מסכת מועד קטן דף י״א עמוד ב׳

מתני' מי שהפך את זיתיו שהזמינן ליתנם על גבי הבד להוציא מהן שמן:

ואירעו אבל בשאר ימות השנה שלא סמוך לרגל ואינו יכול ליתנם על גבי הבד לפי שאבל אסור בעשיית מלאכה:

או אונס היינו מילתא אחריתי כלומר מי שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס ולא היה יכול ליתנם על גבי בית הבד ובא הרגל:

או שהטעוהו פועלים שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל ולא באו:

טוען קורה ראשונה כלומר נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליהן הקורה פעם אחת דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא:

ומניחה בו שלא יסחוט יותר עד לאחר המועד:

זולף וגומר כדרכו כלומר נותנו על גבי בית הבד וסוחט הכל כל מידי דשפוך קרי זילוף:

גמ' פתח באבל וסיים במועד דקתני מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה באבילות אם לא אלא מילי דמועד קא פריש דכי אירע לו קודם המועד אונס טוען קורה ראשונה במועד:

רבי יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו פי' בקונטרס לישנא אחרינא וגף משום דאיכא פסידא שמוליכן בלא מגופה וי"ל דצריך לכסותו מפני השרצים ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכיסוי מועט ושמן חדש מתקלקל:

אפילו חול המועד דאסורא במלאכה מדאורייתא פרק קמא (דף ב בד"ה משקין) פירשתי:

רבי יהודה אומר אף זורעים כו' במתניתין מחמיר רבי יהודה וכאן מיקל:

בורו לגוף ספרים אחרים כדו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ואף על גב דרבן שמעון בן גמליאל נמי מודה לדרב שישא בריה דרב אידי דאסורין בימי אבלו מודה היכא דאין שם אומן אלא הוא דשרי ובצינעא יעשו ע"י אחרים משום פסידא דמשכיר שרינן וגבי אבלו דשרינן הוא עצמו באין שם שיעשה כמותו ואומן לרבים וספר וכו' משום דצורך דרבים ורגילא שריא לעיל ויש מפרשים דהא דשרינן לאבל עצמו כשלא ימצא אחרים כדמשמע הלשון ואין שם אומן אלא הוא אבל לכתחילה צריך לעשות על ידי אחרים מיהו לפי הטעם הזה לא ידענא בחמרין וספרין כשמושכרין אצל אחרים למה אין מצריך בסמוך על ידי אחרים ולפי טעם קמא ניחא דאין מי שיעשה דבר זה באותו שיש אומנות דחמר וגמל וספן:

מי שהפך את זיתיו לטחנן ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו הפועלים ונכנס המועד טוען קורה ראשונה ומניחם לאחר המועד דברי ר"י ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו ומקשינן מתניתין באבל ולא פירש אם מותר לעשות מלאכתו במקום פסידא אם לא. וקפץ ומורה לנו בחולו של מועד שמותר במקום פסידא.

ופירק רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרין בחוש"מ אסורין לעשותן בימי אבלו.

תניא כותיה אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו פירוש התירו משום פסידא לעשות לו אחרים ולא הוא אבל ע"י אחרים התירו לו להפוך זיתיו ולגוף בדיו ולהעלות פשתנו מן המשרה וצמרו מן היורה ומרביצין שדהו משתגיע עונת המים שלו.

ר' יהודה אומר אף זורעין כו' ר' שמעון בן גמליאל אומר זיתיו הפוכין פשתנו במשרה צמרו ביורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא בתוך ביתו וכן היה אומר אם היה ספר או בלן לרבים והגיע הרגל ואין שם אלא הוא הרי זה יעשה.

האריסין והחכירין והקבלנין בשדותיו הרי אלו יעשו אבל החמרין והגמלין והספינה שלו לא יעשה בהן מלאכה בימי אבלו ואם היו מקודם מושכרין ביד אחרים עושין. שכיר יום שלו אפילו בעיר אחרת לא יעשה היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שאינה בקיבולת לא יעשה היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה.

מריון ומר בריה דרב אחא הוו שותפי אירע ביה במר בריה דרב אחא אבל. שדר ופסקיה לגמליה. אמר רב אשי והתניא אם היו מושכרין אצל אחרים שרו ודחינן הני מילי באיניש דעלמא אבל אדם חשוב אפי' מושכרין לא:

פרק שני מי שהפך מי שהפך את זיתיו סי' ואם לא יגמור מלאכתו ומניחן במעטן יאבדו:

ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים פי' ומפני כן לא היה לו יכולת לגומרן קוד' המועד ובודאי דמסתייה דליתני ואירעו אונס ומיהו נקט הטעוהו פועלי' דלא תימא דההוא אינו אונס כיון דאי אזל לגבייהו וטפי להו אגרייהו הוו אתו קמ"ל דאונס הוא ונקט אבל לאשמועינן אגב אורחיה דאבל אסור בעשיית מלאכה דאי משום טרדת אבלו וצורכי מתו הוא שנמנע פשי' דאונס הוא ומאי קמ"ל אלא ודאי כדאמרן:

טוען קורה ראשונה כו' פירש דס"ל לר' יהודה דמכאן ואילך אין הפסדו מרובה:

רבי יוסי אומר זולף וגומר כדרכו והקשו בתוספות הא דאמרי' לעיל הא דרבי יהודה בעי שנוי בדבר האבד מהיכן תיתי דהא הכא מאי דשרי בלא שינוי שרי ליה וי"ל דלהכי לא שרי רבי יהודה לגמור משום דלא סגי ליה למעבד בשנוי ואנן בעינן שנוי ונכון הוא ואחרים תירצו דמייתורא דלישנא דרבי יוסי דקתני כדרכו שמעינן דשמעה לרבי יהודה דשרי בדבר האבד כדרכו דאי לא לימא ליה לרבי יוסי למתני כדרכו ליתני זולף עומד וממילא משמע דהיינו כדרכו בלא שנוי גם זה נכון:

פתח באבל וסיים במועד עיקר הפירש מכדי אמאי קתני ואירעו אבל אי למימר' שהיה טרוד בעסקי אשתו היינו אונס אלא ודאי אשמועינן אגב אורחיה שנמנע מפני שאסור בעשיית מלאכה וכיון דכן ליתני תקנתא בדידיה כי מי שמהפך זיתיו ואירעו אבל יגמור מלאכתו מפני דבר האבד ומינה שמעינן למועד דס"ד דאבל ומועד כי הדדי נינהו ופריק רב ששת דלאו כי הדדי נינהו והא גופא קמ"ל דדוקא במועד טוען קורה או זולף וגומר לרבי יוסי אבל בימי אבלו לא שרי' ליה ע"י עצמו אלא ע"י אחרים ורב אשי תירץ דלעולם כי הדדי נינהו והיא גופה קמ"ל ובדין הוא דמצי למתני תקנתא באבל דפתח בה ולרבותא נקט תקנתא בחולו של מועד הילכך נקט אבל משום איסור מלאכה ולא תני תקנתא בדידיה אלא במועד דאורייתא משום רבותא והלכתא כרב ששת דתניא כותיה:

תניא כותיה דרב ששת דברים שעושין לאבל בימי אבלו פירש שעושין לו אחרים אבל הוא אינו עושה ואפי' אין לו מי שיעשה ופליגי אדרשב"ג בפשטא דלישנ' דאי ס"ד מודו רבנן לרשב"ג ורשב"ג מפר' הוא א"כ מאי רבותא דמועד טפי מאבל דתניא כותיה דרך ששת ואי משום דבמועד עושה ע"י עצמו ואפי' יש לו מי שיעשה לו זה אינה קולא ואינו היתר דכיון דבמועד כל העולם אסורי' בעשיית מלאכה מה לי הוא מה לי אחרים אדרבה בדידיה שהוא בעל הממון יש להתיר יותר דאלו באבל הוא לבדו האסור בעשיי' מלאכ' ואין אחרים נאסרים אלא בשלו: ואמטולתיה וכל היכא דאפשר באחרים דרבנן אסרי ע"י עצמו ואפילו כשאין לו אחרים שיעשו לו ולא חשו לאיבוד ממונו וקיימא לן כרבנן:

כך הגרסא בנסחאות מדוייקות זיתיו הפוכין ולא גרסינן זיתיו להפוך דא"כ יכול להשהותן עד לאחר המועד וכדתנן מי שהיפך את זיתיו ולנוסחי דגרסי זיתיו להפוך פירש שצריך לגמור הפיכתן כמו שהתחיל להפוך דאפילו בכי הא דבר האבד הוא וכן מפורש בירושלמי תאני רבי חייא מי שזיתיו הפוכין ושנויין מתני' צריכא לרבי חייא ורבי חייא צריכא למתני' אי תנינן אנן ולתני רבי חייא הוינן אמרינן לא אמרן אלא בשהפכן פעם אחד אבל הפכן ושניין דברי הכל מותר ואלו תני רבי חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרי' לא בשהפכן ושנויין אבל הפכן פעם אחד דברי הכל אסור הוי צריכא למתני' וצריכא לר' חייא ע"כ. ותימא על הרמב"ם ז"ל שכתב הופך אדם את זיתיו ושמא הוא מדבר בהפיכה שנייה א"נ דבאתריה דמרן ז"ל גם שיהא ההפיכה דבר האבד והכל לפי המקום ולפי הזמן:

האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו פירש אריסות למחצה לשליש ולרביע וחכירו' שנותן לו דבר ידוע בפירות בין עבדא בין לא עבדא. אלא שיש באותו המין בשדה נותן לו משם ואפילו הוא תבואה מקולקל' וקבלנו' הוא מקבל שדה בדבר ידוע או במעות אי נמי בפירות ואפילו יש לו בשד' מאותו המין. ונתקלקל אינו נותן לו מהם וי"א דדוקא בכי האי גונא שיש לאריס וחכיר וקבלן אלו זכות בפירות והם בשותפין בקרן וכאלו עושין משלהם ממש ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני אבל קבלן המקבל עליו את השדה בסך ידוע ובעל הבית אוכל פירות לא יעשה ואע"ג דאמרי' לקמן שאם היה מלאכתו בקבלנות אצל אחרים בבית אחרים יעשה דאלמא מלאכה דקבלן חשיבא ולא אסרו אלא בשכיר יום התם הוא במטלטלין דלא ידוע דכלים דידיה נינהו וכי ידוע נמי אמרי בקבלנותיה עביד שכן דרך לעשות מלאכת כלים בקבלנות וכדתנן נמי גבי שבת וכולם ב"ד מתירין עם השמש ואפילו לכובס שמכבס ע"ג הנהר ובכלים מפורסמים בבעליהם דסתמא נקטי' לה התם אבל בקרקעות שדרך לעבדן כשכיר יום אין עושין אפילו בקבלנות דמאן דחזי סבר שהוא שכיר יום ומביאין ראיה לזה מיהא דאמרינן לקמן מקבלי קיבולת בתוך התחום ולא יעשו כו': והכי מאי מיירי בקבלנות דקרקע היא דשייך למימר תוך התחום וחוץ לתחום ואין שיטה זו נכונה דארעא אורחי לאריסותי' מאן דחזי אמר אריסות' קא עביד כדאיתא בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות והא דמקבלי קבולת דאמרינן לקמן כבר פירשה רש"י ז"ל דקבולת של בנין מיירי דאורחי' בשכיר יום ולא שייך לומר בהא דאריסותיה קא עביד וכן פירש ר"י ז"ל ועיקר וכבר הארכתי בזה בפרק דעובדי כוכבים ומזלות והשתא להאי פירש שאע"פ שמנהיגין ע"י שכירו ולקיטו מלאכה דידיה ואע"פ שמלאכתן מחוץ לעיר לא יעשו:

מי שהפך את זיתיו וכו' כונת הפרק ככונת הפרק הראשון ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות המותרות מחמת פסידא הן גדולה הן מועטת השני המותרות מחמת חשש פסידא אע"פ שאין הפסידא ברורה לו השלישי המותרות מחמת המצאת השכר לפועל שאין לו מה יאכל אע"פ שאין שם לא פסידא ולא צורך לבעל הבית הרביעי לבאר בקצת מלאכות על איזה צד הותרו זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו ענינים אגב גררא כענין סוגית התלמוד על הדרך שיתבאר:

והחלק הראשון יתבאר במשנה הראשונה ממנו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו אמר הר"ם שהטעוהו שלא עמדו הפועלים בתנאים עמו ואמר לאחר המועד ולא אמר לאחר האבל ללמדך שהדברים שאסור לאדם לעשותן בידיו בימי אבלו כמו הפיכת זיתיו שהוא מותר לעשותן בחולו של מועד קורה ראשונה שטחנו הזיתים הטחינה הראשונה בלבד וזילוף הוא שיגרוף אותם מן הבור וגומר הוא שיסחוט הזיתים כדי שיצא מהן כל השמן וגף הוא שיסתום פי החבית והלכה כר' יוסי וכן מי שהיה יינו בתוך הבור וארעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים זולף וגומר וגף כדרכו דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ למודים הוא שיכסה אותם בנסרים והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי מי שהפך וכו' פי' המשנה הוא שדרכם היה שאחר לקיטת הזיתים היו נותנין אותן במעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים ומתחממין שם זמן ידוע ולאותו זמן כבר נתבשלו הזיתים יפה ומוציאן מן המעטן ונותנן לבית הבד וענין זה נקרא הפיכה ומאחר שהפכן ונתנן לבית הבד אם אינו מוציא שמנן מגיעין לידי הפסד ובתלמוד המערב פירשו שאף במעטן היו הופכין אותן הרבה פעמים כדי לחמם חיצונות בפנימיות והוא ששנו שם מי שהיו זיתיו הפוכים ושנויים כלומר שנתהפכו שני פעמים שבדרך זה הם קרובות להפסד אלא שמ"מ התבאר שם שלא שנה הפוכים ושנויים אלא להודיענו שר' יהודה מחמיר אף באלו ומ"מ אף בהפכן פעם אחת התיר ר' יוסי וכך אמרוה שם בלשון אחר כאן בעטינים כאן בגרגרים כלומר זיתים שבמעטן בהפיכה אחת קרובים להפסד אבל אם אינן במעטן אלא בגרגרים ר"ל שאין צבורין אלא שטוחים על הגג והאויר שולט בהם אין הפסדם קרוב באיחורם אא"כ היו הפוכים ושנויים ומשנה זו מ"מ בהפיכה המביאה להפסד היא שנויה וכלל הדברים כל הפיכה המביאה את הזיתים להפסד אם יתאחרו שלא להוציא שמנן הוא נכלל במשנה זו והוא שאמר מי שהפך את זיתיו בערב הרגל על דעת שיוציא שמנן ערב הרגל וארעו אבל ונטרד וכן שהוא אסור במלאכה כמו שיתבאר או שאירעו אונס או חולי או שהטעוהו פועלים ולא באו ולא נזדמנו לו אחרים שנמצא מ"מ שלא על דעת כיוון מלאכה במועד נשארו זיתים אלו במועד הילכך מתירין לו לטעון על הזיתים קורת בית הבד במועד פעם ראשונה והוא הנקרא במשנה זו קורה ראשונה כדי שיזוב מקצת שמנן ולא יבואו לידי הפסד גדול באיחורן עד מוצאי הרגל אבל אין מתירין לו פעם שניה שלא חששו להפסד מועט:

ור' יוסי אומר זולף וגומר פי' זולף מוציא השמן כדרכו בחול וגומר וטוען קורתו עד שתכלה מלאכתו שאף להפסד מועט חששו והוא שאמרו בתלמוד המערב יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר מרובה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אל יאבד דבר כל עקר ומאחר שהתעורר ר' יוסי לומר על מלאכה זו שהיא נעשית כדרכה נראה שר' יהודה חלק אף בזו להחמיר בה שלא לעשותה אלא על ידי שנוי:

וכן מי שהיה יינו בתוך הבור שכבר נדרכו ענביו קודם הרגל ויצא לו היין מן הגת וירד לבור והוא צריך להוציא היין מן הבור מפני שאם ישהנו מתירא שמא יחמיץ והרי הוא היה סבור להוציאו ערב הרגל ואירעו אבל וכו' לדעת ר' יוסי זולף וגומר ר"ל שמוציא היין מן הבור ומכניסו בחביות וגף אותן במגופה ור' יהודה אוסר אלא שהוא מתיר לסתום פי הבור בנסרים והוא ענין מה שאמר עושה לו למודים בשביל שלא יחמיץ והלכה כר' יוסי בשתיהן אלא שאנו צריכין להוסיף על דבריו שאע"פ שלא התירו במשנה זו אלא במי שהפך את זיתיו או שנדרכו ענביו הא מתחלה הפיכה ודריכה לא הותרו ואין צריך לומר לקיטה ובצירה מ"מ הכל לפי מה שהוא אבד לפי המקום ולפי הזמן:

כלל הדברים כל שיש הפסד באיחורו עושהו ובלא שנוי והוא שרוב פוסקים הביאו משנה זו בחבוריהם בלשון לכתחלה ומדבריהם אני דן להתיר בצירת כרמו בחולו של מועד ולהשתדל בכל עניני בצירה בכל שיש לשער שיש איזה הפסד באיחורו ובלבד שלא יכוין מלאכתו באותו הפרק והוא שגדולי המחברים כתבו הופך אדם את זיתיו ודורכן וממלא את החביות וגף אותן כדרך שהוא עושה בחול וכן כרם שהגיע זמנו לבצור בוצרין אותה ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ולגאוני הראשונים נשאל בכרמים שהגיע זמן חרישתם בראש חדש ניסן וזמן שלהם נמשך עד הפסח לפעמים בסיבת גשמים ואם מעכבים עבודתם מתבלבלים ונוצצים בתוך הפסח ויש פסידא בחרישה שאחר הלבלוב שהנצנים נופלים לסבת כלי המחרישה והתירו חרישתן במועד אף על ידי עצמן מ"מ יראה לי בגבולין אלו שלא נהגו במחרשה אלא בחפירה על ידי אדם שאין כאן פסידא ואסור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים הבאים עליה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו בראש המסכתא שאיסור מלאכה במועד אינה אלא מדברי סופרים א"כ מה שנאמר כאן חולו של מועד דאסירא מלאכה מדאוריתא פירושו שהוא כעין דאוריתא הואיל והוא כעין יום טוב וכתוב בו מקרא קודש והוא זמן חגיגה במקדש וכן הוזכר בהרבה מקומות בתלמוד לשון זה בדברי סופרים כגון מה שאמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כאלו של יום טוב מן התורה וכן בהרבה מקומות וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

גמ' לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה עשה דיחיד: