מסכת פסחים דף י״ב עמוד ב׳

אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי ולבתריה יהבינן ליה רביעית חמישית וששית ולבעל חמש יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה ולבתריה ששית ואכתי הוה לן למיתב ליה אלא הא פריש ר' יהודה בהדיא דבין חמש לשבע לא טעו שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב וכל הנך טעותא דיהבינן להו ה"מ לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא אבל מ"מ משעה כשהוזם אחד מהן באותה שעה לבדה ובשל אחריה מיד בטלה העדות ואפי' לא הוזם בטעות שלפניו דהא כי אמרו ליה לבעל ג' שלישית ורביעית וחמישית עמנו היית והוצרך לומר בשניה היה אלא שטעיתי הרי נחלקה עדותן שאם בשניה היה המעשה אין כאן אלא עד אחד דהא חבירו אמר בחמש ובין שנייה לחמישית לא טעו:

ניכול עד סוף ששית דהא מן התורה אינו אסור אלא משעברו שש ורבנן למה הוא דעבוד הרחקה במידי דלא טעו אינשי ביה:

עדות מסורה לזריזים אין אדם בא להעיד על הנפש אא"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה אבל חמץ על הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה בהן:

בחמש חמה במזרח ובשבע במערב וחמץ אינו אסור אלא בשבע ואין טעות בין חמש לשבע:

אי הכי בשש נמי ניכול דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו:

יומא חמה:

בי קרנתא קאי באמצע הרקיע קרובה לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב ואין עומדין עליה ולהכי נקט לישנא דבי קרנתא ולא נקט בי מיצעי דדרום קאי לפי שגלגל חמה שחמה סובבת בו עגול הוא ודבר עגול אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו ומיחזי פלגי דרום בסוף מזרח וראש מערב:

מתחילת ארבע לא ניכול דהא טעי שש וחמש וארבע:

ניכול כולה שית לאו דוקא כולה שית דהא צריך לשרוף תוך שש:

ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש אפי' טעה בשתי שעות היה יכול להקשות ניכול עד סוף חמש שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב:

בשית חמה בי קרנתא קאי הקשה ריב"א לאביי דאמר לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בשבע אמאי עדותן בטלה כיון דאין הכירא בתחילת שש לז' נימא האי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחילת ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל אחד חצי שעה וי"ל דהא דקאמר שית חמה בי קרנתא קאי וטעו בין תחילת שש לז' היינו חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין אי נמי הך שינויא דקאמר בי קרנתא קאי לית ליה לאביי:

אימתי שלא בשעת ביעורו פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (פסחים ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה:

ארבע זמן סעודה לכל היא לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה אבל לענין עדות לא:

וכענין הזה אליבא דר' מאיר שתי שעות חסר משהו זולתי השעות שאין בן אדם טועה בהן שעה ראשונה שאין אדם טועה בה שהיא ג' וכ"ש ד' וכיוצא בה: ואקשינן ממתני' אמאי תאני ר' מאיר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש לאביי דאמר אין אדם טועה ולא כלום יאכל עד סוף שש דהא קיימא לן אך חלק מחצי היום איסורו של חמץ וללישנא אחרינ' דאביי כו' ולרבא אליבא דר' מאיר דאמר אדם טועה שתי שעו' מתחלת חמש לא יאכל למה אמר רבי מאיר אוכלין כל ה' וכן לר' יהודה מתחלת ד' ופרקי' בהא אליבא דר' יהודה הא אוקימ' לגבי עדות דלא טעי איניש בין שעה ה' לז' דבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב וכל שכן ד' דודאי לא טעי בז' ואסיקנא תרגמה אביי בין לדידיה בין אליבא דרבא עדות מסורה לזריזין חמץ לכל מסור ולפיכך עבדו רבנן הרחקה ואתא רבא לאוקומי טעמא דר' יהודה משום דקסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה ונדחו דבריו ואוקמה גזרה משום יום המעונן. אסקינן במחלוקת דר' מאיר ור' יהודה בעדות דמשום טעותן היא כך מחלוקת בחמץ קאמר לן דשנויא דשנין שנויי נינהו וסמכינן עלייהו.

אמר רב שימי בר אשי לא שנו דטעו אלא בשעו' כלומר אחד [אומר] כך וכך שעה ביום אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטלה כי עדות מכחשת היא וכענין הזה פירשנו למעלה כי בכל מקום שהטעות דחויה העדות בטלה היא:

ביעור חמץ יש פוסקין שאין ביעורו אלא בשריפה כר' יהודה ומביאים ראיה ממה שאף במשנתינו הסכים ר' מאיר לדעתו שהוא בשריפה אלא שנחלקו בשיעור אכילה וכן שר' עקיבא סובר כן וכן שבאחרון של תמורה אמרו אלו הן הנשרפין ומונה עמהם חמץ בפסח ולדעת זה יש לך להזכיר מה שאמר עליה אימתי שלא בשעת ביעורו ר"ל מסוף שש שעות ולמעלה השבתתו בכל דבר ומ"מ ר' עקיבא אמרה אף לאחר ביעורו ויש מקשים לפירוש זה שהרי בפרק שני אמרו עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים והעמידוה בגמ' לדעת ר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלמא אף בעבר זמנו אמרה ואינה קושיא שלא נאמר שם עבר זמנו אלא בשעות דרבנן וכן הקשו ממה שכתבנו ממסכת תמורה שמנה בכלל הנשרפין חמץ בפסח ולשון חמץ בפסח אחר זמן איסור הוא ואפשר שכל איסורו משום פסח הוא קוראו חמץ בפסח אף קודם זמן האיסור ומ"מ יש מפרשים שמה שאמר ר' יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר לדברי חכמים הוא משיב והוא שכשאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו חכמים לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו ועל זה הוא משיב אימתי אני אומר שאין ביעורו אלא בשריפה קידם זמן איסורו [אבל לאחר זמן איסורו] ולא מצא עצים השבתתו בכל מה שיוכל נמצאת למד שאף לאחר זמן איסורו אם יש לו עצים ביעורו בשריפה וזו של תמורה וכן עבר זמנו שבפרק שני פירושו אחר איסורו וביש לו עצים וכן נראה במכילתא שאמרו שם ר' יוסה אומר תשביתו בשריפה אמר לו בן בתירא סבור אתה שאתה מחמיר ואי אתה אלא מיקל לא מצא עצים ישב ולא ישרוף הוי משהגיע שעת ביעורו השבתתו בכל דבר ומ"מ מקצת חכמי הצרפתים פי' בהפך שר' יהודה סובר אימתי אינו אלא בשריפה שלא בשעת ביעורו ר"ל שכבר עבר זמן ביעורו והוא מתחלת שש ולמעלה אבל בשעת ביעורו כגון שעה חמישית השבתתו בכל דבר ואע"פ שאמרו למעלה ששעה חמישית אינו זמן ביעור וכמו שאמרו כיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטיל ליה הם מפרשים בביעור זה ענין בדיקה שהבדיקה נקראת בלשון ביעור על שם סופה כמו שלמדנו מן הברכה עצמה שמברכים על הביעור בשעת הבדיקה אבל בשעת ביעורו ר"ל שעה חמישית השבתתו בכל דבר וכך היא שנויה בתלמוד המערב עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר אם הגיע זמן ביעורו אי אתה מבערו אלא בשריפה ואתיא כר' יהודה אית תנאי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ר' אומר תשביתו בכל דבר שהוא בבל יראה ואיזו זו שריפה ולדעת זה אותה שהזכרנו במכילתא כרבנן היא וכן כתבוה גדולי הדורות וכן עיקר וא"כ לדעת ר' יהודה לשיטת הפוסקים כמותו בשעה חמישית ביעורו בכל דבר הא בששית ומשם ולמעלה אינו אלא בשריפה ולדעת ראשון למה שפירשנו בו שלדברי חכמים הוא משיב כל שקודם האיסור דוקא בשריפה ואם אין לו עצים יחזר אחריהם הא משהגיע איסור תורה ישבית בכל מה שיוכל ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כחכמים שביעורו אף במפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו טעון שריפה אלא שאם רצה שורפו ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יהנה בהיסיקו אחר זמן איסור הנאתו וכבר כתבנו בענין זה דרכים אחרים בפירושנו:

בד"ה ולהך לישנא כו' אפילו טעה בב' שעות היה יכול להקשות כו' שבחמש חמה כו' עכ"ל דמשמע להו דהמקשה הכא ודאי דידע הא דחמש חמה במזרח כו' דמתניתין היא ומיהו מהא דפריך לקמן חמש לא ניכול ומשני חמש חמה כו' משמע דהמקשה לא אסיק אדעתיה הא דחמש חמה כו' ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' תנן ר"מ אומר אוכלין כל ה' וכו' כצ"ל ניכול עד סוף ה' אמר אביי ערות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ולהך לישנא וכו' אפי' טעה בב' שעות היה יכול להקשות וכו' והא דמקשי בגמ' לקמן איפכא אמילתיה דרבא דפריך מתחלת ה' לא ניכל היינו בתר דמשני לעיל עדות מסורה לזריזים והמקשה אאי הכי דפריך בתר הכי סמוך ודו"ק:

ד"ה בשית חמה וכו' אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בז' אמאי עדותן בטלה וכו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו פי' הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש כו' וקשה לר"ת היכי ימתין כו' ועוד דמנותר יליף כו' ומפרש ר"ת עס"ה. ולענ"ד נראה לי ליישב שיטת רש"י מה שהקשה ר"ת האיך ימתין לבערו עד תחלת שבע הא גזר ר"י לשמא יאכל נראה דלא קשה מידי דנהי דחייש ר"י לשמא יאכל אפילו היכא שמחזר עליו לשורפו היינו דוקא בשעת בדיקה שטרוד בבדיקה לחפש בכל המקומות חיישינן שפיר שמא ימצא גלוסקא יפה וישכח ויאכל דרך מתעסק משא"כ הכא שכבר בדק ומצא והצניע החמץ וא"כ כשיטלנו בתחלת שבע כדי לבערו ממש להטילו לים לאלתר או לזרותו לרוח תו לא שייך כלל הך חששא דשמא יאכל. ומה שהקשה עוד דלעיל קרי ליה תחלת שש שעת הביעור והכא קרי ליה שלא בשעת ביעורו נראה נמי דלא קשה מידי דלעיל דלענין בדיקת חמץ דרבנן איירי שפיר קרי ליה שעת הביעור כיון שהוא שעת הביעור של רוב העולם משא"כ הכא דמלתיה דר"י לענין שריפה איירי דאיירי מדינא דאורייתא שפיר אמר אימתי הוי מדאורייתא בשריפה שלא בשעת ביעורו והיינו מתחלת שש דהוי מדאורייתא שלא בשעת ביעורו:

אמנם הקושיא שלישית שהקשה ר"ת כיון דר"י מנותר יליף ממילא משמע איפכא כמו שמפרש ר"י באמת וכתב דהכי איתא בירושלמי נ"ל דאדרבה מאותו הירושלמי גופא נראה להדיא לפרש הך ברייתא דהכא כפי' רש"י דהכי איתא בירושלמי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר"י אית תנויי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן עכ"ל הירושלמי והדבר ידוע דבתלמודא דידן בכולה מכילתין לא אישתמיט ולא אשכחן דפליגי ר"י ורבנן בסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך בענין ביעור החמץ אימתי דינו בשריפה ואימתי בכל דבר לכך נראה דתלמודא דידן מפרש הנך תרתי ברייתות דירושלמי תרווייהו אליבא דר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דהא לקמן דף כ"ז ע"ב מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דמעיקרא יליף ר"י בק"ו מנותר שאינו בבל יראה כו' ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו' ומסיק בסיפא דברייתא חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו כו' ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי אולמא הך ילפותא דבנין אב טפי מעיקרא שדנו בק"ו ואכתי לא השיב למה שהקשו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואף שרש"י כתב שם דהאי בבל תותירו הוי ג"ש ובין לקולא ובין לחומרא מ"מ הסוגיא בלישנא דברייתא לא משמע הכי כמו שאבאר שם אי"ה לכך נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק"ו דנותר שאינו בבל יראה כו' אם כן ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך דומיא דנותר א"כ יפה השיבו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל משא"כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לידי בל יראה כדאיתא בירושלמי בריש מכילתין ותשביתו היינו מעיקרא ע"ש נמצא דלפ"ז נהי דבנותר אי אפשר לשורפו קודם איסורו אפילו אם ידוע שלא ימצא אוכלין משום דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו מ"מ בחמץ ודאי עיקר מצות שריפתו קודם זמן איסורו כדי שיהא מושבת בזמן איסורו ולפ"ז הוי עיקר מילתא דר"י קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו מבערין בכל דבר מה"ט גופא דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ לפ"ז תו לא הוי הך דינא תחילתו להחמיר וסופו להקל כיון שאם לא מצא עצים לשורפו ימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר והיינו ממש כמו שפירש"י כאן כנ"ל נכון. וראיה ברורה לדברי מצאתי במכילתא פ' בא הובא בילקוט שמעוני וז"ל אמר ליה ר"י ב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מיקל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משתגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר עכ"ל הברייתא דמכילתא נמצא שזה לגמרי כפירש"י כאן וכמו שכתבתי בפי' הברייתא דלקמן ושניהם עולות בקנה א' שלאחר שאמר לו ר"י ב"ב לר"י אלא כך הוי אומר הודה לדבריו והיינו שחזר ודנו דין אחר וכדפרישית דלפ"ז הוי לגמרי כדברי ר"י ב"ב דמכילתא ולפ"ז צדקו יחדיו שני הברייתות שהובאו בירושלמי זו איפכא מזו אלא דאפשר דהא דמוקי התם הך ברייתא כרבנן היינו כר"י ב"ב שהן ג"כ דברי ר"י עצמו לאחר חזרה וברייתא קמייתא דתני איפכא היינו כר"י עצמו קודם חזרה כנ"ל נכון בעזה"י ליישב כל הסוגיא על מכונה לפי שיטת רש"י ז"ל. מיהו בעיקר פירושו של ר"ת ז"ל אני יושב ומשתומם כשעה חדא ומותבינא תו תיובתא כלפי סנאי דר"ת מאותה ראיה עצמו שמביא מל' הירושלמי הוי ראיה לסתור דמלבד מה שכתבתי דמייתי נמי התם ברייתא איפכא כפירש"י עוד קשה יותר דהא בהאי ברייתא קמייתא דמוקי לה הירושלמי כר"י תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה כו' נמצא דלפ"ז נהי דבעיקר הדין משמע דהיינו כמו שפי' ר"ת דלאחר זמן איסורו בשריפה לר"י מ"מ לשון הברייתא דהתם משמע להיפך דהא קאמר להדיא עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ובהאי ברייתא דמייתי רבינא הכא אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו משמע שלא בשעת ביעורו אם כן ע"כ הך ברייתא דמייתי רבינא הכא פליגא אהך ברייתא דמייתי הירושלמי אלא כאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דאית תנויי תני אלא דמאי דמוקי לה התם כרבנן מוקי לה רבינא נמי כר"י ומכ"ש א"ש למאי דפרישית דרבנן דהירושלמי היינו ר"י ב"ב ובאמת הודה לו ר"י וחזר ודנו דין אחר כל זה נראה ברור ומוכרח בסייעתא דשמיא לקיים שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם ז"ל ופירושו צ"ע גדול ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן דף כ"ז ודוק היטיב: