מסכת פסחים דף נ״ג עמוד א׳

משיגריעו משגדלו הענבים קצת ונקראו גירוע ולקמן מפרש שיעורו כפול הלבן:

משיניצו משיגדיל הנץ עליהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (דף לו:) הפטמה של רימון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף:

הוא בוסר דאמר כל היכא דתנן או בוסר או גירוע כולהו חדא נינהו בוסר תנן בגיטין (דף לא.) משעת כניסת המים לבוסר:

פול הלבן ס"ד הא בגפנים קיימא:

ומאן תנא דשמעת ליה דאמר בוסר הוא דהוי פירי כדקתני משיגריעו דהיינו בוסר אבל סמדר לא רבנן היא וקתני דמודו בשאר אילנות הא דרב אסי הוא בוסר הוא גירוע נקט הכא משום דלא תימא גירוע היינו סמדר ורבי יוסי היא:

בדניסחני קץ תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים ולעולם הן קטנות הלכך ר' אילעאי לא אפסיד מידי:

אוכל מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים:

דליות טריילי"ש:

מפני שנראה כמקדיש קדשים בחוץ בכולי שמעתא פירש"י שעכשיו קורא שם ופירש נמי שלא התנדב כדרך המתנדבים היינו דמחיים לא קרא לו שם פסח ואי נמי קרא לו שם בשעת צלייה הוי שלא כדרך המקדישין וקשה דקאמר נראה כמאכיל קדשים בחוץ והלא גם בפנים אין לעשות כן דאינו קדוש אלא לדמיו והוה ליה למימר שהוא קרוב למעילת קדשים ועוד בגדי מקולס לר' שמעון נהי דליכא למיחש שמא הקדישו עכשיו שאין זה כדרך המתנדבים מכל מקום ליתסר למיעבד הכי שלא יאמר מחיים אקדשיה דסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס וע"כ טעמא משום הכי הוא דהא מוקמינן לא שנא אמר ולא שנא לא אמר לכך נראה דעל ידי שאומר עכשיו בשר זה לפסח סברי אינשי דמחיים אקדשה ורבי שמעון אפילו אקדשה מחיים [לשחוט] בחוץ לא הוי הקדש משום שלא התנדב כדרך המתנדבים כדמוכח בתוספתא בפרק בתרא דמנחות דקאמר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו רבי שמעון אומר אין זה עולה וה"נ הוי כמקדיש על מנת להקריב בחוץ הוא דאינו קדוש והא דלא מייתי לה הכא אלא מייתי ההיא דמנחה משום דמפרש בה בהדיא שלא התנדב כדרך המתנדבים:

רבי אילא קץ כפניתא בשביעית פי' אל טלע של שביעית והיכי עביד הכי והא מפסיד פירי שביעית דלא מנח להו עד [שיהיו] נגמרין והתורה אמר לאכלה ולא להפסד הנה אסור להפסיד פירות שביעית וכי תימא הני מילי פירות הוא דאסור להפסיד אבל כפנייתא עדין אינן פרי והאמר רב נחמן מתחלי דערלה אסירי פי' קצבאן דערלה אסור הואיל ונעשו שומר לפירי והני מתחלי לא היו שומר לפרי אלא בכופרי דהן אל טלע דאלמא פרי הן דהא קרו להו פרי ושני' רב נחמן כרבי יוסי סבירא ליה דתניא רבי יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה ואמרי כל כי האי גונא אינן פרי ואמרי' איני ומי פליגי רבנן עליה בכל האילנות והתנן בשביעית סוף פ"ג מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשו וגפנים משיגריעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רבי אסי הא דתנן הגפנים משיגריעו ופי' בעת שיהא בוסר כשיעור פול הלבן יש לו גרעינין ומאותה העת נקרא פרי ואסור לקצצו ולהפסידו דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסדה ש"מ דלהאי תנא בוסר נקרא פרי אבל סמדר אינו פרי מאן שמעת ליה האי סברא רבנן [וקתני] ושאר כל האילנות משיוציאו והנה לא נחלקו רבנן על ר' יוסי אלא על הגפנים בלבד ופרקי' לעולם כל אילן משיוציאו אסור לקצצן ורבי אילא כפנייתא שחנטו קצץ דלדברי הכל אין בהן פרי: ירושלמי בשביעית סוף פ"ד תאני רב הונא חרובין שלשולן היא חנטן גפנים משיגרעו אמר רבי יונה משיזחילו מים דכתיב (איוב ל״ו:כ״ז) כי יגרע נטפי מים. [עוד שם בפ' חמישי] תאני רשב"ג מהוצאת עלין עד הפגים חמשים יום ומן הפגים עד השיתים שלשים יום ומן השיתים [עד התאנים] חמשים יום רבי אומר כולהו מארבעים יום לוקט תאנה ואינו יודע מאימתי חנטה אמר רבי יונה מונה מאה יום למפרע אם חל לתוכן חמשה עשר בשבט הוא יודע מתי חנטה אמרו לו והלא עמו בטבריא בנות שוח ועושות לשנה אחת אמר לו והלא עמכם בציפורי ועושות הן לשלש שנים:

תנו רבנן אוכלין בענבים עד שיכלו פגיות של אבל:

אמר רב יהודה לא הוזכרו פגי ביתוני אלא לענין מעשר פגי ביתוני ואהינא דטובניא פי' גיסואן חייבין במעשר אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער וכו' ורמינהי אוכלין בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים ואמר רב ביבי רבי יונה מחליף אוכלין בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד החנוכה ושני' אידי ואידי חד שיעורא הוא כלומר התמרים כלים בצוער בפורים.

איבעית אימא הא תנינן בההיא ואם יש מאוחרת מהן אוכלין עליהן כיפין וציצין כבר פירשנום למעלה:

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר סימן להרים מילין שהן עפץ גדילים בהרים סימן לעמקים דקלים כלומר אין אילן גדילים אלא בעמקים נפקא מינה דאין דקלים טובים אלא בעמקים ומהם ראוי להביא בכורים דתנן אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינין ולא מן הדקלים שבהרים ולא מן התמרים שבעמקים פי' ששת המינין הנותרים לא תביא מן העמקים שאינן גדילים כהוגן:

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים כו' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי הפסח אוכלין וכו' אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש בהמתו ונראה אוכל קדשים בחוץ ומותבינן עליה מדרבי יוסי דאמר תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים כו' ופרקי' גדי מקולס אפי' בסתמא שלא יזכיר לפסח אסור אבל בשר שאינו מקולס ראשו על כרעיו ועל קרבו אם הזכיר עליו לפסח אסור סתמא מותר:

גמרא אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח. פי' אפי' בשר שחוטה אסור לומר בלשון הזה ואע"ג דכולי עלמא ידעי דלא שייך קדושת פסח בחתיכה מ"מ נראה להו כמקדיש בשר זה לדמיו שימכרנו ויקנה ממנו פסחו וסבורים שעושה כן ואוכל קדשים בחוץ. כך נראה מפרש"י ז"ל: ואסיק רב פפא דוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבדי אינשי דמנטרא לפסחא ופרש"י ז"ל דחיטי לא דמי לקדשים וכי אמר חיטי אלו לפסח אצניעם לפסח לאוכלם קאמר ולא אמרי' מיחזי כמאן דאמר למכרן ולקנות בהן פסח ע"כ: ואפי' בגדי מקולס אע"ג דלא פריש ואמר בשר זה לפסח אסור וגדי מקולס הוא כל שצלאו כולו כאחד ולא נחתך ממנו אבר גם לא נשלך ממנו אבל אם נחתך ממנו אבר או נשלך ממנו אבר אין זה גדי מקולס. כך כתב רבינו אלפסי ז"ל:

סמדר הוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים אבל עדיין אין לחות יוצא מהם והבוסר הוא כשנעשו גסים מעט ומתחילים להזחיל מים והוא שאמרו הוא גירוע מלשון הגפנים משיגרעו שפירושו משיתחילו להזחיל מים מענין כי יגרע נטפי מים ושיעורם לענין גסות כפול הלבן והוא מין קטנית דק:

פגים של בית ואני היו דקים הרבה וכן תמרים של טובניא והם הנקראים אהיני דטובניא ואעפ"כ הואיל ומגיעים הם לבישול חייבים הם במעשר וכן כל כיוצא בזה:

אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים ואם הביא לא נתקדשו ואין מביאים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים שאין מביאים אלא ממקום משובח ותמרים שבהרים אינם מתבשלים יפה ופירות ותבואה שבעמקים המים לנים שם ומתרקבים אבל דקלים שבעמקים הם התמרים המשובחים והוא שאמרו סימן להרים מילין והם עפצים ר"ל שהעפצים נעשים יפים בהרים סימן לעמקים דקלים:

נחל איתן האמור לענין עגלה ערופה פירושו לפי סוגיא זו נהר שמימיו נשטפים בחוזק ולפי מה שהתבאר במקומו שהוא מקום קשה נראה שהיו עורפין סמוך [לשפתו] שמן הסתם הוא מקום קשה ושאינו ראוי לזריעה כל כך ועליו אמרו סימן לנחלים קנים ר"ל שמן הסתם קנים גדלים על שפתו ומה שאמרו סימן לשפלה שקמה פירוש ענינו למקח וממכר שאם מכר לו שפלה ונחלקו בה אם [זו] שפלה אם לאו כל שיש בה שקמים קרויה שפלה ואף כלם נאמרו לענין מקח וממכר ר"ל שאם מכר לו הר בסתם ונחלקו בו אם זה הוא הר אם לאו כל שעפצים צומחים בו הר הוא וכן קנים בנחל ותמרים בעמקים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא באותן הארצות לפי מה שהיה ידוע מטבע הארץ ומרגילות ענינה:

המשנה השלישית והכונה בה ג"כ כשלפניה והוא שאמר מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ואל ישנה אדם מפני המחלוקת בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם פי' אסור למכור בהמה גסה לגוי בין שיהי' עובד ע"ז או אינו עובד ע"ז וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה ויעבוד בה בשבת ולשון התורה למען ינוח שורך וחמורך ושלישית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ומחמר אותה בעליה הישראלי כדי שתלך לפני הקונה והנה הבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראלי מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור וימכרנה לו לגוי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו והתיר ר' יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשוי וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך כרחיים ובקרנות ולהניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהם מחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה וחיה ועוף ואלו העופות אינם משוי על הסוס וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משאוי ונאמר בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים ושלא לחוש למכירת בהמה גסה האסורה בכך כמו שמבאר בסמוך מוכרין ואע"פ שיש לחוש להם לרביעה שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח ויש בה משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו שאמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים באלו הואיל והבהמה שלהם אין לחוש לכך כמו שאמרו גוי חס על בהמתו שלא תעקר והיה ידוע להם שאח"כ אינה יולדת ואם זכר הוא הולך ומתנונה ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה אין מוכרין ובהמה גסה מיהא אינו תלוי במנהג אלא בכל מקום אסור מחמה מלאכת שבת ואע"פ שמאחר שקנאה אין לנו בה דין ודברים גזרו בה משום שאלה ושכירות שהשאלה אינם קונים לענין איסור כדי לדונה כבהמה של גוי לכל ימי השאלה או השכירות וכן גזרו בה משום נסיוני כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה ופירוש נסיוני הוא שפעמים מוכרה לו ערב שבת סמוך לחשיכה ואומר לו הגוי שימסרנה לו לנסותה ונותן עליה משאוי וישראל גוערה והולכת מחמת קולו ונמצא מחמר ואף סייחים ועגלים אע"פ שאינם בני מלאכה עכשיו הואיל ולכשיגדלו ראוים בה ולא עוד אלא אפילו בשבורה שלא תהא ראייה למלאכה לעולם כגון שנשבר או נקטע אחד מאיבריה במקום שמלאכתה נמנעת בכך שמ"מ הרואה סבור ששלימה לקחה ור' יהודה מתיר בשבורה ואין הלכה כמותו בן בתירא מתיר בסוס שאינו עשוי אלא לרכיבת אדם ואין כאן מלאכה שחייבים עליה כרת אלא שבות שהרי חי נושא את עצמו ומתוך כך אין לגזור בה במכירה משום שאלה ושכירות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נכנס תחת משנה זו בגמרא דבר אלא שכבר ביארנו הכל בארוכה במסכת עבודה זרה:

המשנה הרביעית ואף היא באה על ידי גלגול המנהגים אלא שמ"מ יש בה הוראה לענין הפסק והוא שאמר מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אינן אוכלים אחד הר"ם פי' ואוסרין לאכול בשר צלי בלילי פסחים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהי' כמו כל קדשים בחוץ:

בד"ה מפני שנראה כו' והלא גם בפנים אין לעשות כן דאינו קדוש אלא כו' עכ"ל ר"ל כיון דאינו מחיים קדושת הגוף לא שייך ביה אלא קדושת דמים ואם היה נראה כמקדש בקדושת דמים ואוכלו בלא פדייה א"כ גם בפנים אין לעשות כן משום מעילה וק"ל:

בא"ד וע"כ טעמא משום הכי הוא כו' ול"ש לא אמר כו' עכ"ל דבלא אמר ליכא למיחש אלא משום דמוכיח סופו שעשאו מקולס דאקדשיה מתחלתו מחיים וק"ל:

בתוס' בד"ה מפני שנראה כמקדיש כו' בכולה שמעתא פרש"י שעכשיו קורא שם כו' וקשה עד לכך נראה ע"י שאומר עכשיו בשר זה לפסח סבר אינשי דמחיים אקדשה כו' עס"ה. מל' הרא"ש והטור נראה דלדינא נמי יש חילוק בין פרש"י והתוס' דלפרש"י טעמא דאסור היינו משום שיהיו סבורין שהקדישה לדמי פסח א"כ בכל מיני בהמה אסור דשייך בהו נמי הך חששא משא"כ לפי' התוס' ליכא איסורא אלא בגדי וטלה דוקא דאיכא למיחש בהו שמא יאמרו מחיים אקדשה כיון שראויין לפסח. ולכאורה לישנא דגמרא משמע להדיא כפרש"י מדאמר ר"פ דוקא בשר אבל חיטי לא משמע דכל מיני בשר אסור מדלא ממעט אלא חיטין. מיהו יש ליישב שיטת התוספות דאפשר דעיקר מימרא דרב דאמר אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח אמתניתין קאי ואמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים זכר לפסח וא"כ מסתמא היה דרכם לאכול גדיים וטלאים ומשו"ה קאמר דאסור שיאמר בשר זה לפסח דכשיאכלם אח"כ בצלי יסברו דמחיים אקדשו לכך משא"כ בשאר מיני בשר בלא"ה אין דרך לומר בשר זה לפסח כיון שאין בזה זכר לפסח יותר משאר ימים ובהא מסיים ר"פ דאע"ג דבחיטי אורחא דמלתא לומר שהם לצורך פסח כיון דבעו שמירה וקס"ד דאסור שמא יאמר לדמי פסח אקדשה כפרש"י קמ"ל ר"פ דלא דאע"ג דאמר בפי' חיטין הללו לפסח אפ"ה אמרינן משום דמנטרא לפסחא קאמר הכי כן נ"ל:

גמרא סימן להרים מילין עי' ת' חכם צבי סי' ל"ב:

סִימָן לֶהָרִים מִילִין נראה לי בס"ד דברי חכמים וחידותם בדרך רמז דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק ' יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ ' (עמוס ד, יג) דהטעם שברא הקב"ה הרים גדולים עד מאד שאינם ראויים לדירה וישוב כלל מפני שיש רוחות חזקות מאד שיש בהם כח להחריב הישוב מרוב תוקפם. ולכן ברא הרים הגדולים מאד כדי שתוקף הרוח יפגע בהרים תחלה ויחלש כחו ותוקפו ואז חלק הנשמט ממנו ויוצא ובא לישוב אחרי פגעו בהרים יחלש ואין בו כח לעקור הישוב ולהחריבו. ומקשים מעיקרא למה יבואו רוחות חזקות כאלה לעולם כדי שיהיה נצרך לתקן בהרים? ומתרצים כי רוח החזק והקשה מוכרח להתהות בעולם מצד חטא הדבור אשר בני אדם חוטאים בו, שהדיבור הוא רוחא ממללא ולכן בעון הדיבור הרע יתהווה רוח חזק וקשה שהוא רע לעולם, ולכן השם יתברך בחמלתו תיקן נזק רוחות הקשות על ידי ההרים הגדולים. וזהו שנאמר 'יוֹצֵר הָרִים' בשביל שבורא רוח חזק, ואם תאמר ולמאי אצטריך לִבְרֹא רוּחַ חזק, לזה אמר 'וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ' שבזה יכיר האדם דעת הדיבור כמה פועלת ואל יהיה קל בעיניו דבר זה לומר מה עשיתי ומה נחשב זה הלא הוא דבר שאין בו ממש, עכ"ד ז"ל. ובזה יובן בס"ד (ישעיה נד, י) ' כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט ' כי קלקול הראשון שהיה בעולם בחטא חוה נמשך מן הדבור שהוא פתוי הנחש, ובית שני נחרב בעון הדיבור, ואפילו בית ראשון וחרבן ארץ ישראל גם כן היה מסיבת הדבור דכתיב (ירמיה ט, יב) 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולימוד התורה בדבור. ולכן לעתיד כאשר 'הֶהָרִים יָמוּשׁוּ' זה סימן שלא יש חטא בדיבור דעל ידי כך לא ימצא רוחות קשות ורעות ולא יצטרכו ההרים. ולכן מזה יתברר כי 'חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ' שלא יהיה עוד חרבן וגלות כי מאחר שלא ישאר חטא בדיבור אז יצר הרע בטל וכל שאר חטאים אינם, וממילא אין עוד חרבן וגלות ד'אֵין הָעַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית' (ברכות לג.) ולכן 'בְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט' עוד. ובזה יובן סִימָן לֶהָרִים שימושו הוא מִילִין לשון מלה ודבור, כלומר על ידי טהרת הלשון במילין ודיבורים.

סִימָן לָעֲמָקִים, דְּקָלִים נראה לי בס"ד ידוע הרים כינוי לבעלי גאוה, ועמקים כינוי לבעלי ענוה שהם שפלים בעיני עצמן כעמקים, וידוע דהצדיק נמשל לדקל שנאמר (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' והטעם כי הדקל פירותיו גבוהים למעלה ואין יד האדם מגעת להם, כן הצדיק אוצר שכר מצותיו הוא למעלה ואינו רוצה להנות ממנו בעולם הזה התחתון. וכמו שאמר מונבז 'אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה' (בבא בתרא יא.). וידוע מה שאמרו חכמי המוסר מי שאינו רוצה בהנאת עולם הזה ואינו רודף אחריה הרי זה יוכל לקנות מדת הענוה והשפלות, מה שאין כן להפך לא יוכל להיות עניו ושפל בעולם הזה כי רבוי ההנאות של עולם הזה מושך לבו אל הגבהות ותאות לב. וזהו שאמר סִימָן לָעֲמָקִים, כלומר הענוים והשפלים הם אותם שדומין לדקלים שאין רוצין בהנאות עולם הזה התחתון אלא אוצרים כל שכר מצות שלהם למעלה וכאן מסתפקים במועט הן במאכל ומשתה הן במלבושים הן בדירה. או יובן בס"ד סִימָן לָעֲמָקִים רוצה לומר אותם המתפללים בכוונה מעומק הלב, דקלים שאוצרים מצותיהם למעלה ואין מבקשים בעולם הזה התחתון כלום, ולכן אלו ודאי יתפללו בכוונה שאין לבם טרוד בעניני עולם הזה והגשמיות המטרידים את הלב בתפלה.

סִימָן לַנְּחָלִים, קָנִים נראה לי בס"ד נְּחָלִים רמז לצדיקים המשפיעים לעולם טובה על ידי תורה ומצות שלהם, כמו שנאמר 'כִּנְחָלִים נִטָּיוּ' (במדבר כד, ו) כמו נחלים שהם נמשכין והולכין להשקות השדות וכרמים הצמאים למים, הסימן שלהם שהגיעו למדרגה זו הוא בהיותם קָנִים כלומר רכים כקנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז' (תענית כ:), אז אלו הם יהיו בסוג 'נְּחָלִים'. או יובן קָנִים רוצה לומר בעלי חכמה ובינה, כמו שנאמר (משלי ד, ז) 'קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה' לכך 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה' (ברכות נו:).

סִימָן לַשְּׁפֵלָה, שִׁקְמָה נראה לי בס"ד סימן לנפש שפלה ורוח שפלה הוא ש"ק ומ"ה, פירוש בעניני הגשמיות יראה עצמו פחות ונבזה כמו השק שהוא מין גרוע ופחות, ובעניני הנפשיות יראה עצמו 'מָה' רוצה לומר דכל מצות ומעשים טובים ותורה שבידו הם מועט, כמו 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ח). או יובן הכוונה ילבש שק להכניע החומר, כי השק גורם הכנעה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הֲ‍רָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב' (מלכים א' כא, כט) שהיה לובש שק על בשרו. וגם עוד שבזה נכנעים גונדא דעשו שהם ת' כמנין ש"ק, ועל ידי כך יזכה לרוח שפלה וגם יראה עצמו 'מָה' בכל דבר.