בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מועד קטן דף ג׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מועד קטן דף ג׳ עמוד א׳

    מסכת מועד קטן דף ג׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־423 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    תולדות כגון משקה זרעים שלא היה במשכן לא אסר רחמנא:

    זמירה בכלל זריעה שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע:

    בצירה בענבים כקצירה בתבואה וקצירה אב מלאכה היא בפ' כלל גדול (שבת דף עג.) בצירה בכלל קצירה דשניהן חותכין:

    זימור מחתך ענפים יבשין של גפן:

    עידור שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא:

    כיסוח בעשבים שחותך הרעים מן הטובים ולא היינו ניכוש דמעקר העיקרים מן הקרקע דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה:

    תלמוד לומר שדך לא כרמך לא מדלא כתיב לא תזרע שדך לא תזמור כרמך אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמור משמע שדך לא כרמך לא:

    מקרסמין היינו זימור אלא שקירסום שייך באילנות:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Moed Katan 3a · Sefaria

    תוספות

    אף כל שבשדה ושבכרם וכל הני עבודות דלעיל נוהגות בין בשדה ובין בכרם ואפילו שיש מהן שאין עתה נוהגין כן י"ל שבמקומן היו עושין כך ורגילין לעשותן בשדה ובכרם:

    אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל הכי הוה שמיע ליה לר' אילעא דכיון דהפרט בלא תעשה הכלל האחרון אינו מוציא הפרט ממשמעותיה ואינו כלל ופרט וכלל דדיינינן ליה בכלל ופרט ולא נהירא לי דמנלן דרבי אילעא ס"ל הכי אימא דהפרט שהוא בלא תעשה בטל אבל הכלל עומד במקומו לפי דבריו ועוד לפי לשון זה קשה לי אמאי תירץ דכולי עלמא לית להו דר' אבין והא הוה מצי לתרוצי דכולי עלמא אית להו. דבכל מקום סוגיית הש"ס היא דכיון דמצי למימר דכולי עלמא אית להו סברת האמורא לא מתרצינן לית להו ולימא הכי דכולי עלמא אית להו דרבי אבין מאן דאמר אינו לוקה שפיר ומאן דאמר לוקה סבירא ליה כי הך ברייתא דמפקא ליה לתולדות מקרא וקסבר לאו אסמכתא הוא אלא דרשה גמורה היא ולי נראה דהא לימא בדר' אבין אמר ר' אילעא וכו' קאזיל בכה"ג דליכא הכא אלא כלל ופרט דכלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק זה מזה כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) דאיכא למאן דאמר כיון דהוו בתרי קראי לא מיצטרפי למיהוי כלל ופרט וכלל והכא נמי לא הוי אלא כלל ופרט והכי איכא הגירסא [בירושלמי דכלאים] בפ"ח חד אמר לוקה סבר לה כרבי אילעא דאינו נדון בכלל ופרט כיון דהפרט בלא תעשה הפרט בטל והכלל במקומו עומד ולפיכך אמר כל החורש בשביעית לוקה וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר להא דר' אילעא אלא דנין אותו בכלל ופרט הני אין מידי אחרינא לא ודחי לה דכולהו אית להו דרבי אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו' ואם נפשך לומר למאן דאמר לוקה אמאי כתב רחמנא זמירה ובצירה שמא קסבר ללאו יתירא אתי אי נמי קסבר כרם משדה לא הוה יליף הלכך הוצרך למיכתב בין בשדה בין בכרם:

    Tosafot on Moed Katan 3a · Sefaria

    רבנו חננאל

    אלא אפי' תימא רבנן הניכוש והחיפוי בכלאים תולדות נינהו ובשביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא שמעינן לה מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.

    מכדי (זריעה) [זמירה] מכלל (זמירה) [זריעה] היא דכיון שזומר ועוזק צומח ובצירה בכלל קצירה ללמדך דאהני תולדות מיחייב בשביעית אתולדות אחרנייתא לא מיחייב.

    איני והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא וגו' אין לי שחייב בשביעית אלא זורע וזומר בלבד מנין למנכש ולעודר ולמכסח ת"ל שדך לא וגו' פי' הוה ליה למכתב לא תזרע ואנא ידענא דאין זריעה אלא בשדה. שדך דכתב רחמנא למה לי לרבות כל מלאכות שבשדה.

    מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין ת"ל כרמך לא לרבות כל מלאכות שבכרם שאסורות. קתני מיהא דמנכש אסור בשביעית ופרקינן האי איסורא מדרבנן היא וקרא אסמכתא כו'.

    יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיאיות לגפנים בין אילן לחברו ת"ל שדך לא תזרע.

    זריעה וזמירה בכלל שבת שבתון יהיה (לכם) [לארץ] היו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה זריע' מיוחד' עבודת שדות וכרמים אף כל עבודת שדות וכרמים למעוטי קשקוש ועידור וביקוע ועישון דעבודת אילנות הן ולא עבודת שדות וזרעים. והלכך שרי קשקוש בשביעית פי' תרי קישקושי הוו חד לאברויי אילני כלומ' להברות האילן כגון גיזום שאמרו במס' ע"ז ואסור וחד לסתומי פילי לסתום הסדקין ושרי.

    איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה סבר לה כר' אלעא דא' מקום שאתה מוצא כלל בעשה כגון ובשנה השביעית שבת וגו' שבת לה' הרי כלל כל מלאכות שביעית. ועוד פרט בלא עשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. א"ר אלעא כי האי גוונא אין דנין אותו בכלל ופרט ונאמר אין בכלל אלא מה שבפרט. זריעה וזמירה וקצירה ובצירה אין מידי אחרינא לא אלא הריני דן בכלל ופרט וכלל שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. ומרבה כל מלאכה ואפילו החורש בשביעית לוקה. וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר לה דר' אלעא (דאמר) [אלא ס"ל] דנין אותו בכלל ובפרט. הני אין כלומר אלו בלבד המפורשין הם במלקות מידי אחרינא לא ודחינא לא דכ"ע אית להו דר' אלעא מ"ד לוקה שפיר.

    ומ"ד אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו' ירושלמי בשביעית פ"ב (ה"ב) מיבלין מעבירין היבלת מפרקין בעלין מאבקין עושין להן אבק מעשנין מתנינן לה מזהמין מתליעין בשביעית מה בין זוהם לעושה בית המזוהם אינו אלא כמושיב שומר. עושה בית מציל עליה והיא גדילה מחמתו. מה בין מחפה באבנים ובתבן ובקש שהוא מותר למחפה בעפר שאסור המחפה בקש ובתבן ובאבנים אינו אלא כמושיב שומר. המחפה בעפר עושה לו טינא והיא גדילה מחמתו:

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 3a · Sefaria

    ריטב"א

    למה לי דכתבינהו רחמ' אלא ודאי הא קמ"ל דבהני תולדות הוא דאסור לא גריס רש"י ז"ל תולדות וטעמא משום דכיון דכתיבי אבות נינהו וי"ל דשפיר גריס ליה ומשום דשבת הוי תולדות קאמר הכי וה"פ בהני תולדות מחייב הכא משום דעבדינהו אבות. הא באחריני לא דתולדה לא מחייב והי' צריך התלמוד לפ' למ"ד דתולדה אסר רחמ' כל הני פרטי למה לי:

    מנין שאין מנכשין וכו' בדין הוא דלנקוט כולהו ביחד אלא דנקיט כל ענינא באפי נפשי' והא דדריש שדך לא תזרע כלאים לאו למימרא דמהכא שמעי' לה למאן דסבר דאורייתא קתני דהא ודאי לא דרשא היא כלל אלא בכלל ופרט וכלל דריש ליה כדלקמן אלא דנקיט קרא הכי כלישנא קלילה וארחא דתנאי היא דעבדי הכי:

    יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא גר' ולא יעדר דהא נסיב קרא להתירא ואלו ברישא נסיב ביה קרא לאיסורא:

    מה זריעה מיוחדת פי' שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח אף כל וכו' ופרקי' מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמא. וא"ת והלא מנכש ומשקה כי הדדי נינהו והכא אסר לנכש אפי' מדרבנן והיכי שרי במתני' השקאה. יש מתרצין דברייתא בבית הבעל ולא נהיר והנכון דנכוש טרח' רבה וכהשקאה דקילון דמיא:

    וקשקושי בז' מי שרי פי' קושיא להאי לישני' דאוקי' ברייתא מדרבנן וא"כ מאי דשרי אפי' מדרבנן שרי דאלו למאן דסבר דמתני' דאוריית' קתני דילמא מדאורייתא הוא דשרי הא מדרבנן אסור ואידך דאסר מדרבנן הוא וקר' דתשמטנה אסמכת' בעלמא:

    סתומי פילי אסיר פי' שאינו אלא לאוקומי בעלמא שלא יכנס השמש בין הבקעים ולא חשיב עבודה אבל יש קשקוש לחזק האילן ולהשביחו וחשיבא עבודה ואסור:

    איתמר החורש בז' לימא בדרבי אבין קא מיפלגי דאמר כל מקום שאתה וכו'. גרס' הספרים דמ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין לא דכולו עלמא לית ליה וכו' והפי' מ"ד לוקה לית ליה דרבי אבין אלא דרשי' קרא בכלל ופרט וכלל. שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תקצור פרט. שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל וריבה כל שהיא עבדה מיוחד' בשדו' וכרמים כעין הפרט. ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין וכיון דלא דרשי' ליה בכלל וכרט וכלל אין לנו אלא מה שפרט הכתוב (בכלל) בלבד. ויש ספרים דגרסי' איפכא מ"ד לוקה אית ליה דרבי אבין ומ"ד אינו לוקה לית ליה. ואמרי' דכ"ע אי' ליה וכו' וה"פ מ"ד לוקה אית ליה דר' אבין ולפי' לוקה דאלו דרשי' ליה בכלל ופרט אין כאן אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל השתא דלא דרשינן ליה בכלל ופרט כל אחד עומד לעצמו ואמרי' הכי כי הזריעה בכלל היתה ויצאה לידון בלאו ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ומ"ד אינו לוקה לית ליה דרבי אבין וה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ואין זה הפירש נכון דלכשתמצא לומר דלית לן דרבי אבין ודרשינן ליה בכלל ופרט זה כלל ופרט וכלל הוא ורבה כעין הפרט:

    Ritva on Moed Katan 3a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שכל עבודת קרקע נאסרה בשביעית אינו לוקה אלא על ארבעה דברים שתים מהם אבות ושתים מהם תולדות והם הזריעה והזמירה שהיא תולדתה והקצירה והבצירה שהיא תולדתה אבל שאר המלאכות לא נתפרשו מן התורה ואינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות כיצד נכש בשביעית והוא ליקוט העשבים הרעים בעקירה או עדר ר"ל שחפר כדי לרפות את הארץ בין הזרעים להצמיחם יפה או כסח העשבים הרעים שלא בעקירה או שחרש מכין אותו מכת מרדות וכן באילנות אם קרסם והוא שחתך הענפים היבשים מן האילן או מן הגפנים שלא יכחישו את האילן או את הגפן או זירד והוא שהיו ענפים יותר מדאי באיזה מקום שבאילן וצריכין לחתוך אע"פ שאינן יבשות או פסג והוא חתוך כל ענפי האילן חוץ מגזע העליון שבו כדי שיגדל ביותר וי"מ שאם ענפיו משפילות אדם קושר אותן להעלות גדולן דרך מעלה להגביהם בכלם מכין אותו מכת מרדות:

    וכן אין מזבלין את הקרקע או האילן ובתלמוד המערב שבמסכת שביעית גורסין אין מיבלין ר"ל שאין חותכין היבלת הנעשית באילן מפני התולעים הנעשים בתוכה שלא יכחישו האילנות:

    ואין מפרקין העלין כשהן מרובין יותר מדאי עד שמכסים את הפירות ואין חמה שולטת בהם כדי צורך בשולם:

    ואין מאבקין נראה לי בפירושו מה שאובקים אותו במקום חתוכו בבגד מפוטם ורוב מפרשים פי' שאם נתגלו שרשיו מביאין אבק ומכסין אותו וי"מ אבק של בשמים לפטמו ולמתק פירותיו:

    ואין מעשנין והוא שהיו מעשנין תחתיו להמית התולעים ולי נראה שהיו עושין כן כשהיה משיר פירותיו מרוב שמנו ליבשו ולהכחישו:

    ואין מסקלין והוא הסרת האבנים מתוכו ואם עשה כל אלו וכיוצא בהן ממלאכות שאינן מפורשות בכאן ומפורשות במקומן מכין אותו מכת מרדות:

    אבל עודרין תחת הגפנים לצורך הגפנים שלא ייבש מה שנולד בו לא לצורך עבודת קרקע:

    וכן מקשקשין תחת הזיתים והוא חפירה מועטת הנקרא בלשון תלמוד סתומי פולי מפני שהיא עשויה לסתום הנקבים הנעשים בשרש האילן שלא יכנס בהם הרוח ויתיבש אבל אם עשה כן שלא מחשש פסידת האילן אלא להשביחו ולעלות בהצמחתו והוא הנקרא אברויי אילנא אסור ורשאי למלאת נקעים העשויים סביב האילן מים אלא שאין עושין את הנקעים מתחלה ובגפנים עושין את העוגיאות לכתחלה והן מתמלאין מאליהן שהרי השקאה מותרת בשביעית כמו שביארנו במשנה כל זמן שיש שם פסידא כגון בית השלחים:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Moed Katan 3a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה תולדות כגון משקה זרעים שלא היה במשכן כו' עכ"ל אבל לקמן דקאמר אחרישה בשביעית אתולדה אחרינא לא מחייב ע"כ דליכא לפרש הכי דודאי הוה במשכן ואב מלאכה היא לגבי שבת אלא דצ"ל דמקרי תולדות לגבי שביעית כל מה דלא כתיב בהדיא בקרא ודו"ק:

    בד"ה יצא קשקוש כו' וה"ה לעידור הס"ד ואח"כ מ"ה כל הני מדרבנן כו' כצ"ל:

    תוספות בד"ה אין דנין כו' ממשמעותיה ואינו כלל ופרט וכלל דדיינינן ליה בכלל כו' הגירסא בירושלמי דכלאים בפ"ח חד כו' עכ"ל וכ"ה בפירוש [הר"ש פ"א] דשביעית ומיהו ק"ל לפירושו לכ"ע ליכא הכא כלל ופרט וכלל ולקמן אמרינן יכול ילקה אחרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 3a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' מנין לעידור ולקישקוש ולניכוש כצ"ל לענ"ד:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 3a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    ע"ב תד"ה יכול ילקה וכו' דה"ק רחמנא וכו' והא ודאי מ"מ לא מוכח דתסתיים דר"י דאמר דלוקה על החרישה, די"ל דקרא קאמר רק דתוס' דינו כשביעית. ועל חרישה אף בשביעית גופא לא לקי אבל עכ"פ יכול ילקה על תוס' באותו שלוקי' בשביעית. אולם יש לע' דמשמע דאי נפקא מן הלכה מעשר נטיעות אין כאן מלקות דהא ההלכה לא היה כלל בדרך איסור רק להתיר נטיעות ונשמע ממילא האיסור. א"כ מה פריך הש"ס לקמן דלרע"ק קרא למ"ל. הא אצטריך למלקות. ובפשוטו יש לדחוק דפירכת הש"ס למ"ד דחרישה בשביעית לא לקי. א"כ בחריש אייתר דהא לחרישה עצמה בלא"ה איסוריה ידעי' מההלכה ומלקות בלא"ה בחרישה ליכא. אולם לחד תירוצא בתוס' דלקמן ד"ה שהרי כבר נאמר דרע"ק מוכח דסבר דלוקה על החרישה. א"כ תקשי כנ"ל. גם יש לע' במה דנדחקו בתוס' ד"ה ר"א אומר. דר"א לא שמיע ליה הך דלקמן דנמנו עליה והתירוה. הא בלא"ה י"ל דר"א סבר כמסקנת רב אשי דר"ג ס"ל כר"י וכו'. וא"כ ממנ"פ איך קאמר יכול ילקה דאם מההלכה הא ליכא מלקות. ואם מקרא דבחריש איך אמר עלה ונסיב לה לפטורא הא לגבי הקרא ליכא לימוד לפטורא. ור"י לשיטתי' דאמר לקמן דגמר משבת בראשית. גם בעיקרא דמלתא קשה מאד לומר דלרע"ק לוקמי על תוס' שביעית ולא מצינו כן. וע' בהריטב"א שכ' די"ל דיכול ילקה היינו מכת מרדות. וניחא הכל בעזה"י:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 3a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מועד קטן, דף ג׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־423 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 115 מילים

      נפתחת ב״תּוֹלָדוֹת לָא אָסַר רַחֲמָנָא. דִּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית…״

    2. קטע 211 מילים

      נפתחת ב״מִכְּדֵי, זְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה, וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה.…״

    3. קטע 37 מילים

      נפתחת ב״לְמֵימְרָא דְּאַהָנֵי תּוֹלָדוֹת מִיחַיַּיב, אַאַחְרָנְיָיתָא לָא מִיחַיַּיב.…״

    4. קטע 432 מילים

      נפתחת ב״וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא…״

    5. קטע 522 מילים

      נפתחת ב״מִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין וְאֵין מְזָרְדִין וְאֵין מְפַסְּגִין…״

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְאַבְּקִין…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר…״

    8. קטע 822 מילים

      נפתחת ב״זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ…״

    9. קטע 94 מילים

      נפתחת ב״מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.…״

    10. קטע 1014 מילים

      נפתחת ב״וְקִשְׁקוּשׁ בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִית…״

    11. קטע 1122 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר: הַחוֹרֵשׁ בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר,…״

    13. קטע 1311 מילים

      נפתחת ב״מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה — לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי…״

    14. קטע 149 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה — אִית לֵיהּ…״

    15. קטע 1515 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמַר לָךְ: מִכְּדִי…״

    17. קטע 1731 מילים

      נפתחת ב״וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא…״

    18. קטע 1822 מילים

      נפתחת ב״וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין, וְאֵין מְזָרְדִין, וְאֵין מְפַסְּגִין…״

    19. קטע 1922 מילים

      נפתחת ב״מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין…״

    20. קטע 2023 מילים

      נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר…״

    21. קטע 2122 מילים

      נפתחת ב״זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ…״

    22. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.…״

    לשון המקור

    תּוֹלָדוֹת לָא אָסַר רַחֲמָנָא. דִּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְגוֹ׳״.

    מִכְּדֵי, זְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה, וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא?

    לְמֵימְרָא דְּאַהָנֵי תּוֹלָדוֹת מִיחַיַּיב, אַאַחְרָנְיָיתָא לָא מִיחַיַּיב.

    וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר״. אֵין לִי אֶלָּא זֵירוּעַ וְזִימּוּר, מִנַּיִן לְנִיכּוּשׁ וּלְעִידּוּר וּלְכִיסּוּחַ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

    מִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין וְאֵין מְזָרְדִין וְאֵין מְפַסְּגִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

    מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְאַבְּקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא, וְכׇל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

    יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר תַּחַת הַגְּפָנִים, וְלֹא יְמַלֵּא נְקָעִים מַיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע״.

    זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם!

    מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

    וְקִשְׁקוּשׁ בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ — ״תִּשְׁמְטֶנָּה״ מִלְּקַשְׁקֵשׁ, ״וּנְטַשְׁתָּהּ״ מִלְּסַקֵּל!

    אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי הָווּ. חַד אַבְרוֹיֵי אִילָנֵי, וְחַד סַתּוֹמֵי פִּילֵי. אַבְרוֹיֵי אִילָן — אָסוּר, סַתּוֹמֵי פִּילֵי — שְׁרֵי.

    אִיתְּמַר: הַחוֹרֵשׁ בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: לוֹקֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. לֵימָא בִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּלָל בַּעֲשֵׂה וּפְרָט בְּלֹא תַעֲשֶׂה — אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל.

    מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה — לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא.

    וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה — אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין.

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא, מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה — שַׁפִּיר.

    וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמַר לָךְ: מִכְּדִי זְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לְמֵימַר דְּאַהָנֵי תּוֹלָדוֹת הוּא דְּמִיחַיַּיב, אַתּוֹלָדָה אַחֲרִינָא לָא מִיחַיַּיב.

    וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר״, אֵין לִי אֶלָּא זֵירוּעַ וְזִימּוּר. מִנְיָן לְעִידּוּר וּלְקִישְׁקוּשׁ וּלְכִיסּוּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

    וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין, וְאֵין מְזָרְדִין, וְאֵין מְפַסְּגִין בָּאִילָן תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״: כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

    מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא, וְכׇל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

    יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר תַּחַת הַגְּפָנִים, וְלֹא יְמַלֵּא נְקָעִים מַיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע״.

    זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם!

    מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.