמוקי ליה התם דוקא באבוקה כנגדו י"ל דהיינו אבוקה בלא תנור וה"ה תנור שגרפו דה"ל נמי חום שלהבת ואפשר דעדיף מה"ט אפי' מגחלים לוחשות דלא בא החום מן השלהבת וכמ"ש התוספות ודו"ק:

בא"ד ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה כו' עכ"ל אין כאן מקומו אלא לקמן גבי פסח וק"ל:

בד"ה נכווה בגחלת כו' תימה מה בין גפסיס כו' לחרסו של תנור כו' עכ"ל וכן יש להקשות לקמן גבי פרים הנשרפים דממעטינן מאש בלאו יתורא גפסיס וסיד רותח ולעיל גבי תנור אצטריך יתורא דצלי אש למעט מיהו להאי תירוצא דאמרינן לעיל גלי רחמנא התם וילפינן מינה איכא למימר הכא במכוה אי לאו יתורא לרבות הוה ילפינן ליה מתנור דגבי פסח וכן ההיא דפרים הנשרפים ילפינן מפסח דלאו אש נינהו ומיהו ק"ק דאדרבה נילף פרים הנשרפים ממכוה דאש נינהו ודו"ק:

בד"ה הא לאו הכי כו' סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הלא לשם איכא מ"ד בשלה ע"ג גחלים בעוממות וא"ל דסוגיא כו' עכ"ל ע"ש באורך. ונראה דודאי כן דרמי ליה לרב חסדא אגחלים ס"ל כמ"ש התוס' דסתם גחלים דברייתא הוה לוחשות וס"ל כמ"ד התם דאפי' לוחשות מותר אלא דרב חיננא דקמבעיא ליה לעיל בתנור לא ס"ל הכי אלא דלא שרי התם אלא בעוממות ולשון תורה וברייתא שוה לרב חיננא וק"ל:

בפירש"י בד"ה קמ"ל ג"ש דשריפה כו' אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין עכ"ל כפירושו הכא כן פי' רש"י בפרק ד' מיתות וז"ל קמ"ל ג"ש דמקריא נמי שריפה והשתא דמקרי שריפה ברור אותה לו כו' מדרב נחמן עכ"ל ר"ל דאי לאו דרב נחמן לא הוה ממעטין זמורות מג"ש אלא דמג"ש הוה ילפינן דשריפת נשמה וגוף קיים נמי מקרי שריפה וה"ה שריפת הגוף ממש דמקרי שריפה ואתא דר"נ למעט שריפה ממש בזמורות דלא הוה יפה כ"כ כמו שריפת אבר ומה שהקשה מהרש"ל לפירש"י א"כ לעיל דפריך וכ"ש אש עצמה כו' מאי משני ג"ש שמא אף בחבילי זמורות נוכל לשרוף כו' עכ"ל י"ל דהמתרץ הוה ס"ד דידע המקשה ההוא דברור מיתה יפה ולא פריך ליה ונקיף חבילי זמורות כו' אלא משום דשריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה מקרי ומשני ליה ג"ש דמקרי נמי שריפה וה"מ למפרך אכתי וניעבד נמי בחבילי זמורות אלא דניחא ליה למפרך מיניה וביה וניעבד נמי חמי אור כו' כך נ"ל ליישב פירש"י הכא ובפ' ד' מיתות ודו"ק:

תוספות בד"ה באש תשרף כו' דתשרף רבויא דה"מ למכתב באש תמות עכ"ל היינו לפי מאי דס"ד השתא אבל למאי דמסיק משום דכתיב תשרף לבסוף אפשר לומר דלאו ריבויא הוא וק"ל:

גמרא ונקיף לה חבילי זמורות (דאמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לבת כהן, דכתיב באש תשרף, והמ"ל באש תמות, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש, וע"ז מקשה, וכש"כ אש עצמה עכ"פ דסגי, נקיף לה חבילי זמורות, ומשני דבעי שרפת נשמה וגוף קיים). קשה לי, דלקשי יותר דמנ"ל דשרי באבר דלמא בעי אש ממש, ותשרף לאו רבויי דהא לא מצי למכתב תמות, משום דבעי למעט שלא להשליך לפיה שלהבת להמיתה בשרפת נשמה וגוף קיים להכי כתיב תשרף שיהא שרפת הגוף:

תד"ה הא לא"ה וכו' נראה להרשב"א והומ"ל גלי קרא וכו' תמוה לי דהיכי אפשר ללמוד במכוה. הא גם במכוה לא ידעי' דהוי אש ממש אלא דהוי עכ"פ בכלל דבר הבא מן האור כמו סיד וחרסית. וא"כ בפסח דסיד וחרסית אמעיט מצלי אש ב' פעמים ממילא גם בגחלת י"ל דאמעיט: