מסכת פסחים דף ל״א עמוד א׳

ואתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על הלואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן בחובו ודינר דיהיב מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואף על גב דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת כי ההיא דיבמות (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה משתעבד לכתובת האשה דאמר רבא קנייא מיתנא אבל קדושת דמים לא אמרינן:

כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש:

כיון דאילו הוה ליה זוזי ללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו:

באחריות שמא יטלנה בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב ששיעבדה לו ראובן שישלם לו ראובן זה מעותיו לשמעון ולא היו לו נכסים עוד על דבר אחריות זה:

וזקפן עליו במלוה שלא היו מעות לשמעון שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן:

ומת ראובן המוכר ובא בעל חובו וטורפה משמעון ועדיין לא נתן שמעון המעות לראובן ולא ליתומיו ופייסיה שמעון לבעל חוב דראובן באותן מעות:

דינא הוא אע"ג דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה זו אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא על שמעון ולומר אנן מטלטלי שבק אבוך גבך לא היית חייב עליו אלא מעות ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום:

ואמר רבא גרסינן:

באחריות שלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא זקפן עליו במלוה אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבם לעצמו דה"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב ליה כתופס מחיים כיון דזקפן עליו במלוה:

ופייסיה בזוזי רבותא נקט אף על פי שנתן מעות לא מצי למימר המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לו:

משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתן וא"ת גבי מטלטלים נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שיעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאילו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן ומכאן יש להוכיח דהלכה כרבי נתן דהא רבא קאי כוותיה בשמעתין:

אקדיש לוה אתי מלוה ופריק להנהו נכסי דתנן בערכין פ"ו מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ומקשי' ומי אמר רבא הכי והאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתי בעל חוב למטרף משמעון ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דלימרו בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך כלומר האי מלוה דאית לאבונא גבך מטלטלי הוא ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא ואי שמעון פקח הוא מגבי להו ליתמי קרקע בחובייהו והדר שמעון תבע להו באחריות דקבל עליה אבוהון וטרף ליה להאי ארעא מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן אי אמרת בשלמא רבא סבר למפרע הוא גובה שפיר דאמרינן מחיי אבוהון הות קניא הא ארעא דגבו להו בניה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה וכאלו זבני יתמי האידנ' ארעא [ומי] משתעבדא לבעל [חוב] דאבוהון ושני' הכא טעמא אחרינא היא דאמר להו שמעון ליתמי דראובן בההיא שעתא דזקפי עלי אבוכון מלוה כי היכי דאשתעבדי לאבוכון הכי אשתעבדי לבעל חוב דיליה כדר' נתן דתני מנין שמוציאין מן הלוה של ראובן ונותנין למלוה של ראובן שנאמר ונתן לאשר אשם לו ואקשי' לרבא ממתני' דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' אי אמרת למפרע הוא גובה היינו דמותר בהנאה דאמרי' מההיא שעתא דיזיף ישראל מנכרי על חמצו [לאו] ברשו' ישראל קאי וחמץ של נכרי קרינא ביה לפיכך שרי אלא אי אמרת מכאן ולהבא וכו' ושני' בשהרהינו אצל הנכרי:

שאני התם דמצי אמר להו כי היכי דמשתעבדנא וכו' פי' והאי ארעא משתעבדנא לדידיה נמי מחיים מדר' נתן כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון. וכתב הרי"ט ז"ל והיינו דאיכא בין ר' נתן ורבנן דפליגי עליה כדאיתא בפ"ק דקדושין ולכ"ע גובה המלוה מכל מאי דאית ליה עלויה ברשות אחרים בין מלוה בין פקדון ואפי' שלא בשבועה כל דבעי ראשון מיחת דהא לאו נכסים משועבדים נינהו ולית להו פסידא ואפי' בעל כרחיה אלא דלרבנן לא משתעבד ליה כלל ואלו לר' נתן משתעבד ליה וגובה ממנו כגובה מבעל חובו ונפקא מינה להו דהכא ונפקא מינה נמי להיכא דאמר שטר זה שחייב לי פלוני שטר אמנה הוא דלר' נתן חשיב חב לאחרים ואינו נאמן כדאיתא בפ"ב דכתובות ועוד י"א דמהני הא דר"נ דלא מצי מחיל ליה מלוה דהא משעבד לי' לאידך וזהו דעת הראב"ד ז"ל אבל אינו כדעת הרא"ה ז"ל. אבל הוא אומר שאם בא ופרעו מעצמו אפי' שלא ע"פ ב"ד הרי הוא פטור ולא חשיב פורע חובו של חבירו כיון דמשעבד ליה מדר"נ והוה ליה כערב וזה שלא כדעת רוב הראשונים ז"ל שכתבו דאפי' קבלן שפרע שלא בכפיית ב"ד פורע חובו של חבירו הוא וכן דעת הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומיהו אם בא לתפוס באותו רוב או בפקדון שיש ברשותו לב"ח של זה הויא תפיסה למאי דכתבי רבוותא ז"ל שהתופס לבעל חובו במקום שלא חב לאחרי' קנה. ומיהו י"א דלא מהניא תפיסה לעולם אלא היכא שעשאוהו שליח למתפס א"נ בשהתפיסו בהם בעל הנכסים ובא לחזור בו אבל בלאו הכי לית ליה רשות למתפס דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכן העלו למעשה בפני הרא"ה ז"ל וכן היה אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכן נמצא בתשובותיו אבל אין זה דעת הרא"ז הלוי ז"ל. וכתב עוד הרי"ט ז"ל והא דר' נתן ודאי הלכה היא דהא דרבא תליא ביה והלכתא כרבא וכן בפ"ב דכתובות ובפ' החובל מסקינן שמעתתא כותיה ושלא כדברי ר"ת ז"ל דאפקיה להא דר"נ מהלכתא:

והא דרמי בר חמא ליתא אלא בשלא שיעבד לוה למלוה מטלטלין אבל אם שעבד לו מטלטליו אפי' שלא באגב משתעבד לב"ח וצריך למיכתב דאקני דאי לא לא משתעבדי ליה מאי דקני בתר הכי והיכא דלא כתב ליה דאקני ונמצאו מטלטלין ליורשיו והם אומרים שקנאם אח"כ. דעת הרא"ה ז"ל שעל הב"ח להביא ראיה:

והשתא תקון רבנן דגבי ב"ח מן המטלטלין של יורשין כי היכי דגבי מב"ח גופיה. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גבי ממטלטלין דקנה בתר הכי דלא תיקנו הגאונים ז"ל אלא שיגבה מן המטלטלין כדרך שגובה מן הקרקעות ואלו מן הקרקעות שקנה אחר הלואה ומת והורישם אינו גובה כל היכא דלא כתב דאקני כדאיתא בפ' גט פשוט. ולכ"ע כל שבא לטרוף קרקע או מטלטלין מיד הלקוחות ולא היה כתוב בשטר חובו דאקנה עליו להביא ראיה שהיו ללוה נכסים אלו בשעה שלוה וכן דעת הרא"ה ז"ל:

ותסברא וכו' עד וקמיפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לב"ח שקונה משכון וכו'. פרש"י קונה משכון להתחייב באונסין. ורת"ם ז"ל הקשה עליו וכתב דהנכון כמו שפירשו הגאונים ור"ח ז"ל דאפי' מדר"י אינו אלא שומר שכר ואע"ג דמשכון אין שביעית משמטתו ואין נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאיתא במס' קדושין מ"מ כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו כדאיתא בפ' המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שהרי אינו משמש בו והוא חייב להחזיר לו ואף הלוה יש לו בה הנאה אינו אלא שומר שכר וכתב דכיון דקי"ל כר' יצחק וישראל מישראל לכ"ע למפרע הוא גובה ואם הקדישו או מכרו וגבאו לבסוף מעכשיו קיימין ואם פדאוהו זכה הלוקח או ההקדש בכל מה שהיה בו למלוה. גירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים גוים ונכנסים שם חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. חנות של גוים ומלאי גוים ופועלים ישראל נכנסים שם חמץ הנמצא אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה. והכי פירושא דרישא בחנות של ישראל ומלאי של ישראל עשויה להתכבד ערב הפסח וחמץ הנמצא שם אינו אלא מפועלי גוים ומותר אבל סיפא אין חזקתו מתכבד ואמרינן דמפועלי ישראל נפל קודם הפסח ואסור. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי דתרתי אליבא דר' שמעון הוא ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קניס ר' שמעון ואע"ג דלא עבר עליה דהא הכא דלא עברו פועלי ישראל עליו ואסור ושמעינן מרישא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל חייב לבודקו ערב הפסח. ורש"י ז"ל וכן רבי' האיי ז"ל גורסין בהפך ופי' דבתר בעל מלאי אזלינן וליתיה. ורבי' אלפסי לא הביא זאת הברייתא ולא ידעינן אי משום דסבר דלא הוי כהלכתא ולית הלכתא כותיה או משום דלא שכיחא. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

ונשוב לבאר הסוגיא והוא שאמרו כי פליגי במקדיש מלוה וזבין מלוה ובא זמן הפרעון וגבה את קרקעו ומתחרט על הקדשו ועל מכירתו אביי אמר למפרע הוא גובה ואגלאי מילתא למפרע דכי אקדיש וזבין ברשותיה הוו קיימי ושפיר זבין שפיר אקדיש ואין יכול לחזור ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואין הקדשו ומכירתו כלום ויכול לחזור והקשו לרבא ממה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואף שמעון לא פרעו עדיין אלא שזקף דמי השדה על עצמו ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף את הקרקע משמעון ובא שמעון ופרע לו אותן המעות שהי' חייב לראובן שהרי ראובן חייב באחריותו יכולין היתומים בני ראובן לומר אותה מלוה שזקפת על עצמך בדמי הקרקע מטלטלין הם שהניח לנו אבינו אצלך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וחייב שמעון לפרעם וכן הלכה:

וכתבו גדולי המפרשים דוקא בזקפן במלוה שהמכר אינו חוזר אבל אם לא זקפן עליו במלוה אלא שמכרו לו סתם והוא חייב לו המעות שהדין בו שאם המוכר עייל ונפיק ר"ל שנכנס ויוצא ותובע את דמיו לא קנה הלוקח אע"פ שהחזיק או שנכתב שטר הקרקע ושניהם יכולין לחזור אפי' פרע מקצתן הואיל וזה עייל ונפיק על הנשאר לא קנה אלא כנגד מה שפרע ושניהם יכולין לחזור על השאר אע"פ שאם לא היה עייל ונפיק אזוזי קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והדמים עליו חוב כמו שיתבאר כל זה במקומו מכיון דבעייל ונפיק לא קנה אין יכולין לומר כן ואם פרע לוקח את הבעל חוב הרי הוא כלוקחה ממנו הא זקפן במלוה מיהא מטלטלי נינהו ואמר רבא גופיה עלה אי פקח שמעון מגבי להו ארעא ואע"ג דכי אית ליה זוזי לא מצי מדחי ליה אארעא מ"מ טוען שאין לו מעות או שמא הואיל ומארעא מיחייב להו בארעא פרע להו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן יש אומרים דבמקום פסידא אף בדאית ליה זוזי יהיב ליה ארעא וכן יראה באחרון של כתובות ומ"מ מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו שהרי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם דהוה ליה כאלו היה קרקע זה בידם משעת הלואת אביהם כמו שביארנו במקומו ואי מכאן ולהבא הוא גובה נכסי דקנו יתמי נינהו ומדידהו הוא ותירץ לו שאני התם דאמר להו שמעון כי היכי דמשתעבידנא לאבוכון משתעבידנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן כלומר דרך כלל הוא אומר שכל המשועבד ללוה משועבד למלוה שלו ואם כן כל מלוה יכול לומר מה שפרע לכם משועבד היה לי גם כן וכל שגביתם קרקע ממנו הריני קודם שאע"פ שאם פרע מטלטלין נפקע שיעבודו שאין דין קדימה במטלטלין בקרקע מיהא לא פקע ואף שמעון בעל חוב דראובן הוא מצד האחריות שיש לו עליו ונמצא משועבד לעצמו במה שהיה משועבד למוכר וכשהגבה להם קרקע נמצא הוא קודם ודבר זה אינו אלא לענין שיעבוד הא לענין קניית גוף הקרקע אין בעל חוב קונה בו כלום ויתומים יכולים לסלקו במעות והלכך לענין אקדיש מלוה וזבין אין מכירתו והקדשו כלום ודבריו של ר' נתן הוא מה שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה וכבר פירשנו צורך דבריו ברביעי של קמא:

וחזר והקשה לרבא ממשנתינו בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו שאחר הפסח מותר בהנאה וקס"ד שאין החמץ מורהן בידו אלא שהוא אצלו משכון והלוה לו עליו עד זמן פלוני והרי הוא כאפותיקי של קרקע ותירצה בשהרהינו אצלו ובמעכשו וסתמו שלו ופי' הרהינה ר"ל לצמיתות כמו שפירשנו ואין צריך לפרש שהניחו ביד הגוי שאף בלא הרהינה ביד הגוי היה שסתם משכון ביד המלוה הוא ואעפ"כ כל שאין שם הרהנה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הואיל ויכול לפדותה בכל זמן וכן שאינו קונה משכון אם משום דגוי מישראל לא קני אם מפני שמשכנו בשעת הלואה הוא:

ואמר אח"כ נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר פי' שהלוהו קודם הפסח לפרוע לאחר הפסח וכשהגיע הזמן גבה החמץ בחובו וקאמר דאינו עובר עליו דלכי מטה זמניה וגבהו בחובו מכאן ולהבא הוא גובה והשתא הוא דקנייה ונמצא שבפסח חמץ של נכרי היה ולא של ישראל משום ר' מאיר אמרו עובר דלמפרע הוא גובה ויש שואלין מה טיבו של עובר זה והרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ופי' בה גדולי המפרשים עובר מתבער כענין אלו עוברין בפסח ולא עובר ממש שהרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ולי נראה עובר בספק לאו או שמא עובר עכשו אם נהנה ממנו מפני שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ס למפרע וכו' ותסברא והרי בסופה אמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר ואם כדבריך הי' להם להפך דבריהם בזו למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר וכו' אלא שהרהינו אצלו וקא מיפלגי בדר' יצחק אם בעל חוב קונה משכון אם לאו ומפני שר' יצחק לא אמרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וזה משכנו בשעת הלואה היא וכמו שאמר שהלוה על חמצו מ"מ הרהנה שבשעת הלואה לא גרע ממשכון שלא בשעת הלואה ומתוך כך הוצרכנו בה להרהנה ודכולי עלמא גוי מישראל לא קני משכון שלא אמרה תורה אלא בישראל מישראל שנאמר ולך תהיה צדקה מעם ה' אלקיך ואין לשון צדקה אלא בישראל מישראל והילכך גוי מישראל מיהא לא קני והלכך עובר אבל ישראל מגוי נחלקו בו לתנא קמא לא קני ולר' מאיר קני מק"ו והלכה כתנא קמא ומשנתנו דוקא במעכשו שיצא מתורת משכון ונעשה כעין מכירה והוא שאמרו גוי שהרהין פת פורני לישראל אינו עובר אף בהרהינו ואם אמר לו הגעתיך והוא הרהנה במעכשו כלומר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך מעכשו עובר והלכך לא הרהינו ולא אמר לו מעכשו לענין חמץ דישראל שהלוה את הנכרי אינו עובר ונכרי שהלוה את ישראל עובר ולענין דינא אקדיש ליה מלוה וזבין לא כלום הרהינו ובמעכשו הפך הדברים בשניהם הרהינו בלא מעכשו ישראל מישראל קנה משכון ובחמץ עובר המלוה ואקדיש מלוה וזבין שפיר אקדיש וזבין ויש חולקין בזו השניה הואיל ויכול הלה לפדותו בדמים עכשו הוא שחלה קנייתו וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני אלא בהרהנה ומעכשו כמו שביארנו:

זהו ביאור השמועה ופסק שלה ויש מתבלבלים בה בהרבה דברים שאין צורך להזכירם ומי שמפרש בדין בעל חוב שקונה משכון לא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשעת הלואה צריך לשיטה אחרת בשמועה זו ולפרש בה מהו צריך להרהנה והוא שהם מפרשים נכרי שהלוה את ישראל וכו' שלא מסרו לו אלא ששעבדו בפרט והרהנה שמסרו לו והגוי הביאו בביתו וכן פרשוה גדולי הרבנים:

גמרא אא"ב למפרע הוא גובה כו' דכמאן דגבי מחיים כו' והיינו דוקא אם גבו היתומים קרקע כיון דלא מיחסרא גוביינא אמרינן דכגבו מחיים דאבוהון דמי אבל מטלטלין אם גבו היתומים אע"ג דלמפרע הוא גובה כיון דמיחסרא גוביינא לאו כגבו מחיים דמי מיהו לגבי איסורא לאביי [ג] גבי חמץ אע"ג דמטלטלין נינהו כיון דלמפרע נקנית לו הרי הוא שלו באותה שעה אע"ג דמחסרא גוביינא ודו"ק:

תוס' בד"ה משתעבדנא לב"ח כו' וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונראה לר"י כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם דהכי קא קשיא להו כיון דב"ח דאבוהון הוא משועבד ליה כמו אבוהון כשהוא חי א"כ לאו מטלטלי דיתמי נינהו שהרי ב"ח דאבוהון הוא חי וכבר משועבד ליה לשלם לו אף מטלטלים דיליה כמו אבוהון אילו היה חי עדיין שהיה מחויב לו לשלם אף ממטלטלים ואהא תירץ ר"י דודאי אין לנו לומר מדר' נתן כאלו ב"ח דאבוהון היה חייב לו אלא דחשבינן הקרקע המשועבד לאבוהון כאלו היה בידו כיון דאם מכרה חוזר אבוהון וגובה אותה ולכך משועבדים נמי לב"ח דאבוהון משא"כ במטלטלין דאין להחשיבם כו' ואע"ג דההיא דר' נתן לענין מטלטלין נמי איתמר היינו לענין דגובה מיניה אף מטלטלין כשאבוהון קיים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי אתה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ישראל שהלווהו כו' לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו עכ"ל דמדנקט אחר הפסח ע"כ עובר ואינו עובר משום איסור הנאה קאמר מיהו כיון דאליבא דר"ש קיימינן הכא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח שרי בהנאה ע"כ דהא דקאמר הכא עובר ואינו עובר לאחר הפסח משום מילתא דעבר עליו בבל יראה נגעו בה דא"נ שהוא חמץ של ישראל אינו אסור אלא משום קנסא דעבר עליו בבל יראה ואיכא למימר דנקט מילתיה אחר הפסח דאפילו בכה"ג דלא היה החמץ בתוך זמנו ממש של ישראל קנסינן ליה כיון דעבר על בל יראה מיהו לקמן בברייתא נכרי שהרהין פת פורני כו' דלא נקט אחר הפסח ניחא ליה לפרושי דבעיקר דינא איירי עובר ואינו עובר בבל יראה קאמר ויש למהרש"ל דברים בזה ואין לי להאריך וק"ל:

בגמרא תנן עכו"ם שהלוה כו' אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בגיטין דף מ"א דמהכא מוכח דלמ"ד למפרע הוא גובה לית ליה הך מימרא דרבא דהקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאל"כ אפילו למ"ד למפרע הוא גובה נמי תיקשי אמאי מותר הרי איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד העכו"ם וכבר העירותי שם בחידושי גיטין על זה דא"א לומר כן מכמה ראיות אלא דנהי דלסברת המקשה ע"כ בא לאוקמי מתניתין בהכי מ"מ למסקנא דשמעתין מוכח להיפך ע"ש ויבואר עוד לקמן. ועוד הקשיתי שם לשאול דאכתי למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא הא דמותר בהנאה ואמאי נהי דחשיב כחמץ של עכו"ם מטעמא דלמפרע הוא גובה מ"מ כיון דלמאי דס"ד השתא איירי שהחמץ עדיין ביד ישראל ואם כן הרי הוא באחריותו שהרי אם נגנב או נאבד או נאנס ממנו יצטרך לפרוע להעכו"ם משלו אם כן אטו מי גרע מחמצו של עכו"ם שהופקד ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דהישראל חייב לבערו וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין ומתוך כך העליתי שם דאפשר דמתני' דהכא איירי באפותיקי מפורש דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דלפ"ז באחריותו דעכו"ם קאי לגמרי אלא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי נמי אליבא דרבא דהא מצינן למימר דבאפותיקי מפורש נמי רבא מודה דלמפרע הוא גובה וע"ש באריכות בזה. אלא דבלא"ה לכאורה מסתימת לשון הש"ס לא משמע דאיירי באפותיקי מפורש דכל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משו"ה לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל שלא יצטרך לפרוע משלו אם יגנב או יאבד דא"כ מעיקרא בכל ביטול בעלמא נימא הכי דדין דביטול הוא מטעם הפקר ומאי מהני הא אכתי אם יגנב או יאבד ברשותו קאי שמפסיד מעותיו אע"כ דאפ"ה מהני ביטול כיון שלכך הפקירו דניחא לי' בהכי אם יאבד מעותיו ודוקא בחמץ של אחרים שהופקר בידו וקיבל עליו אחריות דחייב לבערו מדאורייתא דקרינן ביה מצוי בידך ואפי' ביטול לא מהני כיון שאין יוכל לבטלו ולהפקירו שהרי אין גוף החמץ שלו ואין אדם יכול להקדיש ולהפקיר שאינו שלו אם כן לפי זה שפיר מיתוקמי מתניתין למ"ד למפרע גובה אפילו בלא עשאו אפותיקי כך היה נראה לי לכאורה. ואין להקשות אי מתניתין בביטול איירי אם כן אמאי קתני סיפא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה הא לא מתוקמי מתניתין אלא כר"ש כמ"ש במשנתינו וכדמסקינן לעיל דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וכיון שביטלו הרי לא עבר מדאורייתא ולא שייך למיקנסיה אלא דמשום הא לא איריא דאפ"ה מתוקמי שפיר לפי שיטת הפוסקים דאפילו בביטלו נמי קניס ר"ש ועדיין צ"ע. אלא דאכתי איכא למידק דלכאורה הך פלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או להבא היינו דוקא במקרקעי דכיון דאי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף משו"ה סבר אביי דמה"ט ברשותיה דמלוה קאי לגמרי לענין אקדיש מלוה וזבין מלוה משא"כ הכא בחמץ דמטלטלין הוא משמע דליכא מ"ד למפרע הוא גובה דהא אי אקדיש לוה וזבין לוה לא אתי מלוה וטריף ואם כן אין לך מחוסר גוביינא גדול מזה ויש ליישב לפמ"ש בחידושי גיטין ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:

שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר כו' ופרש"י אינו עובר אם נהנה ממנו. ולא משמע ליה לפרש כפשטא דאינו עובר היינו בבל יראה כיון דלאחר הפסח איירי ולא ניחא ליה נמי לפרש האי לאחר הפסח דקתני היינו שהגיע זמן פרעון לאחר הפסח חדא דסתמא דלישנא לא משמע הכי ועוד דלקושטא דמילתא אין לחלק כלל בהגיע ז"פ קודם פסח או לאחר פסח בין למאי דס"ד השתא דטעמא דת"ק משום דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ לעולם אינו ברשות ישראל אלא כשגובהו ממש וכן למאי דמסקינן דאיירי בשהרהינו אצלו וטעמא דת"ק משום דלית ליה דרבי יצחק וא"כ מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ הו"ל למיתני רבותא דכחא דהיתירא דאפילו הגיע הזמן קודם הפסח אינו עובר וק"ל:

גמרא למ"ד כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, ומש"ה אצטריך קרא בפ"ע גבי חלב נבילה יעשה לכל מלאכה להתירו בהנאה, יש לדון דאפשר לומר דחלב פסולי המוקדשים שנפדו אסור בהנאה דיש לדרוש ואכלת בשר ולא חלב כדדרשי' בשר ולא חלב, ואף דלגבי חלב ל"ש כ"כ לדרוש ואכלת בשר ולא חלב. דבלא"ה חלב אסור באכילה, מ"מ דרשי' מיני' לאיסור הנאה כמבואר בפ"ב דחולין (דף ל"ו) דהוי ממעטי' דם פסולי המוקדשים לאסור בהנאה מקרא בשר ולא דם, וכמ"ש תוס' שם דאף דל"ש בי' כ"כ אכילה, מ"מ דם נמי בר אכילה ואצטריך קרא דעל הארץ תשפכנו כמים להתירו בהנאה. אם כן יש לומר דחלב באמת אסור בהנאה. ובאמת דברי תוס' שם אינם מוכרחים כ"כ דגבי דם שפיר שייך לדרוש ואכלת דדם שרי באכילה ע"י בישול דדם שבשלו מותר מה"ת. כמ"ש הגאון דפפד"א בספרו גינת וורדים דבאיסור שאינו זבוח לשיטת האומרים דהוי לאו הבא מכלל עשה דדרשי' וזבחת שאינו זבוח לא תיכול אף חצי שיעור אסור מה"ת דאף לר"ל דל"א אכילה בכזית אלא אם הוא בענין צווי כמו בערב תאכלו מצות, או בלשון שלילה לאסור אכילה. אבל הכא ואכלת היינו דע"י זביחה שרי לאכול ל"א אכילה היינו כזית ע"ש. ולדבריו הי' הדין כמו כן בחלב של פסולי המוקדשי' דדרשי' ואכלת בשר ולא חלב ג"כ חצי שיעור אסור מה"ת גם לר"ל. אמנם לענ"ד אין מקום לדבריו מסוגי' דשבועות פ"ג דמשני ר"ל במפרש חצי שיעור, והרי במתני' חשיב ג"כ שלא אוכל נבילות, ובנבילות גם לר"ל חצי שיעור אסור מה"ת איסור שאינו זבוח ואין איסור חע"א. אע"כ דאין לחלק: