מסכת פסחים דף ד׳ עמוד ב׳

דקסבר האי תנא:

הכל חבירין אצל בדיקה ואפילו עם הארץ ובדבר שהוא מוחזק חבר מחזקינן ליה שלא עבר זמנו עד שעשאוהו:

דתניא חבר הנאמן על המעשרות ומת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן שנתמרחו היום הרי הן בחזקת מתוקנים דודאי לא יצא מתחת ידו עד שגמר כל מצותו והכא נמי כיון דאף עמי הארץ חבירין הן על הבדיקה חזקתן שבדקוהו:

וממאי דהא דקתני נאמנין טעמא משום דהכל חבירים הם אצל בדיקה דלמא אין עמי הארץ חבירים על כך וטעמא משום דקאמרי הני אנו ראינו שבדקו:

כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה למיתני ולא הוה למיתליה באמירה דהני ומקשינן אלא מדתלא באמירה ודאי איכא למידק הא לא אמרי לא אם כן מאי קא מיבעיא לך תיפשוט מינה דאין חזקתו בדוק ומשני מהא ליכא למידק למיפשט מידי דאיכא לאוקמא להא כגון דמוחזק לן בהאי דלא בדק כגון שראינוהו טרוד או יצא מבעוד יום לדרך ואמרי הני אנחנו בדקינוהו:

בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה:

בדרבנן הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא:

מי הוי מקח טעות ואם בא השוכר לחזור בו על ידי עלילותיו ולומר לא כך שכרתי ואין תנאי שלנו קיים מהו לחזור:

לאו משום דחזקתו בדוק תימה מאי ס"ד דאי בחזקתו בדוק אם כן מה צריך לאמירה דהני כלל ואומר ר"י דמיירי כגון שבעל הבית בעיר אע"ג דחזקתו בדוק כיון דאיתיה בעיר צריך לישאל הימנו ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואין צריך אפילו לישאל היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תיקנה שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה כל כך מכשול לכך צריך לישאל אם הוא בעיר ומסיק אי חזקתו בדוק כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני ואין צריך לישאל הימנו אפילו אם הוא בעיר ועוד פירש ר"י דס"ד דאיירי דאמרי הני לא היה בדוק ואנן בדקנו דאי חזקתו בדוק מהימני מגו דאי בעי שתקי אבל אי אין חזקתו בדוק אמאי מהימני ופריך אי הכי כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה דממילא ידעינן דמהימני במגו:

מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך:

הימנוהו רבנן בדרבנן אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור ובפ' המדיר (כתובות עב. ושם) גבי מאכילתו שאינו מעושר משמע שסומך עליה לענין חלה ומעשר מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן ותחומין דרבנן מהימנינן להו לאשה ועבד ולא קטן מדתניא בפ' כיצד מעברין (עירובין נח: ושם) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנת לומר עד כאן תחום שבת אבל קטנים לא דגריעי טפי מדחשיב להו בשמעתין בסוף ובפרק שני דכתובות (דף כח. ושם) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת משמע אבל בקוטנן לא היינו משום דתחומין אין בידם כלל לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק נראה לרשב"א דבשלשה עשר איירי דבארבעה עשר על המשכיר לבדוק:

וכתיב אך ביום הראשון תשביתו פי' הקונטרס מדמחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר ואין נראה לר"י דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו ועוד אי ממשמעות דיום ראשון משמע מקצת מותר מה צריך לאך חלק מיהו ללישנא שני שפירש הקונטרס דא"ך ח"ץ באח"ס בט"ע אתי שפיר ונראה לר"י דמייתורא דקרא קדריש ועוד מדכתיב אך ודרשינן לקמן אך חלק פריך:

ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור הוי מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך וכי נמי משני דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ לא צריך לקרא דמייתי שבעת ימים שאור לא ימצא דמדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ יכול לדרוש הכל כמו שדורש רבי יוסי (הגלילי) לקמן:

ועלה בעינן המשכיר בית לחבירו בי"ד והלך חזקתו בדוק או לא ופשטינן לה מהא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים מאי טעמיה לאו משום דחזקתו בדוק וקסבר הכל חברין אצל ביעור חמץ ותניא חבר שמת והניח מנורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ודחי' לא אלא משום דאמרי הני והדרינן ומוקמינן לעולם כי האי גונא חזקתו בדוק והא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ כגון דמוחזק לן בהאי ביתא דלא בדיק ואמרי הני דבדיק (נימני') [צ"ל נאמנין] כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה הימנינהו רבנן להני נשי ועבדים וקטנים במילתא דהיא מדרבנן ונדחית: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק כי האי גונא מקח טעות הוא או לא ופשטה אביי דלא הוי מקח טעות דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה וכל שכן בגופיה:

וכולי עלמא חמץ בי"ד משש שעות ולמעלה אסור מדאוריית' מנא לן ופשיט לה אביי הכן בהאי טעמא והאי דאביי שייכא בדר' יוסי הגלילי כדבעינן למימר קמן שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו וגו' ואי אפשר לומר זה ביום הראשון ביום טוב הראשון הוא וביום ההוא אתה אוכל מצה ומשבית שאור שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואי אפשר לומר נמי השבתת שאור לילי ט"ו הוא משום דביום הראשון תשביתו שאור כתיב ולא בלילה שמעי' דזה ביום הראשון קודם יום טוב הראשון הוא ותוב איתקש השבתת שאור לאכילת (מצה) [צ"ל חמץ] שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשעה שנאסר באכילת חמץ [ביום] הוזהר לאכילת מצה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו וכו' וכתיב בערב תאכלו מצות וגו' ש"מ דבעינן השבתת שאור ביום קודם חיוב אכילת מצה וכיון דחיוב אכילת מצה ליל ט"ו הוא נמצא חיוב השבתת שאור שהוא בי"ד:

המנינהו רבנן בדרבנן י"מ דמשום עבדים וקטנים (נצעה)[נקטה] דאלו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינה תורה על נידתה וגבי מעשרות כדתנן עשרתם ערבתם וכדאמרי' בכתובות פ' המדיר גבי עוברת על דת היכי דאמר אי ידע נפרוש אי דלא ידע מינא ידע ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר. וכן אמר בירושלמי אין כאן נשים. ויש פירוש אחר וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל. ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן הכל נאמנים לומר ע"כ תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן ותירץ דהתם מסיח בהכחשה דאילו מדאוריית' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. עוד הקשה קטנים האיך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות במתני' דאילו נאמנים בגדולם מה שראו בקטנותם ובגמ' העלה מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אע"ג דאיכא טירחא ולענין איסורא דאוריי' נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרי' התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו ניקורות כדאיתא במס' סוכה ושם פירשתי בס"ד עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשטא דהא מסקנא דחייה בעל מנת הוא וזה ברור ע"כ. והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל ואי איתיה קמן שיילינן ליה ואי ליתיה קמן למידע אי בדוק אי לא חזקתו בדוק ואי מוחזק לך דלא בדק ואמרי הני בדקוניה המנינהו רבנן בדרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא. הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעי' לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרי' ניחא ליה לאינש דהא חזינן דקפיד ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא. וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא. ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא לשנוייה (נ"ל דצ"ל לשויה, המעתיק) מקח טעות ואפי' איפשטא בהדיא כ"ש הכא דלא איפשטה המע"ה והנכון דהכא פשיט' לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכי דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה אלא הא קא מיבעי לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואע"ג דבעי האי למיבדקיה כדין כל מק"ט דעלמא ובהא פשטינן דלא הוי מק"ט וכי ליתיה למשכיר קמן דנכייפיה עביד ליה אידך ע"מ להשתלם דניחא ליה לאינש לקיימ' מצוה בין בגופיה בין בממוניה ע"מ להשתלם זה נכון וברור. כן כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ש שאמר בשם הרמב"ן:

תנן התם וכו' דכ"ע מיהא חמץ מו' שעות ולמעלה אסור באכילה ואסור לקיימו מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן מיהו בודאי לקמן מוכחינן לה בהדיא דלכ"ע אסור באכילה מו' שעות ולמעלה. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. כתב עוד ז"ל שלא לצורך אוכל נפש והוא צורך י"ט כדמוכח במס' י"ט ובכמה דוכתי ודין הוא דאי לא לב"ה כולהו מלאכות שריין במתוך והכא נמי כיון שהיא מצוה שסמכא בי"ט חשיב למישרי במתוך דהוי כלולב לצאת בו וס"ת לקרות בו ומיהו השתא דקיל"ן דביעור בי"ד היכא דעבר ולא ביטל ולא בדק אין לשורפו בי"ט דכיון דהגיע מצוה קודם והוי כמילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט וכן הוא בפי' בירושלמי דשבת וכן הצעתי לפני מורי הרב (נ"ל הרא"ה, המעתיק) והרשב"א והודו לדברי ושלא כדעת רבים הלכך כל כיוצא בזה מוציא כלאחר יד או על יד גוי דשרינן ליה שבות דרבנן שלא יעבור עליו ולא סגי הכא שיכפה עליו את הכלי כדלקמן דההוא למי שביטל וכן הורו רבותי עכ"ל ז"ל:

המשכיר בית לחברו בחזקת שהוא בדוק כגון שהשכירו בי"ד שהוא בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אין זה מקח טעות כלל ולא סוף דבר שאינו מקח טעות ממש אלא אף כעין מקח טעות לומר שאלו ידע שלא נבדק שמא לא היה שוכרו שהדבר ידוע שאין אדם נמנע מלשכור מפני טורח זה הואיל וקיום מצוה כזו עומד לו במקום הטורח ולא סוף דבר במקום שבודקים הם בעצמם אלא אף במקום שנותנין שכר ובודקין ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה ר"ל במקום שכר מועט כזה שאלו בשכר גדול הרי אמרו בככר בפי נחש שאין צריך חבר להוציאו ופירשו הטעם בממוניה לא אטרחוהו רבנן אבל במועט מיהא אנן סהדי דניחא ליה ואע"פ שמגלה בדעתו עכשו שאין נוח לו בכך אין זה אלא שבית אחר נזדמן לו או שמתחרט מן השכירות לאיזו סבה ומוציא עילה להפטר מזה בטענת מקח טעות או בדומה למקח טעות ואע"פ שבמציעא כ"ט ב' אמרו השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחר והקשו בה פשיטא אין השואל רשאי להשאיל ותירץ מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו אין נוח לו שיהא אחר עושה מצוה בשלו ועוד שהרי מ"מ מצוה מתקיימת בשואל ראשון ויש מתרצים שבזו מ"מ במקום שבודקין בשכר חייב הוא להחזיר לו דמי שכר הבדיקה הואיל ובחזקת בדוק הוא ועל זו אמרו ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה הואיל ועתיד להשתלם ממנו ואע"פ שעקר שמועה זו בהשכירו בי"ד קודם זמן חובת הביעור הדין מתפשט אף בהשכירו אחר זמן הביעור שמ"מ חובה עליו לבדוק אף לאחר זמן הביעור אחר שלא נבדק בזמן הביעור כמו שיתבאר ויש מפרשים בששכרה בי"ג וא"כ צריך לפרש שהוא אמר לו בהדיא שבדוק הוא אין ספק שחוזר בו אם ירצה אלא שהם מפרשים שלא התנה כן אלא שדרך השבחת שכירותו אמר לו כן שבדוק הוא ולא דרך תנאי:

כבר ביארנו למעלה על החמץ שאיסור אכילתו אף בי"ד מתחלת שעה שביעית ולמעלה וממה שנאמר לא תאכל עליו חמץ וא"כ מה ששאלו כאן דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן והביאוה מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר אפי' שעה אחת בתוך השבעה וכתי' אך ביום הראשון וכו' והרי שהה שעה אחת הא כיצד לרבות י"ד לביעור וראשון פירושו יום שלפני הפסח כמו הראשון אדם תולד ולא הביאוה מלא תאכל עליו חמץ ר"ל על שחיטתו כמו שביארנו למעלה על כל פנים צריך לומר שלא נשאלה כאן לאיסור אכילה אלא לאיסור שהייתו ר"ל חובת ביעורו ומתורת עשה שאיסור בל יראה אין בו בי"ד כמו שיתבאר:

גמרא והב"ע דמוחזק לן דלא בדוק וקאמרי הני בדקיני' כו' הימנוהו רבנן בדרבנן ולעיל דפריך אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו לא בעי למימר דהימנוהו רבנן בדרבנן דא"כ תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק כדקאמר אלא משום אמירה דהני הא לא אמרי לא אבל השתא דמוקמינן לה דאיירי דמוחזק לן דלא בדוק ולא תפשוט מיניה כלום דאימא דלכך בעי אמירה דהני משום דמוחזק לן דלא בדוק וק"ל:

תוס' בד"ה המשכיר בית כו' נראה לרשב"א דבי"ג איירי כו' עכ"ל והר"ן לא כ"כ ע"ש וק"ל:

בד"ה וכתיב אך ביום כו' דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורא כו' עכ"ל זו הקושיא אינה רק לפי שיטתו דפר"ת לקמן לגבי הא דאר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' אבל רש"י פי' לקמן אימתי הוא בשריפה בשלא בשעת ביעורו היינו בתחלת שש כו' אבל בשעת ביעורו בז' השבתתו בכל דבר וא"כ שפיר קאמר אך ביום הראשון תשביתו דהיינו הבערה מכלל דמקצתו שרי דבשעת היתר דינו בשריפה ודו"ק:

בד"ה ואימא לרבות כו' ה"מ לשנויי ביום כתיב כו' עכ"ל עי' תי' לזה במהרש"ל ומה שכתבו עוד וכי משני דאתקש כו' לא צריך לקרא דמייתי שבעת ימים שאור וגו' עכ"ל י"ל דקושטא הוא למסקנא להיקשא נקט האי קרא דהאי קרא איהו גופיה הוא הקישא דלקמן ודו"ק:

גמ' דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה עי' לקמן דף י ע"ב תוס' ד"ה בממוניה:

שם לרבות י"ד לביעור עי' תשובת הר"ן סימן נ"ג: