בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף כ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף כ״ד עמוד א׳

    מסכת פסחים דף כ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־397 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ואם אינו ענין לאוסרם באכילה דהא איסור אכילה בגופייהו כתיב זו מדה בתורה דבר שלא הוצרך לגופו תנהו ענין לענין אחר ותלמוד דבר לדבר אחר וכל המדות הלכה למשה מסיני:

    לימד על חטאת פסולה ששריפתה בקדש בעזרה דמוהנה שורף לא הוה שמעינן מקום שריפתה היכן:

    פסולי כל שאר קדשי קדשים כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו או שנשפך דמן ומנחה שלא נקטר קומצה ואימורי קדשים קלים שנטמאו ודוקא נקט הני שמחיצתן בתוך חומת העזרה אבל פסולי בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נפסלו חוץ לעזרה הן והכי נמי תנן באלו עוברין (לקמן פסחים מט.) שורפין לפני הבירה והיינו חוץ לעזרה ושם היה בית הדשן לכך וכן מפורש בזבחים בפר' טבול יום (זבחים ד' קד:):

    אמר ליה ההוא מרבנן לר' שמואל בר נחמני דאקשי ליה האי קושיא ר' יונתן רבך נמי לא הוה מייתי איסור הנאה לכל איסורין מבקדש באש תשרף דמבעי ליה לכדאמרת שתשרף בעזרה אלא מהאי קרא אמר להו:

    דהא כתיב ושרפת אלמא לאו בר אכילה הוא:

    לכל איסורין דוגמתן שנאמר בהן לאו באכילתן:

    מיבעי ליה לכדר' אלעזר ליתן לא תעשה דאי מושרפת לא הוה ידעינן ביה איסור לאו למלקות:

    כל שבקודש פסול מדכתיב כי קודש הוא יתירה לרבות על שאר פסולי קדשי קדשים בלאו כגון פיגול ויוצא ונשפך דמו:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 24a · Sefaria

    תוספות

    ואם אינו ענין לאכילה לא אתי שפיר דהיכי מצי לאוקמי' באיסור אכילה דהא כתיב באש תשרף:

    הא אין לוקין על לאו שבכללות הקשה הר"ר אליעזר ממיץ דבאלו הן הלוקין (מכות יג.) אמר דלאו דנותר ופיגול הוה בכלל הלוקין ואמאי והא לאו שבכללות הוא ותירץ דלגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן עון עון מנותר אך קשה דבפרק בתרא דמכות (דף יז: יח.) גבי זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש פריך ולילקי נמי מדרבי אלעזר דאמר כל שבקודש פסול ומאי קושיא והא לאו שבכללות הוא:

    אם אינו ענין לגופו דאתי בקל וחומר ממעשר ואם תאמר והא איצטריך לרביעי בקודש כדאמרינן בפרק קמא (דף יט.) וי"ל דלא ליכתוב לא יאכל אלא ישרף:

    הקישא הוא תימה אמאי קרי ליה הקישא תיפוק ליה דקודש כתיב בהדיא בקרא ובכורות בקרך וצאנך ואזהרה למעשר נמי יליף מהאי קרא וי"ל דצריך הקישא משום איסור הנאה דלא תוקי קרא דוהבשר לאיסור הנאה שיהא בלאו דבפ' שני דשבת (דף כה.) לא ילפי' איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא ממעשר:

    דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך האי לא חשיב לאו שבכללות מדלא כתיב מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל לאכלם ש"מ ליחודי לאו אכל חד דכתי' בקרא אתא:

    Tosafot on Pesachim 24a · Sefaria

    רבנו חננאל

    והאי בקדש מבעי ליה לכדתניא בקדש באש תשרף לימד על חטאת כו' והא דאמר ר' יונתן ואם יותר מבשר המלואים וגו' נדחו דבריו ותרצה אביי לעולם מקרא קמא והוא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וא"כ נימא קרא בקדש באש תשרף ונשתוק לא תאכל למה לי אם אינו ענין לגופיה דנפק' ליה מדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה ודחי' תוב ואימא ליחודי ליה לאו לגופיה דאי מדר' אלעזר הוה ליה לאו שבכללות כדפירש כל שבקדש כלל כל פסולין שבקדש [וכל לאו] שבכללות אין לוקין עליו אלא א"ר פפא מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל (באש ישרף) [לא יאכל] כו' עד וכי מזהירין מן הדין ודחי' הקישא הוא כלומר התורה הקישה הקדש למעשר שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וגו' וכל נדריך אלו קדשים:

    אמר ליה רבינא לרב אשי ואימא לעבור עליו בשני לאוין.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 24a · Sefaria

    מאירי

    חטאת חיצונה שהביא מדמה לפנים ר"ל שהזה מדמה לפנים במקום הזאת חטאות פנימיות פסולה ונשרפת ושריפתה בעזרה וכן כל פיסולי קדשים כגון אשם ומנחה ועולה שנטמאו או אשם ועולה שנשפך דמם ומנחה שלא הוקטר קומצה ואמורי קדשים קלים שנטמאו הואיל וכל אלו מחיצתם בתוך חומת העזרה שריפתם בעזרה אבל פיסולי קדשים קלים הואיל ומחיצתם בתוך העיר אף שריפתם אם נפסלו חוץ לעזרה הוא וזהו שאמרו שורפין לפני הבירה ובירה חוץ לעזרה היא ובמקום שבית הדשן היה שם וכל שבקדש פסול כגון אלו שהזכרנו ופגול ונותר ויוצא לוקין על אכילתם שנאמר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואע"פ שלאו שבכללות הוא הרי נתיחדו לאוין לקצתם כגון נותר שהזכרנו ובחטאת חיצונה שנתנו דמה בפנים שנאמר לא תאכל באש תשרף וכן דרשו לא תאכל כל תועבה אזהרה על פסולי מוקדשין ויש לומר גם כן שכל שפיסולו בקדש שם פסול אחד הוא והרי הוא כלאו דלא תעשה כל מלאכה שאינו קרוי לאו שבכללות כמו שביארנו במציעא:

    בשר קדש שנטמא כהן האוכלו לוקה ואינו חייב כרת אבל אם הוא היה טמא ואכל בשר קדש הרי הוא חייב כרת ובמעשר שני בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא לוקה והוא שיאכלנו בירושלים קודם פדיון:

    יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורים בפרטיהם ר"ל בשרץ המים ובשרץ העוף ובשרץ הארץ והאוכל לוקה על הכלל ולוקה על הפרט מעתה אכל פוטיתא שהוא שרץ המים לוקה ארבע נמלה שהוא שרץ הארץ לוקה חמש צרעה שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ לוקה שש ודבר זה מבולבל הרבה ביד מפרשים וענין זה עם מה שיראה בסוגיא זו שלוקין בעבירה אחת שתים או שלש מלקיות לפי ענין הלאוין כל זמן שאין לנו במה נדרוש הלאוין הא כל שיש לנו מקום לדרשן דורשין ואין אומרין שהוא בא לעבור עליו בשני לאוין כבר ביארנו הכל בארוכה בשלישי של מכות וכן ענין לאו שבכללות ביארנו בכדי היכולת בתשיעי של מציעא:

    Meiri on Pesachim 24a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה היקשא הוא כו' דלא תוקי קרא דוהבשר לאיסור הנאה שיהא בלאו כו' עכ"ל רצה לומר דמבאש תשרף דכתיב ביה לא הוה ידעינן אלא איסור הנאה בעלמא בטמא ולכך אצטריך לא יאכל יתירא תנהו ענין ללאו לאיסור הנאה לגופיה בטמא אבל השתא דידעינן לאו לאיסור הנאה בטמא מהיקשא דלא תוכל לאכול וגו' כדאמרי' פ"ב דשבת ע"כ לא יאכל אתא באם אינו ענין לכל איסורין שבתורה לאו לאיסור הנאה וק"ק לפ"ז לעיל בקרא דחטאת חיצונה ובקרא דנותר דבעי לאוקמא לכל איסורין שבתורה לאו לאיסורי הנאה אימא דאתי לגופיה ללאו לאיסור הנאה מיהו בהאי קרא דנותר בלאו הכי קשה דבלאו הא דאר"א לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש כו' איכא לאקשויי דאימא לגופיה בנותר ללאו לאיסור אכילה אתי אלא דניחא ליה למפרך מהאמת וק"ל:

    בד"ה דכתיב לא תוכל כו' מדלא כתיב מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל לאכלם ש"מ כו' עכ"ל לכאורה נראה מדבריהם דה"ל למכתב כל הפרטים כדכתיבי אלא דה"ל לכוללם שוב למכתב לא תוכל לאוכלם אבל בפרק ואלו הן הלוקין גמרא ערוכה היא בענין אחר דקאמר אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא ל"ל אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 24a · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה צרעה לוקה וכו' משמע דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש וכו' ר"ל וא"כ קאי נמי לאו זה אמיני שרצים דהיינו דבר הרוחש ותירץ הר"י וכו' דקאי דווקא אשמונה שרצים:

    Maharam on Pesachim 24a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין וכו' נ"ל דהכי פירושא דעיקר ילפותא דריב"ל לענין איסור הנאה היינו בחמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל אלא דמפשטא דקרא לא שני ליה בין לא יאכל או לא יאכל כיון דאשכחן דבשרצים נמי כתיב לא יאכל ואפ"ה שרי בהנאה לכך יליף מהאי קרא דוכל חטאת שאין ת"ל באש תשרף אע"כ דבאש תשרף אתא לגלויי אלא יאכל דכי היכי דלא יאכל דהכא בחטאת באש תשרף דאסור בהנאה ה"ה לחמץ ושור הנסקל דלא יאכל דידהו נמי אסור בהנאה וכן בכל הנך דשמעתין דהכא כתיב לא יאכל או לא תאכל בטמא ונותר והיינו כדפרישית אלא דאכתי הוי מצי למימר דלא אתי לאיסור הנאה בשאר איסורין אלא דאיצטריך באש תשרף כי היכי דלייתר לא יאכל בחטאת למילף באם אינו ענין לשאר איסורין ומשו"ה קאמר דלשאר איסורין נמי אינו ענין לאכילה וע"ז מקשה הש"ס א"כ דבאש תשרף אתי לגלויי אכל היכא דכתיב לא יאכל אם כן אי מה הכא בשריפה וכו' ומשני דאמר קרא בקדש באש תשרף ומקשה הש"ס והאי בקדש באש תשרף להכי הוא דאתא וכו' ולאו משום דקשיא ליה אעיקר ילפותא דריב"ל מנ"ל איסור הנאה בשאר איסורין דהא למאי דפרישית כבר אסיק אדעתיה דאכתי לא יאכל מייתר כדמסיק אביי בסמוך לעולם מקרא קמא אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אם כן אי מה כאן בשריפה ואי משום מיעוטא דבקדש באש תשרף איכא למימר איפכא דבקדש באש תשרף ריבוייא הוא דכל הפסולי קדש שריפתן בקדש אבל שאר איסורין נהי דאין שריפתן בקדש אכתי מרבינן לה לשריפה מדאייתר לא יאכל אלא ע"כ לגלויי אאינך לא יאכל דחמץ ושור הנסקל כי היכי דהאי בשריפה ה"ה להנך ואפ"ה מסיק אביי לקמן שפיר לעולם מקרא קמא אלא דלענין שריפה ממעטינן מהנותר כן נ"ל נכון ודוק היטב ולפ"ז נתיישב' קושיית התוספות:

    Penei Yehoshua on Pesachim 24a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא הקישא הוא עיין זבחים לד ע"א תד"ה והבשר:

    Gilyon HaShas on Pesachim 24a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף כ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־397 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 18 מילים

      נפתחת ב״וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל…״

    3. קטע 344 מילים

      נפתחת ב״וְהַאי ״בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?!…״

    4. קטע 452 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, רַבִּי יוֹנָתָן רַבָּךְ מֵהַאי קְרָא…״

    5. קטע 522 מילים

      נפתחת ב״אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין…״

    6. קטע 630 מילים

      נפתחת ב״וְהַאי ״לֹא יֵאָכֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי…״

    7. קטע 740 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם מִקְרָא קַמָּא, וְאֵיפוֹךְ: דְּלִיכְתּוֹב…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״אִי מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין…״

    9. קטע 921 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְאֵימָא לְיַחוֹדֵי…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, מֵהָכָא: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דְּהָא נָפְקָא לֵיהּ…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא ״אֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין״. הֶקֵּישָׁא…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״? אִם אֵינוֹ…״

    14. קטע 1421 מילים

      נפתחת ב״אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל…״

    15. קטע 1519 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא, לַעֲבוֹר…״

    16. קטע 164 מילים

      נפתחת ב״נְמָלָה — לוֹקֶה חָמֵשׁ.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.

    אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, בַּקֹּדֶשׁ — בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.

    וְהַאי ״בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן! דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ — לִימֵּד עַל חַטָּאת שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ. וְאֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(וְכׇל) בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״.

    אֲמַר לֵיהּ, רַבִּי יוֹנָתָן רַבָּךְ מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לַהּ: ״וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְגוֹ׳״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״ — אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁאָר אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.

    אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר״ — נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.

    וְהַאי ״לֹא יֵאָכֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״ — כׇּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.

    אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם מִקְרָא קַמָּא, וְאֵיפוֹךְ: דְּלִיכְתּוֹב ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, וְלָא בָּעֵי ״לֹא תֵאָכֵל״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תֵאָכֵל״ — אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.

    אִי מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה. אָמַר קְרָא ״הַנּוֹתָר״ — הַנּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְאֵימָא לְיַחוֹדֵי לֵיהּ לָאו לְגוּפֵיהּ הוּא דַּאֲתָא, דְּאִי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר — אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

    אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, מֵהָכָא: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״?

    אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דְּהָא נָפְקָא לֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ — בְּשַׂר קֹדֶשׁ חָמוּר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

    וְכִי תֵּימָא ״אֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין״. הֶקֵּישָׁא הוּא, דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְגוֹ׳״ —

    מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לַהֲנָאָה.

    אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״הַנּוֹתָר״ — הַנּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. לָאו מִי אָמַר אַבָּיֵי: אָכַל פּוּטִיתָא — לוֹקֶה אַרְבַּע.

    נְמָלָה — לוֹקֶה חָמֵשׁ.