מסכת מגילה דף ז׳ עמוד ב׳

ה"ג קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות דהא תרי מנות איכא:

הדר שלח ליה איהו לא גרסינן ליה הכא:

טסקא דקשבא- שק מלא תמרים:

דאבשונא שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם:

א"ל אביי לרבה:

השתא אמר מרי עכשיו יאמר מרי עליך:

אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל:

חוליא מתיקא:

דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים:

אין בין יו"ט לשבת צריך לומר דה"פ אין שום מלאכה אסורה לשבת שלא תהא אסורה ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד אבל שאר חלוקים יש ביניהן שזה בסקילה וזה בלאו:

אן במכשירין שאי אפשר לעשות מערב יו"ט משמע מדלא פליגי אלא במכשירין מכלל דגוף המאכל שרי לעשות ביום טוב אע"ג דאפשר לעשות מערב יו"ט ומדרבי יהודה נשמע לרבנן דהא לא פליגי עליה אלא במכשירין וא"כ קשיא דאמר בפרק המצניע (שבת דף צה. ושם) החולב והמגבן והמחבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה את הארבעים אע"ג דהוי אוכל נפש ואפי' לרבנן דאמרי התם אחד זה ואחד זה אין בו אלא משום שבות מ"מ מודו היכא דאיכא אב מלאכה דלוקה ויש לומר דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות ביו"ט אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההוא דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט אבל מכשירין דלא מתקלקל כשנעשו מאתמול בהא ודאי יש לחלק [בין] היכא דאפשר ללא אפשר:

חייבי כריתות בכלל היו פירוש הקונטרס בכלל ונכרתו הנפשות העושות וקשה דאם כן הוי ליה למימר אחותו בכלל היתה כלומר בכלל ונכרתו הנפשות ולא היה לו לכתוב כרת בה ויש לומר דהכי פירושו חייבי כריתות בכלל היו פירוש בכלל המלקיות דבכל אחת ואחת יש לאו ולמה יצאת כרת באחותו בלא לאו שהרי הכרת לא איצטריך שהרי היתה בכלל ונכרתו אלא ודאי יצתה לדונה בכרת ומינה נגמר לכל האחרים כדין דבר שהיה בכלל:

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם אחד דכתיב מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ב' מנות לב' בני אדם. ר' יהודה נשיאה שלח לר' הושעיא ירך של עגל שלישי לבטן וקנקן יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך חזר שלח לו עגל וג' קנקני יין כו'. בסימא פי' שיכור:

אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב.

שיתין צעי פי' קערות במיני מטעמים:

מתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד פי' בשבת אסור ביום טוב מותר. שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם כגון אפייה ובישול וכיוצא בהן אבל מכשירי אוכל נפש כגון להוציא אש מן האבנים לבשל וכגון תקון סכין לשחוט בה וכיוצא בהן זה וזה שוין. כשם שאסור בשבת כך אסור ביו"ט:

גמ' מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שנא' אך אשר יאכל לכל נפש כו' והאי דכתיב לכם.

לכם ולא לכלבים לכם ולא לעובדי כוכבים ר' יהודה מתיר אף במכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעיו"ט שנא' לכם לכל צרכיכם. וגרסי' בפרק משילין פירות דאוקמה רב פפא להא דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ב"ש היא:

ירושלמי אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש והא איכא חייבין סקילה וכרת בשבת ואין סקילה ולא כרת ביו"ט. מכות ביום טוב ואין מכות בשבת. ואין תימא באוכל נפש מתני' היא. והא תנינן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת. א"ר יוסי והוא שמל להדליק נר של בטלה ביו"ט אמר משמיה דר' יוחנן לא תתיר ולא תאסור:

[מתני'] אין בין יוה"כ לשבת אלא ששבת זדונו סקילה בידי אדם ויוה"כ המחללו בזדון חייב כרת בידי שמים:

מתני' אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הקשו בירושלמי (פ"א ה"ו עיי"ש) אלו אינון והא אית לך אוחרנין, בסקילה בשבת ואין סקילה ביום טוב, כרת בשבת ואין כרת ביום טוב מלקות ביום טוב ואין מכות בשבת, אין תימר דברים שיש בהן אוכל נפש אתנין מתניתין והא תני (ביצה לה, ב) משחילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, ועוד מן הדא (ראה שבת קלג, א ו-קלד, א) שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת והוא שמל, ועוד מן הדא דתנינן (ראה תוספתא ביצה פ"ג ה"ט) מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע שמפקקין ומפקיעין ומתירין וחותכין בשבת מפקקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין בכלים בשבת מותר ואין צריך לומר ביום טוב, עד כאן בירושלמי. ואפשר לומר דבשל תורה מיירי ובאוכל נפש, והני כולהו דמייתינן בירושלמי מדרבנן הם. אלא דקשיא לי, דהא גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה (לקמן מגילה ט, ב) אקשינן בגמרא (שם) הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לרבי מאיר מאי היא דתניא ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי רבי מאיר רישא רבנן וסיפא רבי מאיר, ואי לא איירי הכא אלא במאי דשוו בדאורייתא ובמאי דלא שוו מדאורייתא מאי קושיא אפילו תימא כולה רבנן ושאני הכא משום דכי אין שני חוזר לעבודתו אינה תורה אלא מדרבנן וכדתניא (שם) אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ויש לומר דתנא ושייר, ואף על גב דקתני אין בין, הא אית לן דכוותה בפרק קמא דתענית (יג, ב) דתניא התם אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואפילו הכי אמרינן התם דתנא ושייר. ובכולהו הני דמתניתין נמי משמע דתנא ושייר, דהא באין בין שבת ליום הכפורים הוה ליה למתני אלא שזה מותר באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל ובזה אסור. ומיהו בזה יש לדחות דהיינו עיקר יום הכפורים. ובאין בין ספרים לתפילין ומזוזות (דלקמן מגילה ח, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא מזוזה עשויה כשירה כשרה כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (מנחות לא, ב) ואילו גבי ספר תורה תניא (שם ושבת קג, ב) עשאה כשירה או שעשה את השירה כיוצא בה הרי זה יגנז. ועוד דתפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס (מנחות לב, א), וספרים נכתבים בגויל בקלף ובדוכסוסטוס. ועוד מזוזה צריכה שרטוט ותפילין אינן צריכין שרטוט, כדאיפסיקא הלכתא בפרקין דלקמן (מגילה יח, ב) ובמנחות בפרק הקומץ (מנחות לב, ב). ומיהו יכולני לומר, דההיא דתפילין על הקלף תנאי היא כדאיתא התם (במנחות) והא מתניתין כמאן דאמר אם שינה לא פסל, וההיא דשרטוט נמי תנאי נינהו התם, וספרים נמי צריכין שרטוט וכדאמרינן (מסכת סופרים פ"א ה"א) כותבין בדיו ומסרגלין בקנה הלכה למשה מסיני. ואי נמי איכא למימר, דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות למאי דשוו ביה תפילין ומזוזות קאמר, אבל במה שהתפילין מוחלקין מן המזוזות לא איירי. והא דאמרינן בגמרא (לקמן מגילה ח, ב) הא לתופרן בגידין, אפשר דאיתיה נמי במזוזה היכא שכתבה בשני עורות ותפרן אי נמי אם נקרעה. אלא דההיא דעשויה כשירה עדיין איכא בינייהו. ובאין בין במה גדולה לבמה קטנה (דלקמן מגילה ט, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא תניא בשילהי פרק בתרא דזבחים (קכ, א) דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה, קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה גדולה ואין קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה קטנה, כיור וכנו בבמה גדולה ואין כיור וכנו בבמה קטנה, חזה ושוק בגדולה ואין חזה ושוק בקטנה. ושמא נאמר גם בזו דהכא לא איירי אלא במה שקרב בזו ואין קרב בזו, הא בשאר דברים שבין זו לזו לא מיירי. ובודאי דלכאורה הוה במשמע דאין בין דכולה מתניתין דוקא, מדאמרינן על כל חדא וחדא בגמרא הא לענין פלוני ופלוני זה וזה שוין, ומנא ליה דשוין הן בהני כיון דאיכא טובא דשייר. ועוד מדאמרינן גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה הא לכל דבריהם זה וזה שוין, אלמא מתניתין דוקא קתני, דאי לא לימא ליה תנא ושייר. אלא שיש לומר דכל היכא דלא אשכחן בהדיא דתנא ושייר מסתמא מימר אמרינן דלא שייר, דאפילו היכא דדחינן בעלמא בכל כי הא תנא ושייר דייקינן עלה ומאי שייר דהאי שייר. וצריכא לי תלמוד.

גמרא לא קשיא כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ואע"ג דסתם מתניתין דהכא דלא כרבי יהודה, כבר איפסיקא הלכתא התם ביום טוב (ביצה כח, ב) דהלכתא כר"י ואין מורין כן. ואע"ג דקיימא לן נמי (ביצה כא, ב) דצרכי הגוי אסורין ואין מזמנין הגוי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו דאלמא דרשינן לכם (שמות יב, טז) ולא לגוים כרבנן, אפשר דלר"י ממילא שמעת מינה לכם לכל צרכיכם ומינה לכל צרכיכם הא לצורך אחרים לא. ואיכא תנא בתורת כהנים דמפיק גוים מאך אשר יאכל לכל נפש (שמות שם).

אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא וכו' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב הא כתיבנא לעיל שלא נצרכה אלא לילה של פורים שבו קורין את המגלה ואלו לילה של מוצאי פורים מולא יעבור נפקא והא דאמרי' רב אשי ומילא שרי להו למכלי באורתא היינו בלילה של פורים כדכתיבנא:

מתניתין אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אין בין שבת לי"ה אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכר' ק"ל דהא מדקתני אין בין משמע דתו ליכא בינייהו ואע"ג דתנן בתענית אין בין ג' ראשונות לג' אחרונות שבאלו מותרי' בעשיית מלאכה ואמרי' עלה דתנא ושייר ההיא מיעוט' דמיעוט' היא דמסתמ' אין בין לא משייר כלל ותו דכיון דאמרת דאין בין לאו דוקא ותנא ושייר מהיכא שמעי' מאי דדייקי' בגמ' על כל חדא מינייהו הא לענין פלו' זה וזה שוין והא מנא לן כיון דתנא ושייר בהני אלא ודאי דלא שייר מסתמא דהא אפי' במקום שאנו אומרין בעלמא תנא ושייר אקשי תלמודא מאי שייר דהאי שייר דלית לן לאחזוקי תנא בשיירנא עד דמשייר תרתי מילי וכיון דכן תמיהא מילתא דהא אין בין י"ט ושבת שייר טובא דהא איכא בינייהו דמזמני' את הגוי בשבת ולא בי"ט ואפי' תימא דחומרי שבת קתני ולא חומרי די"ט הא איכא כמה מילי דשרו בי"ט ולא לצורך אוכל נפש משילין פירות דרך ארובה בי"ט ושוחקין עצי בשמים למילה בי"ט ולא בשבת ודכותה טובא בההיא מכילתא ואפי' תימא דמידי דאורייתא קתני ולא איסור והתר דרבנן ואע"ג דלא משמע הכי לקמן דאמרי' אין בין כהן וכו' דבעי למימר לקמן הא אחריני דמצו תני שזה זדונו בסקילה וזה זדונו במלקות וכדקתני לענין י"ה ושבת ותו גבי אין בין י"ה לשבת ליתני שי"ה אסור באכילה ושתיה מש"כ בשבת אלא שבזו י"ל שלא נצרכה דהיינו עיקר י"ה ונכלל הוא בשמו וגבי במה גדולה ובמה קטנה שייר טובא דכבש יסוד קרן ורבוע וכי נרין וחזה ושוק בבמה גדולה ולא בבמה קטנה כדאיתא בשלהי מסכת זבחים והנכון דכל הני אין בין דוקא נינהו ולא שייר מידי בההוא ענינא דאית ביה מיהו איכ' בינייהו דאין בין דקתני אינו כולל כל דבר אלא דמיירי בענין ידוע ולענין י"ט קאמר שאין בין י"ט ושבת בענין איסור מלאכות אלא מלאכת אוכל נפש בלבד ולהכי דייק עלה בגמ' הא לענין מלאכת מכשירי זה וזה שוים וכן אין בין שבת לי"ה לחומר עונשין אלא שזה זדונו וכו' ולמידק מיניה דלענין עונש תשלומין זה וזה שוין ואין בין במה גדולה לבמה קטנה לענין קרבנותיהם אלא פסחים ודכותייהו ולמידק מינה דלענין קרבנות שאין קבוע להם זמן זה וזה שוין וכלם לא נשנו אלא למאי דדיקינן מינייהו דהוי מוקי בפלוגת' ודאיכא בהו רבותא וכדמוכח בגמ' ואידך מאידך דאין בין כולל כל דבר והוצרכו ג"כ לדקדוקיהן במה ששוים בהם והשתא דאתית להכי מכיון דבי"ט ושבת איירי בעי איסור והתר מלאכו' ולא אשכח הפרש אלא באוכל נפש שמעי' דס"ל דערוב והוצאה לי"ט כשבת שאינו אוכל נפש ולא צורך י"ט וכגון הוצאת אבנים לבנין דלא אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך י"ט וכדברירנא בדוכתי אחריתי וכן הלכתא ומיהו ק"ל בהא דקתני אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' דהא איכא דספרים צריכים שרטוט ולא תפלין וכן ספרים נכתבים על הגויל ולא על הקלף ועל הדוכסוסטוס ותפלין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס וי"ל דלא קתני אלא דברים ששוים תפלין ומזוזות ומפורשים מספרים כדמוכח ליש' בהדיא ואלו מזוזה צריכה שרטוט כס"ת וכן נמי לא קתני מילתא בפלוגתא ולא כהלכתא דהא לרבנן צריכין עבוד וכתיבה לשמן מש"כ בתפלין ומזוזו' וכדברירנא במסכ' גיטין אלא כיון דקי"ל כרשב"ג דסבר כלן צריכין עבוד וכתיבה לשמן לא תני לה ואחרים פירשו דלהכי לא תני לה משום דחומרי דתפלין ומזוזות קתני וה"ק אין הספרים קלין מתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין וק"ל דא"כ כי דייק בגמ' הא לענין לטמא את הידים זה וזה שוין ה"פ דהא לענין זה הספרים חמורים כתפלין ומזוזו' והיכי עביד טומאת ידים עיקר כתפלין ומזוזות וספרים טפלים דאדרבא משמע בפ"ק דשבת דעיקר גזי' משום ספרים שלא יאחוז אדם ס"ת ערום ומתרצי' דמשום דאיכא ספרים דקילי בהא כגון הא דאמרי' לעיל קהלת אינו מטמא את הידים מחלקת בשיר השירים דבהני מספקא לן ותפילין ומזוזות חמירי מינייהו נקט האי לישנא אכולהו ספרי' והא דלא קתני בכולי ספרים שתולין בהן בין שטה לשיטה מש"כ בתפלין ומזוזות משום דלא מיירי דלא בעיקר עשייתן ולא בתקון שלהן וזה מבואר. ומזוזה שעשאה כשירה ואלו בספר היא ולהכי לא קתני לה: (א"ה כאן חסר ונראה דכיון לו' לדינים החלוקים בין ס"ת למזוזה דוק ותשכח ):

גמרא הא לענין מכשירין זה וזה שוים מתני' דלאו כר' יהודה דתניא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דרבנן אמר קרא הוא לבדו הוא ולא מכשיריו ור' יהודה סבר לכם לכל צורככם ורבנן לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבי' ובודאי דמודה ר"י דדרשי' לכם ולא לגוים אלא דכבר דתרתי ש"מ דלדידן שרי כל צרכינו ומינה משמע מיעוטא לגוים תדע דהא קי"ל כרבי יהודה והלכה ואין מודין כן כדאיתא במסכת י"ט בהדי' וקי"ל נמי דאין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה משום שמא ירבה בשבילו אלא בודאי כדאמרי' ומאי דנקטי' לכם ולא לכלבים אליבא דר"י הגלילי היא ובאשגרת לישן נקיט לה תלמוד' בכל דוכת' אבל כר"ע ק"ל דסבר לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמ' דהלכה כר"ע מחבירו והא דתנן עיסת הכלבי' בזמן שהרועי' אוכלים ממנה נאפה בי"ט הא לאו הכי לא לאו למימרא דסתם לן תנא כר"י הגלילי כדכתב הרי"ף ז"ל אלא ההוא משום דכל שאין הרועים אוכלים ממנה יש באפייתה משום טירחא יתירתא דסגיא לכלבים בלאו הכי הא מדינא דאורייתא שרי וכשם שאסרו לאפות פת מרובה אלא כשהרועי' אוכלים ממנה מותרת לדברי הכל ואפי' לר' יוסי מדאורייתא ולר"ע משום טירח' ואתי כפשטייהו כלהו סתמי דשרו לטלטל לבהמה אפי' מידי דלא חזו לאדם כלל ואתו כר"ע דכלהו סתמי כוותיה ומה דטרחינן בי"ט לתרוצי אליבא דר' יוסי הני סופלי לחיותא היכי יהבי' ופסקינן דחזו לאסקא ובשבת מטלטלין אותן אגב ריפתא ניחא לן לתרוצינהו דלהוו לכ"ע אבל עיקרא דמלתא כר"ע אתו ומה דאמרי' במס' שבת פרק נוטל דשמואל מטלטל להו אגב ריפת' ורבא אגב לקנייא דמיא משום דאיכא גרעיני פירות דלא חזו למידי ואפי' לבהמה רבי' נר"ו:

ורבי יהודה כתיב הוא וכתי' לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותם מערב י"ט וכאן במכשירין שא"א לעשותן מערב י"ט דהיינו שרי כגון שפוד שנרצם וסכין שנפגם בי"ט דשרו מדאורייתא ומדרבנן כל היכא דליכא והלכה ואין מורין כן. וש"מ דבאוכל נפש גופיה ליכא הפרשה בין אפשר לעשותו מערב י"ט ללא אפשר והכל שרי לר' יהודה דהכי הוא ולא מכשירין שאפ' אבל הוא גופיה אע"פ שא"א ולא מסתב' דפליגי רבנן בהא וק"ל א"כ למה אסרו לקיטת פירות ובורר וטוחן וצידה לא התירו אלא מלישה ואילך כדמפ' בירוש' מן ושמרתם את המצוות דהיינו משעת לישה ואילך שהוא זמן שמור מצה דסמיך ליה אשר יאכל לכל נפש אמר מורי נר"ו שלא התיר הכתוב בי"ט אלא דבר שברשותו כגון לישה ולאפוקי צידה אע"ג מעי"ט ולא חזיא כולי האי וכן לא התיר הכתו' אלא דבר שדרך לעשותו לשעה על הרוב כלישה ולא דבר שדרכו על הרוב לזמן מרובה כטוחן ובורר ותליש' רוב פירות ותבואה לזמן מרוב' לכך אסרה אף לקיטת ירק ופירות שהם לשעה שלא לחלו' בדיניהם וזה ברור והולכת סכין אצל טבח התירו אע"פ שאפשר מעי"ט כדאיתא התם משום דהוי כשחיטה גופא שהוא אוכל נפש עצמו ומה שאסרו לגבן משום דגבינה דלאו בת יומא עדיפא מגבי' בת יומא לא מטעם שאפשר לעשותה מעי"ט כדמשמע מפשטה אלא לומר לך דכיון דגבינה לאו בת יומא כך דרכה לעשותה לזמן מרובה מש"כ בלישה מפי רבי' נר"ו:

הא דאמרי' כל חייבי כרתות בכלל היו ולמה יצא כרת באחותו לומר לך לדונו בכרת ולא במלקות פרשי ז"ל חייבי כרתו' כלם בכלל כרת היו שאומ' בסופן ונכרתה ואחותו ג"כ בכלל ולמה חזר וכתב באחותו בכרת לומר לך דכתיב כי ישכב איש את אחותו ונכרתה בכרת ולא במלקות: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד וכו' ולא א"ש לישנא דכל חייבי כרתות בכלל היו והל"ל אחותו בכלל כרת היתה ולמה יצאת וכו' לכך פירשו דה"ק כל חייבי כרתות היו בכלל מלקות שבכל א' מהם יש לאו ואח"כ נידונו כלם בכרת ואחותו בכלל כרת ג"כ וכשיצאת מן הכלל היה לדון על עצמה ועל חברותה כדפרש"י ז"ל:

רב אשי אמר אפי' תימא רבנן כי לעולם מתניתין רבנן דפליגי אר' יצחק דסברי דחייבי כרתות היו בכלל מלקות מ' היכא דאיכא עדים והתראה דמודו לרשב"ג דחייבי כרתות שלקו נפטרו מידי כרתן ומתני' ה"ק זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים אבל ה"ה שפעמים שנענשו כלם בידי אדם וכן הלכתא:

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שימעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים:

המשנה החמישית אין בין יום טוב לשבת וכו' משנה זו עם כל המשניות שאחריה אינן מכלל כוונת המסכתא אלא שבאו הנה על ידי גלגול ממה שבין אדר ראשון לאדר שני והוא ענין החלק הרביעי ואמר במשנה זו שאין בין יום טוב לשבת ר"ל לענין איסור מלאכה או התרה אע"פ שלענין עונש הם חלוקים אלא אוכל נפש והוא גוף האוכל וכל שמתערב עמו הן לעיקר אוכל הן למתק את הטעם ופי' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש ר"ל תקון הכלים שבהן עושין אוכל נפש כגון סכין שנפגמה ביום טוב וצריך לתקנו ולא היה אפשר לו מבערב שהרי ביום טוב נפגמה זה וזה שוין ר"ל שאף ביום טוב אסור לעשות כן וכן הלכה ואין צריך לומר במכשירין שהיה אפשר לו לעשותן מבערב [ויש בפרק זה כמה תנאים ומתבארין במסכת יום טוב] וכן מלאכת אוכל נפש לגוים או לכלבים הנזכרים בסוגיא זו יתבאר עניינם שם בע"ה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הששית אין בין שבת ליום הכפורים פירוש לענין עונשין אלא שהשבת זדונו בידי אדם ר"ל מיתת ב"ד אם התרו בו ויום הכפורים בכרת ומפרש בגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין ר"ל שאם זרק חץ וקרע שיראין בהליכתו כשם שבשבת פטור מן התשלומין שהרי אין אדם מת ומשלם כדכתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות אף ביום הכפורים אנו אומרים שאין אדם ענוש כרת ומשלם אע"פ שנחלקו בכך מקצת רבותינו במסכת כתובות ואין הלכה כן אלא הלכה אדם ענוש כרת ומשלם:

זהו ביאור המשנה ובגמרא באו עליה מקצת דינין ואלו הן כשם שנחלקו חכמים בכרת אם הוא כמיתה לענין תשלומין אם לאו כך נחלקו לענין מלקות והלכה שאין אדם לוקה ומשלם וכן נחלקו בענין זה בחייבי כריתות אם יש להם מבוא במלקות כלל אם לאו אלא שיהיו כחייבי מיתות שאין בהם מלקות כלל ודבר זה תלוי במה שידוע מכללם שלא ענשה התורה אא"כ הזהירה וא"כ יש לאוין בחייבי מיתות כשאר הדברים שאין בהם אלא לאו אחד המשל בזה שהוצרך לומר לא תרצח קודם שיודיע מכה איש ומת מות יומת וכן לא תגנוב שהוא נאמר בגונב נפשות קודם שיאמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ולאוין אלו וכיוצא בהן לא באו לחיוב מלקות כדין שאר לאוין אלא שהן באין לאזהרת המיתה כמו שביארנו שלא ענש אא"כ הזהיר מתוך כך אמרו שאין התראה להורג את הנפש למלקות ואם יתרוהו למלקות כלומר שיאמרו לו אל תהרגהו שאם תהרגהו אתה לוקה ממה שנאמר בתורה לא תרצח פטור מן המיתה ומן המלקות מן המיתה שהרי לא התרוהו למיתה ומן המלקות שהרי לא נאמר לאו זה לענין מלקות אלא לענין אזהרה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ודבר זה הכל מודים בו אבל בחייבי כריתות הדבר במחלוקת יש מרבותינו שאמרו כענין הזה בעצמו בדין כרת שהתורה לא ענש אא"כ הזהיר והוצרך לומר ערות אחותך לא תגלה קודם שיודיע ואיש אשר ישכב את אחותו ונכרתה ולא בא לאו זה לחייב מלקות אלא לאזהרת הכרת מעתה בא על אחותו והתרוהו למלקות אינו לוקה שלא נאמר לאו שלו למלקות ומ"מ הוא בכרת שאין כרת צריך התראה והוא שאמרו חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ויש מהם שאמרו הואיל ואין התראה חלה על דין כרת התראה חלה עליו מיהא למלקות ואם התרוהו למלקות לוקה ומאחר שלוקה מן הדין פטור הוא מן הכרת והוא שאמרו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הלכה:

בד"ה דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי בירושלמי ארורה זרש כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בב"י וק"ל:

בד"ה כאן במכשירין כו' וי"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל כו' עכ"ל פי' דודאי מסברא נימא הכי דלא התירו אוכל נפש אלא בדבר המתקלקל אבל שאינו מתקלקל הרי אפשר לעשותו מאתמול ואסור בי"ט ומ"ש התוס' אבל אוכל נפש דעדיף כו' ה"ה דאינו עדיף אלא שאינו מתקלקל אלא דקושטא קאמרי דמגבן הוה עדיף טפי כשנעשה מאתמול כדאמרינן פ' ר"א דמילה אף גבינה בת יומא מעליא אבל מכשירין דלא שייך ביה מקלקל ואי לאו מיעוטא דהוא הוה שרינן ליה מכשירין בכל גווני מדכתיב לכם דמרבינן מכשירין וע"כ לא אתא מיעוטא דהוא אלא לחלק בין אפשר ללא אפשר אבל באוכל נפש דלית לן מיעוטא דהוא לית לן נמי לפלוגי בין אפשר ללא אפשר אלא בין מתקלקל לאינו מתקלקל מסברא ובזה יתיישב מה שדקדק הרא"ם לפרש"י בפ' בא ע"ש:

בגמרא אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה כו' מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. ויל"ד דלקמן סוף פ"ב אמתני' דאין קורין את המגילה עד שתנץ החמה מייתי בגמרא קרא אחרינא והימים האלה נזכרים ונעשים א"כ מה"ט גופא משמע דמשתה דוקא ביום ולכאורה היה נראה דמהאי קרא דוהימים לחוד לא מצינן למילף דאשכחן נמי בכמה דוכתי דימים משמע אפילו לילות כדאשכחן בסוכה אלא דלקמן נמי סמיך אהאי קרא דהכא דכתיב ימי משתה ושמתה דלשון ימי ודאי משמע יום דוקא כדאיתא סוף פ"ק דברכות גבי מזכירין יציאת מצרים בלילות וא"כ כיון דסעודה דוקא ביום ה"ה במגילה דביום דוקא דאיתקש זכירה לעשיה מיהו בהאי קרא דהכא לא סגי דאכתי מצינן למימר דנהי לכתחלה עיקר מצותה ביום אפ"ה בדיעבד יוצא בשל לילה בין בזכירה ובין בעשיה והשתא אייתר לן קרא דוהימים האלה לומר ששינה עליהם הכתוב בין בזכירה ובין בעשיה ומש"ה קאמר רבא דאפילו בדיעבד אם אכלו בלילה לא יצא כן נ"ל ולמאי דפרישית לענין משלוח מנות נמי לא יצא בשל לילה דהא נמי בכלל הקישא דזכירה ועשיה ודו"ק ועדיין צ"ע:

במשנה אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד בפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ג) משמע לפי מסקנא דר"פ התם מתוקמי מתני' דהכא כב"ש ולא כב"ה דלב"ה איכא בינייהו טובא ולפ"ז קשה הא דדייק בשמעתין הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ואי ס"ד דב"ש הוא מאי נ"מ הא דמוקי לה דלא כר"י כיון דסוף סוף ב"ש במקום ב"ה אינו משנה וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו דהאי דפרק כל הכלים לאו אמתני' דהכא קאי אלא אמתני' דפרק משילין דקתני בה נמי בהאי לישנא ממש אין בין י"ט כו'. וכיון דבמתני' דהתם איירי במילי דרבנן מש"ה ע"כ מתוקמי כב"ש דאי לב"ה איכא בין י"ט לשבת מילי דרבנן טובא משא"כ מתני' דהכא שפיר מתוקמי אפילו כב"ה ואפ"ה לא שייך להקשות קושית הש"ס בפרק כל הכלים דאיכא למימר דמתני' דהכא לא איירי אלא במילי דאורייתא משא"כ במילי דרבנן דמייתי התם בפ' כל הכלים וודאי א"ב טובא זהו תמצית לשון הרשב"א ז"ל והדברים ראוין למי שאמרם דלא משמע לאוקמי מתני' דהכא כב"ש מדקתני גבי מילתא פסיקתא אלא שהרשב"א ז"ל בעצמו מותיב אשמעתי' דנפשיה מסוגיא דלקמן דאין בין כהן המשמש לכהן שעבר ע"ש ובחידושינו שם על לשון הרשב"א אלא שאני תמה דטפי הו"ל לאתויי מההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות ודייק מינה הש"ס הא לענין טומאת ידים זה וזה שווין וטומאת ידים ודאי אינו אלא מדרבנן מיהו בכלל זה לא הונח לי דלכאורה בלא"ה לא מיתוקמא הך מתני' אלא כב"ש דאי כב"ה הא אית להו בפ"ק דביצה דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ולרוב הפוסקים לאו דוקא הנך שחיטה הוצאה והבערה אלא כל המלאכות דשייכי באוכל נפש הותרו שלא לצורך והאיך קתני הכא דאין ביניהם אלא אוכל נפש בלבד וליכא למימר דהא דקתני אוכל נפש לאו דוקא אלא אותן המלאכות דשייכי באוכל נפש קאמר דא"כ היאך מדייק בגמרא הא לענין מכשירין זה וזה שוין דהא לענין מכשירין כ"ש דאיכא למימר הכי שהן בכלל אוכל נפש ומתני' לא בא למעט אלא אותן המלאכות שאינן צורך היום כלל דבכה"ג אפילו בית הלל מודים דלא אמרינן מתוך משא"כ לענין מכשירין ודאי אין לך צורך היום גדול מזה ויש לי כמה דרכים ליישב בזה אלא שאין כאן מקומו להאריך ובפ"ק דביצה הארכתי בזה ע"ש:

שם במשנה אין בין שבת ליה"כ כו' ומפרשין בגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתני' ר' נחוניא בן הקנה היא כו'. כבר כתבתי בר"פ אלו נערות (כתובות דף ל') שיש מכאן תימא על דברי התוספת שם בד"ה ולאפוקי שכתבו דאין שום תנא שסובר כר' נחוניא בן הקנה וכאן אוקמינן סתם מתני' כר' נחוניא אלא שבקונטרס אחרון שם כתבתי דאיכא תרי סתמי אחריני בפרק החובל ובפרק שבועת העדות דלא כרבי נחוניא ואע"ג דלכאורה סתמא דהכא עדיפא כיון דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דכולהו אין בין אפ"ה הנך סתמי דהתם עדיפי דאתאמרו בדוכתייהו. ועוד דבלא"ה הנך אין בין לאו אליבא דהלכתא נינהו דהא דקתני לעיל בסמוך אין בין שבת לי"ט נמי לאו אליבא דהלכתא הוא דהא מוקמינן לה דלא כר"י ובפרק כל הכלים נמי מוקמינן לה כב"ש כדפרישית בסמוך ואנן קי"ל כר"י וכ"ש דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד דרבי יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה ואפ"ה אמר בסמוך חלוקין עליו חביריו על רבי חנינא ב"ג ובסוף מסכת מכות אמרינן דהלכה כרחב"ג א"כ לר"י הוי מתני' דהכא דלא כהלכתא ועוד נ"ל דלמסקנא דשמעתין דמפרש רב אשי למתני' דהכי קאמר שזה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בכרת א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לענין תשלומין דאתיא אפילו דלא כרבי נחוניא דממילא שמעינן דכיון דזה עיקר זדונו בידי אדם מש"ה פטור מן התשלומין ויה"כ שזדונו בכרת מחייב בתשלומין והא דקתני מתני' אין בין לאו לדיוקא לתשלומין קאי אלא דלענין עיקר המלאכות שכל המלאכות שחייבין עליה בשבת מיתה חייבים עליהם ביה"כ כרת ולאפוקי מדרפרם דאמר בפרק שני שעירים זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ שאין איסור הוצאה כלל ביה"כ קמ"ל במתניתין דהכא דלא כרפרם אלא כמסקנא דמסכת כריתות דף י"ד דמסקינן הא דרפרם בדותא היא:

ובזה נתיישב ג"כ דלא תקשי על מה שהעליתי בר"פ אלו נערות דאפילו לרבי נחוניא יש חילוק בין חייבי כריתות שוגגין לחייבי מיתות שוגגין ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אר"נ הא מני [הא דקתני אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת] ר' יצחק היא, דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא [ולעולם בגוף הדבר דאית ליה לר"ח בן גמליאל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין חביריו חולקין עליו]. קשה לי, הא מ"מ תנינא חברים דחלוקים עליו, דהא במתני' ריש פ"ה דחולין קתני [באותו ואת בנו אם היו שנים שוחטין האם והבן קדשים בחוץ] הראשון חייב כרת, ושניהם סופגים את הארבעים, וי"ל דפי' המתני' דהראשון יש בו שני מיני חיובים או כרת אם לא אתרו בו למלקות או שסופג ארבעים בהתרו בו ואז ליכא כרת. אך בתוס' שם בפרקין (דף פ' ע"א ד"ה הראשון) לא ניחא להו לפרש כן, וא"כ קשי' איך רצה לומר דלא מצינו דחלוקים עליו חביריו:

קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' (אסתר ט, כב). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, סוד מתנות לאביונים הוא כי רחל נקראת עני ואביון, והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות, וענין משלוח מנות לא נתבאר מפי הרב ז"ל, ושמא רמז להארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא והם נקראים 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ' יסוד ליסוד, כך נראה לעניות דעתי. עד כאן דבריו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות יעוין שם. והנה ידוע מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים על רבינו הקדוש ע"ה שהוא היה בחינת יסוד דדכורא יעוין שם, והשתא להכי שלח לו קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כלומר אתה לבדך נאה לך קיום מצוה זאת של משלוח מנות, כי אתה יסוד דדכורא ונאה ויאה שיתעורר על ידך סוד הדודים למעלה, שהמצוה הזאת מתקיימת על בוריה במאמרה על ידך יותר מעל ידי אחרים, וגם מה שסיים 'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' נמי אתי שפיר על דרך זה, והבן. ועדיין יש להבין אומרו 'בָּנוּ' דדי לומר 'קִיַּמְתָּ רַבֵּנוּ'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים וז"ל והנה בחינת היסוד הזה הוא רבינו הקדוש ז"ל אשר סידר המשניות, ותלמידיו בני ישיבתו הם טיפות החו"ג [החסד וגבורה] שיצאו ממנו, והם רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי בר סיסי ורבי חנינא בר חמא ורב וכיוצא בהם, עד כאן לשונו יעוין שם. נמצא רבי אושעיא הוא גם כן שייך ליסוד דדכורא, כי הוא מן הטיפות שיצאו ממנו, ולכן אמר לו 'קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ' פירוש אף על גב דסוד המצוה של משלוח מנות הוא דיסוד דדכורא נותן ליסוד דנוקבא, ואנחנו ששלחת לנו המנות הננו מן יסוד דדכורא עם כל זה גם בנו קיימת רבינו 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כי אנחנו לגבי דידך כערכין נחשבין נוקבא לגבי דכורא. וכן יבא נמי לנכון סיום דבריו של 'מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' על פי הקדמה הנזכר לעיל ודוק. ברם לפי פשוטן של דברים איך אמר שקיים בו תרתי מצות בשילוח זה, וממה נפשך ליכא אלא חדא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל, דרבי אושעיא הוה מסתפק בתרי ספיקות לפום דינא, האחד אם שלח הרב לתלמיד יוצא ידי חובת 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' או לאו? ועוד ספק שני אם שלח משקה כגון יין וכיוצא, יוצא ידי חובתו? ועתה נפשטו לו תרי ספיקי הנזכר במשלוח זה יעוין שם, ולזה אמר קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כפשוטו, וגם בזה קיימת מצות 'מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים', שנפשטו לי שתי הלכות שהייתי מסתפק בהם וזה נחשב כמו צדקה לאביון.

הָדָר שָׁדַר לֵיהּ אִיהוּ מָלֵא טַסְקָא דְּזַנְגְּבִילָא וּמָלֵא כִּסֵּא דְּפִלְפַּלְתָּא אֲרִיכָא. הנה בודאי שלחם מבושלים ומטוגנים בסוכ"ר, אך עדיין הם חריפים, והוא ראה ששלח לו פרי אילן שהם תמרים ואלו מצוים הרבה, ועוד שלח לו קמח שהוא פרי אדמה אשר גם זה מצוי הרבה על כן הוא שלח פרי אילן שקורין בערבי דרצ'יני וזהו הזנגבילא והוא אינו מצוי, ועוד שלח לו פרי אדמה שהוא פלפילא אריכה שקורין בערבי פ'לפ'ל דאר'ה והוא פרי אדמה וגם זה אינו מצוי. ומה שאמר אביי המשל 'אי חקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצואריה לא נחית?' רצה לעשות דברי בדיחות ביום פורים, אך כיון גם כן לרמז נכון, אי חקלאה פירוש מי שהוא מבחינת המלכות חקל תפוחין קדישין, מלכא להוי שיהיה ראש ישיבה שהוא בסוד התפארת שהוא דוכרא הנקרא מלכא שנתעלה לסוד הדוכרא, עם כל זה דיקולא מצואריה לא נחית פירוש דיקולא הוא סל וכתב בספר מאורי אור ז"ל יסוד דמלכות נקרא סל, גם כתב בספר מא״א ז"ל קמח הוא כינוי דמלכות בסוד (משנה אבות ג, יז) אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. גם כתוב בספר הלקוטים פרשת עקב בסוד שבעת המינין כי דבש שהוא תמרים הוא סוד מלכות יעוין שם, ולזה אמר אתה אף על פי שנתעלית להיות מלכא שהוא בסוד הדוכרא עם כל זה שלחת דברים שהם בסוד הנוקבא והם קמח ותמרים.

קְרִיבוּ לִי שִׁיתִין צָעִי דְּשִׁיתִין מִינֵי קְדֵרָה נראה לי שהיה דרכם לעשות בפורים ששים מינים כנגד אות ס' הרומז לסמיכה שחיברו הקב"ה עם אות נו"ן הרומז לנפילה, אשר כנגדו עשה המן עץ גבוה חמשים שאחר כך חיברו עם אות ס' ונעשה צירוף נֵס וזכו ישראל לנס. אי נמי עבדי שתין מיני זכר לתורה שבעל פה שיש בה שתין מסכתות כנזכר בתיקונים, ואמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) הדור קבלוה בימי אחשורוש לכך 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זו תורה (מגילה טז:).

מְחַלְּפִי סְעוּדְתַּיְהוּ לַהֲדָדִי עיין פירוש רש"י ז"ל [זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו]. וקשה מאי קא משמע לן תלמודא במנהג זה של אביי ורבי חנינא, דהא הם לא היו מקיימין מצות משלוח בזה? ונראה לי בס"ד דמנהג קדמון היה כל מי שהולך לבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה שלו מביתו, כיון שהוא בא לבית חבירו מעצמו שלא הזמינו חבירו, וכן מנהג זה היה נוהג בעירנו עד סוף דור שלפנינו שהיה דרכם לבא לבית אבי הבן בשבת אשר בתוך שמונת ימים שנולד הולד, והיו באים כל אהובים וריעים של אבי הבן לסעוד שם באותו שבת וכל אחד יביא סעודתו דהיינו תבשיל דחמין של שבת מביתו, וכן כיוצא בזה. ועל כן ודאי אביי ורבי חנינא היו מקיימים 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' זה בזה, שהיה אביי שולח לרבי חנינא ורבי חנינא גם כן שולח לאביי בכל שנה, אך סעודת פורים היה אביי סועד אצל רבי חנינא בשנה זו, ורבי חנינא סועד אצל אביי בשנה אחרת, ואתא תלמודא לאשמעינן אף על גב דהמנהג כשיבא אדם לסעוד בבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה מביתו, ולכן יש לומר אחר ששלח אביי משלוח מנות לרבי חנינא ואחר כך הלך מעצמו לבית רבי חנינא לסעוד שם מביתו של רבי חנינא יש לומר דלא נפיק ידי חובתו במשלוח מנות, כי נאמר אותם מנות ששלח הם תמורת הסעודה שצריך להביא מביתו כיון שהוא בא לסעוד משלחן רבי חנינא ואינו מביא סעודה מביתו, וקא משמע לן דאין פקפוק בזה ושפיר יוצא ידי חובתו במשלוח מנות, ולא אמרינן זו תמורת הסעודה שהיה צריך להביא מביתו כפי המנהג.

מִיחַיַּב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בַּפּוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי. נראה לי בס"ד הנה ודאי עיקר הנס היה בשינוי האגרות שנשתנו מרעה לטובה ואם לא ישתנו מה תועלת לישראל בצליבת המן וגדולת מרדכי! ורבוי השתיה ביום זה לעורר השמחה הוא על עיקר הנס אשר נשתנו האגרות ויצא ישראל ממות לחיים. והנה נודע כי הנס הזה של שינוי האגרות כתוב במגילה בין הכתובים אשר מדברים בצליבת המן ובין הכתובים המדברים בגדולת מרדכי כי אחר הכתוב (אסתר ז, י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וכו' אשר זו היא ארירה של המן, כתוב (אסתר ח, ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ וכו' (אסתר ח, ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וכו' (אסתר ח, ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ וכו' פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת וכו' שבכל זה מפורש הנס של שינוי האגרות שבעבורה הוא חיוב השמחה ביום זה, ואחרי זה כתוב (אסתר ח, טו) 'וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת' שמדבר בגדולת מרדכי אשר זו היא ברכתו של מרדכי, ולכן כיון דחיוב השתיה לעורר השמחה ביום זה הוא רק בעבור הנס של שינוי האגרות הכתוב בין הכתובים המדברים בארירת המן ובין הכתובים המדברים בברכתו של מרדכי, לכך אם זה השותה יש בו דעת להכיר ולהרגיש בנס זה של שינוי האגרות שלא נשתכר כל כך, אז מצוה לשתות כדי לעורר בקרבו השמחה על הנס הזה, אבל אם נשתכר כל כך שנעשה כאבן דומם שאין בו דעת להרגיש במעשה הנס הזה למה ישתה עוד. ולזה אמר עד דלא ידע עיקר הנס הכתוב בין פסוק של ארור המן לבין פסוק של ברוך מרדכי. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש כי ידוע דהמן יעץ לאחשורוש להכשיל את ישראל בשתיה בסעודת אחשורוש, כדי שבזה יוכל להרע לישראל, ועל שתיה זו של רשות צריכין אנחנו לומר אָרוּר הָמָן כי עצתו היתה למכשול לישראל, אך מרדכי ע"ה תיקן לישראל שתיה של מצוה בסעודת הפורים ולעשות בה תיקון גדול למעלה, ועל שתיה זו של מצוה צריכין אנחנו לומר בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי, ולכן אם השותה עדיין יש בו דעת להבחין ההפרש שיש בין שתיה של רשות שעליה ראוי לומר אָרוּר הָמָן, ובין שתיה של מצוה שראוי לומר עליה בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי, ישתה עוד ויתבסם, אבל אם נשתכר כל כך שאין בו דעת להבחין למה ישתה עוד? שאין כאן שתיה לשם שמים! עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי בס"ד, שתוקף הנס היה בעבור דהמן נתלבש בו נחש הקדמוני, ולכך היה כוחו חזק מאד ועם כל זה השם יתברך הצלנו מידו ושב גמולו בראשו, וידוע כי נחש הקדמוני נקרא קטע שנקצצו ידיו ורגליו, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שנתבטלו הקליפות שהיו כנגד ידיו ורגליו, ואם לא היה לו כן היה מחריב העולם! ועל כן נקרא נחש הקדמוני 'קטע' ולכן תמצא שמספר אָרוּר [407] האמור אצל המן יתר על מספר בָּרוּךְ [228] האמור אצל מרדכי מספר קטע [179] רמז כי עם המן היה מחובר נחש הקדמוני הנקרא 'קטע' ועם כל זאת הצילנו השם יתברך מידו, ונמצא תוקף הנס היה בשביל ההצלה של ישראל שהיתה מיד הקטע הוא נחש הקדמוני אשר רמוז בהפרש שיש בין מספר אָרוּר האמור אצל המן ובין מספר בָּרוּךְ האמור אצל מרדכי, ואם האדם לא נשתכר כל כך ועדיין יש בו דעת להכיר בתוקף הנס שהיה מצד ההצלה מן הקטע הנזכר, ישתה עוד כדי לעורר השמחה בזכרון הנס, אבל אם נשתכר כל כך שאין בו דעת להבחין ולהשכיל בתוקף הנס, אין צריך שישתה עוד! וזהו שאמר מיחייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רוצה לומר לא ידע להבחין ולהבין בתוקף הנס בהצלה מן הקטע הרמוז בין מספר אָרוּר הנאמר אצל המן ובין מספר בָּרוּךְ הנאמר במרדכי. ועוד פרשתי בס"ד במאמר זה בסה"ק 'קֶרֶן יְשׁוּעָה' על מגילת אסתר דף צ"ד יעוין שם.

רַבָּהּ וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בְּהֵדֵי הֲדָדִי וְכוּ' הנה בעובדא זו חקר הרב פתח עינים, אשתו של רבי זירא אחר שנשחט בעלה ומת אם הותרה לשוק ואם היתה צריכה קידושין וכתובה מחדש אחר שחיה? עיין שם. ואנא עבדא הבאתי ראיה לזה מן ישראל שפרחה נשמתם במתן תורה והוריד הקב"ה טל של תחיה והחיה אותם וכנזכר במדרש, ועם כל זה לא הוצרכו לקדש נשיהם מחדש. ועוד הבאתי ראיה ממה שאמר בפרק יו"ד דנדה (נדה ע:) ששאלו לרבי יהושע בן חנינא בן השונמית אם מטמא? והשיב להם מת מטמא ואין חי מטמא והוא הדין הכא.

קָם רַבָּהּ שָׁחְטֵיה לְרַבִּי זֵירָא המאמר הזה הוא מיושב יותר כפי מה שפרשו בו המקובלים ז"ל, דלא שחטיה בסכין אלא על ידי עסק התורה שהיו לומדין מתוך השמחה נתגברה עליו נפש רבה ומשכה ממנו נפש שלו, ומה שאמר שחטיה מלשון זָהָב שָׁחוּט (מלכים א' י, טז), וכיון שיצאה נפשו מגופו נתחברה ונקשרה באותו הבל של סודות התורה שלמדו וגילו בתוך השתייה, ועלתה למעלה עם הבל הקדוש ההוא של הסודות, והוא על דרך שאמרו בסוף אדרא רבא על שלשה חברים של רשב"י וז"ל דהא מילין עתיקין לתתא אתגליין ועד דאילין מתבסמן נשמתייהו באינון מילין נפקת נשמתייהו בנשיקה ואתקשרו בההוא פרסא וכו' עיין שם. וכן קרה לרבי זירא מפני שהיו לומדים הסודות מתוך שמחה ונתבסמה נשמתו ויצאה ונתקשרה באותם הסודות שלמדו, ולמחר בעא רבה רחמי וחזר והמשיך לו נשמתו בגופו וחיה, יהי רצון זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון! ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת, דיש להקשות למה חשש בשנה האחרת, יניחו שומר שישב עמהם שלא ישתה כלל דאז אם יקום אחד מהם להזיק ימנע הנזק? וכפי ביאור המקובלים ז"ל ניחא דלא יועיל השומר בדבר זה! מיהו גם לפירוש הפשטנים ששחט ממש אין להקשות שיניחו שומר, כי כיון דיש חשש סכנה בדבר אין סומכין על השומר כי שמא באמצע יהיה לאותו שומר אונס שיקום מאצלם או שירדם בשינה ויבואו לידי סכנה דאין שומר כאן להציל.