דף ביאור
מסכת פסחים דף כ״ג עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף כ״ג עמוד ב׳
מסכת פסחים דף כ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־343 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
חלבה וגידה לא הותרו דחלב אינו בכלל בשר הלכך לא הוה במשמע תתננה ואכלה וגבי נוגע בנבלתה נמי לאו חלב במשמע הלכך יעשה לכל מלאכה לא הוצרך לטהרו אלא להתירו מכלל הנאות לא תאכל חלב:
ורבי עקיבא סבר חלב בכלל נבילה בין להיתר הנאה בין לטמא הלכך כי איצטריך קרא לטהרו איצטריך:
ורבי שמעון דאמר לעיל גיד אסור בהנאה משום דסבירא ליה אין בגידין בנותן טעם ולא הותר בכלל נבילה מאי טעמא לא מייתי ליה כרבי יוסי להתיר הנאה מקל וחומר מחלב:
מכללו אף באכילה:
ואידך רבי יוסי אמר לך אנא בחלב בהמה קא מייתינא קרא להתיר בהנאה דקרא בחלב שור וכשב קאי וקא שרי ליה בהנאה ובבהמה לא הותר מכללו באכילה הלכך אתי גיד הנשה מיניה:
מכדי אותבינהו כל הנך קראי דכל איסורין שנאמ' בהן לא תאכל ומותרין בהנאה:
ושנינהו רבי אבהו ואשכח בהו פרטא להיתר לא מצינו באחד מכולם שהחמיר בו ר' אבהו ויאמר שאסור בהנאה ולחזקיה לישתרו אלא דבר האסור אסור לדברי שניהן והמותר מותר לדברי שניהן:
במאי פליגי דאין לך איסורי הנאה בדבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להתיר אלא הנך שני דברים דכתיב בהן לא יאכל כגון שור הנסקל וחמץ בפסח ובין למר ובין למר אסורין:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 23b · Sefaria
תוספות
ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה וא"ת לימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואפ"ה אסורין בהנאה וי"ל דה"פ ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה ומותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין ענוש כרת לכ"ש שיהא בכלל היתר נבילה והשתא לא שייך למימר תוכיח ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם דדם אינו בכלל נבילה ואפילו טומאה אין בו מטעם נבילה כדפרישי' לעיל (פסחים דף כב.) אבל חלב הוה שפיר בכלל נבילה דלטומאה לא הוה צריך קרא דאדרבה לטהרו מידי נבילה מצריך קרא והא דקאמר היא הותרה וחלבה לא הותרה לאו משום דלא הוי בכלל נבילה אלא משום דלא הותרה בנבילה אלא מה שהותר בטהורה באכילה והשתא א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קיימינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבילה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר:
בבהמה מיהא לא אישתרי אין להקשות דגיד חיה מיהא ליתסר דכיון דשל בהמה לא מיתסר בהנאה אם כן לא יאכל דכתיב גבי גיד הנשה באכילה דוקא קאמר ומהיכא תיתי לן לאסור של חיה בהנאה:
מאי בינייהו תימה לרשב"א לימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובות דמרבינן בריש אלו עוברין (לקמן פסחים מג.) מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה מותר בהנאה ולרבי אבהו כל מקום שנאמר לא תאכלו משמע איסור הנאה וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה ה"ה להנאה אם כן כרת נמי ליחייב:
דכתיב והנה שורף פרש"י בשעיר נחשון ובת"כ דריש בהדיא אשעיר דראש חודש מדכתיב ואותה נתן לכם וגו' והיינו של ר"ח דמכפר עון על טומאת מקדש וקדשיו:
דהא כתיב והנה שורף פרש"י ואמר להו משה הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה מכלל דאם הובא שפיר עבוד דשרפוה הקשה הרב רבינו שלמה מטרויש הא על כרחיך לאו שפיר עבוד דשרפוה דהא שרפוה בלא עיבור צורה ואמר בפרק כיצד צולין (לקמן פסחים פב:) כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לשריפה וקרא ה"ק מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה הא אם הובא שפיר עבוד דלא אכלוה ואומר ר"י דה"פ אם אינו ענין לגופה דהא קיי"ל בפרק כיצד צולין (גם זה שם) כל שפסולו בקדש בשריפה וחטאת דאהרן משום מעשה שהיה תנהו לכל איסורים:
Tosafot on Pesachim 23b · Sefaria
רבנו חננאל
נימא כתנאי וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה [מה ת"ל לכל מלאכה] ר' יוסי הגלילי אומר בין למלאכת גבוה בין למלאכת הדיוט מותר שנאמר לכל מלאכה ר' עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט הוא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה יהא טהור אם לגבוה הוא [טהור] קל וחומר להדיוט דיקי' מדדרש ר' עקיבא לקרא בטומאה וטהרה מכלל דפשיטא ליה דמותר בהנאה נמצא חזקיה כר' עקיבא ור' אבהו כר' יוסי הגלילי לא לעולם ר' עקיבא נמי לא תאכלהו איסור הנאה נמי משמע ולמה דרש הפסוק לטומאה וטהרה משום [דהיתר הנאה] כבר (למה) [למד] מנבלה קסבר כשהותרה הנבלה הבשר והחלב והגידים הותרו מ"ט שנא' ואכלה כולה משמע כמות שהיא ולא איצטריך קרא אלא לטהרה וטומאה ור' יוסי הגלילי סבר היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו כו':
ואמרינן מכדי אותבי' כל הני תיובתא ושני כל חד לנפשיה חזקיה ור' אבהו במאי פליגי ואמרינן פליגי בחמץ בפסח ואליבא דרבנן דאסרי אפילו בהנאה ולא כר' יוסי הגלילי דשרי ובשור הנסקל ואליבא דדברי הכל כו': תוב אמרי' מכדי חזקיה ור' אבהו בחמץ בפסח ובשור הנסקל מיסר אסרי בין באכילה בין בהנאה מאי בינייהו ואמרי' איכא בינייהו חולין שנשחטו [בעזרה] דקיי"ל אמרה תורה שחוט חולין [בחוץ וקדשים בפנים וזה פירש שחוט שלי כלומר שחוט חולין] במקדש בגבולך מה קדשים בחוץ אסורין אפילו בהנאה אף חולין בפנים כך אסורין חזקיה סבר איסו' חמץ בפסח ואיסו' שור הנסקל ששניהם אסורין בהנאה מלא יאכל נפקא והנבלה לדברים ככתבן הוא דאתי בא אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה שיהיו אסורין בהנאה דדרשינן הכי אותו ובשר טריפה אתה משליכו לכלבך ונהנה בו ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ור' אבהו סבר בין לא יאכל בין לא תאכל [בין לא תאכלו] כולו אחד הוא ובא לא תאכלו כל נבלה למעוטי שאר אסורין ובא אותו למעוטי חמץ בפסח ושור הנסקל אבל חולין שנשחטו בעזרה איסורן לאו דאורייתא ור' אבהו לא סבר לה כר' מאיר דאמר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא:
יתיב ההוא מרבנן וקאמר מנין לחמץ ושור הנסקל שאסורין בהנאה ואמרי' ותיפוק ליה מלא יאכל כדחזקיה קסבר לא יאכל ולא תאכלו חד הוא ותיפוק ליה מנבלה כר' אבהו סבר לה כר' יהודה דאמר (ארבעה) דברים ככתבן ותיפוק ליה מאותו כר' יהודה קסבר חולין שנשחטו בעזרה מדאוריי' ואלא מנא ליה ופרשי' מדכתי' וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף שאין ת"ל באש תשרף דנפקא ליה מוהנה שורף דכתיב (ויקרא י יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש (שם יח) הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה ודאי בת שריפה היא מה ת"ל באש תשרף אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה שיהו אסורין אפי' בהנאה ואם תאמר כל איסורין שבתורה בשרפה תלמוד לומר [בקדש] באש תשרף כל פסול שהוא בקדש בשרפה ולא שאר איסורין שבתורה:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 23b · Sefaria
ריטב"א
מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינהו חזקיה וכו' עד איכא בינייהו ולענין פסק הדין כתב הרי"ט ז"ל דודאי הלכה כר' אבוהו דרב פפא ורב אשי הכי סבירא להו ופריקו אליבא דידיה ההיא דתרומה ונזיר וי"א דכיון שכן ואקשינן לעיל לר' אבוהו מגיד הנשה ופרכינן הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ופריק דלדידיה נמי אסור ואנן קי"ל אין בגידין בנ"ט ה"ה דקיימא לן בגיד הנשה אסור בהנאה וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו סוגיין בפ' גיד הנשה בכולה פירקא דגיד הנשה מותר בהנאה. וי"ל דמייתינן גיד הנשה מטעמא דאמרי הכא בכולה שמעתין אליבא דר' יוסי הגלילי מק"ו דחלב ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית יש מרבותי שאמרו שהגיד אסור בהנאה ויש מרבותי מתירין אותו וכן נראה וכן נהגו ע"כ. ואמר הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דאפי' לדעת האוסרין דוקא גיד עצמו. אבל שמנו שאינו אלא משום מנהג קדושים הרי לא נהגו בו איסור הנאה ושרי הלכך מותר לתת לגוי גיד ושמנו דאי משום שומנו לא מתסר ואי משום גיד עץ בעלמא הוא ולא שייך איסורא אלא בשולחו עד היכן שהוא נהנה דמשתריש מקומה ונראית חשובה יותר. וכתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים להלכהאבל למעשה ראוי להחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה:
Ritva on Pesachim 23b · Sefaria
מאירי
החלב אסור באכילה ומותר בהנאה בין להדיוט בין לגבוה ר"ל למלאכת בדק הבית ואין לו שום טומאה אף לגבוה ר"ל שמשתמשין בעור המשוח בחלב בין לטהרות של הדיוט בין לקדשים וכן גיד הנשה מותר בהנאה ולענין אכילה נוהג הוא בחיה מה שאין כן בחלב כמו שביארנו במקומו והאוכל חלב של נבלה וטרפה לוקה שתים שהרי מתוך שנוסף איסור על בשרה נוסף על חלבה:
Meiri on Pesachim 23b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ומה חלב כו' דלטומאה לא הוה צריך קרא דאדרבה לטהרו מידי כו' עכ"ל אין זו ראיה לדבריהם אלא דלא תימא דלריה"ג הוה חלב בכלל נבילה כיון דלא מוקי קרא לטהר כדמוקי לה ר"ע ומש"ה קאמרי דודאי לר"י הגלילי נמי הכי הוא דלטומאה לא צריך קרא דהוי בכלל נבילה ואדרבה צריך קרא לטהרו כמו לר"ע ולדידיה ליכא קרא לטהרו דניחא ליה לאוקמא קרא להיתר הנאה והא דקאמר היא הותרה וחלבה לא הותר והוצרך קרא להיתר הנאה לאו משום דלא הוי בכלל נבילה דהא לענין טומאה הוי בכלל נבילה אלא דלענין היתר הנאה ה"א דלא הוי בכלל נבילה משום דלא הותר הנאה בנבילה אלא מה שהותר באכילה בטהורה ולאפוקי חלב ולכך אצטריך קרא להתירו בהנאה לר"י הגלילי ומהרש"ל הבין השמועה בענין אחר ואין להאריך ודו"ק:
גמ' ותיפוק ליה מנבילה ס"ל כר"י דאמר דברים כו' ק"ק דאכתי ת"ל מדכתיב לכם גבי מינין טמאין לאפוקי ממשמעות דלא יאכל ע"כ דאיסור הנאה משמע ומיהו מדאיצטריך תרומתכם וקצירכם לא קשה מידי דאימא דס"ל כחזקיה דכל ישראל קאמר ודו"ק:
תוס' בד"ה דכתיב והנה כו' ובת"כ דרש בהדיא אשעיר דר"ח מדכתיב ואותה וגו' עכ"ל גם בתלמוד דידן במס' זבחים פרק ט"י איתא בהדיא דשעיר ר"ח הוה ומייתי לה נמי מהאי קרא ואותה נתן וגו' ע"ש וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 23b · Sefaria
פני יהושע
בתוספות בד"ה ומה חלב וכו' וא"ת לימא שור הנסקל וכו' וי"ל דה"פ ומה חלבו כו' גיד שאין בו כרת לכ"ש שיהא בכלל היתר נבילה. וקשיא לי טובא אם כן מאי מקשה בגמ' ורבי שמעון דאוסר ומאי קושיא הא אסקינן לעיל דף כ"ב דלרבי שמעון דאמר אין בגידין בנ"ט ע"כ לא הוי בכלל היתר נבילה אם כן לא שייך האי ק"ו שכתבו התוס' ואפשר דנהי דלא הוי בכלל פשטא דהיתר נבילה כיון דלא קרינן ביה ואכלה אפ"ה בהא מיהא אתיא בק"ו כיון שאין צריך להפריד החלב מהנבילה ונותן הכל לגר כ"ש שיכול ליתן לו הנבילה עם הגיד וזה דוחק וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' שם לעיל דכיון דלר"ש אין בגידין בנ"ט א"כ עיקר האיסור שבו היינו הנאה אם כן לא מקשה הכא הער"ס מידי לר"ש דאסור מיהו אי אמרינן דק"ו גמור הוא אתי שפיר דאתי ק"ו ומוקי לקרא דלא יאכלו את גיד הנשה לענין איסור אכילה דוקא דאע"ג שאין בו טעם אסריה רחמנא וא"כ קשה קושיית התוספות דהא לא הוי ק"ו גמור דאיכא למימר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו וצ"ע:
בא"ד ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם וכו' עכ"ל נראה שהוצרכו לכך דלא תיקשי אהא דמסקינן לר"ש דאסור משום דלא יליף מחלב דאיכא למיפרך שכן הותר מכללו ואכתי אמאי לא יליף גיד הנשה בק"ו מדם אבל לפירושם אתי שפיר דלא מצי למילף בק"ו גמור מדם דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח ולא מצי למילף כדיליף מחלב לענין דהוי בכלל נבילה דודאי דם איתא בכלל נבילה אלא דאפ"ה שריא רחמנא בהנאה לפי זה לפמ"ש בסמוך דע"כ ק"ו גמור הוא ולא הוי תוכיח הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דמדם נמי איכא שום פירכא ולפי זה נראה לי ליישב קושיית מהרש"א ז"ל לעיל על התוספות בד"ה שאני התם דאמר קרא לך שהקשו לחזקיה ל"ל וכתב מהרש"א ז"ל דע"כ ר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך קרא בחלב להיתר הנאה וכתבתי לעיל דשפיר מצינן למימר דלר"י הגלילי אית ליה דחזקיה ואפ"ה איצטריך קרא בחלב להתידא דלא ניליף בק"ו מערלה וכלאי הכרם שאינן בכרת חלב דבכרת לא כ"ש אלא דהוי קשיא לי דאיכא למימר דם תוכיח שהוא גם כן בכרת ומותר בהנאה ולמאי דפרישית דע"כ מוכח משמעתין דאיכא שום פירכא אתי שפיר ודו"ק:
בא"ד דלטומאה לא הוי צריך קרא וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ולענ"ד דבריו תמוהין לפרש כן בכוונת התוספת דכיון דלא אשתמיט שום תנא לומר דחלב מטמא אם כן לא הוי שתקי התוספת לפרש כן בפירוש דלר"י הגלילי מטמא מלבד מה שכתבתי בסוגיא דשמעתין דמפשטא דקרא שמעינן שפיר דאינו מטמא מדכתיב חלב נבילה ואין לנו בכוונת התוספ' אלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל דהתוספות מביאים ראיה לדבריהם דחלב הוי בכלל נבילה דמה"ט לא הוי צריך קרא לטומאה אלא לטהרו אלא לטהרה נמי לא איצטריך קרא לר"י הגלילי דמפשטא יליף לה דלא משמע ליה כלל לחלק לענין טומאה דמלאכת הדיוט או מלאכת גבוה כן נראה לי ברור:
בגמרא מכדי אותבינהו כל הני וכו' חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי וכו' וקשיא לי אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו גיד הנשה ואליבא דהלכת' דקי"ל אין בגידין בנ"ט ואם כן לרבי אבהו אסור בהנאה מפשטא דלא יאכל דהא לא אישתרי בכלל בהמה כיון דאינו בנותן טעם לא הוי בכלל ואכלה ולחזקיה שריא דליכא קרא לאיסורא ולפמ"ש לעיל אתי שפיר דלמסקנא דהשתא כיון דלא פליגי במידי ולא שייך נמי לומר דאיירי בגיד הנשה לחוד כיון דלרבי יהודה ממיעוטא דאותו הוא דממעטינן לה וממילא דלא שייך לומר דלכלב תשליכון אותו אתי למעט שיטול ממנו גיד הנשה דמסברא אדרבה בכלל אותו הוא והשתא לפי מסקנא זו מצינן למימר נמי דהיינו דר"ש דאוסר כיון דלא משמע למעטו מאותו אלא דלעיל שפיר הוי צריך למימר טעמא אחרינא לר' שמעון כי היכי דלא ניליף בק"ו מחלב כן נ"ל:
בתוספות בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א דלימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת וכו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב תמיהת הרשב"א דלחזקיה נמי איכא למימר דחמץ נוקשה וע"י תערובות אסור בהנאה מק"ו דשאר איסורי הנאה שאינם בבל יראה והא דאיצטריך ליה לחזקיה למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל ולא יליף לה בק"ו היינו כדפרישית התם במקומו משום דכתיב לך דמשמע היתר הנאה ולא הוי ניחא לן לאוקמי חדא בכבשתו וחדא ללא כבשתו דלא אשכחן בשום דוכתא אלא טפי משמע לאוקמא להיתר הנאה דלפי זה השתא דכתיב בהדיא איסור הנאה בחמץ גמור לאפוקי ממשמעות דלך שפיר ילפינן נמי איסור הנאה בנוקשה וחמץ ע"י תערובות מק"ו משאר איסורי הנאה מיהו הא דלא ניחא ליה להרשב"א בהא שינויא והניחו בתימא נראה דס"ל להרשב"א כשיטת התוס' לקמן ר"פ אלו עוברין דבנוקשה וע"י תערובת ליכא בל יראה ואם כן לא שייך האי ק"ו לגבי שאר איסורי הנאה וכ"ש דלא שייך ק"ו מצד כרת דהא לכ"ע אימעוט נוקשה וחמץ ע"י תערובת מכרת כדאיתא לקמן ר"פ אלו עוברין משא"כ לשיטת רש"י וריב"א שם שהוא גם כן שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דבנוקשה ובחמץ ע"י תערובת איכא בל יראה א"כ שפיר איכא ק"ו ואע"ג דאכתי איכא למיפרך מה לחמץ שיש היתר לאיסורו אפי' בחמץ גמור למאי דקל"ל דחמץ לאחר פסח מדאורייתא שרי אלא דבהא איכא למימר דכיון דלכתחלה אסור להשהותו מדאורייתא לא מיקרי יש היתר לאיסורו ועי"ל דאכתי איכא למילף נוקשה וע"י תערובת בק"ו משאר איסורי הנאה ומחמץ גמור דאי תיקשי מה לשאר איסורין דאין היתר לאיסורו חמץ בפסח יוכיח ואי תיקשי מה לחמץ גמור שכן בכרת שאר איסורין יוכיחו וליכא למימר נמי שאר התירי הנאה יוכיחו או חלב יוכיח דמה לכולהו שאינן בבל יראה וכ"ש דא"ש טפי למאי דיליף ר"י לקמן חמץ מנותר במה מצינו שהן בבל תותירו ואם כן אי שייך בל יראה או עשה דתשביתו בנוקשה שפיר איכא למילף נמי בהאי ענינא גופא וכמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה ואע"ג דרבנן פליגי עליה היינו לענין שריפה משום דאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל משא"כ לענין איסור הנאה שפיר איכא למילף לבתר דקים לן דלא ילפינן היתר הנאה ממשמעות דלך ועיין מה שכתבתי בזה בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ודוק היטיב:
בגמרא אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף ופירש"י בשעיר נחשון והתוס' כתבו דבת"כ דריש בהדיא דשעיר ר"ח היה ובאמת דהכי איתא להדיא גם כן בזבחים פ' טבול יום ע"ש אלא דאכתי לאו מילתא פסיקא הוא דהאיכא למ"ד דשמיני למלואים היה בשמונה לחודש והיינו כמ"ד מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם בערב פסת ואם כן לא היה באותו יום שעיר ר"ח ונראה שלזה רמז רש"י במה שכתב בויהי ביום השמיני אמנם מה שהכריחו לרש"י כאן לפרש כנ"ל דמסוגיא דשמעתין הוא מוכרע משום דקשיא לן בהא דקאמר אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף ומאי קושיא הא קרא דבאש ישרף כתיב בפ' צו את אהרן ונאמר קודם הקמת המשכן למצוה לדורות וקרא דוהנה שורף היינו משום מעשה שהיה וע"כ דהכי הוא דהא לקושטא דמילתא למ"ד מפני אנינות נשרפה מה ראה אהרן לשורפה מכיון שעדיין לא נאמר לו דפסולי קדש בשריפה וכן במאי דקאמר משה הן לא הובא הא אם הובא שפיר שרפה היינו ע"כ משום שכבר אמר לאהרן דחטאת שהובא מדמה פנימה בשריפה לכך מפרש רש"י דסוגיא דהכא ס"ל דשעיר נחשון היה כדפרישית ואם כן אפילו כבר אמר לו משה קרא דבאש תשרף אכתי אמאי שרפו אהרן הא קרא דבאש תשרף לא קאי אלא אקדשי דורות ושעיר נחשון קדשי שעה היה ואהרן גופא הוא מהדר למשה אם שמעת בקדשי שעה שמא לא שמעת בקדשי דורות אלמא דיש לחלק ביניהם וא"כ ה"ה לענין מצות שריפה יש לחלק כי היכי דמחלק הש"ס פ' כיצד צולין ותו ליכא לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות ובין קדשי קדשים לקדשים קלים ואם כן קאמר הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דכיון דע"כ איכא הלכתא קרא למה לי כנ"ל נכון וכן צריך לפרש ג"כ לפירוש התוס' ועיין בסמוך ודו"ק:
בתוס' בד"ה דהא כתיב והנה שורף וכו' הקשה הר"ש מטרויש הא ע"כ לאו שפיר עביד דשרפוה בלא עיבור צורה וכו' עכ"ל. פי' דאע"ג דלקושטא דמילתא בין למ"ד מפני טומאה שרפוה ובין למ"ד מפני אנינות שפיר עביד דשרפוה מיד כדמסיק הש"ס ס"פ כיצד צולין מ"מ למאי דסבר משה וקאמר להו הן לא הובא דמה לית לן למידק דאי הובא דמה שפיך עביד דשרפוה והא ליתא כיון דפסולו בדם בעי עיבור צורה ע"כ דמשה לענין אכילה אמר להם ולכך מפרש ר"י דנהי דממה שאמר להם משה הן לא הובא דמה ליכא למילף אפ"ה מדייק הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דהא קי"ל בפרק כיצד צולין דכל שפסולו בקדש בשריפה והיינו דהלכתא גמירי לה אלא דמייתי הכא קרא דוהנה שורף דמהאי קרא מוכח הא מילתא גופא דהלכתא גמירי לה דאלת"ה למה שרפה אהרן באמת מפני אנינות דהא לא שמעינן שריפה אלא בחטאת שהובא מדמה ולא בפסול אנינות והיסח הדעת אע"כ משום דהלכתא גמירי לה כן נראה לי מוכרח ליישב לשון הגמרא לפי' ר"י במאי דמייתי קרא דוהנה שורף וכדפרישית גם כן בפירש"י ודו"ק:
Penei Yehoshua on Pesachim 23b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אלא גיד נימא דאסור ק"ל לפמ"ש תוס' חולין ר"פ ג"ה דחלב הוא דחדשים גרמי דכתי' חלב שור אבל גיד חל מיד א"כ י"ל דדוקא בחלב ל"א כשהותרה דהא משכחת לה הקרא דלגר אשר בשעריך תתננה דנותן לו כולו עם החלב כגון שהפילה הבהמה דליכא איסור חלב אבל גיד דל"ש כן י"ל דאמרינן כשהותרה ועי':
Gilyon HaShas on Pesachim 23b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, וריה"ג אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה, אלא גיד דאסור [כיון דהוא מצריך קרא יעשה לכל מלאכה להתיר חלב בהנאה, אלמא דלית ליה כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה]. קשה לי הא חדשים גרמי אמרינן רק גבי חלב דכתיב חלב שור, אבל גיד נאסר מיד, וכמ"ש תוס' ריש פ' ג"ה א"כ י"ל דרק בחלב לא אמרינן כשהותרה כו', דהא משכחת ליה, לקיים קרא לגר אשר בשעריך תתננה, ליתן לו הנבילה כולה עם החלב, כגון שהפילה הבהמה דלית כאן איסור חלב, אבל בגיד דלא שייך כן, שפיר אמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 23b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף כ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־343 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 143 מילים
נפתחת ב״מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי…״
- קטע 253 מילים
נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״לֹא תֹאכְלוּ״ מַשְׁמַע בֵּין…״
- קטע 338 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַשְׁכְּחַן חֵלֶב דְּשַׁרְיֵיהּ רַחֲמָנָא…״
- קטע 419 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָסַר? אִיכָּא לְמִיפְרַךְ, מָה לְחֵלֶב…״
- קטע 58 מילים
נפתחת ב״וְאִידַּךְ? בִּבְהֵמָה קָאָמְרִינַן — בִּבְהֵמָה מִיהַת לָא…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״מִכְּדֵי אוֹתְבִינְהוּ כׇּל הָנֵי קְרָאֵי וְשַׁנִּינְהוּ. חִזְקִיָּה…״
- קטע 727 מילים
נפתחת ב״מִכְּדִי בֵּין לְמָר וּבֵין לְמָר אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה,…״
- קטע 813 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֲבָהוּ סָבַר: ״אֹתוֹ״ — לְמַעוֹטֵי הָנֵי,…״
- קטע 952 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר…״
- קטע 1010 מילים
נפתחת ב״תִּיפּוֹק לֵיהּ מִנְּבֵילָה?! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה,…״
- קטע 1115 מילים
נפתחת ב״אִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, תִּיפּוֹק לֵיהּ…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא. מִנַּיִן, דִּכְתִיב:…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, וּמָה תַּלְמוּד…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת פסחים דף כ״ג עמוד ב׳ · קטע 9 — “…מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ…”
לשון המקור
מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: ״לֹא תֹאכְלוּ״ מַשְׁמַע בֵּין אִיסּוּר אֲכִילָה בֵּין אִיסּוּר הֲנָאָה, וְכִי אֲתָא קְרָא לְמִישְׁרְיַיהּ לִנְבֵילָה — בַּהֲנָאָה הוּא דַּאֲתָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אִיסּוּר אֲכִילָה — מַשְׁמַע, אִיסּוּר הֲנָאָה לָא מַשְׁמַע. וְכִי אֲתָא קְרָא — לְטוּמְאָה וְטׇהֳרָה.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״לֹא תֹאכְלוּ״ מַשְׁמַע בֵּין אִיסּוּר אֲכִילָה בֵּין אִיסּוּר הֲנָאָה. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: כְּשֶׁהוּתְּרָה נְבֵילָה — הִיא הוּתְּרָה, חֶלְבָּהּ וְגִידָהּ — לֹא הוּתְּרוּ. וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְהֶיתֵּר הֲנָאָה הוּא דַּאֲתָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כְּשֶׁהוּתְּרָה נְבֵילָה — חֶלְבָּהּ וְגִידָהּ נָמֵי הוּתְּרוּ. וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְטוּמְאָה וְטׇהֳרָה.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַשְׁכְּחַן חֵלֶב דְּשַׁרְיֵיהּ רַחֲמָנָא בַּהֲנָאָה, אֶלָּא גִּיד נֵימָא דְּאָסוּר! אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר. אִיבָּעֵית אֵימָא, מַיְיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חֵלֶב שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת — מוּתָּר בַּהֲנָאָה, גִּיד שֶׁאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָסַר? אִיכָּא לְמִיפְרַךְ, מָה לְחֵלֶב שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל חַיָּה, תֹּאמַר בְּגִיד שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל חַיָּה.
וְאִידַּךְ? בִּבְהֵמָה קָאָמְרִינַן — בִּבְהֵמָה מִיהַת לָא אִישְׁתְּרִי.
מִכְּדֵי אוֹתְבִינְהוּ כׇּל הָנֵי קְרָאֵי וְשַׁנִּינְהוּ. חִזְקִיָּה וְרַבִּי אֲבָהוּ בְּמַאי פְּלִיגִי! בְּחָמֵץ בַּפֶּסַח וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל וְאַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל. חִזְקִיָּה נָפֵיק לֵיהּ מִ״לֹּא יֵאָכֵל״, וְרַבִּי אֲבָהוּ נָפֵיק לֵיהּ מִנְּבֵילָה.
מִכְּדִי בֵּין לְמָר וּבֵין לְמָר אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה. חִזְקִיָּה סָבַר: ״לֹא יֵאָכֵל״ — לְמַעוֹטֵי הָנֵי, ״אֹתוֹ״ — לְמַעוֹטֵי חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
רַבִּי אֲבָהוּ סָבַר: ״אֹתוֹ״ — לְמַעוֹטֵי הָנֵי, חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה לָאו דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ.
יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה דְּכִי הֵיכִי דַּאֲסוּרִין בַּאֲכִילָה הָכִי נָמֵי אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה? וּמַאי נִיהוּ — חָמֵץ בַּפֶּסַח וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. מִנַּיִן?! תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא יֵאָכֵל״! ״לֹא יֵאָכֵל״, אִיסּוּר אֲכִילָה — מַשְׁמַע לֵיהּ, אִיסּוּר הֲנָאָה — לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
תִּיפּוֹק לֵיהּ מִנְּבֵילָה?! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן.
אִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, תִּיפּוֹק לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, מִ״לַּכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ״!
קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: ״כׇּל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ וְגוֹ׳״.
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דִּכְתִיב ״וְהִנֵּה שֹׂרָף״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.