מסכת פסחים דף ל״ט עמוד א׳

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור - כולהו מפרש בגמ':

כבושין בחומץ:

שלוקין מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין:

מבושלין כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו:

ובדמאי ובמעשר ראשון כו' אבל בטבל לא ואף על גב דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן בפירקין:

גמ' חסא ליטוג"א (לייטוג"א: חסה):

הינדיבי עשב שקורין קרישפל"א:

אצוותא דדיקלא צ"ל דהוי מין זרעים דהא לקמן אמרינן מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים:

ואימא הירדוף כי מצה וכו' בפ' לולב הגזול (סוכה דף לב:) פריך גבי הדס ואימא הירדוף אמר אביי דרכי' דרכי נועם ופ"ה דלא הוי נועם כיון דהוי סם המות לבהמה הכא נמי ה"מ לשנויי הכי אלא דמשני שפיר טפי אבל קשה לרשב"א דלעיל אמר דהירדופני כשר למרור ובפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) משמע דהוי סם המות לבהמה דאמר בהמה שאכלה הירדופני כשירה ופריך היינו הירדפוני היינו סם המות ומשני תרי גווני סם המות:

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו וכו' חזרת חסא עולשין הנדבי תמכה כך שמה חרחבינא אסוא דדיקלא ומרור מרריאתא:

אמר רבי יוחנן מדברי כולן נלמוד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר רב הונא הלכה כאחרים דאמרי ירק מר ופניו מכסיפין ויש לו שרף זהו מרור רב אחא בריה דרבא הוה מהדר אמררייתא דדברא אמר ליה רבינא מאי דעתיך דמרירן טפי והא אנן חזרת תנן וכן תאני בר קפרא ור' שמואל חזרת ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת וכו' אמר ליה (אמרי בי) [הדרי בי] ש"מ דכולי עלמא מצוה בחזרת דהיא חסא:

אימא מררתא דכופיא יש מי שאומר המרה של בהמה ויש מי שאומר מרה של דג ששמו כופיא והיא שיבוטא והוא קוליס האספנין ודחי' בעינן מרור גידולי קרקע כמצה דהא הקישו הכתוב (במדבר ט י"א) על מצות ומרורים פי' הרדוף הרזיפא ואסיקנא מרורים כתיב מינין הרבה:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב ירקות ששנינו כגון חזרת ועולשין ותמכה וחרחבינה וכיוצא בהן שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור כולן נזרעין בערוגה אחת דוקינן מינה כי אלו כולן מין אחד הן ואין בהן משום כלאים ומותיב רבא עליה חזרת וחזרת גלין עולשין ועולשין שדה כרישין כו' ואמרינן בסופה כולן נזרעין בערוגה אחת ודייקי' דוקא חזרת וחזרת גלין דתרוייהו מין חזרת נינהו הני הוא דליתנהו כלאים בהדי הדדי הא חזרת ועולשין אע"ג דתרוייהו מין מרור אינון כלאים הוו וכי תימא הכי קתני כל מין חזרת וכל מין עולשין וכל מין כרישין וכל מין כוסבר וכל מין חרדל וכל מין דלעת אלו כולן ביחד נזרעין בערוגה והא רב הוא דאמר זוגות זוגות שנינו כלומר חזרת וחזרת גלין הנה זוג עולשין ועולשי שדה זוג אחד כרישין וכרישי שדה זוג אחד כי האי גונא זוגות זוגות בפני עצמן אינן כלאים הא כולהו בהדדי כלאים נינהו ושנינ' מאי נזרעין דקאמר רבה בר רב הונא כהילכתן כלומר אם בא לזרען בערוגה אחת נותן לכל אחד כדי עבודתו שלא יהא זרע אחד יונק מגבול חברו ואמרינן הא פשיטא מתני'.

מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובמרור פי' הרא"ה ז"ל כי לשון כלל הוא כלומר ובמרורים כיוצא באלו שראויים לאכילה קצת לאפוקי דברים המרים לגמרי דלא חזו לאכילה ולא לשום ברכה. והרי"ט ז"ל כתב דבגמ' משמע דמרור שם פרטי הוא וכ' שהוא מין חזרת אלא שהוא*:

המשנה השביעית והיא מענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרבינה ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין מצטרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אמר הר"ם כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל והוא מה שאמר ית' על מצות ומרורים יאכלוהו ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה חזרת חסא עולשין ידוע תמכה מין ממיני העולשין אלא שהוא גדל בגנות חרבינא פי' רבי' יצחק אלקרצעינה מרור מן כוסברתא מר ביותר ואמרו בין לחין בין יבשין רוצה בו הקלח שלהן כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהם אבל בעלין אינו יוצא בהן ידי חובתו אלא אם כן היו לחים:

אמר המאירי אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת והיא הנקראת חסא והוא אותו מרור שאנו נוהגים בו ושעליו אמרו מצוה בחזרת וכן אמרו עליה בגמ' והא אנן חזרת תנן ופירושו שנשנית תחלה במשנתנו וי"מ בה במשנת סדר הפסח הביאו לפניו מצה וחזרת ועליו אמרו למה נקראת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן ואף היא נקראת מרור וכמו שאמרו למה נמשלו מצרים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצריים כן ורך וקשה פירושו על שאין בכל העשבים שיתקשה כל כך בסופו כחזרת שהקלח שלו מתקשה כעץ ובתלמוד המערב פירשו תחלתו מתוק וסופו מר והוא שאמרו והרי חזרת מתוק הוא והיאך הוא קרוי מרור [ואמר] ר' אושעיא אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר אף כך עשו מצריים לאבותינו תחלה אמרו במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וי"מ בתחלתו רך שבתחלה אמרו שיעבדום על ידי שכר:

בעולשין והם הנקראים לייטיצונא"ס ותמכא זו שקורין לה קרישפילא"ה והחרבינא פירשו בגמ' אצווא דדיקלא ופירשו גדולי הרבנים סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל ומקשים עליהם שהרי לפי הסוגיא מין של זרעים בעינן ומתוך כך פירשו בו שהם עשבים שקרויין כן ודומים להם:

ובמרור ר"ל כלל כל העשבים המרים וגדולי המחברים פירשו בפירושי המשנה מין כוסברתא שהוא מר ביותר:

ויוצאין בהם בין לחים בין יבשים ופי' בגמ' דוקא בקלח וכמו שאמרו בסמוך שיוצאין בקלח שלהם ולימד שהקלח יוצאין בו אף ביבש שאי אפשר שלא יהא שם לחות אבל עלין לחין אין יבשים לא ומ"מ בכמושים מיהא יצא אבל לא כבושין ר"ל בחומץ ולא שלוקים ר"ל מבושלים הרבה עד שימוחו ולא אף במבושלים ר"ל מבושלין כדרך בישולן ולא שנימוחו:

ומצטרפין לכזית ר"ל שאם צירף כזית בין הרבה עשבים הואיל וכלם מרים הם הן מאותן שהוזכרו הן מכיוצא בהן אע"פ שאין שם כזית ממין אחד ואף טעם מרירותו של זה אינו דומה לשל זה וכן הדין למצה כזית שמחמשת המינין יצא:

ויוצאין בהם בדמאי ובמעשר [ראשון] שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אבל לא בשכנגדן על הדרך שביארנו במצה שאע"פ שמעשר ירק דרבנן מ"מ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ובגמ' יתבאר שיוצאין במרור של מעשר שני בירושלם הואיל ויש בו צד פדיה כמו שביארנו למעלה במצה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

גמרא אף מרור מין זרעים כו' לאו דוקא אלא מין ירקות הן כדקתני במתני' וכדמסיק לקמן אלא דקרו להו נמי מין זרעים כדלקמן במתני' ה' זרעונין והיינו ה' ירקות וק"ל:

תוס' בד"ה ואימא הירדוף כו' ה"נ ה"מ לשנויי הכי אלא דמשני שפיר טפי כו' עכ"ל וכן הא דמשני גבי הרזיפי מה מצה שנקחת בכסף מעשר ה"ה דה"מ לשנויי הכי לפי פירש"י דהרזיפי סם המות לבהמה הוא וגבי הירדוף נמי ה"מ לשנויי כדמשני גבי הרזיפי דאינה נקחת בכסף מעשר שני אלא דמשני שפיר טפי וק"ל:

בגמ' ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת וכו' משום דרבי יונתן דבסמוך אמר ועיין בהר"ן:

אמר רבי יונתן למה נמשלו מצריים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה וכו' כצ"ל והיינו חזרת שסופו מתקשה כדלקמן עיין בהר"ן וכן הוא באלפסי כמו שהגהתי:

במשנה ואלו ירקות כו' אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין הא דלא מקשינן מהכא למ"ד בפרק כיצד מברכין דשלקות במילתייהו קיימי מ"מ אין יוצאין בהן דכ"ע טעם מרור בעינן וליכא דבכה"ג מסיק הש"ס התם בפ' כ"מ דהך פלוגתא דר"מ ור"י לענין מצה מבושלת לא תליא בהך פלוגתא דאמוראי לענין שלקות אלא דפליגי אי טעם מצה בעינן אי לא והיינו דלא תנא לה תנא דמתניתין דידן לענין מצה במשנה דלעיל כיון דבמחלוקת שנויה משא"כ במרור כו"ע מודו דטעם מרור בעינן ועיין בזה בחידושי הרשב"א שם בכיצד מברכין ובחידושינו שם:

תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפוֹ קָשֶׁה נראה לי בס"ד לכן ראש מִ צְרַיִם מם פתוחה שהיא בסוד חמשה אותיות מנצפ"ך שהם חסדים, וסוף מִצְרַיִ ם מם סתומה שהיא מן חמשה אותיות מנצפ"ך הגבורות. ועוד נראה לי קודם 'מִצְרַיִם' יש 'לפקטל' [249] שעולים עם הכולל רַךְ יִהְיֶה [250] ואחר אותיות מִצְרַיִם יש אותיות 'נקשן' שהוא לשון קושי ולזה אמר תְּחִלָּתוֹ רַךְ וְסוֹפָן קָשֶׁה. מט. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה יש לדקדק הוה ליה למימר 'אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה טוֹב' כדנקיט קרא 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח, כב) ולמה נקיט לשון יָפֶה? ונראה לי בס"ד דאיש ואשתו דוגמת חמה ולבנה וכמו דהלבנה קטנה מהחמה ומקבלת אורה ממנה כן האשה צריך שתראה עצמה קטנה מבעלה במעלה ולא תשתווה עמו. גם ידוע מה שאמרו 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפין שעולה 'אָדָם' [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] והזכר יונק ממספר כ"ו שהוא מספר אותיות הפשוט שבו והנקבה יונקת ממספר י"ט שהוא מספר המלוי שעולה מספר חַוָּה [19]. וזהו שנאמר (ישעיה ל, כו) 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה' הנקבה 'כְּאוֹר הַחַמָּה' הזכר בכף הדמיון שאינה שוה עמו ממש ואור החמה יש לו יתרון שִׁבְעָתַיִם שהזכר שהוא דוגמת אמה יונק ממספר כ"ו שהוא יתר שבעה על מספר המלוי. ולזה אמר (תהלים לא, כ) 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' הם איש ואשתו שיניקתם היא מן מ"ה אורות דהזכר מן כ"ו והנקבה מן י"ט דהאשה צריכה להיות קטנה מבעלה. והנה אותיות מ"ה הרומזים על יניקת איש ואשתו אם תמלאם כזה מ"ם ה"י עולה מספרם צ"ה כמנין יָפֶה [95] ולכן אמרו 'בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם־הָאָרֶץ אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה' כי האשה צריך שתהיה קטנה מבעלה מפני שהוא יונק מן כ"ו אורות דמ"ה והיא יונקת מן י"ט אורות דמ"ה שהוא נרמז במספר 'יָפֶה' כאמור, אבל זה הזווג מוכרח שהנקבה היא גדולה במעלה מן הזכר כי היא בת כהן והוא ישראל או בת תלמיד חכם והוא עם הארץ ואלו לא תהיה יניקתם מכוונת למספר מ"ה שהוא מספר יָפֶה. ולזה אמר 'יָפָה כַלְּבָנָה' (שיר השירים ו, י) שאם היא קטנה שאז היא כַלְּבָנָה אז היניקה של הזווג היא בסוד יָפָה. נמצא זווג העולה יפה הוא כאשר תהיה האשה דוגמת לבנה שהיא קטנה והאיש דוגמת חמה שהיא גדולה, וזווג בת תלמיד חכם לעם הארץ הבעל הוא חסר ח' מן חַ מָּה שאין בו חכמה הרמוזה באות ח' אלא אדרבה כבוד החכמה ישנו אצל האשה שהיא בת תלמיד חכם, ואם תוסיף אות ח' החסרה מן הַחַמָּה שהוא הבעל על אותיות לְּבָנָה שהיא האשה אז יהיה בה צירוף חֶלְבְּנָה שריחה רע רמז שאין זווגם עולה יפה ונהפך מספר יָפֶה שהוא צ"ה למספר חֶלְבְּנָה [95] שהוא צ"ה. נמצא האשה צריכה לראות עצמה כַלְּבָנָה שהיא קטנה מחמה ואז הַזִּוּוּג עוֹלֶה יָפֶה. ובזה יובן בס"ד מה שכתוב בזוהר חדש (דף יח:) רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא, אָתָא לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רִבִּי שִׁמְעוֹן, חֲתְנֵיהּ, נָפְקָא בְּרַתֵּיהּ, וְשָׁקְלָא יְדוֹהִי לְנַשְׁקָא. אֲמַר לָהּ, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא שְׁמַע ר' אֶלְעָזָר, אֲמַר כְּעַן אֲנָא אִדְכַּרְנָא מִלָּה חַד, דְּאִיהוּ מַרְגָּלָא יַקִּירָא, דְּאִיתְּמָר עַל סִיהֲרָא, כִּדְתָנִינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲמַר לְסִיהֲרָא, לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, דְּחָשְׁבַת סִיהֲרָא דְּלָהּ אִתְיְיהֵיב שׁוּלְטָנָא. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי, אֲנָא כָּךְ שְׁמַעְנָא, וְכָךְ הוּא מִתְסַדֵּר בְּלִבָּאי, בְּגִין דְּלָא אַעֲבַר עַל דַּעְתּוֹי דְּחַבְרַיָיא. והדבר יפלא מה שייכות יש לדברים אלו שאמר רבי יוסי לבתו בעת שבאה לנשוק ידיו דאז זכר רבי אלעזר דבר זה שנאמר ללבנה? וכפי האמור מובן היטב והוא דענין הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות והתחברות הנשוק עם הנושק זה עם זה, ולכן הבן נושק ידי אביו ואמו להורות על התקשרותו ודבקותו עמהם, וכן התלמיד נושק ידי רבו גם כן יורה על זה כי התלמיד יש לו קשר ודבקות עם רבו כמו שיש לבן עם אביו. ולכן בעת שראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידו לפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרות ודבקות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם כי גם אביו של רבי יוסי היה תנא גדול חש פן מחמת התקשרות שיש לה עם אביה שהוא חכם בן חכם תבא לחשוב עצמה במעלה בהשוואה אחת עם בעלה שהוא חכם בן חכם וכמו אותה אשה שאמרה לבעלה אם אתה חכם בן חכם גם אני בתו של חכם בן חכם והריני שוה עמך! לכן כשראה רבי יוסי שבאה בתו לנשוק ידיו בפני בעלה שזו הנשיקה מורה על התקשרותה עמו שהוא חכם בן חכם חש פן תראה עצמה שוה במעלה כנגד בעלה, ולכך אמר לה אף על פי שאת בתי ואני חכם בן חכם 'לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ מִקַּמֵּי בַּעֲלֵיךְ, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא' דאיהו דייקא כלומר בודאי אין אתה בהשוואה אחת עמו, כי את אביך חכם בן חכם והוא אביו חכם בן חכם כי יוחאי אביו של רבי שמעון היה תנא גדול, אך רבי אלעזר הוא עצמו חכם וקדוש מה שאין כן את עצמיך אין לגופיך מעלה של קדושת החכמה שיש לו אלא את מקבלת שפע ואור מן קדושתו. ולכך כששמע רבי אלעזר שאמר רבי יוסי לבתו והזהירה שתהיה דוגמת הלבנה שצוה אותה הקב"ה שתתמעט עצמה כנגד החמה זכר הסוד שקיבל במאמר זה שצוה השם יתברך ללבנה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מאמר רבי יוחנן דאמר לשון 'יָפֶה' ולא אמר 'טוֹב' כדנקיט קרא, והוא על פי מה שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בליקוטי שושנים כי 'אָדָם' [45] נחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר י"ה [15], וחוה כשאכלה מעץ הדעת הוסיפה על כל י"ה אות פ' ונעשה ג' פעמים 'פִּיהָ פִּיהָ פִּיהָ' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל 'חוה הביאה מר לעולם'. והיינו ג' פעמים פ"ה [240=3x80] הוא מספר מַר (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וכו' 'במר מה' כי אלו המ"ר נעשו מן מ"ה שהוא מספר 'אָדָם' עיין שם. וזהו שנאמר 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז, כו). והנה נודע בנישואין יהיה תיקון פגם עון חוה באכילת עץ הדעת בפתוי הנחש שאמרה 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל' (בראשית ג, יג), ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קמו.) 'הִשִּׁיאַנִי' לשון נשואין שהטיל בה זוהמא. ונמצא בנישואין לשם שמים מתקן פגם פִּיהָ של חוה ונהפך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה. ולכן כשהזווג אינו כהוגן שלא בחר בו השם יתברך אומר אין זווגם עולה יָפֶה שאין זווג זה כדאי לתקן פגם פִּיהָ של חוה לעשות מן צירוף פִּיהָ צירוף יָפֶה. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון מה שהקידושין נגמרים ביד ובפה שצריך ליתן בידו כסף קידושין ויאמר בפיו 'הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי' בזה כי ביד יש באצבעות ובכף ט"ו פרקים כמנין י"ה ועל ידי צירוף האמירה בפה מניח אות פ' בין אותיות י"ה ויהיה צירוף 'יָפֶה' ובזה זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שיהפוך צירוף פִּיהָ לצירוף יָפֶה.

מַאי 'חֲזֶרֶת'? 'חָסָא' נמצא הירק שעושין בו זכר לגלות מצרים נקרא חֲזֶרֶת ונקרא חָסָא ושם חֲזֶרֶת מורה שעתיד לחזור עליהם הגלות על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יג, ה) למה נקרא חזיר שעתיד לחזור, וכן כאן לא יצאו בזמנם אלא עתידין להשלים המנין בשעבוד מלכיות ולכן אמר לו אמור להם 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' (שמות ג, יד) ושם חָסָא מורה מה שעשה באופן זה להוציאם קודם הזמן בשביל שיחזור עליהם הגלות בשעבוד מלכיות היינו משום דחס רחמנא עלייהו דאם היו יושבין כל סך הגלות במצרים היו נטמעין והולכים וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.