דף ביאור
מסכת פסחים דף ל״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף ל״ד עמוד ב׳
מסכת פסחים דף ל״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־316 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כל שפסולו בגופו פסול ודאי ובבשר עצמו ישרף מיד:
בדם כגון נשפך הדם:
ובבעלים כגון נטמאו בעלים והפסח קיים ואין כאן מי שיאכלנו ודם אע"פ שפסול גמור הוא אפילו הכי הואיל ואינו כבשר עצמו בעי עיבור צורה:
תנא דבי רבה בר אבוה עיקר מילתא לא ידענא היכא וטעמא דמילתיה בכיצד צולין:
אפילו פיגול שפסול הגוף הוא טעון עיבור צורה והכא לא מצי לשנויי כדמשני לקמיה מאי פסולי חטאת העוף שנפסלו בטבול יום דהיינו טומאה וצורה למה לי:
רבי אליעזר אומר יזרוק את הדם ר' אליעזר לטעמיה דאמר בכיצד צולין דם אף על פי שאין בשר:
רבי יהושע אומר לא יזרוק ר' יהושע לטעמיה דאמר אם אין בשר אין דם ויצא חוץ לקלעים בבשר קדשי הקדשים קאמר שמחיצה שלהן חומת עזרה כדכתיב בכולהו בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאת נפסלת כדילפינן בכיצד צולין מאל הקודש פנימה:
מאי נפסל לאו בהיסח הדעת בתמיה דכיון דתנא נטמא ויצא מאי פסול איכא תו אי נפסל בעבודת דם כגון במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו לא קרי נפסל בשר שהרי אף הדם נפסל ובהא לא נימא ר' אליעזר יזרוק:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 34b · Sefaria
תוספות
שאם זרק הורצה אף על גב דאין ציץ מרצה על היוצא רבי יהושע סבר זריקה מועלת ליוצא כרבי עקיבא דריש מעילה (דף ו:) דאמר זריקה מועלת להוציא בשר מידי מעילה וכל שכן להרצאה דהא רבי אליעזר דאמר הכא יזרוק קאמר התם דלהוצאה ממעילה לא מהניא:
ונתן אלמא תלושין והא מחוברין נינהו פירוש דונתן משמע דחשיב להו תלושין והיינו לענין קבלת טומאה אף על פי שהן מחוברין והשתא מייתי ראיה דאין השקה להקדש מן התורה וכן בתרומה נמי עבוד רבנן מעלה ופ"ה דחוק:
Tosafot on Pesachim 34b · Sefaria
רבנו חננאל
ותוב מותיב עליה מהא [דתני'] נטמא הבשר או נפסל או יצא חוץ לקלעי' כו' קתני מיהא אם זרק הורצה וכי פסול הגוף בר הרצאה הוא ומשני' רבי שמעון בן לקיש מאי נפסל דקתני נפסל בטבול יום דלא מסח דעתיה ותרי גוני טומאה קתני: ר' ירמיה פשיט ליה לבעיא דרבה בר מתנה מהא דאמר ריש לקיש מי החג שנטמא השיקן ואחר כך הקדישן טהורין הקדישן ונטמאו ואחר כך השיקן טמאין פי' כיצד משיקן נותנן בכלי גללים או בכלי אבנים או בכלי אדמה וממלא אותו הכלי מן המים ומטבילן במי מקוה כדי שיהיו מי מקוה צפין עליו ועלתה להם טהרה והיינו השקתן וכבר פירשנוה ביום טוב. פי' הקדיש מים לנסך אותם בחג ונטמאו והשיקן פי' ושקען במי מקוה לטהרן אע"פ שנכנסו תחת המים שנמצאו כאלו זרועים הם במקוה לא עלתה להם טהרה שאין הזריעה מטהרת בהקדש כך שתילי תרומה אע"פ ששקען וזרען בקרקע לא עלתה להם (התרה) [טהרה] ומאי אסורה אסורה לכהנים:
א"ל לרב דימי בקדושת כלי קאמרת כגון אלו ימי החג וכיוצא בהן שנקדשו בכלי הקדש עבדו בהן רבנן מעלה שאין זריעה מטהרת בהקדש שנקדש בכלי הקדש אבל אם הקדישה קדושה בפה שאמר זה קדש ועדיין לא בא בכלי קדש הא מיבעיא לי יש לו זו המעלה שהרי כבר נקדש או לא אמר לו זו בהדיא לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ דרכן טמאין הרי ענבים הללו קדושת פה נינהו שעדיין לא באו בכלי ואינם יין לנסך ואפילו הכי עבוד להו מעלה ודחי רב יוסף ואמר הני ענבים דאמר רבי יוחנן ענבים דתרומה הן דקדושת הפה (נינהו) [דידהו] קדושה גמורה היא וכיון שאמר הרי אלו תרומה כקדושת כלי דמיא קדושתן אבל קדש דבעו כלי כגון ניסוך המים וכיוצא בו בפה בלא קדושת כלי לא עשו בהן מעלה ואקשי' אהא ומי אמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן כלו וטהורים והא איהו דאמר סוחטן פחות פחות מכביצה ושני' הכי נמי מאי דרכן דקתני נמי פחות פחות מכביצה.
איבעית אימא התם דאמר רבי יוחנן פחות פחות מכביצה דנגעי בשרץ והוו להו ענבים ראשון דמטמו אחריני והכא דקתני כגון שנטמאו במים שנטמא בשרץ דהוו להו ענבים שני ואין שני עושה שלישי בחולין ואי תרומה נינהו דנגעי בולד שני דהוו להו ענבים שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 34b · Sefaria
מאירי
בשר קדשים שנטמא קודם זריקת הדם אם של צבור הוא זורק את הדם ואם של יחיד הוא אם נטמא בשר ולא נטמא החלב או שנטמא החלב ולא נטמא הבשר זורק הא נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה אע"פ שאינו מרצה על פסול הגוף נפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק או יצא חוץ לעזרה לא יזרוק ואם זרק הורצה אבל אם נפסל במחשבת זמן ומקום וכיוצא בהם מפיסולי הגוף לא יזרוק ואם זרק לא הורצה:
מי החג שנטמאו ר"ל כגון של שבת שבתוך החג שהיו ממלאין אותה מערב שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות בשבת והלך וטהרן בהשקה באמת המים שבעזרה והשקה זו מטהרתן מתורת זריעה כמו שהתבאר במקומו אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכים אבל אם הקדישן ואח"כ השיקן פסולות שאין זריעה להקדש ואין בזה הפרש בין הקדישן בפה ר"ל בקריאת שם במלואן לשם חג בין שהקדישן בכלי שרת:
כבר ביארנו בזיתים וענבים שנטמאו שדורכן בפחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים ומ"מ דוקא שדרכן תחלה ואח"כ הקדישן אבל הקדישן תחלה הואיל ונדחו ידחו מעלה עשו בקדשים ותרומה ליטמא המשקה עם האוכל והרי אלו אין להם אלא קדושת הפה שקדושת כלי אין כאן שאפי' נתנן בכלי אין כלי מקדשם שאין כלי שרת מקדש אלא הראוי לו וענבים אינם ראויים למזבח:
זה שהצרכנו בדריכה זו בפחות פחות מכביצה דוקא בשנטמאו הענבים בראשון לטומאה כגון שנגעו בטמא שרץ או טמא נבלה שנעשו הענבים שניים והרי הם עושים את המשקין ראשון שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין אף בחולין להיות תחלה אבל בנגעו בשני שנעשו הם שלישי וכגון חולין שנעשו על טהרת תרומה שאין חולין נעשין שלישי אלא בדרך זה אף ביתר מכביצה כן שהרי אין שלישי עושה רביעי ואינו מטמא משקה כלל אף לתרומה וכל שכן בחולין אע"פ שנעשו על טהרת תרומה ואין לפרשה בתרומה שהרי מעלה עשו בה ליטמא המשקה עם האוכל כקדשים אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה והוא הדין לנגעו בשני ולענין חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף אלו לא עשו בהם מעלה:
מי חטאת צריך למלאותן מן המעין באותו כלי עצמו שבו האפר ושהוא מקדש בו ולא שימלא בכלי אחר ויערה לזה ואע"פ שמן התורה אינו צריך שהרי כתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ומדכתיב בהו נתינה אלמא בתלושין נאמרה מעלה הוא שעשו חכמים בפרה ויש חולקים בה:
Meiri on Pesachim 34b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה אא"ב פסול כו' איכא למימר בדיעבד הורצה עכ"ל לאו דבדיעבד הורצה משום דהציץ מרצה בדיעבד דא"כ לר' יהושע אין חילוק בין פסול טומאה לפסול יוצא דבשניהם לכתחלה אין הציץ מרצה ובדיעבד מרצה וקרא כתיב אינו נושא אלא עון טומאה אלא דביוצא קאמר דבדיעבד הורצה ממילא בלאו ציץ ומה"ט דקאמר דקילא ליה פסול יוצא דמחמת ד"א חשבינן ליה וק"ל:
בד"ה ה"ג כו' ושני עושה ג' בתרומה ל"ג דהא בחולין עסקינן דאי בתרומה הא אמרי' דעבוד מעלה כו' עכ"ל וה"ה דהוה מצי לדחויי דאי בתרומה עסקינן הוי אסור לדרוך אפילו בפחות פחות מכביצה משום תקלה ולכתחלה קאמר דורכן כדאמרי' לעיל מיהו הא דקאמר הקדישן ואח"כ דרכן טמאין היינו ע"כ בדיעבד דלכתחלה א"נ דלא היו טמאין אסור לדורכן אפילו בפחות מכביצה משום תקלה כדאמרי' לעיל ואיכא למימר השתא דאסיק אדעתיה משום מעלה עשו בתרומה ואע"ג דמשקין מפקיד פקידי לר יוחנן בתרומה עבוד רבנן מעלה לטמא משקה עם האוכל אין אנו צריכין לעיל כלל לטעמא דתקלה ובההיא דתותים וענבים שנטמאו שאין בה היתר כו' היינו נמי משום מעלה ודו"ק:
בד"ה אף אנן נמי תנינא כו' אפילו בקדושת פה עכ"ל לא ידענא מהיכא קא אייתי מהתם ראיה דאפילו בקדושת פה ואפשר שע"ז כוונו התוס' לומר ופ"ה דחוק ודו"ק:
תוס' בד"ה שאם זרק כו' וכ"ש להרצאה דהא ר"א דאמר הכא יזרוק כו' דלהוציאה ממעילה לא כו' עכ"ל ר"ל דע"כ עדיף הרצאה מלהוציא מידי מעילה דהא לר"א לענין הרצאה קאמר הכיא יזרוק לכתחלה ולהוציאה מידי מעילה לא מהני אפילו בדיעבד וצ"ל לר' יהושע דלהוציאה מידי מעילה נמי לא הוי אלא בדיעבד דאם לא כן לדידיה הוי הוצאה עדיפא מהרצאה וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 34b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה שאם זרק וכו' דאמר זריקה מועלת להוצאת בשר מידי מעילה כו' פי' דקדשי קדשים לאחר זריקה אין בהן מעילה וס"ל לר"ע דאע"פ שיצא הבשר לחוץ אפ"ה הויא זריקה להוציא הבשר מידי מעילה כזריקה כשרה וכ"ש כו' דהא ר"א וכו' וא"כ שמעינן דמעילה הוי יותר מהרצאה וק"ל:
Maharam on Pesachim 34b · Sefaria
פני יהושע
בגמרא יתיב רב דימי וקאמר כו' אמר ליה אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דלמא כו'. ולכאורה משמע מכל השקלא וטריא דמספקא ליה לאביי אי שייך שום מעלה דרבנן בקדושת פה או לא והא ודאי ליתא דודאי אשכחן כמה מעלות וחומרות שהחמירו חכמים אפילו בקדושת פה בחולין גרידא נמי מצינו כמה חומרות שהחמירו חכמים בין לענין טומאה וטהרה ובין לענין איסורין. ואם נאמר דאה"נ דדוקא בהאי מעלה דהשקה מספקא ליה לאביי דא"כ לא א"ש הא דפשיט ליה רב דימי כיוצא בה שמעתי דמה ענין זו לזו ואין תקנות חכמים דומה זו לזו וכ"ש לכל הנך אף אנן נמי תנינא דמייתי הש"ס בסמוך לא א"ש לפ"ז שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל וכ"ש במאי דמייתי דהעריב שמשו אסור בקדשים מדאורייתא היא ולאו מעלה ולא אשכחן לה נמי אלא בקדושת הגוף. והנלע"ד בזה דדוקא בכה"ג דהכא מספקא ליה לאביי דכיון דהשקה מדאורייתא היא שמטהרת המשקין מטומאתן ואם כן כבר יצאו מטומאה לטהרה גמורה אלא דמשום מעלה דקדשים תקנו חכמים שלא יועיל להם השקה לטהרן מטומאתן דמעיקרא משו"ה כמו זר נחשב לומר דשייך תקנה בכה"ג כיון דבשעת השקה חולין גמורין הוי ולא היה בהם אלא קדושת פה דלא הוי אלא כהזמנה בעלמא לשם מי חג דאפשר דבכה"ג מיחזי כחוכא וטלולא שתועיל הטבילה לחצאין. ועוד דהא ודאי פשיטא דהאי מעלה דלא מהני השקה היינו דוקא לענין טומאת עצמן כמו שפרש"י בדיבור הקודם לענין שתילי תרומה אם כן אפשר דכה"ג לא שייך למיעבד מעלה אלא בהקדש גמור שיש עליהם חיבת הקודש ובהא פשיט ליה שפיר מענבים שנטמאו דאע"ג דלכל דבר משקין מיפקד פקידי ואם כן לא קיבלו טומאה כלל אפ"ה עבדו רבנן מעלה אפילו ע"י הזמנה בעלמא שיהא להם טומאת עצמן בענין זה אף ע"ג דעדיין טהורין גמורין הם כ"ש למאי דמסקינן דאיירי דנגעו בשני. והשתא א"ש נמי הא דקאמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והיינו כפרש"י אלא דמהרש"א כתב על פירושו דלא ידע מהיכן משמע ליה לרש"י דאפילו בקדושת פה איירי ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דקרא ונתן עליו מים משמע שעיקר מצותו שיתן האפר לכתחילה בתוך הכלי ואח"כ מקבל בכלי אחר מים מן המעיין ונותן לתוך אותו הכלי ואפ"ה משמע מהך ברייתא דדריש מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי דמשמע שנותן המים תחילה ואח"כ האפר וזה דלא כמשמעות הכתוב דכתיב ונתן עליו וע"כ דמשום הך מעלה שראו חכמים דליטול המים מן המעיין באותו הכלי עצמו כדי שיהא לו שם מים חיים בשעת השקתן וע"כ היינו משום מעלה בעלמא שעשו באפר פרה אע"ג דהשתא בשעת השקתן לא היה עליהם שום קדושת אפר פרה שלא נקרא המים מקודשין אלא לאחר נתינת האפר ואם כן ע"כ דאפילו ע"י הזמנה בעלמא שהוזמנה לאפר פרה עשו חכמים הך מעלה שתהא חיותן בכלי אף שהן שלא כעיקר מצותן כיון דבדיעבד מיהא רשאי לעשות יוכל להקדים איזה מהן שירצה כדאיתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ע"ש כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:
Penei Yehoshua on Pesachim 34b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה ונתן וכו' ופ"ה דחוק עיין בר"ש פ"ט מ"ג דפרה:
Gilyon HaShas on Pesachim 34b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ל״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־316 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 130 מילים
נפתחת ב״כׇּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: נִטְמָא אוֹ שֶׁנִּפְסַל הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁיָּצָא…״
- קטע 326 מילים
נפתחת ב״מַאי נִפְסַל — לָאו בְּהֶיסַּח הַדַּעַת? אִי…״
- קטע 412 מילים
נפתחת ב״מַאי נִפְסַל, נִפְסַל בִּטְבוּל יוֹם. אִי הָכִי,…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״כִּי סְלֵיק רָבִין, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״מֵי הַחַג שֶׁנִּטְמְאוּ, הִשִּׁיקָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן…״
- קטע 724 מילים
נפתחת ב״מִכְּדֵי זְרִיעָה נִינְהוּ, מָה לִי הִשִּׁיקָן וְאַחַר…״
- קטע 826 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא.…״
- קטע 938 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ…״
- קטע 1026 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: עֲנָבִים קָאָמְרַתְּ? הָכָא בַּעֲנָבִים…״
- קטע 1119 מילים
נפתחת ב״דְּרָכָן — וַאֲפִילּוּ טוּבָא?! וּמִי אָמַר רַבִּי…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא נָמֵי פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה.…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״וְנָתַן…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת פסחים דף ל״ד עמוד ב׳ · קטע 10 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: עֲנָבִים קָאָמְרַתְּ? הָכָא בַּעֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת פסחים דף ל״ד עמוד ב׳ · קטע 8 — “…שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הִקְדִּישָׁן בִּכְלִי קָאָמַר, אֲבָל בַּפֶּה…”
לשון המקור
כׇּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם וּבַבְּעָלִים — תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. אֲמַר לֵיהּ: הַאי תַּנָּא, תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה.
אֵיתִיבֵיהּ: נִטְמָא אוֹ שֶׁנִּפְסַל הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִזְרוֹק, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִזְרוֹק. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם זָרַק — הוּרְצָה.
מַאי נִפְסַל — לָאו בְּהֶיסַּח הַדַּעַת? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּסוּלֵי טוּמְאָה הָוֵי, הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְרַצֵּי צִיץ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי, אַמַּאי הוּרְצָה (צִיץ)?
מַאי נִפְסַל, נִפְסַל בִּטְבוּל יוֹם. אִי הָכִי, הַיְינוּ טָמֵא! תְּרֵי גַּוְונֵי טָמֵא.
כִּי סְלֵיק רָבִין, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וַאֲמַר: בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי, מִשּׁוּם דְּיָתְבִי בְּאַרְעָא דַחֲשׁוֹכָא אָמְרִיתוּן שְׁמַעְתָּתָא דִּמְחַשְּׁכוּ. לָא שְׁמִיעַ לְכוּ הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא:
מֵי הַחַג שֶׁנִּטְמְאוּ, הִשִּׁיקָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן — טְהוֹרִין, הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ הִשִּׁיקָן — טְמֵאִים.
מִכְּדֵי זְרִיעָה נִינְהוּ, מָה לִי הִשִּׁיקָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן, מָה לִי הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ הִשִּׁיקָן? אַלְמָא: אֵין זְרִיעָה לְהֶקְדֵּשׁ. הָכָא נָמֵי, אֵין זְרִיעָה לִתְרוּמָה.
יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הִקְדִּישָׁן בִּכְלִי קָאָמַר, אֲבָל בַּפֶּה לָא עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה. אוֹ דִילְמָא בַּפֶּה נָמֵי עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה?
אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ, דְּרָכָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן — טְהוֹרִים. הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ דְּרָכָן — טְמֵאִין. וְהָא עֲנָבִים דִּקְדוּשַּׁת פֶּה נִינְהוּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה.
אָמַר רַב יוֹסֵף: עֲנָבִים קָאָמְרַתְּ? הָכָא בַּעֲנָבִים שֶׁל תְּרוּמָה עָסְקִינַן, דִּקְדוּשַּׁת פֶּה דִּידְהוּ — כִּקְדוּשַּׁת כְּלִי דָּמְיָא. אֲבָל הָנֵי דְּבָעֵי כְּלִי, בַּפֶּה לָא עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה.
דְּרָכָן — וַאֲפִילּוּ טוּבָא?! וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ — דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה!
אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא נָמֵי פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם דְּנָגְעוּ לְהוּ בְּרִאשׁוֹן, דְּהָווּ לְהוּ אִינְהוּ שֵׁנִי. הָכָא דְּנָגְעוּ בְּשֵׁנִי, דְּהָווּ לְהוּ שְׁלִישִׁי.
אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ — שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בִּכְלִי. ״וְנָתַן״, אַלְמָא תְּלוּשִׁין נִינְהוּ. וְהָא מְחוּבָּרִין נִינְהוּ!