דף ביאור
מסכת פסחים דף י׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף י׳ עמוד ב׳
מסכת פסחים דף י׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־560 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הבית טמא כל כלי הבית טמאין שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ומשמש בכל כלי הבית:
זוית מאן דכר שמיה פתח באבדו וסיים בנמצא בזוית אחרת:
חסורי מיחסרא והכי קתני שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד וגבי מצא בזוית אחרת שמא אדם טמא הניחו שם רבן שמעון כו' וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה:
ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר:
אם תמצא לומר היינו האי כו' דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן אכתי שחור ולבן מיבעיא לן:
ארמוייה השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו בחגיגה (ד' טו:) אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מן ידי:
ככר ועכבר בפי חולדה עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא' כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן:
ככר בפי נחש בעיא באנפי נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול"ג את"ל:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 10b · Sefaria
תוספות
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כר' ומיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם:
שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וא"ת דהכא ובפרק קמא דחולין (דף ט:) גבי צלוחית תלינן באדם טמא ובפרק קמא דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתון על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיה תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דאמר בפ"ק דשבת (דף טו:) גזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין הנמצאים אי נמי גבי ככר רגלים לדבר שטהור הסירו שלא יפול על המדף ויטמא:
מפני שדרכו של תינוק לפרר ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו:
מי אמרינן היינו הא דעל היינו הא דנפק ואפילו לרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר:
או דילמא אחרינא הוא ואפי' לר' דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד הכא חיישינן דמסתמא הראשונה נשאר בבית וזהו אחר שיצא:
בממוניה לא אטרחוהו רבנן פי' הכא דוק' דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (פסחים דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה:
ואם לא בדק בתוך המועד פי' הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה:
Tosafot on Pesachim 10b · Sefaria
רבנו חננאל
הניח עשר ומצא תשע חלוקת ר' ורבנן דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי כלומר אדם בא ונטל חצים והניח חצים והמנה הנמצא מעשר שני הוא וחכמים אומרים הכל חולין כלומר אותם המאתים של מעשר שני נלקחו וזה המנה אחר הניחו וחולין הן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת חלוקת רשב"ג ורבנן וקיימא לן כרבנן דאמרי הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לבית ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו נכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרך עכבר לפרר אלא העכבר עם הככר שנטל הלך לו ואלו הפירורין אינן ממנו לפיכך צריך לבדוק אבל אם נטל תינוק ככר ונכנס לבית ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה שכן דרך התינוק לפרר:
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להורידו או לא כו' בעי רב אשי ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לא כו' אלו כולן עלו בתיקו: מתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשעת הביעור.
ירושלמי בשעת הביעור שעה חמישית וחכמי' אומרים לא בדק באור ארבעה עשר יבדוק בי"ד כו' כלומר אין צריך [אלא] לבדוק שחרית בי"ד אם לא בדק באור י"ד אבל אם בדק אור י"ד אין צריך אחרי כן בדיקה כלל.
פריש רב חסדא טעמא דר' יהודה דבעי שלש בדיקות כנגד שלש אזהרות שהזהירה תורה על השבתת חמץ ומותבינן עליה מהא דר' יהודה אומר כל שלא בדק אחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק אלמא ר' יהודה חדא זימנא בעי ואוקימנא לעולם חדא זימנא בעי ובהא פליגי ר' יהודה סבר עד שעת ביעור בודק שאם ימצא חמץ ישרפנו אבל אחר זמן ביעורו אינו בודק חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה פי' כגון שהיה במדינת הים ובא במועד ולאחר המועד שחייב כל זמן שבא לדלוק.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 10b · Sefaria
ריטב"א
אמר רבא עכבר נכנס וכו' כתב הרי"ט ז"ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את"ל הלכה היא שכן מסורה בידינו מיד הגאונים ז"ל בכל מקום וכל היכא דלא אפשיט לקולא דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע"כ: והא דאמרינן נכנס ומצא פירורין. פי' הרי"ט והרא"ש ז"ל שיש בפירורין כדי כל הככר דאל"כ אעפ"י שדרכו של תינוק ליפרר למה אין צריך בדיקה דלמא לא אכליה כוליה אלא ודאי כדאמרן:
בודק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד וכו' עיקר הפי' כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל תוך המועד דהיינו תוך הפסח דהיינו חולו של מועד ולאחר המועד לאחר הפסח והא דבדיק ליה לאחר הפסח משום דאסור בהנאה משום חמץ שעבר הפסח וחייב לבערו כדי שלא יכשלו בו דודאי מחליף ליה חמץ בפסח ואע"ג דמסתמא רבנן כר' שמעון ס"ל דחמץ אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דקתני הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא והכא לא עבר עלי'. הא פרישנא דעבר לאו דוקא אלא הואיל וראוי לעבור עליו ע"כ להרי"ט ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב דהכא נמי קנסוהו לאוסרה עלי' הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת בל חמאה ורש"י שלא רצה לפרש שיבדוק לאחר הפסח אזיל לטעמי' שפי' טעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא:
Ritva on Pesachim 10b · Sefaria
מאירי
הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך בדיקה חוששין שמא אחרת היא וכיוצא בה לענין טומאה במה שידעת על עם הארץ שהוא בחזקת טמא וכל שמצא כליו שנגע אדם בהם חושש להם למגע עם הארץ ואמרו על זה בקרדום שאבד או שהניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת כל כלי הבית טמאים שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או פנהו מזוית לזוית והוא הדין שנשתמש בשאר הכלים ולדעת שניה לנדון שלפנינו דיו בבטול:
תינוק נכנס וככר בפיו ובדק אחריו ומצא פירורין ר"ל בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שבידו אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר והוא שהכניס הוא שאכל ואף לדעת הפוסקים בבדק ומצא שצריך בדיקה בזו מיהא הפירורין מוכיחין ביותר ומ"מ אם לא מצא פירורין בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה צריך בדיקה לדעתנו ולדעת שניה ביטול וי"מ בה אף בשלא מצא בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שמ"מ הפירורין מוכיחין שאכלו וכן נראה לי:
עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אף בכדי כל אותה פרוסה צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר ואף לדעת שניה צריך בדיקה שהרי זה ודאי ויראה לענין זה על החתול שהוא כתינוק שאף הוא דרכו לפרר כתינוק:
עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו הוא שנכנס הוא שיצא ואין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול אינו צריך אבל אם היה הנכנס שחור והיוצא לבן צריך בדיקה אף לדעת שניה שזה ודאי אחריני הוא שאין דרך עכברים ליטול זו מפיה של זו:
עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה צריך בדיקה שאלו היה אותו חמץ בעצמו ושהחולדה השליכתהו מפיה אף העכבר בעצמו היתה מביאה אבל אם היתה מביאה העכבר והפרוסה בפי העכבר אין צריך בדיקה ודאי הוא שנכנס הוא שיצא אבל אם היתה החולדה מביאה העכבר והככר הרי זה ספק וצריך בדיקה מספק ויש פוסקין שדיו בבטול ואף בכל אלו יש פוסקים שדיו בבטול וכן יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק בדרך אחרת מתוך בלבולים שיש בהם בביאור הסוגיא ואנו כתבנו מה שנראה לנו:
ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו אם לאו וכן חמץ בבור אם צריך סולם להעלותו אם לאו וכן ככר בפי נחש אם צריך לטרוח בממונו להביא חבר להוציאו אם לאו כולם נשארו בגמרא בספק וגדולי הדורות פוסקים בכולם לחומרא מספק ויש מקילין מיהא בככר בפי נחש וכן יש מקילין בככר בבור ובכולם מיהא צריך שיבטלנו בלבו שאם לא כן הרי זה כמטמין בבורות:
כל מה שביארנו בדברים אלו שצריך בדיקה הסכימו הגאונים שאין אומרין הואיל ומחשש עכבר אתה מצריכו לבדוק צריך הוא לבדוק אף בחורים העליונים שהרי עכבר משתמש בכולם אלא דוקא במקום שמכניסין בו חמץ לא יהא סופו חמור מתחלתו ואם לא כן הרי אף בין הקנים והרעפים אתה יכול לומר כן ונמצאת מקעקע כל הבירה אלא בודק כבתחלה בדיקה ודיו:
Meiri on Pesachim 10b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ואם לא בדק כו' דבודקין שלא יעבור בבל יראה עכ"ל מפירוש מהרש"ל ואע"פ דהכא מיירי בביטל דאי לא בטלו וכי משום גזרה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו דחוקים דודאי איירי בלא ביטל ומ"מ בודאי אינו עובר בבל יראה דפרורין ממילא בטלי אלא משום שמא ימצא גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה צריך לבטל כדאמרינן לעיל ולהכי שפיר קאמר משום גזירה דשמא ימצא גם פרורין ע"י בדיקה ויאכלנהו אין לנו לחוש לשמא ימצא בלא בדיקה גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה ודו"ק:
בפירש"י בד"ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל נראה שדקדק לפרש לפי שטתו דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטל [*] ומש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום בל יראה דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה וא"א לו לבטל אז אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה וכדי שלא יעבור ביו"ט אם ימצא אז וכן מוכח כפירש"י לקמן דאינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן ו' שעות ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 10b · Sefaria
מהר"ם
בגמ' שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכו' כצ"ל או דלמא זמנין דנחית למעבר צורכיה ואתי למיכל ככר בפי נחש וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה שאני אומר וכו' וא"ת דהכא ובפ"ק דחולין גבי צלוחית תולין באדם טמא ופ"ק דנדה וכו' כן צריך להיות:
בא"ד ומדף וכו' פירוש בגד מעליונו של זב:
בא"ד ולא גזרו על ספק אוכלין וכו' משום דאין להם טהרה במקוה:
Maharam on Pesachim 10b · Sefaria
פני יהושע
במשנה ר"י אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור לכאורה יש לתמוה אמאי פלגינהו להנך בדיקות לג' פרקים הללו דהא לכאורה אם לא בדק בי"ד שחרית כל שעתא ושעתא זימנא הוא והכי הו"ל למימר ובי"ד עד שעת הביעור ואף למאי דס"ד דרב חסדא ורבה בר רב הונא דטעמא דר"י כנגד ג' השבתות שבתורה אי לדרשה גמורה אי לאסמכתא בעלמא אכתי היא גופא תיקשי ס"ס הא לא משכחת לה אלא שנים ליל י"ד וי"ד עד שעת הביעור וכ"ש דיש לדקדק כן אהא דאמר ר"י בברייתא כל שלא בדק בג' פרקים הללו ולכאורה נראה ליישב אם נאמר דהא דקאמר ר"י בשעת הביעור היינו שעת ביעורו מדאורייתא ואם כן איצטריך ליה למיתני הכי משום דסד"א דבהאי שעתא סובר ר"י נמי דאינו בודק מטעם דלמא אתי למיכל מיניה ואיכא חשש איסור דאורייתא קמ"ל דאפ"ה בודק כיון דאפילו אי אתי למיכל מיניה לא הוי ודאי איסור דאורייתא אלא דמלבד שזה דוחק אכתי לא אתי שפיר מאי דס"ד מעיקרא שהם כנגד ג' השבתות. לכך נלע"ד דהנך ג' פרקים דוקא נקט להו דטעמא דר"י דכיון דעיקר הבדיקה מן התורה היה ראוי להיות בשעת הביעור דהיינו בשית כדמקשה הש"ס לעיל דף ד' וניבדוק בשית אלא משום דזריזין מקדימין למצות ראוי להיות מצפרא כדמקשה נמי התם וניבדוק מצפרא אלא שחכמים תיקנו תחילת הבדיקה באור י"ד כדאמר רב נחמן ב"י לעיל בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה והשתא לפ"ז א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן כנגד ג' השבתות לאסמכתא אם כן תיקנוהו ג' פרקים הללו בליל י"ד מהנך טעמים דרנב"י ובי"ד שחרית דוקא דכיון שעיקר מצותו ביום שייך לבדוק בשחרית כמו בשאר מצות מטעמא דזריזין מקדימין. ועוד דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויים בבתיהם וצריך לבדוק גם כן בשעת הביעור שהיא עיקר זמן מצותו ונראה עוד דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן לאו משום האי אסמכתא לחוד אלא משום חששא דשמא גיררה חולדה דנהי דתנינן לעיל במתניתין אין חוששין הא מסיק טעמא דאם כן אין לדבר סוף. והשתא מיהו לר"י לא שייך האי טעמא דהא ודאי יש לדבר סוף שיבדוק בשלשה פרקים הללו ותו לא וכן משמע מירושלמי דאפילו לרבנן לעולם צריך לבדוק ג' פעמים ונראה דהיינו נמי משום טעמא דחולדה אלא דחכמים לא קבעו זמן לדבר דאפי בג"פ רצופים סגי ואנן לא קיי"ל הכי משא"כ לר"י למאי דס"ד מעיקרא כנגד ג' השבתות יותר שייך לתקן בשלשה פרקים הללו מטעמא דפרישית וכה"ג נראה לי לפרש למאי דמסקינן דר"י נמי אם לא בדק קאמר אפ"ה כל הזמנים הללו דוקא קאמר תחילת מצותו צריך לבדוק דוקא תחילת ליל י"ד כדאמר אביי לעיל אדרנב"י הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה כו' ואם לא בדק בלילה יבדוק בי"ד שחרית ובהאי שעתא נמי יהיה זהיר ליבדוק מיד בעוד שימצא בביתו ואם לא בדק בשחרית והלך לעסקיו או צורבא מרבנן שעוסק בלימודיו אין צריך להפסיק דכולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון שיש לו שהות לבדוק בשעת הביעור ואדרבה בהאי שעתא עדיף טפי משום חששא דחולדה כיון שיש לדבר סוף דהא משעת הביעור ואילך ס"ל לר"י דשוב אינו בודק כנ"ל נכון ודו"ק:
בפירש"י בד"ה ותוך המועד בשעה ששית לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל. במנחות פירש רש"י בענין אחר דלאחר המועד היינו בתוך הפסח עצמו ע"ש ובסמוך בסוף הסוגיא אבאר ליישב דבריו דלא תקשי אהדדי:
בתוספות בד"ה ואם לא בדק כו' וקשה דלר"י כו' ולמה שינה לשונו עכ"ל. לכאורה היה נראה ליישב שיטת רש"י דבשעת הביעור דר"י היינו שעת ביעורו מדאורייתא דהיינו בסוף שש דבהאי שעתא אכתי לא גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כיון שאפילו אם יאכלנו בסוף שש ליכא איסורא דאוריית' משא"כ תוך המועד דרבנן היינו מתחילת שש שהוא מועד הביעור מדרבנן אלא דמלשון רש"י במנחות לא משמע הכי ע"ש דשעת הביעור דר"י היינו נמי בשעה ששית עצמו דסתמא דלישנא משמע דכל שעה ששית זמן ביעור מיקרי ואפ"ה יש ליישב שיטת רש"י דהא דנקט ר"י לישנא דבשעת הביעור היינו משום דבהאי שעתא לא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא עוסק בביעורו כדאמר רבא לקמן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כנ"ל בשיטת רש"י:
בא"ד ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה. כוונת התוספת כיון דעיקר בדיקת החמץ אינו אלא משום בל יראה תו לא מצינן לפרש לאחר המועד דהיינו לאחר פסח כיון דתו לא שייך בל יראה משא"כ התוס' לשיטתם דעיקר הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה. מיהו לפי מה שפירשתי לעיל בר"פ דרש"י נמי מודה דאפילו היכא דלא שייך בל יראה אפ"ה צריך בדיקה מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן לפ"ז לא שייך לפרש כשיטת התוספות בכוונת רש"י. אלא דלענ"ד לולי דברי תוספות נ"ל דאפילו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה אפ"ה לא רצו לפרש דלאחר המועד היינו אחר הפסח דהא קיי"ל הלכה כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר לגמרי ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא בעלמא אם כן לא שייך למיחש משום ספיקא דלמא אתי למיכל ומכ"ש לפי' מהרש"ל דמתניתין בביטל מיירי וא"כ הרי כתבו רוב הפוסקים דהיכא שביטלו לא שייך האי קנסא דר"ש אפילו מאן דאוסר לא הוי אלא משום הערמה א"כ ודאי לא שייך האי חששא כן נראה לי ברור בשיטת רש"י ובלא"ה נ"ל דפרש"י מוכרח מאריכות לשון דמלתא דחכמים גופייהו דקחשבו כמה בדיקות ללא צורך כיון דלפי' התוס' בודק והולך לעולם פעם אחת כראוי. ומה שנחלקו מהרש"ל ומהרש"א אי מתניתין איירי בביטלו או בלא ביטלו דבר זה מחלוקת הקדמונים היא אי בדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא או לא ועיין בזה בסמוך:
בפירש"י בד"ה ג' השבתות שלש לשונות כו' נראה דהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הנך ג' ד' הוו אע"כ דלא קחשיב אלא אותן ג' שנחלקו בלשונות. מיהו בירושלמי אמר רבי יוחנן דטעמא דרבי יהודא כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה ומקשה התם והכתיב תשביתו ומשני בעשה הוא וזה דלא כפרש"י אלא מדמייתי הכא בהדיא האי קרא דתשביתו משמע דממניניה הוא אלא דמ"מ למאי דמסיק בירושלמי דלא יראה ולא ימצא כחדא חשיב כדמסיק התם מלתא בטעמא אם כן שפיר מצינן לפרש כן בשמעתין לענין דחמץ ושאור כחדא חשיב להו והני נמי משום דמיצרך צריכי:
בגמרא מתיב ר"י כו' אלמא בשוב אינו בודק פליגי מכאן יש להקשות על שיטת הפוסקים דבדיקת חמץ שאינו ידוע היכא דלא ביטל הוי מדאורייתא ומכ"ש לשיטת הפר"ח שרוצה להכריע כן מדאמרינן בשמעתין כנגד ג' השבתות ומשמע ליה דדרשא גמורה היא ובאמת שכן נראה מל' ירושלמי שהבאתי בסמוך. אם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי אפ"ה מצ"ל דבתרתי פליגי פליגי בג' פרקים כדמשמע מלישנא דמתניתין ופליגי נמי בשוב אינו בודק כדמשמע מלישנא דברייתא ואע"ג דלא מסתבר לומר דפליגי בתרתי אפ"ה לכאורה בלא"ה פליגי נמי בשוב אינו בודק דר"י לטעמיה דשמעינן ליה דחמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה עובר בלאו ומלקות ומשו"ה שפיר קאמר שוב אינו בודק דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום עשה על כמה לאוין ומלקות וחכמים נמי לטעמייהו דסתם חכמים דר"י היינו רבי מאיר אם כן לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דלר"מ חמץ לפני זמנו אינו אלא מדרבנן א"כ פשיטא דלא שייך לומר שוב אינו בודק ויעבור על עשה דתשביתו מדאורייתא משום חשש דדילמא אתי למיכל שאינו אלא מדרבנן אלא אפילו א"א דחכמים דמתניתין כר"ש ס"ל וכפירוש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש עובר בעשה דתשביתו אפ"ה לית לן למימר דשוב אינו בודק ויעבור בודאי על עשה דתשביתו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאפילו אם יאכלנו נמי לא יעבור אלא בהאי עשה דתשביתו גופא:
שם ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כו' וקשיא לי לפי שיטת התוספו' בריש מכילתין דעיקר טעמא דבדיקת חמץ אינו אלא משום דלמא אתי למיכל מיניה וכתבו שם דמה שלא גזרו כן בשאר איסורים אלא בחמץ דוקא היינו משום דלא בדיל מיניה ואם כן מאי קאמר ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה דהא קמן דודאי גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה דאל"כ למה תיקנו בדיקה כלל ומאי מקשי נמי מאיסור חדש כיון דבלא"ה הוי ידע דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה והיינו כדמשני אביי בסמוך. ועוד שהרי התוס' לעיל בריש מכילתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורים מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה אלא לפי מה דהוי קשיא להו מעיקרא משאר איסורי הנאה משא"כ משאר איסורים דמותרים בהנאה לא הוו קשיא להו כלל דמלתא דפשיטא היא דלא שייך למיגזר בהו כמו בחמץ שאסור בהנאה אם כן לפ"ז מאי מקשי הכא מדר"י אדר"י דמיקל בחדש ולא גזר ומאי קושיא דהא חדש מותר בהנאה וכ"ש דקשיא טפי לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו התורה לעבור על בל יראה משו"ה החמירו לבדוק ולבערו משום דלמא אתי למיכל ואם כן מאי מקשי הכא מדר"י אחדש דלא שייך ה"ט והנלע"ד בכל זה ליישב לפי שיטת התוס' שכתבו לקמן דמה שהתיר ר"י קמח וקלי היינו משום עולי רגלים וזה מוכרח לסברת המקשה גופא דהכא דאל"כ מאי מקשה מעיקרא מי גזר ר"י שמא יאכל ותיפוק ליה דודאי גזר שמא יאכל בחדש גופא דהא קאמר ר"י לקמן אבל לא גודשין ואם כן ע"כ הוי צריך לחלק דמה שהתיר ר"י בקמח וקלי היינו משום עולי רגלים אע"פ דעיקר קושיית המקשה היא משום דקס"ד דמצות ביעור חשיב מיהא כמו עולי רגלים אפילו לשיטת התוספות דמצות ביעור לא הוי אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל דהא בביטל איירי אפ"ה חשיב כמו עולי רגלים וא"כ מקשה שפיר מי גזר ר"י שמא יאכל אפי' במקום מצות ביעור והא אשכחן ר"י דמתיר קמח וקלי אפי' משום עולי רגלים לחוד ואף על גב דעיקר הבדיקה נמי היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה היינו במשך זמן מרובה שמא ישכח ויאכל בשגגת פסח או בשגגת חמץ אבל לעקור מצות בדיקה לגמרי משום הך חששא פורתא דשמא יאכל בשעת בדיקה לא שייך לגזור לר"י דלא גרע מעולי רגלים ואי תקשה אם כן דמקשה ע"כ הוי ס"ד הך סברא א"כ מאי מקשו התוס' לקמן אאידך קושיית הגמרא אבל לא גודשין דלמא הא דמותר לקצור משום פסידא ומאי קושיא דהא ע"כ הוי ידע המקשה דמצות ביעור הוי כמו פסידא. דאפשר דהתוס' בקושייתם הוו סברי דנהי דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים אפ"ה לא הוי כמו פסידא כיון דלשיטתם מצות ביעור אינה אלא מדרבנן כדפרישית וע"ז מתרצים התוס' לקמן דאפ"ה מצות ביעור הוי כמו פסידא כן נ"ל בשיטת התוס' ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י דתחלת הבדיקה לאו משום שמא יאכל לחוד אלא שלא יעבור בבל יראה דאפשר דהוי מדאורייתא כדפרישית בריש מכילתין אם כן מקשה הש"ס שפיר מי גזר אפילו במקום ביעור דודאי לא גרע מעולי רגלים ואפילו כמו פסידא כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:
Penei Yehoshua on Pesachim 10b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף י׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־560 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 147 מילים
נפתחת ב״הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת —…״
- קטע 24 מילים
נפתחת ב״זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?…״
- קטע 359 מילים
נפתחת ב״חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת…״
- קטע 438 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס…״
- קטע 523 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר…״
- קטע 629 מילים
נפתחת ב״אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ…״
- קטע 733 מילים
נפתחת ב״וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי:…״
- קטע 848 מילים
נפתחת ב״וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ,…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ:…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי…״
- קטע 1212 מילים
נפתחת ב״בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן.…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ…״
- קטע 1538 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא…״
- קטע 1621 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל…״
- קטע 1727 מילים
נפתחת ב״מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף,…״
- קטע 188 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק…״
- קטע 1922 מילים
נפתחת ב״וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא…״
- קטע 2020 מילים
נפתחת ב״וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבן שמעון בן גמליאל [השלישי] · דור שלישי לתנאים
בנו של רבן גמליאל דיבנה אביו של רבי יהודה הנשיא.
מקור: מסכת פסחים דף י׳ עמוד ב׳ · קטע 1 — “…נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת פסחים דף י׳ עמוד ב׳ · קטע 16 — “מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק…”
לשון המקור
הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת — פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח.
זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וְשָׁכַח.
אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאָמַר רָבָא: תִּינוֹק נִכְנָס וְכִכָּר בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר.
בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הַיְינוּ הַאי דְּעָל, וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא.
אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק: עַכְבָּר לָבָן נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר שָׁחוֹר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? הַאי וַדַּאי אַחֲרִינָא הוּא. אוֹ דִילְמָא, אַרְמוֹיֵי אַרְמְיֵהּ מִינֵּיהּ?
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר בְּפִיהָ, מַהוּ? חוּלְדָּה וַדַּאי מֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. דְּאִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ — עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח.
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ, עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר וְעַכְבָּר בְּפִי חוּלְדָּה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אִיהוּ הוּא, אוֹ דִילְמָא: אִם אִיתָא דְּאִיהוּ נִיהוּ — כִּכָּר בְּפִי עַכְבָּר מִשְׁתְּכַח הֲוָה בָּעֵי אִישְׁתְּכוֹחֵי. אוֹ דִילְמָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא הוּא נְפַל, וּשְׁקַלְתֵּיהּ. תֵּיקוּ.
בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ סוּלָּם לְהוֹרִידָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? מִי אָמְרִינַן: כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָא נָחֵית מִנַּפְשֵׁיהּ — לָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ. אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּבוֹר — צָרִיךְ סוּלָּם לְהַעֲלוֹתָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? הָכָא וַדַּאי דְּלָא עֲבִידָא דְּסָלְקָה מִנַּפְשַׁהּ, אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָחֵית לְמֶעְבַּד צוּרְכֵּיהּ, וְאָתֵי לְמֵיכְלַיהּ.
אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּפִי נָחָשׁ — צָרִיךְ חַבָּר לְהוֹצִיא, אוֹ אֵין צָרִיךְ?
בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ.
מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד — יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הַשְׁבָּתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה — ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״, ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״.
מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא דִּפְלִיגִי.
מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּשׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק הוּא דִּפְלִיגִי.
אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק קָאָמַר.
וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא — אִין, בָּתַר אִיסּוּרָא — לָא, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן.
וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי.