מסכת פסחים דף ה׳ עמוד א׳

השבתת שאור לאכילת חמץ משעה שהזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית השאור דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל (חמץ):

ואכילת חמץ לאכילת מצה משעה שחייב לאכול מצה הזהיר שלא לאכול חמץ דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכתיב בערב תאכלו מצות אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור משחשיכה:

אך חלק אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר ואיכא דאמר אך הוא חץ בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ותופס ח' תחת אל"ף וצד"י במקום כ':

ראשון דמעיקרא משמע בלאו רומיא דקרא אהדדי משמע ראשון במשמעות דקרא שהוא יום קודם לכל שבעה דקרא כיון דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון ראשון קודם למעשה קאמר:

הראשון אדם תולד הקודם לאדם הראשון נולדת:

הכא נמי הא כתיב בהאי קרא גופיה שבעת ימים ודרוש נמי ראשון דומיא דשביעי:

התם נמי גבי לולב ה' דהראשון למה לי:

מראשון ושמיני נפקא מדכתיב בהנהו שבתון מכלל דאינך לאו שבתון נינהו:

דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ וכו' בפרק כל שעה (לקמן פסחים כח:) יליף ר' יהודה לאוכל חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה ור' שמעון פליג עליה ומהכא לא מצי למילף מידי דלא הוקשה אכילת חמץ להשבתת שאור שמשש שעות ולמעלה אלא להשבחת שאור של שבעת ימים וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת להשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ:

למעוטי חולו של מועד אתרווייהו קאי דלולב אינו ניטל במדינה אלא יום אחד:

כדתנא דבי ר' ישמעאל אע"ג דכתיבי טובא בהנך ג' מצות כתיבי כולהו וכל הכתוב במצוה אחד חשיבי חדא ואין להקשות מנלן דמהני ג' ראשון דרשינן ואך ביום הראשון לכדדרשינן דילמא ההוא איכתיב להך דרשא דמסתברא דמהני דכתיבי במקרא קודש דרשי' כולהו להך דרשא:

לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים הקשה רשב"א היכי יליף מהכא דחמץ אסור מו' שעות ולמעלה והא זמן שחיטת הפסח אחר התמיד הוי ותמיד ששחטו לפני חצות פסול וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות עד כדי שהיית הקרבת תמיד וי"ל כיון דדיעבד אם שחט הפסח קודם תמיד כשר כדתנן התם חשיב זמן שחיטה מחצות ואילך:

זמן שחיטה קאמר רחמנא אע"ג דאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמרינן בפרק תמיד נשחט (לקמן פסחים סג. ושם) השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה:

דברי ר' ישמעאל תימה לר"י דתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ליה מקרא אחרינא ובכמה דוכתין פריך מר' ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל:

(ואומר) כל מלאכה לא תעשו אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר בפרק כל שעה (לקמן פסחים כו:) גבי ערלה בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותר וה"ה חמץ והא דתנן בפ' כל שעה (ד כא.) לא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן אור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבות שאין קריבין בי"ט למ"ד (ביצה דף יט כ.) אף על פי שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מלהנות:

ואימא מצפרא בי"ד ופרקינן אך חלק כדקיימא לן אכין ורקין למעט ובא זה אך וחלק גם י"ד חציו מותר וחציו אסור:

רב נחמן בר יצחק אמר אך ביום הראשון הראשון של יום טוב ראשון משמע כלומר קודם יום טוב ודייק מהא דכתיב הראשון אדם תולד (איוב טו ב) כלומר הראשון של אדם הראשון נולדת ולפני גבעות חוללת ואקשי' עליה אלא מעתה ולקחתם לכם ביום הראשון הכי נמי וכו':

רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי וגו' לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח מן התורה וזמן שחיטת הפסח שהיא משעה ששית ולמעלה קאמר: תניא כרבא ואליבא דר' ישמעאל ר"ע אומר הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה לפיכך כיון שטעון שרפה אי אפשר להשבתת שאור ביו"ט אלא מערב יו"ט:

ולענין ביאור מה שאמרו דכולי עלמא אסור פירושו שאלו לא היתה חובת השבתה וביעור עד הלילה לא היו גוזרין בו כל כך לשרפו בתחלת שש שהרי בין יום ללילה אין לטעות וכן מה ששאלו ואימא מצפרא והשיבו אך חלק פירושו שאך הוא מיעוט מקצתו אסור ומקצתו מותר וא"ת ליתן שעה אחת לאיסור והשאר להיתר פירשו בו שאך באלפא ביתא של (אח"ץ) [אח"ס] בט"ע הוא חץ כלומר חציו להיתר וחציו לאיסור ורבותי פירשו שהיום כלו נחלק לארבעה חלקים שש שעות לכל אחד ותחלת המנין חלוק בין האומות והוא שאנו מתחילין מתחלת הלילה וקצת האומות מתחלת היום וקצת האומות מנקודת חצי הלילה מפני שמחלקין את הלילה חציו ליום שעבר וחציו ליום הבא וחכמי האצטגנינות מנקודת חצי היום שהשמש נגלה לכל העולם ואחר שכתב ביום וכתב אך הרי הוא ממעט להיתר חלק ראשון שביום ונמצא ביעורו בחצי היום שהוא תחלת יום חמשה עשר למצריים שהיו מתנהגים בכל עניניהם אחר חכמת האצטגנינות:

גמרא רב נחמן בר יצחק אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' רבא אמר מהכא לא תשחט כו' ורש"י בפי' החומש הרכיב את שני המאמרים וז"ל בפרשה בא אך ביום הראשון וגו' מעי"ט וקרוי ראשון שהוא לפני הז' ומצינו מוקדם שנקרא ראשון שנאמר הראשון אדם וגו' או אינו אלא ראשון של ז' תלמוד לומר לא תשחט על וגו' כו' עכ"ל ע"ש וצ"ל לפי' דר"נ בר יצחק נמי אית ליה דרשה דרבא לא תשחט וגו' ואי לאו קרא דלא תשחט וגו' לא הוה מפקינן מלת הראשון ממשמעותיה דכל אינך הראשון דכתיבי במקרא קודש ובלולב אלא דבא רב נחמן בר יצחק לומר לפי הדרשה דלא תשחט הוה לשון הראשון משמעותי' כמו הראשון אדם וגו' אבל א"כ הוא קשה מאי פריך תלמודא מכל הני הראשון דלית בהו הוכחה לאפוקי אותן ממשמען כי הכא בהראשון תשביתו וי"ל שהוא מפרש דרבא אתי לשנויי הא דר"נ ב"י דכל הני הראשון ודאי ממש הן אלא גבי הראשון תשביתו דמפיק ליה ממשמעיה לפרשו מעיקרא כמו הראשון אדם וגו' היינו דמוכחי קראי מדכתיב לא תשחט וגו' וק"ל:

תוס' בד"ה למעוטי חולש"מ אתרווייהו קאי דלולב אינו ניטל במדינה אלא יום אחד עכ"ל וכדמשני סד"א וי"ו מוסיף על ענין ראשון נמי אתרוייהו קאו דבלולב נמי כתיב בסיפא דקרא ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' וק"ל:

בד"ה כדתני דבי ר"י אע"ג דכתיבי טובא כו' דמסתברא דמהכי דכתיבי במקרא קודש כו' עכ"ל ר"ל הני ג' דכתיבי בפ' מקרא קודש בפרשת אמור שמתחיל בה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש וגו' והיינו שביתת רגל דפסח ושביתת רגל דסוכות ונטילת לולב דכתיבי בהך פרשתא ואייתי להו בשמעתין ובהכי ניחא דלא פריך בשמעתין בשביתת רגל דפסח מקרא דלקמיה דכתיב בפ' בא דכתיב ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי וגו' ומייתי קרא דבתריה בפ' אמור ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם משום דההוא אתי למסקנא להך דרשה דג' ראשון דכתיבי בפ' מקרא קדש וההוא קרא דפרשת בא לא חשיב כיון דכתיב בהך מצוה דשביתת רגל דפסח ועוד יש לישב דניחא ליה לאתויי קרא דפ' אמור דליכא התם לשנויי וי"ו מוסיף על כו' מה שאין כן בהאי קרא דפ' בא בשביתת רגל דפסח דמייתי איכא וי"ו מוסיף כו' מיהו ק"ק בשביתת רגל דסוכות דמייתי ביום הראשון שבתון וגו' אמאי לא מייתי קרא דלקמי' בהך פרשתא גופיה ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת וגו' והתם נמי ליכא לשנויי וי"ו מוסיף כו' ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אך חלק כו' דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בין השמשות כו' עכ"ל ק"ק לפירושו דאי לית ליה לר' יוסי דרשה דביום למעט לילה אכתי קשה ואימא ליל י"ד כדפריך לעיל ואי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ אימעיט נמי בין השמשות דיום הראשון ולא אצטריך אך אלא דלא נימא מצפרא כדאמרינן לעיל ויש ליישב [א] ודו"ק:

ד"ה כדתניא וכו' אע"ג דכתיבי טובא פי' ראשון בהנך וכו' כצ"ל:

ד"ה דברי ר' ישמעאל וכו' ובכמה דוכתי פריך מרבי ישמעאל אתנא דבי רבי ישמעאל ר"ל א"כ משמע דחד תנא הוא:

ע"ב בגמרא דהא איתקש השבתת שאור כו' דכתיב שבעת ימים כו' ויש לדקדק דמהאי קרא קמא גופא הו"מ למידרש הקישא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ויש ליישב דלא מצי לאתויי הקישא מהאי קרא דא"כ אדרבא מהאי הקישא גופא הוי משמע דהראשון לאו י"ד הוא אלא בערב ט"ו דומיא דאכילת חמץ ואכילת מצה כדפרישית בסמוך. אלא ע"כ דבהאי קרא דהראשון לפי האמת נמי לא שייך למידרש הקישא דהא כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ ונכרתה והאי ודאי לאו בי"ד איירי דהכתיב קרא אחרינא כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה ולפ"ז כיון דתשביתו היינו בי"ד וכל אוכל היינו בט"ו תו לא שייך האי הקישא כלל משא"כ מהאי הקישא דשבעת ימים מייתי שפיר ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה דהא איתקש כו' ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל כוונתם דודאי אפילו לר"ש דלפני זמנו אינו עובר לענין אכילה אפ"ה פשיטא להו דמודה נמי ר"ש דלאחר שש שורפין דלא אשכחן מאן דפליג בהא וא"כ אית ליה נמי הנך דרשא דהכא וקשיא להו דא"כ לילף אכילה מהשבתה ולכאורה היה נראה מלשונם דמשמע להו דלר"ש שרי באכילה עד הערב מדאוריי' והיינו כשיטת בעל המאור ז"ל דבאכילתו מקיים עשה דהשבתה אלא שאין צורך לפרש כן דבהדיא כתבו בפ' כל שעה דף כ"ח דלר"ש נמי אסור באכילה מדאוריי' אלא שאינו עובר בלאו אלא בעשה דתשביתו וקשיא להו הכא דאפילו בלאו יעבור מהאי הקישא וליכא למימר דילפינן בהקישא אכילה די"ד מהשבתה די"ד דהוי נמי עשה גרידא אלא שכבר כתבתי דבהאי קרא דתשביתו ביום הראשון לא שייך היקישא כיון דהאי בי"ד והאי בט"ו כן נ"ל ודוק:

בא"ד וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת כו' עד סוף הדיבור ולכאורה היה נ"ל ליישב כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה משמע דוקא על האכילה חייב כרת ולא על השבתה כדדרשינן כה"ג לענין תערובת חמץ וחמץ נוקשה. ולכאורה היה נ"ל להביא ראיה מדאיצטריך קרא נפש לרבות השותה בפ' העור והרוטב א"כ משמע דאכילה דוקא. אלא דיש לדחות דאי לאו קרא דנפש הו"א איפכא דאפי' בבל יראה אינו עובר על החמץ שהמחה ונעשה משקה כיון דאוכל כתיב משו"ה איצטריך נפש. אלא דאפילו בלא ראיה נמי מצינן למימר כדפרישית. ועוד נ"ל דלא שייך כרת לענין השבתה כיון דלא אשכחן כרת בשב ואל תעשה חוץ מפסח ומילה כיון דאיכא סברא תו לא שייך היקישא להא מילתא אלא למילי אחריתא כדפרישית בכמה דוכתי. ואע"ג דאשכחן השבתה נמי בקום עשה כגון שקונה חמץ בי"ט אפ"ה עיקר קרא לאו בהכי איירי דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן לקמן מדכתיב לא ימצא היינו במצוי בידך מדלא כתיב לא תמצא ואם כן משמע שכבר מצוי אצלו וא"כ אין בו מעשה כן נ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ראשון דמעיקרא משמע בלאו רומיא דקרא כו' עכ"ל כוונתו בזה דודאי לרבי יוחנן כו' איצטריך נמי ילפותא דאך חלק דלא נימא מצפרא ואיצטריך נמי ילפותא דביום כתיב אלא דלא איצטריך למילף מרומיא דקראי והא דלא פרש"י כן לעיל מיניה בילפותא דתנא דבי ר"י משום דהתם איכא למימר דתדבר"י אית ליה נמי רומיא דקראי דאל"כ נהי דאשכחן די"ד נקרא ראשון מ"מ ניחא טפי לאוקמי בט"ו דנקרא טפי ראשון אע"כ דארומיא דקרא סמיך מיהו לא סגי ליה בכל הנך ילפותא דלעיל דאכתי אי לאו די"ד נקרא ראשון לא הוי מפקינן קרא מפשטא וע"כ הוי מתוקמא לליל ט"ו משום דהקישא לא משמע ליה להכי כדפרישית לעיל דאיכא למימר אדרבה היקישא לאידך גיסא משא"כ הכא בדרב נחמן ב"י דאמר ראשון דמעיקרא משמע ולא ניחא ליה בהאי דתנא דבי ר"י דקאמר דאשכחן י"ד דנקרא ראשון להא מילתא דפסח גופא אלא ע"כ דתדבר"י לית ליה דרשא דרומיא דקראי וא"כ לא סגי ליה נמי בתדבר"י לחוד דהא ט"ו נמי נקרא ראשון משו"ה מייתי ראשון דמעיקרא דלא שייך לאוקמי כלל בט"ו דא"כ הראשון למה לי כדמסיק בסמוך וממילא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה ואי ס"ד דתדבר"י נמי ארומיא דקרא סמיך לא הוה מקשה מידי כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דברי ר"י תימא לר"י דתדבר"י נפקא ליה מקראי אחרינא כו' עסה"ד. ולענ"ד נראה דלרבי ישמעאל איצטריכו תרווייהו דמהאי די"ד נקרא ראשון לחוד לא מצי למילף דט"ו נמי נקרא ראשון אם נאמר דלית ליה רומיא דקראי דלעיל כמו שפירשו בדרב נחמן ב"י. ועוד אפילו אי אית ליה אכתי אימא מצפרא או מאורתא משו"ה מייתי נמי קרא דלא תשחט ומלא תשחט לחוד נמי לא פסיקא ליה דאפשר דלא איירי אלא במי ששוחט הפסח כפשטא דקרא אבל מי שאין שוחט הפסח א"צ לבער אלא בט"ו כפשטא דקרא דביום הראשון תשביתו לכך הוצרך לומר ג"כ די"ד נקרא ראשון ואם כן מסתמא קרא דלא תשחט נמי בכל ענין קאמר וזמן שחיטה קאמר. ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשו התוס' בד"ה לא תשחט דזמן שחיטה הוא אחר שבע ומחצה לאחר התמיד ולמאי דפרישית אתי שפיר דקרא דלא תשחט אינו אלא גילוי מילתא דאך ביום הראשון היינו בי"ד ואם כן התם דכתיב בפסח מצרים ע"כ היה זמן שחיטת הפסח מיד לאחר שש שלא היו מקריבין תמיד והיינו דכתיב בפסח מצרים בין הערביים לחוד ולא בערב וא"כ כיון שפירש אח"כ בפסח דורות לא תשחט והיינו זמן שחיטה מסתמא איירי בעיקר זמנו של פסח מצרים כן נ"ל:

בד"ה ואומר כל מלאכה כו' והא דתנן בפ' כל שעה ולא יסיק היינו מדרבנן. עיין מה שאכתוב בזה לקמן דיש מי שסובר דהיינו מדאורייתא ושם יבואר בעז"ה:

תוס' ד"ה וכתיב כל מלאכה בסוף הדבור שרי מלהנות צ"ל מלה':

תד"ה ואומר וכו' ומאן דשרי שרי מלד' דבריהם צריכים ביאור דמצינו (ביצה דף יט) דרשב"א סבר דעולת נדבה אינה קריבה ושלמי נדבה קריבין ע"ש. א"כ ע"כ דנדבה לא נפקא מריבוי לד' דא"כ אף עולת נדבה בכלל כמו דמרבי' עולת ראיה. אע"כ דלא מרבי' מלד' רק קבוע לה זמן דומי' דוחגותם. והא דשלמי נדבה קריבי' ע"כ מסברא דמקרי צורך הדיוט כיון דהבעלים אוכלים ממנו. ולא ס"ל דכהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ איך כתבו בפשיטות דמאן דשרי שרי מלד'. אף דמצינו ג"כ (ביצה דף כ ע"ב) דאבא שאול סבר נו"נ קריבים ביו"ט והיינו אף עולת נדבה (מדלא השיבו ב"ש עולת נדבה יוכיח. וכ"כ המהר"ם שיף שם) ולדידי' שפיר י"ל דמרבי' מלד'. מ"מ הרי מוכח דרשב"א ס"ל מסברא דשלמי נדבה קריבים ביו"ט. ולאו מלתא דפסיקא הוא לומר משלחן גבוה זכו. ובתוס' משמע דכ"ע ס"ל הכי. ונראה דכוונת תוס' אינו דכ"ע סברי הכי אלא דבאו לתרץ דלא יקשה לפי תירוצם אמאי לא קאמר הש"ס ש"מ ד' דהא מוכח דרע"ק סבר נו"נ אין קריבי' ביו"ט. ולזה באו לומר ומאן דשרי שרי מלד' היינו דאיכא דמאן דמתיר מקרא לד' כנלענ"ד כוונתם אף דלשונם אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז. אך באמת תמוה לי דהא בסוגיא דשבת (דף קיד ע"א) ורע"ק סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. הרי מוכח דסבר עכ"פ דעולת נדבה אין קריבי' ביו"ט וע"כ דלא דריש מלד', וא"כ ממילא מדברי רע"ק דשמעתין דסבר גם שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט כיון דע"כ סבר כהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ עדיין הוי מצי הש"ס לומר ש"מ ד'. דש"מ דשלמי נדבה אין קריבים לאפוקי מסברת רשב"א הנ"ל. וצריכים לדחוק כיון דעכ"פ מהך דהכא לא מוכח. דהא י"ל דדריש לד' ומוכח רק מהצטרפות דברי רע"ק דשבת לכך לא קאמר ש"מ ד'. ובדברינו מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אמאי לא קאמרי תוס' בקיצור דמאן דשרי משום דס"ל דאמרי' מתוך והוי צורך קצת דלא יהא שלחנך. אבל רע"ק דלא סבר מתוך מש"ה נו"נ אין קריבים ביו"ט. ולפמ"ש א"צ לזה דכל עיקר כוונתם ליישב אמאי דלא קאמר הש"ס עוד ש"מ דרע"ק ש"מ ד'. וא"כ אינו מספיק בסברת מתוך. דהרי להרשב"א דסבר עולת נדבה ע"כ דלא שרי מטעם מתוך ואעפ"כ שלמי נדבה קריבים ביו"ט. וע"כ דמקרי לצורך הדיוט. וא"כ לרע"ק דלא סבר מתוך וגם לא סבר דהוי צורך הדיוט מוכח דסבר שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט. והו"ל להש"ס לומר ש"מ דסבר ש"נ אין קריבים ביו"ט. ולזה באו לומר דשרי מלד'. וא"כ ליכא ש"מ. דדלמא גם רע"ק סבר דנו"נ קריבים ביו"ט מקרא דלד'. והוא נכון בעזה"י לענ"ד. והנה על תירוצם א' קשה לי במה שתירצו דקרא מיירי אף במי שא"צ לגחלתו. הא מ"מ מדאורייתא שרי משום הואיל דמקלעי אורחים. ויצטרכו לבשל או לאפות בגחלים. ואם נימא דרע"ק סבר דלא אמרי' הואיל א"כ נימא ש"מ ד'. דש"מ דסבר דל"א הואיל. ודוק: בחדושי הרשב"א הקשה ג"כ קושית תוס' ד"ה אא"כ ראויין דמה מהני ראויין לב"ש הא לית ליה מתוך וסיים הרשב"א וכ"ש דלית להו הואיל. ובודאי גם כוונת תוס' כך דבלא"ה אין כאן מקום לקושייתם. לפ"ז תמוה לי דהא רע"ק בפ"ק דפסחים ס"ל דל"א מתוך. א"כ לא סבר ג"כ הואיל. ובלא"ה מוכח כן לתירוצם א' בתוס' פ"ק דפסחים. שכתבו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לבשל אצל הגחלת. ועדיין הא מותר ע"י הואיל דמקלעי אורחים דירצו לבשל בגחלת. אע"כ דלית ליה לרע"ק הואיל. א"כ קשה לי דבפסחים (דף מז) בסוגיא דהואיל הוכיח ממתני' דביצה דמסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי. והרי במתני' דהתם קתני ג"כ רע"ק אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה והרי לרע"ק לית ליה הואיל. ודוחק לומר כיון דבדרע"ק לא נזכר לישנא דיש שהות. י"ל דמיירי באמת באוכל דוקא. דנראה דרע"ק על דברי ת"ק קאי ומוסיף להקל. וצל"ע:

בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה "רִאשׁוֹן" זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה "רִאשׁוֹן" נראה לי בס"ד שְׁלֹשָׁה 'רִאשׁוֹן' הם: חג הפסח דכתיב ביה 'וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (שמות יב, טז) שהוא בט"ו לחודש ואחד חג הסוכות דכתיב ביה 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, לט) שהוא ט"ו לחודש, ואחד מצות לולב ומיניו דכתיב ביה 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, מ) שהוא גם כן בט"ו לחודש וג' פעמים ט"ו שלש זמנים הנזכרים הם מספר 'אָדָם' [15×3=45] שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] ולכן זכו ישראל בשלשתם. ובראשון של הפסח היתה הגאולה מפרעה לכן בשכר חג זה תהיה הַגְּאֻלָּה מֵאֱדוֹם שֶׁהוּא עֲמָלֵק שהוא עֵשָׂו הרמוז בתוך שם פַּרְעֹה כי פרעה במלוי כזה פ" ה ר י " ש עי" ן ה" א המלוי הוא מספר עֵשָׂו. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב 'לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ' (שמות י, א) רמז על אומת עֵשָׂו הרמוז בקרב פַּרְעֹה דכתיב בגאולה העתידה להיות מאומתו של עשו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז טו), לכן בזכות חג הפסח שהוא ביום הראשון נזכה לגאולה מעשו הוא אדום דכתיב ביה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (בראשית כה, כה) כי עֵשָׂו רמוז בתוך פַּרְעֹה ועמלק ועשו חד הוא. ובשכר חג הסוכות דכתיב ביה 'הָרִאשׁוֹן' (ויקרא כג, לט) נזכה לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דכתיב ביה 'רִאשׁוֹן' כי בסוכה יהיה יחוד שם הוי"ה ושם אדנ"י [26+65=91] הרמוזים באותיות סוכה כ"ו ה"ס [26+65=91], ובבנין בית המקדש בית שלישי יהיה יחוד הוי"ה אדנ"י בתכלית המעלה והשלימות בסוד שני מלכים בכתר אחד. וידוע כי בית שלישי נקרא 'רִאשׁוֹן' בבנין מעשה שמים שאינו מתערב עם מקדשים שקדמו שהם מעשה אדם. ובשכר לולב ומיניו דכתיב בהם 'רִאשׁוֹן' (ויקרא כג, מ) נזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ דכתיב ביה 'רִאשׁוֹן' (ישעיהו מא, כז) והיינו כי בשמו של משיח נרמז שם קדוש משמות ע"ב של 'ויסע ויבא ויט' שהוא נקרא 'כלי' והוא שם הי"ח שבע"ב שמות הנזכרים והוא נרמז בשם 'מָשִׁיחַ' שהוא אותיות ש"ם י"ח, ובשם זה יהיה קבלת השפע של כל ישראל כי כשמו כן הוא שהוא נקרא 'כלי' ולקיבול השפע צריך כלי ולא יזכו ישראל לקבלת השפע בכלי הנזכר אלא אם כן יהיו כולם באחדות ושלום יען שהם שלשה מדרגות, כ הנים ל ויים י שראלים דראשי תיבות שלהם הוא 'כְּלִי', ואם יהיו נפרדים זה מזה נמצא הם 'שברי כלי' ולא יזכו לקבלת השפע בשם הקדוש הנזכר הנקרא 'כלי' אבל אם יהיו באחדות אחת כולם אז הם 'כלי שלם' יזכו לקבלת השפע והברכה בשם הקדוש הנזכר. ובזה פרשתי בס"ד מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה עוקצין ג, יב) לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, פירוש שם הקדוש הנזכר הנקרא 'כְּלִי' שהוא מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל שיהיה בו קבלת השפע והברכה אֶלָּא על ידי הַשָּׁלוֹם שיהיה ביניהם שאז הם יהיו כלי שלם. והנה בודאי אחדות וחיבור של ישראל זה עם זה יהיה בשלימות בימי מלך המשיח שאז יהיו תמיד המה כלי שלם ולכן הם זוכים תמיד לקבלת השפע בשם הקדוש הנקרא כלי הרמוז בשמו של מָשִׁיחַ שהוא אותיות ש"ם י"ח. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בלולב ומיניו שהם באגודה רומזים להתחברות כל ישראל שהם ארבעה מינים באגודה אחת. ולכן בשכר מצות הלולב ומיניו הרומזת לחיבור ישראל נזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שמקבל שפע וברכה בשם הקדוש 'כְּלִי' שהוא רמוז בשמו של משיח. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמרו לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כי בשמו רמוז מעלה והשגה גדולה שתהיה לו לעתיד אשר גם אנחנו יגיע לנו הארה מזה והוא שיהיה מורח ודאין דכתיב (ישעיה יא ג) 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ'' ואם תשבר שי"ן של מָ שִׁ יחַ לשני שלישים ושליש יהיה ממנה אותיות 'קר' ועם אותיות 'מיח' שבשמו יהיה מזה צירוף 'קם ריח' שיהיה לו השגה וקימה בריח, וממילא גם אנחנו נשיג חכמה גדולה משם שאז יתקיים (ירמיה לא, לג) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם הֳ' כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד. והא דקרי למשיח בשם 'רִאשׁוֹן' כי הוא יזכה ליחידה מן הכתר שהוא ראשון לי' ספירות וזו היחידה רמוזה בשמו של משיח, יחדה בחד יו"ד דהחיר"ק ישמש במקום יו"ד אם תמלאנה כזה 'יו"ד חי"ת דל"ת ה"א' [878] עולים מספר מָשִׁיחַ במילואם 'מ"ם שי"ן יו"ד חי"ת' [878] ולזה אמר שנזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כלומר להארה ושפע מן היחידה הרמוזה בשמו של משיח. או יובן אומרם לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ על פי מה שאמרו המפרשים דְּ'מָשִׁיחַ' [358] עולה מספר 'הֳ' מֶלֶךְ הֳ' מָלַךְ הֳ' יִמְלֹךְ' [358] נמצא מלכותו יתברך בשלימות רמוזה בשמו של משיח ולכן אמר שנזכה לִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שתתגלה ותראה מלכותו עלינו בשלימות כאשר רמוזה בשמו של משיח. ובזה יובן בס"ד, הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם (ישעיה מב, ט) פירוש הָרִאשֹׁנוֹת הם שלשה דכתיב בהו רִאשׁוֹן הִנֵּה בָאוּ ובשכרם חֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד הם שלשה הנזכרים בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה החדשות אַשְׁמִיע אֶתְכֶם מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) רוצה לומר אקבץ אתכם.