בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף מ״ח עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף מ״ח עמוד א׳

    מסכת פסחים דף מ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־454 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מן המאתים על כרחיך אנסכים קאי וקאמר הביאו הנסכים עליו מן המאתים שישתיירו מאתים בבור היין:

    מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו בשאיסור מעורב בו קאי אמאי מצריך מאתים ובעלמא בסיפרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטילין במאתים והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת:

    איסור דבר אחר שבת:

    הא את הוא דאמרת באלו הן הלוקין (מכות דף כא:):

    חילוק מלאכות לשבת שאם עשה שתים בהעלם אחד או [אחת] בשתי העלמות חייב שתים:

    ואין חילוק מלאכות ליום טוב שאם עשה שתי מלאכות במזיד אינו לוקה שתים והכא ביום טוב קיימינן ומחייבת ליה משום י"ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביום טוב:

    אמר רמי בר חמא הא דרבה ורב חסדא דאיפליגו גבי יום טוב אי שרינן ליה משום הואיל או לא:

    מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע היא דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי' הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 48a · Sefaria

    תוספות

    רבי אומר הלכה כר' אליעזר ה"ר יוסף פסק כרבי משום דקיימא לן כוותיה מחבירו וכן מנהג ור"י דוחה דשמא לא קאמר הכא כרבי מחבירו דהא איפליגו רבה ורב חסדא בהכי והא דהלכה כרבי מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי:

    Tosafot on Pesachim 48a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מן המאה ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור כלומר אפי' ערלה שהיא חמורה מן הכלאים עלתה (ונשתיירו) [ואם נשתיירו] מאתים מותרין הן מכאן לערלה שבטלה (במאה) [במאתים] ממשקה ישראל מן היין המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת לא (יביא) ומה ראית להתירו גמרי' מטבל מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שגופו תמים וכשר הוא ואיסור הכנה בא להרחיקו ואי ס"ד מוקצה אסור מן התורה איך מתירו ואיפריכא ומשני אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתיה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כו' ונדחת גם זו וכו' ואוקימנא אלא עייל עצי הקדש כו':

    אמר רמי בר חמא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע במתני' בהואיל ופליגי בדרבה ורב חסדא ר' אליעזר סבר הואיל ואי בעי הא מפריש ואיבעי הא מפריש כל חדא וחדא חזיא ליה ושרי ליה למכליה לפיכך לא תקרא לה שם עד שתאפה ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וכיון דאיכא חדא דלא חזיא ליה אסור ודחי רב פפא דלמא לא היא עד כאן לא קא שרי ר' אליעזר למפייה אלא הואיל ובעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה אבל האופה מיום טוב לחול דבעידנא דקא אפי לא חזי ליה לבו ביום דהא אית ליה אחרים אימא לך אסור ר' אליעזר ודחי רב מיאשא נמי הא דרמי דלמא עד כאן לא אסר ר' יהושע באפיית הפת שלא הופרשה חלה ממנה אלא משום דאית ביה פת אחת שאינה ראויה לא לו ולא לאחרים מכחו מפני שהיא חלה (לכהן) [טמאה] אבל הכא לענין האופה מיום טוב לחול דאי מקלעי ליה אורחים חזי להאכיל להו שרי ר' יהושע: אמרוה הא דרמי קמי ר' זירא ולא קבלה אמר ליה ר' ירמיה אמאי לא קבלת אמר ליה ואמאי נקבלה דתניא בברייתא אמר (להם) [לו] ר' יהושע הרי (תנא) [הוא] עובר משום לא תעשה כל מלאכה כי אופה דבר שאינו ראוי לו ושתק ואי ס"ד בהואיל פליגי נימא ליה אינו עובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אמאי שתיק ואלא מדאישתק לית ליה הואיל א"ל ר' ירמיה אי הכי הא דתנינא בברייתא אמר לו ר' אליעזר הרי הוא עובר משום לא יראה ולא ימצא ואשתיק ר' יהושע בברייתא הכי נמי (דהדר ביה) [דלא אהדר ליה] והא אהדר ליה במתני' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא שתיק בברייתא ואהדר לי' במתני' ר' אליעזר נמי אימור אהדר ליה במכילתא אחריתא ואע"ג דמסתבר טעמא דר' יהושע ואמר אני אכריע כשאני אופה נמצאתי עובר על הוא לבדו יעשה לכם ועושה מעשה בידי וכשאני מניחה נמצאתי עובר ואיני עושה מעשה בידי.

    תניא אמר ר' הלכה כר' אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ואע"ג דאין למדין ממשנה דהיא תלמוד סמכינן אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר שהרודה ונותן לסל הסל מצרפן דכלהו חדא טעמא היא: ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא דאמר תטיל לצונן: ואע"ג דפליגי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' נתן בשיעור אפיית עיסה והוא אמר בחטין קביין דעבדי קביין חטין פת טפי מדעבדי תלתא קבי שערי וטירחא דהני טפי מהני ור' נתן אמר בחטין שלשת קבין דשרירן כלומר חזקין ויש בהן שמנונית ועיסתן לא מחמעא הייא פי' מהרה לפיכך אפילו שלשת קבין מותר אבל שעורים שאינן חזקים אלא כחושין מתחמצת עיסתן מהרה לפיכך אין אופין שעורים אלא קביין קביין ומקשי' ואמרינן ר' ישמעאל אומר קבין חטין והא תניא שלשת קבין חטין והוא דאמר שלשת קבין שעורין והא תניא ארבעת קבין שעורין ושנינ' הא דאמר קבין חטין חיטי מעלייתא והא דאמר שלשת קבין חטין בחיטי חסיכתא רעים דקים כדמתרגמינן חסירתא ובישתא וכן בשעורים השעורים היפות שלשה קבין והרעות ארבעת קבין שנמצא עושות פת קבים חטים יפות כמו שלשת קבין רעות וכן בשעורים נמצא בין חטים יפות לחטים רעות שליש פחיתות ובשעורים רביע מכלל שהחטים הרעות כו' ודברים פשוטין הן:

    אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה וזה וזה שיעורן אחד הוא כי קבא מלוגנאה הוא חמשת רבעים ועוד והן שיעור הקמח להוציא מהן חלה:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 48a · Sefaria

    ריטב"א

    אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא פי' קב של מקום פלוני. ואסי' וכן לחלה והיינו שיעורא דתנן חמשת רבעים קמח. ורש"י לא גריס ועוד לפי שהם חמשה לוגים צפוריים בצימצום וכמו שכתב רש"י. ור"ת ז"ל גריס ועוד וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות פסח וטעם היתר הזה לפי מאי שאמרו במתניתא בעירובין כל האוכל כשיעור הזה הרי הוא ברוך ומבורך פי' כשיעור עיסת מדבר והוצרך ועוד לשיעור חלה דבעל הבית שהוא חלק א' פי' שישאר לבעל הבית הרבעים לבד החלה כדאמרו במס' חלה ואף כי אין לה שיעור מן התורה כל שהוא מיהא בעי כ"כ רת"ם ז"ל: וכתב הרי"ט ז"ל ושיעור הכלי הראוי לזה כך הוא כי שיעור חלה מ"ג בצים וחומש ביצה במנין ורביעית הלוג הוא ביצה ומחצה נמצא שהביצים הללו הם נ"ט (צ"ל כ"ט המעתיק) רבעיות פחות חומש רביעי והרביעית שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בתרית' הוא י"א אצבעות חסר חומש ויעלו כל הרבעיות שי"א אצבעות וחומש חומשא וכלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ברום שמנה אצבעות ושלשה חומשים וחומש חומשא יעלו בה בה"ת (נ"ל דצ"ל שי"א, המעתיק) בי"א אצבעות וחומש חומשא נמצא כי שיעור מ"ג בצים וחומש ביצה הוא כלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ובהם אצבעות: וכתב עוד ז"ל ואם תוסיף אועידות כדברי רת"ם ז"ל והם עולים קרוב ל"ג ביצים יהיו י' רביעיות שהם שכ"ד אצבעות וכלי שהיא שש על שש אצבעות ברום תשע אצבעיות בתריתא שכ"ד אצבעות לא פחות ולא יותר. ולענין פסח אית לן למנקט לחומרא כדברי רש"י ז"ל וחשבון ביצה בכל מקום יש אומרים שהוא ליתן אותה בכלי מים ומה שיפול מן הכלי הוא שיעור ביצה וכמו שאמרו לענין נזיר וחשבון זה אינו מחוור לנו שיש הפרש גדול כפי גודל הכלי וקנטרו והפי' המחוור הוא מה שמחזיק חלל ביצה בינונית ולפי שאין לנו שיעור מכוון בבצים שיש בצים גדולות וקטנות ובינונות במנהגים רבים השיעור הראוי הוא מה שאמרנו ע"כ: ולזה הסכים השיעור שכתב הרי"ט זצ"ל לדברי רש"י ז"ל והר"י קר"ה קושא ז"ל שכתב ואמרו רבוותא ז"ל הני חמשת רבעים קמח שהם מ"ג ביצים משקל שבע מאות ועשרים זוז ואנן שיעור מתקל לא נהירא לן דאיכא דקליל ואיכא דלא קליל ושיעור בצים איכא גדולים ואיכא קטנים אלא לפי חשבון רביעית של תורה ע"כ:

    Ritva on Pesachim 48a · Sefaria

    מאירי

    חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב וביאור דבר זה הוא שאם עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת ר"ל שזרע וחרש וארג בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו במקומו:

    Meiri on Pesachim 48a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה מלתא דקשיא לן כו' דנהי נמי דטובת הנאה ממון הוא לר"א א"ה כו' ומוטב לעבור על בל יראה כו' עכ"ל וק"ק לפ"ז מאי פריך ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על בל יראה מאליו כו' מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה כו' כפירש"י ולולי פירושו היה נראה לפרש דע"כ אית ליה לר"א הואיל דאי לאו הכי כיון דעובר על לא תעשה כל מלאכה מוטב לו שתטיל לצונן דהא היכא דא"א בע"א מודה ר"א לבן בתירא כמ"ש התוס' לעיל בהיכא דקרא לה שם ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 48a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' אמרוה רבנן קמיה דרבי ירמיה כצ"ל וכו':

    Maharam on Pesachim 48a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמ' ועוד הא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט ופרש"י דאפילו אם עשה במזיד שתי מלאכו' אינו חייב שתים והכא אמאי מחייב שתים משום מוקצה ומשום בישול. ויש לתמוה טובא דהך קושיא גופא הוה ליה לאביי לאותובי לרבה מעיקרא אמאי מחייב אהבערה הא אין חילוק מלאכות בי"ט כמו שהקשו לעיל בתוס'. ועוד דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג אדרבה בהא דאין חלוק מלאכות בי"ט כדפי' בקונט' (והוא ריב"ן חתנו של רש"י) שם מילתא בטעמא אליבא דכ"ע. והנלע"ד בזה לפי משמעות פי הקונט' דהתם דהא דמילתא דפשיטא דאין חילוק מלאכות בי"ט אלא במזיד לענין מלקות היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום שני שמות וכן בעושה מלאכה אחת ממש כגון קצר וקצר בלי הפסק בינתיים בהתראה אחת משא"כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן על ידי שני התראות התראת הבערה והתראת בישול שכל אחת מעשה בפני עצמה היא וכ"ש אם שהה בינתיים נראה מסברא דחייב שתים דכה"ג לאו חילוק מלאכות מיקרי דשני התראות דמזיד הו"ל כשני העלמות דשוגג וכדאיתא שם במשנה דמכות נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אם כן כ"ש בהבערה ובישול משום הכי הוי משמע ליה לאביי מעיקרא דלמאן דלית ליה הואיל שפיר חייב משום הבערה משא"כ הכא לענין עצי מוקצה ובישול מקשה אביי שפיר דהנך תרתי מעשה אחד הוא דודאי אף למאי דאית ליה לרבה דעצי מוקצה דאורייתא ואזהרתו מל"ת כל מלאכה היינו דוקא לענין מוקצה דאכילה שאסור לאכול ממנה ביו"ט או ליהנות ממנה הנאת הגוף דהני נמי אוכל נפש מיקרו כגון הסקה ומדורה להתחמם כנגדה ועצים לבשל בהם לצורך י"ט דאסור. וא"כ לפ"ז עיקר מלקות דעצי מוקצה היינו במאי שמבשל בהן ובהא ודאי פשיטא ליה לאביי דאין לחייבו שתים על מעשה א' כדפי' הקונט' דהתם ונהי דהתם במילתא דרבה גופא משמע קצת דאפי' בשני מלאכות אמר רבה דאין חילוק מלאכות דהא אהך קושיא דאינו חייב נמי משום זורע דהיינו זריעה וחרישה קאי התם מ"מ יש ליישב דאפשר דאיירי התם ששניהם נעשין בבת אחת ע"ש בסוגיא. ואם כן לפ"ז עכ"פ מקשה אביי שפיר בשמעתין לרבה דקאמר והא את הוא דאמרת דאין חילוק מלאכות והיינו מכח כ"ש לענין עצי מוקצה וכדפרישית כן נראה לי ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ודוק היטב:

    שם אמר רמי בר חמא הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא ופרש"י דלא קאי רמי ב"ח אהואיל דאי בעי מיתשיל עלה דלעיל אלא אהואיל דמלאכת י"ט. ולכאורה אליבא דרמי ב"ח לא היה צריך לפ' כן אלא דשפיר מצינן למימר דלר"א בכל ענין אמרינן הואיל בין לענין איסור חמץ ובין לענין מלאכת י"ט ולרבי יהושע לית ליה הואיל כלל אלא כיון דבמילתא דר"פ דקאי עלה דרמי ב"ח לא דחה אלא האי הואיל דמלאכת י"ט ובהאי הואיל דאי בעי מיתשיל לא דחה מידי א"כ ממילא משמע דרמי ב"ח נמי לא קאי אלא אהואיל דמלאכת י"ט דלענין איסור חמץ אפשר דטעמא דר"א לאו משום הואיל אי בעי מיתשיל אלא משום דטובת הנאה ממון וכן נראה מל' רש"י בסמוך בד"ה מילתא דקשיא לן ודוק:

    בפירש"י בד"ה אלא דבעידנא דעיילי' לה איכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה בלא הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה עכ"ל. הא דלא קאמר בפשיטות דלר"א אה"נ דלאחר שתאפה בוצע מכל חדא וחדא היינו משום דלקושטא דמילתא אין דרך לבצוע מכל אחד כמו שפרש"י בסמוך בד"ה דלא חזיא וכן מוכח מפירושו בכל הסוגיא ובמשנתינו וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בתשובה נ"ח באריכות:

    בד"ה אבל הכא כו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה כו' דאם כן הקדש דקי"ל כו' הא אי בעי פריק ליה. עמ"ש בעל תי"ט בזה באריכות בהא דלא קאמר נמי בהקדש אי בעי מיתשיל עליה והיינו משום דאליבא דר"א קיימינן הכא ור"א ס"ל דאין שאלה בהקדש כדאמרינן בערכין דף כ"ג אלא דלע"ד משום הא לא איריא דבשביל כך לא הו"ל לרש"י למחוק הגרסא כיון דבערכין איכא נמי אוקימתא אחרינא ואדרבה לפ"ז א"ש טפי דסתמא דתלמודא דאמר לעיל דטעמא דר"א משום הואיל אי בעי מיתשיל עליה היינו משום דסבר כהאי אוקימתא דערכין דלר"א נשאלין על הקדש משו"ה יש לחלק בין הקדש לחלה משא"כ הנך אמוראי דסוגיא דהכא לית להו הך אוקימתא א"כ ע"כ דר"א נמי לית ליה האי הואיל דאי בעי מיתשיל דאי ס"ד דאית ליה אמאי לא פליג בשל אחרים דהקדש משו"ה הוצרך רש"י לפרש דבהקדש נמי אליבא דכ"ע אי בעי פריק ליה וא"כ ע"כ דאפ"ה לא שייך הואיל בכה"ג דאין הואיל בדבר שאינו שלו ואם כן ה"ה לחלה ומה"ט כתב רש"י שדומה בעיניו דלא גרסינן האי הואיל ואי בעי מיתשיל. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בל' רש"י במשנתינו באריכות:

    Penei Yehoshua on Pesachim 48a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר [אלא ע"כ דלאו דאורייתא ותקשי על מה דאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה]. קשה לי, הא מ"מ הכנה מיו"ט לשבת דאורייתא, ולוקמי בבישל ביו"ט שלאחר שבת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת שלפני יו"ט בסמוך לו, דהוי הכנה משבת ליו"ט, כמ"ש תוס' פ"ק דביצה והוי הכנה דאורייתא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 48a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף מ״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־454 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 112 מילים

      נפתחת ב״״מִן הַמָּאתַיִם״ — מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מֵאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּירוּ…״

    2. קטע 213 מילים

      נפתחת ב״״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ — מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל. מִכָּאן…״

    3. קטע 347 מילים

      נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יָבִיא מִן הַמּוּקְצֶה. אָמַרְתָּ: מָה…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״וְעוֹד, הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: חִילּוּק מְלָאכוֹת…״

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה. וְאַזְהָרָה…״

    6. קטע 615 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְאַבָּיֵי:…״

    7. קטע 716 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ. וְאַזְהָרָה…״

    8. קטע 826 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא דְּרַב חִסְדָּא…״

    9. קטע 939 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: וְדִילְמָא עַד כָּאן לָא…״

    10. קטע 1039 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְדִילְמָא…״

    11. קטע 1139 מילים

      נפתחת ב״אַמְרוּהָ [רַבָּנַן] קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זֵירָא.…״

    12. קטע 1228 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אֲקַבְּלַהּ, דִּתְנֵינָא, אֲמַר לֵיהּ…״

    13. קטע 1359 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דִּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא, אָמַר…״

    14. קטע 1412 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי…״

    15. קטע 1527 מילים

      נפתחת ב״וְכַמָּה שִׁיעוּר עִיסָּה? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…״

    17. קטע 1721 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ גְּרִיעִין חִיטֵּי…״

    18. קטע 188 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב: קַבָּא מְלוֹגְנָאָה לְפִיסְחָא, וְכֵן לְחַלָּה.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    ״מִן הַמָּאתַיִם״ — מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מֵאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּירוּ בַּבּוֹר. מִכָּאן לְעׇרְלָה שֶׁבְּטֵילָה בְּמָאתַיִם.

    ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ — מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל. מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין נְסָכִין מִן הַטֶּבֶל.

    יָכוֹל לֹא יָבִיא מִן הַמּוּקְצֶה. אָמַרְתָּ: מָה טֶבֶל מְיוּחָד שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ — אַף כֹּל שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ. יָצָא מוּקְצֶה שֶׁאֵין אִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ, אֶלָּא אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ אִיסּוּר מוּקְצֶה דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי אִיסּוּר גּוּפוֹ מָה לִי אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר?

    וְעוֹד, הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: חִילּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב.

    אֶלָּא אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה. וְאַזְהָרָה מֵהָכָא, ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְאַבָּיֵי: וְנִלְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״.

    אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה, וְעַיֵּיל עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ. וְאַזְהָרָה מֵהָכָא, ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״.

    אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה — מַחֲלוֹקֶת דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.

    אָמַר רַב פָּפָּא: וְדִילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם דְּאָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אֶלָּא דִּבְעִידָּנָא דְּקָא עָיְילִי לְתַנּוּרָא כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דִּלְאוֹרְחִין הוּא דַּחֲזֵי לְדִידֵיהּ לָא חֲזֵי — אֵימָא הָכִי נָמֵי דְּלָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.

    אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְדִילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם דְּלָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אֶלָּא דְּאִיכָּא חֲדָא דְּלָא חַזְיָא לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְאוֹרְחִין. אֲבָל הָכָא, דַּחֲזֵי מִיהַת לְאוֹרְחִין — אֵימָא הָכִי נָמֵי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.

    אַמְרוּהָ [רַבָּנַן] קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זֵירָא. רַבִּי יִרְמְיָה קַיבְּלַהּ, רַבִּי זֵירָא לָא קַיבְּלַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: מִילְּתָא דְּקַשְׁיָא לַן וְאָתְיָא כַּמָּה שְׁנֵי בְּמַאי פְּלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשְׁתָּא אַמְרוּהָ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה, וְלָא נִיקַבְּלַהּ?

    אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אֲקַבְּלַהּ, דִּתְנֵינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לִדְבָרֶיךָ, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״, וּשְׁתֵיק לֵיהּ. וְאִי אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: טַעְמָא דִּידִי מִשּׁוּם ״הוֹאִיל״.

    אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דִּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לִדְבָרֶיךָ, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא״, וּשְׁתֵיק לֵיהּ. הָכִי נָמֵי דְּלָא אַהְדַּר לֵיהּ? הָא קָא מַהְדַּר לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין? דִּתְנַן: לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא״, אֶלָּא: שָׁתֵיק לֵיהּ בְּבָרַיְיתָא, וּמַהְדַּר לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין. הָכִי נָמֵי, אֵימוֹר שְׁתֵיק לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין, וְאַהְדַּר לֵיהּ בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתִי.

    תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא.

    וְכַמָּה שִׁיעוּר עִיסָּה? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּחִיטִּין — קַבִּין. וּבִשְׂעוֹרִין — שְׁלֹשֶׁת קַבִּין. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חִילּוּף הַדְּבָרִים.

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּחִטִּין — שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, וּבִשְׂעוֹרִין — אַרְבָּעָה קַבִּין! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחַסִּיכָתָא, הָא — בִּמְעַלְּיָיתָא.

    אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ גְּרִיעִין חִיטֵּי חַסִּיכָתָא מֵחִיטֵּי מְעַלְּיָיתָא טְפֵי מִדִּגְרִיעָן שְׂעָרֵי חַסִּיכָתָא מִשְּׂעָרֵי מְעַלְּיָיתָא. דְּאִילּוּ הָתָם תִּילְתָּא, וְהָכָא רִיבְעָא.

    אָמַר רַב: קַבָּא מְלוֹגְנָאָה לְפִיסְחָא, וְכֵן לְחַלָּה. (וְהָתַנְיָא:)