מסכת מגילה דף ב׳ עמוד א׳

מתני' מגילה נקראת בי"א וכו' פעמים בזה ופעמים בזה ולקמן מפרש ואזיל:

לא פחות ולא יותר לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו:

מימות יהושע בגמ' מפרש לה:

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ושאין מוקפין קורין בי"ד הרי הכל בכלל תו היכי משכחת י"א י"ב י"ג אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני י"ד או חמישי בשבת שהוא יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (ב"ק דף פב.) והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה בי"ג ופעמים שהוא בי"א:

חל ארבעה עשר להיות בערב שבת עיירות ומוקפין חומה קורין בו ביום שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וא"ת יאחרו המוקפין עד אחר שבת הוה ליה ט"ז ואמר קרא ולא יעבור:

חל להיות אחר שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה דהוה ליה י"א וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:

גמ' ה"ג מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכו' והכי פירושא מנלן די"א וי"ב וי"ג חזו לקרייה די"ד וט"ו הוא דכתיב בקרא וקא מהדר גמרא מנלן בתמיה האי לאו חובה היא אלא חכמים הקילו עליהן כדבעינן למימר לקמן:

כדי שיספקו שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות:

מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר והא לא כתב קרא אלא בי"ד ובט"ו והני כולהו מנא לן. ואמרינן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים שיהיו מקדימין ליום הכניסה וקורין בי"א ובי"ב ובי"ג פי' יום הכניסה יום ב' ויום ה' נקרא יום הכניסה. מפני שנכנסין בני הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בס"ת. וביום שנכנסין מספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ואם חל יום י"ד ביום ג' התירו לכפרים לקרוא המגילה ביום ב' שהוא י"ג לחדש. ואם חל להיות י"ד ברביעי קורין הכפרים ביום ב' שהוא י"ב לחדש. ואם חל י"ד להיות באחד בשבת מקדימין וקורין ביום ה' שהוא י"א לחדש. הקילו עליהן מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואם יכנסו ביום ג' או ביום ד' מפני קריאת המגילה אינן יכולין לבוא ביום ה' שהוא יום הכניסה וכן דרך זו השמועה. ואקשינן ואיך הקילו חכמים ועקרו י"ד ויום ט"ו שהן תקנת אנשי כנסת הגדולה ותקנו הם י"א וי"ב וי"ג לבני הכפרים. והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. ופרקינן הני נמי מסורת היה בידם על פה כי אנשי כנסת [הגדולה] תקנום. מדכתיב לקיים את (דברי) [ימי] הפורים האלה בזמניהם. ולא כתיב זמן או זמנם. דמשמע זמנם של פרזים לא הוא זמן של בן כרך. אלא כתיב זמניהם. דייקינן מינה כי זמנים הרבה תיקנו להן חכמים. והן י"א וי"ב ב' ימים כנגד י"ד וט"ו. אבל י"ג לא צריך קרא לרבויי דהוא זמן קהלה לכל. ולא יתכן לומר ט"ז וי"ז דכתיב ולא יעבור. כלומר אין לו לעבור ולעשות ימי הפורים אחר יום ט"ו ושמואל בר נחמני דייק מכימים לרבות י"א וי"ב כו'. ואידך כימים לדורות הוא דכתיב כלומר כמו הימים אשר נחו בהם עשו אותם נמי פורים. א"ר יוחנן משנה זו מגילה נקראת. בי"א בי"ב כו'.

שנעשית סתומה דברי ר' עקיבא הן אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה והן י"ד וט"ו בלבד. ואותבינן עלה מהא דתניא א"ר יהודה אימתי קורין בי"א בי"ב ובי"ג בזמן שהשנים כתקנן. כלומר בזמן שאין שם שמד. להתבלבל חשבון השנים.

וישראל שרוין על אדמתם אבל עתה אע"פ שבזמן הזה השנים כתיקנן. הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה.

ר' יהודה אליבא דמאן אי נימא אליבא דר' עקיבא אפי' בזמן הזה קורין אותה בי"א ובי"ב ובי"ג. והא תקנת אנשי כנה"ג הן. אלא ודאי ר' יהודה אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתם מיהא קורין בי"א ובי"ב.

תיובתא דר' יוחנן איכא דאמרי א"ר [יוחנן] זו המשנה דברי ר' עקיבא הן. אבל חכ"א בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה. האביונים מסתכלין בקריאת המגילה כי בעת קריאת המגילה מחלקין מעות פורים לעניים ומשלחין להן מתנות אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד תניא נמי הכי רב אשי קשיא ליה ומי א"ר יהודה הכי אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה. והאי שאמר גאון ז"ל כך אנו שונין ומסתכנין. ופירש אם השנים כתיקנם שיכולין ישראל להעמיד דתותיהן ואין עליהן סכנה אין קורין אותה אלא ב[זמנה. אבל אנו כך שנינו.

א"ר יהודה אימתי מקום שנכנסים בב' ובה' אבל מקום שאין נכנסים אין קורין אותה אלא בזמנה. מקום שנכנסים בב' ובה' מיהא קרינן בי"א ובי"ב ואפי' בזמן הזה. ושמיע ליה לרב אשי דאיכא מאן דתני לה לברייתא כר' יוסי ב"ר יהודה דוקא הוא דלא תקשי לך דר' יהודה אדר' יהודה:

מתני' כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר. יש לדקדק, מה ראו חכמים לתלות הדבר ביהושע בן נון, לא היה להם לתלות הדבר אלא בימי אחשורוש כדברי רבי יהושע בן קרחה דאמר הכי בברייתא כדאיתא בגמ' (לקמן עמוד ב). ובירושלמי פירשו בה טעמא, דגרסינן התם (פ"א ה"א) ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון, כלומר דכיון שהוצרכו לחלק זמן המוקפין מזמן הפרזות משום דהני מגנו והני לא מגנו כדאיתא בגמ' (לקמן מגילה ה, ב), אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה כל ארץ ישראל כערי הפרזות לפי שהיתה חריבה באותן הימים והיה הדבר גנאי, ולפיכך תלו אותה בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ. וכי תימא בשלמא למאן דאמר (לקמן מגילה י, א ו-ב) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכיון דעדיין בקדושתה עומדת לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים הלכך אף היא קדושה לענין קריאת המגילה. אלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אמאי, כיון דאזלא לה קדושתה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים אף לענין מגילה יהא כן. יש לומר כיון דאזלינן בה בתר יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ, הרי אנו דנין אותה לקריאתה כדינה שבימי יהושע ואפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד. ועוד דלגבי קריאתה הקלו, שהרי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך אף על פי שלענין בית בבתי ערי חומה אין נדון כן אלא מה שלפנים מן החומה. וכענין זה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"א), דגרסינן התם, חזקיה קרא בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שהים חומתה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה בט"ו ואמר הדא הוא עיקר טבריא קמייתא ולא חשש להדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, קל הקלו בקריאתה (דתניא) [דתנינן] תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רבי מאיר אומר אף השדות ותני כן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, כלומר התם שנינו דוקא מה שהוא לפנים מן החומה וכאן אמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו. ואף על גב דליתה לההיא דרבי יוחנן דירושלמי לגבי טבריא כמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה ג, ב) בסייעתא דשמיא גבי כרך שישב ולבסוף הוקף, מכל מקום שמעינן מינה דקל הקלו בקריאתה ממה שאמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו ואף על פי שאינו כן לענין בית בבתי ערי חומה. והלכך לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשו מקילין וקורין בה בט"ו.

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה פירש רש"י ז"ל מפני שנכנסין שם בזמן שבתי דינין קבועין, וכדאמרינן (כתובות ב, א. ועיין ב"ק פב, א) שבתי דינין קבועין בשני ובחמישי. והקשו עליו בתוספות מדתני בסמוך (ה, א) איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מיכן הרי היא כפר, ואם איתא אטו מילתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין וכל שאין שם עשרה בטלנין אין שם בית דין. ואינה קושיא לדעתי, דכל שאין שם עשרה בטלנין אין מתכנסין אלא בשני וחמישי שבית דין יושבין. והם ז"ל פירשו לפי שנכנסין שם לקריאת התורה. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם (פ"א סוה"א עי"ש) ר' יוסטנא בר שונם בעי קומי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעתיד עזרא לתקן, אמר לו מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, אלמא ליום הכניסה של קריאת התורה קאמר. ואיכא למידק היאך שאלו שם בירושלמי כן, והלא קריאת שני וחמישי ושבת במנחה תקנת נביאים הראשונים היתה, וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא פב, א) נביאים הראשונים תקנו להם שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תלתא גברי חד חד פסוקא או תלתא פסוקי חד גברא. ותירצו בתוספות הרא"ש שאותה קריאה שלא היתה אלא תלתא פסוקי לבד לא היתה חשובה בעיניהם להקבץ אל המדינה מן הכפרים מחמתה, אבל אחר תקנת עזרא שהיו קורין תלתא גברי כל חד וחד תלתא פסוקי חשיב ונכנסין בעיר מחמתה ביום הכניסה. ותמיה לי מאי דאמרינן בגמרא (לקמן מגילה ד, ב) עלה דהא מתניתין, דאיבעיא לן מאי טעמא ואסיקנא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אלמא טעמא לאו משום דנכנסין לדין או לקריאת התורה הוא אלא שנכנסין שם בספוק מים ומזון הוא. ואולי נאמר שאילו מחמת קריאת התורה לבד לא היו נכנסין שם אלא השרידים בלבד, אבל כשיש להם להביא מזונותיהם למכור לאחיהם שבכרכין כולם מתאספין שם ומכוונין ליכנס ביום קריאת התורה. ותדע לך, דהא עיר גדולה שאינה יוצאה לספק לאחיהם ואפילו כן בשאין בה עשרה בטלנין נידונת ככפר להקדמת יום הכניסה, מפני שבאותו יום כולם מתאספין לתורה מחמת קריאת התורה. ומה שהשיב ר' מונא לר' יוסטנא מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא, פירש בספר הישר (חלק החידושים סי' תז) סמכה על המקרא כלומר קראי אסמכתא בעלמא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן אתיא לגמרי דלא כגמרין, דאדרבא אמרינן בשמעתין דהא על כרחין אנשי כנסת הגדולה תקון דאי לא הא אמרינן (עדיות פ"א מ"ה) דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואי גמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן תיקשי למערבאי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, ותיקשי לדידן אכתי מי מתקני מרדכי ואסתר על מה שעתיד עזרא לתקן כמו שהקשו שם. אלא נראה לי פירושו, כלומר, אנשי כנסת הגדולה לא הזכירו יום הכניסה כלל, אלא הם אמרו שנקל לאנשי הכפרים שאם נכנסין בעיירות לספק מים ומזון ורצו להקדים יום או יומים כדי שלא יטרחו ביום ארבעה עשר ליכנס בערים ויתבטלו משמחת פורים וסעודת היום יקדימו, והוא הדין בני עיירות שאין להם עשרה בטלנין לפי שאין מתאספין בכל יום ולפיכך הקלו להם להקדים קריאתם כדי שיהו פנויין ביום סעודה, לא שנא ביום כניסה ולא שנא שלא ביום כניסה, לפי שבאותן הימים עדיין לא עלה עזרא מבבל כדמוכח בקרא (עזרא ז' פס' ו-ז) בהדיא דעזרא לא עלה אלא לאחר שנבנה הבית לגמרי וזהו במלכות דריוש בן אחשורוש וכדאיתא נמי בריש מסכת ראש השנה (ג, ב), אלא מכיון שמצאו חכמי המשנה שיש להם רשות להקדים שני ימים, וכדדרשינן מקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק (לקמן עמוד ב) וכן נמי דרשינן משפחה ומשפחה לכפרים (ירושלמי פ"א סוה"א), לפיכך לאחר שנתקנה תקנת עזרא להיות קורין בתורה שני וחמישי סמכו על המקרא ואמרו שיקדימו לעולם ליום הכניסה. כך נראה לי פירוש הירושלמי. ואין נראה לפרש מי שסדר את המשנה דהיינו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו להקדים, שאילו כן לא הוה ליה למימר שסדר את המשנה אלא מי שהתקין את התקנה, ועוד מאי סמכה על המקרא דקאמר. והא דגרסינן נמי כי האי גונא [בירושלמי] בפרק מקום שנהגו בפסחים (פ"ד סוה"א עיי"ש) גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, דאקשינן התם קרי כאן לא תתגודדו (דברים יד, א) לא תעשו מצוות אגודות אגודות, ופריק בשעה שאלו עושין כדברי בית שמאי ואלו עושין כדברי בית הלל וכו', ופריך הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי, כלומר בהא דקאמר רבי עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ורבי יוחנן בן נורי אמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה (לב, א), ופריק שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא, ופריך והרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אמר ליה מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, דהשתא ודאי לכאורה משמע דמי שסדר את המשנה דקאמר היינו אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הדברים. יש לי לומר דהתם נמי הכי קא קשיא ליה, דהוה סבירא ליה דמאי דמשמע ממתניתין דבני כרכים אינן רשאין לקרות בארבעה עשר ובני כפרים ועיירות אינן רשאין לקרות בחמשה עשר אינו מעיקר התקנה, אלא את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר דכתיב בקרא (אסתר ט, כא) הכי קאמר אי בעו בארביסר ליקרו ואי בעו בחמיסר ליקרו, וכדבעינן נמי למימר בגמרין (לקמן עמוד ב עיי"ש), אלא בתראי הוא דתקון הכי ואמרו זמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואסרו בני עיירות בחמשה עשר ובני כרכים בארבעה עשר, ומשום הכי קשיא ליה דנעשית תורה כשתי תורות והרי כאן לא תתגודדו, ואהדר ליה דלאו תקוני תקינו הכי תנאי דבתר כנסת הגדולה כי היכי דתיקשי לן מילתא, אלא עיקר תקנה הכין אתקון אנשי כנסת הגדולה ומשום דהני הויא להו נייחא בארבעה עשר והני הוה להו נייחא בחמשה עשר כשושן, ומקרא מצאו להם מי שסדרו את המשנה ודרשו מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק כדאיתא בגמרין (לקמן שם), וכיון שכן ליכא משום לא תתגודדו דהא כולהו מודו בהא מילתא משום דבטעמא תליא והכי אתקון, ובני הכרכין מודו לבני העיירות שאין להם לקרות אלא בארבעה עשר ובני העיירות מודין לבני הכרכין שאין להם לקרות אלא בחמשה עשר והלכך בכי האי גוונא ליכא משום אגודות, הא למה הדבר דומה ללולב שניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (ר"ה ל, א) ותקיעת שופר שהיתה במקדש בשופר וחצוצרות ובמדינה בשופר בלבד (שם כו, ב; כז, א) שאין כאן משום אגודות דעיקר מצותן בכך וכולן מודין בדבר זה ואין כאן אגודות של מחלוקות ודעות חלוקות. ובהא מיתרצא נמי הא דנתחבטו בה הראשונים בקריאת ההקדמות של בני הכפרים, דיש מי שפירש שאין קורין אפילו ביום הכניסה אלא במקומן בשובן מקובצין מן הכניסה, שאילו היית אומר שקורין במדינה הרי יש כאן משום לא תתגודדו, כדאקשי ליה עלה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשלהי פרק קמא דיבמות (יג, ב), ופריק רבא (שם יד, א) אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, והכא אילו בעיר הן קורין בית דין אחד בעיר אחת הוא, דהא בן עיר שהוא קורא להן בעיר ביום הכניסה אינו קורא לעצמו אלא ביום ארבעה עשר, אלא ודאי הם בעצמן קורין לעצמן במקומן בשובם מן הכניסה. ואפילו תאמר שאחד מן הכפרים קורא להם בתוך העיר דהוו להו שתי בתי דינין בעיר אחת אם כן תיקשי לאביי דאמר התם דשתי בתי דינין בעיר אחת הוו להו אגודות. ואחרים פירשו דאפילו בעיר הן קורין, ולא שיהא קורא להן בן עיר דאיהו לא מחוייב בדבר עדיין וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר, והכא בן כפר הוא שיקרא להם, וכיון שכן הוו להו שתי בתי דינין בשתי עיירות, דבני הכפרים כל כפר וכפר יש להם אכסניא ידועה בעיר והכל יודעין שבני מקום פלוני מתאכסנין במקום פלוני בעיר ונקרא על שמם והלכך הוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות. ובתוספות (הרא"ש) תירצו דהכא במגילה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא דבני הכפרים ובני הכרכין כולן מודו שבני הכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר ובני הכרכין בחמשה עשר, ולא אמרינן אגודות אלא במקום פלוגתא דהללו מורין כדברי בית שמאי והללו מורין כדברי בית הלל, וכענין הירושלמי שכתבתי אני למעלה. ובאמת שענין הירושלמי ענין נכון לתרץ בו הענין, ואלא מיהו אין ענין סוגייתינו שביבמות הולכת על אותו הדרך ודרך אחרת יש להם שם, ולי נראה שאין ענין קריאת הכפרים בהקדמתן באותה הלכה שביבמות כלל, דסוגיין דהתם הכין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן תנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר ליה עדיין לא שנית (פסחים נ, א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, ומכאן אתה למד שלא הוקשה לו לריש לקיש הקדמת בני הכפרים, דבההיא ליכא איסורא כלל דקל הוא שהקלו להן לבני הכפרים שאם רצו להקדים יקדימו ואם לא רצו להקדים יקראו בארבעה עשר, וכן אין להם זמן קבוע דפעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר פעמים בארבעה עשר והלכך הכל יודעין שאינה אלא הקדמה לקולא, אבל בני עיירות שאין קורין לעולם אלא בארבעה עשר ובני כרכים בחמשה עשר ובני עיירות שקראו בחמשה עשר ובני כרכין שקראו בארבעה עשר לא יצאו, דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה הא הוא דקשיא ליה. והלכך בין לדברי רבא בין לדברי אביי איתרצא לה קושיא דריש לקיש דהא בני עיירות ובני כרכין כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמו, ורבא דאמר אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, לרבותא קאמר ולומר דכל שכן הכא דעיר וכרך שתי בתי דינין בשתי עיירות נינהו, וכבר כתבתיה שם בארוכה במקומה ביבמות (יד, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. ומכל מקום אתה למד שאין עסק לקריאת הכפרים בהקדמתן באותה סוגיא כלל ולא מאותו השם הוא זה. גם סוגיית הירושלמי שכתבתיה למעלה מוכיח כן, מדאקשינן התם בפרק מקום שנהגו הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא הרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אלמא לא מקשי אלא מארבעה עשר וחמשה עשר כדמקשי מינייהו בהדיא, ועוד שאותן השנים בלבד הן שאם קראו אלו בזמנן של אלו ואלו בזמנן של אלו לא יצאו הא בני כפרים שלא הקדימו וקראו בארבעה עשר יצאו. כך נראה לי.

גמרא מנא לן, מנא לן כדבעינן למימר קמן וכו'. איכא למידק היכא קא מתמה הכי כי שיילינן מנא לן, והלא ההיא דלקמן ברייתא היא, וכל מאן דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה. ובתוספות דחקו הרבה ואמרו דהא דקא מתמה עליה היינו משום דבעי לה הכא גבי מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' ולא בעי לה לקמן גבי כפרים מקדימין ליום הכניסה, והכי קאמר ליה, מדלא בעית לה לקמן אם כן משמע דפשיטא לך טעמא דתקינו להו מפני שמספקין מים ומזון כדבעינן למימר קמן בברייתא ואם כן מאי קא מיבעיא לך הכא. ולי נראה, דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחילה מנא לן ולפרושה למתניתין בדרך קושיא ותרוץ הוא, ודכוותה איכא טובא בגמרא.

והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' והוא הדין דהוה מצי לאקשויי והלא פשט בכל ישראל, וכדאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א עיי"ש) בשמעתא דשמנן, בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ משמנה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו שהרי פשט איסורן בכל ישראל, אלא חדא מתרתי פירכי נקט.

ואימא זמנים הרבה כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב (אסתר ט, כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב (שם פסוק כז) ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם.

זמן קהלה לכל היא פירש רש"י ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא. והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי במלחמה, אלא בנייח תלה הכתוב, כדכתיב (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים, וכתיב (שם פסוקים טז-יז-יט) נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר על כן היהודים הפרזים עושין את יום ארבעה עשר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל, דגרסינן התם ימים כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייח, מעתה אל יקראו בו לפניו ולאחריו קורין ובו אין קורין. והא דקאמר בגמרא לפי דברי הירושלמי הכי קאמר ומכל מקום לא צריך קרא שיהא מותר לקרות בו דקל וחומר הוא. ורבינו תם ז"ל הקשה לכל הפרושין, דהוה ליה למימר זמן מלחמה לכל היא. ואין קושייתו מחוורת, דלישנא דקרא נקט נקהלו ועמוד על נפשם (שם פסוק טז) נקהלו בשלשה עשר בו (שם פסוק יח). והוא ז"ל פירש זמן קהלה שנקהלו הכל בשושן ביום שלשה עשר עם מרדכי ואסתר להתענות מפני שהיו עומדין על נפשם. וכן מצא בשאלתות דרב אחא (פרשת ויקהל שאילתא סז עיי"ש) וביום שלשה עשר עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית מדכתיב (שמות יז, י) ומשה ואהרן וחור וכו' מכאן לתענית שצריך שלשה, עד כאן. ומכאן סמכו לתענית י"ג שאנו עושים שלא מצינו לו סמך מן המקרא ולא מן התלמוד. ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ד; פכ"א ה"א) כתוב שרבותינו שבמערב מתענין שלש תעניות דאסתר.

ימים כימים ירושלמי (פ"א ה"א): או אינן אלא תשיעי ועשירי, כימים ימים שהן סמוכין לימים, ואם ימים שהן סמוכין לימים אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר, לית יכיל דאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר לא יעבור ולא יעבור.

אילימא אליבא דרבי עקיבא בזמן הזה נמי איתיה פירש רש"י ז"ל דרבי עקיבא לאחר חורבן הוה. ואינו נכון, דהכי נמי הוה בפני הבית, דחתנו של כלבא שבוע הוה. ופירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דפשיטא ליה דמתניתין מיירי בזמן הזה, מדקתני בה (לקמן מגילה ה, א) אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה, ומדמפליג בין נכנסין לשאין נכנסין ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא וכדדייק מינה בסמוך רב אשי, וסתם מתניתין רבי עקיבא היא. ואם תאמר אם כן היכי איתותב מינה רבי יוחנן, לוקמה לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה (ראה לקמן עמוד ב) ומתניתין רבי יהודה (דבמשנה לקמן מגילה ה, א) ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, ורבי יוסי ברבי יהודה אית ליה דליתא להאי תקנתא בזמן הזה. יש לומר דניחא ליה לאוקומי חדא כרבי עקיבא וחדא כרבנן ולאו לאוקמי כרבי עקיבא בתרי תנאי.

חידושי מגלה להריט"בא ז"ל מגלה נקראת בי"א בי"ב וכו' הא דקתני לישנא דמגל' נקראת ולא קתני לישנא דקורין את המגלה כדתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א' שא' קורא וכלם בשמיעה מש"כ בק"ש שכ"א מהם חייב לקרא ולשנן בפיו ואין א' מהם מוציאם ואפי' בצבור וכדאיתא בירושלמי וטעמא דלא פחות ולא יתר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יתר מולא יעבור כדאיתא בגמר':

כרכים המוקפין חומה מיב"ן קורין בט"ו נראין דברים דמלתא פסיקת' קתני ל"ש בא"י ול"ש בח"ל ולא מלישנא דמתניתין בלחוד דייק' לה דבהא איכא למיפרך דמכיון דתלי מילתא ביב"ן סתמו כפי' דבא"י איירי דמה ענין יהושע ת"ל מיהו אי' למדק לה מדאמרינן בגמרא דמתניתין דלא כריב"ק דתלי טעמא בכרכים המוקפין מיא"ח ומייתי לה משושן ולדידיה ודאי כיון דמייתי' לה משושן אפי' בח"ל נמי ולדידיה ליכא רבותא בשושן טפי משאר עיירות ולרבנן דמתניתין הוא דאיכא רבותא הואיל ונעשה בה נס כדאיתא בגמרא וכיון דכן מדריב"ק נשמע לרבנן דע"כ לא חזי' דפליגי אלא בזמן הקף דרבנן תלו ליה מיב"ן וריב"ק מיא"ח אבל בדין ח"ל לא פליגי וכיון דלריב"ק ליכא הפרש בין א"י לח"ל ה"ה לרבנן ובתוספות סייעו דבר זה מדאמרינן בגמרא רב אשי קרא מגלה בהוצל בי"ד ובט"ו דמספקא אי הוה מוקפת חומה או לא והוצל מח"ל הוא כדאמרינן פ' חלק נקטי' בבל לאחזיא חבלי דמשיח דתרגמינא אהוצל וכדאיתא נמי בכתובות והא לאו סיוע היא לפום מקצת נסחי דגרסי רב אשי קרא בהוצל דבנימין ותרתי הוצל נינהו ואי' דמסייעי לה נמי מדאמרינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של גויים אתמהי' בו אי' קורין בח"ל קורין מי' בעיקר נסחי ה"ג בו אין קורין בח"ל קורין כלומר? דרינן קודם שחרב היו קורין בו חוצה לו מדריב"ל דאמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' ועכשיו שחרב תוכו וח"ל קיים כיון דח"ל קורין לכתחלה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחלה שהרי נתחייב שלא יהא הטפל חמור מן העיקר והיינו דמתמה' וכי תעלה על דעת שח"ל עיקר חיובו היה מחמת הכרך קורין בט"ו ובו אין קורין ולפום האי נסחא ליכא סייעת' אלא דנסחא דחיק' היא ואידך דייקי' טפי דמדמי' כרך שחרב ונעשה של גויים לח"ל ובר מהא משמע דטעמא כמה דכתבינן הילכך מוקמי' מתניתין כפשטה דמלתא פסיקתא קתני כרכים המוקפי' חומה מיב"ן קורין בט"ו' ל"ש באי ול"ש בח"ל. ובעו רבנן ז"ל מה ראו אכ"ה לתלות הדבר ביב"ן ותירצו הראשונים ז"ל משום די"בן הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק והא בגמ' דבני מערבא בעו לה ופרשי בה טעמא דגרסינן התם ר' סימון בשם ריב"ן חלקו כבוד לא"י שהית' חרבה באותן הימים ותלו אותם מיב"ן ומפרש לה רבנן ז"ל שהוצרכו אכ"ה לחלק בין כרכים לעיירות משום דהני מיגנו והני לא מיגנו כדאיתא בגמ' אלו תלו הקף הכרכין ביא"ח היתה א"י כפרזים מפני חרבנה ויהיה גנאי לא"י ולפי' תלו דדברים מיב"ן ולא בריר לן האי טעמא דבשלמא למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא שייך שפיר שחלקו לה כבוד שכש' שקדוש' הארץ קיימת לענין בית בבתי ערי חומה דין הוא שתהא קיימ' ג"כ לענין מ"מ אלא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא עד שבא וחזר וקדשה כיון דאזלה לה קדושא לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים ודכותיהו מה ענין לחלוק כבוד לא"י לענין מ"מ אומר מורי נ"ר דודאי טעמא דמלתא משום דכל מידי דהוי מדרבנן סמכי לה אדין תורה כל מה דאפשר וכדחזי' בסתם יינם דרבנן דגזרו בה משום בנותיהן שאסרוהו בהנאה החליטו אסורו לעולם כענין יין נסך ודאי דאוריתא מש"כ בפתן ושמנן ובישוליהן שאסרו אף משום בנותיהן וכדמוכח בדוכתיה וכדברירנא התם והכא נמי כיון שהוצרכו נמי לחלק בין מוקפין חומה לעיירות נמצאו שיש חלוק לענין בית בבתי ערי חומה בין מוקפין חומה לאין מוקפין חומה אתו אכ"ה וסמכו תקנתם לאותו דין תורה ומה להלן מוקפין חומה מיב"ן שהוא תחלת קבוץ א"י אף זו מוקפין חומה מי"בן וזהו ג"כ מ"ש בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י אע"פ שחרבה עדיין מצוות שלה חשובות בעניינם ואנו סומכין בהם תקנתנו זאת אפי' למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכ"ת והא חזינן שאין דין שוה בשניהם שהרי לענין מקר' מגיל' אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' מש"כ לענין בתי ערי חומה שאין נידון ככרך אלא מן החומה ולפנים וכן טבריא אין לה דין מוקפת חומה לענין בתי ערי חומה מפני שמצד א' ימה חומתה כדאיתא בגמרא ולענין מ"מ מספקא ליה לחזקיא משום דלא ידע למאן דפליג בין כרכים לפרזים אי טעמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו וא"כ טבריא הא מגניא וקריא בי"ד אלמא כל היכא דאמרת טעמא משום דמגנו אף בטבריא קורין בט"ו ור"י פשי' ליה דקורין בה בט"ו כירו' והכי אסיקנא בגמרא דילן במסכת ערכין וי"ל דאע"ג דסמכי רבנן אתקנתיהו אד"ת לא השוו מדותיהן לגמרי בכל אלא דרך כלל ועל הרוב חלוקין הן בפרטי' שסתם יינם אין כל דיניו שווין ליין נסך ודאי כדכתיבנא בדוכתיה והכא נמי כל היכא דמגנו ויש בה צד הקף חומה מיב"ן עשאוה כמוקפ' גמורה כגון כרך והסמוך לו דכיון דסמוך לכרך מוקף ומגנו בתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי דינא הוא דליקרו הדי הדדי וכן בטבריא כיון שמוקפת חומה ממש מג' צדדים ומגניא מאויבים דין הוא שלא תהא כעיר לענין מ"מ אע"פ שיש לה דין בתי ערי החצרים ואחמיר בה קרא והיינו דאמרינן בירוש' חזקיה קרא בטבריא ביד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב וכו' פרט לטבריא שימה חומתה פי' לא דמספקא ליה אם איתא להא דרשב"י לענין ובתי ערי חומה דא"כ תפלוג אגמרא דילן דאמר דהא פשיט' ליה אלא דמספקא ליה אם הקלו לענין מ"מ כיון דמגניא או לא כיון דמגליא ר' יוחנן קרי לה בכנישת דכפרא בט"ו אמר הדא היא עיקר טברי' קדמתא ולא להא דתני רשב"י קל הקלו בקריאתה כלומר דאע"ג דלענין בית בבתי ערי חומה אין לה דין מוקפת חומה לענין מ"מ הקלו כיון דמגניא ומייתי טעמא שלא השוו חכמי' מדותיהן בזה דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ותנינן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו פי' כלו' וכשם שהקלו בזה כך הקלו לענין טבריא והלכתא ודאי כר"י דהכי אסיקנא בגמ' דערכין מ"מ מדברי כלם נלמוד שטעם מ"מ בדין בתי ערי חומה הוא שתלו אותן מפני כך חוששין לדינים בירושלמי וגמ' ואי משום כבוד א"י גרידא מה ענין זה אצל זה עד שהקפיד בדבר ג"כ כמו שכתבנו והאמת מורה דרכו:

אלא שהכפרים מקדימין לי"ה פרש"י ז"ל שנכנסים לדין שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות יום ב' ויום ה' כדאיתא בכתובות וכיון שבאו לדין קרו מגלה והקשו בתו' דהא תנן אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלני' פחות מכן הרי זה כפר ומשמע אי זו היא עיר גדולה לכל הדיני' שאמרנו וכי מלתא פסיקתא היא דכל שיש בה י' בט' יש שם ב"ד שאין בה י' בט' אין שם ב"ד וי"ל דמתני' לא לענין כניסת כפרים קאמר אי זו היא עיר גדולה דהא לישנא מוכח עליו שדינן תלוי בעיר שיש ב"ד לכניסה וכדקתני אימתי תקום שנכנסי' וכו' ואידך דקתני אי זהו עיר גדולה דין אחר הוא לענין עיירות גופיהו שאע"ג שאין נכנסים במקום אחר ולא מספקי' מים ומזון לאחיהם הקלו להם ג"כ שיהיו מקדימין לי"ה לומר מ"מ בעיר שיהיו מקובצים בזמן שב"ד יושבין שהרי בית דין יושבין בעיירות בב' ובה' כדבעי למי' קמן וכן נראה דעת רש"י ז"ל שם וכתוב פי' אלא שהכפרים מקדים לי"ה שנכנסין לעיירות בב' ובה' לקרא בתורה ובעי' שנכנסין לכך קורין את המגלה ולתרויהו פי' טעמא דכפרים היינו לפי שמספקי מים ומזון לאחיהם הוא כדאיתא בגמ' אלא ודאי מההוא טעמא כל היכא דקרו מקמי י"ד בהכי סגי כדי שיהיו פנויים ביום י"ד אבל חכמים קבעו להם זמן קבוע בי"ה לפי שהוא יום הבטלה להם שנכנסין שם לדין או לקרא בתורה וזה ברור ובירושלמי משמע כפי' התוספות דגרסי' התם בעון קמי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהיו קורין בתורה בב' ובה' בשבת ובשבת במנחה ומר' ואסתר מתקנים על מה שעתיד עזרא לתקן א"ל מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא משפח' ומשפחה מדי' ומדי' ועיר ועיר ע"כ וה"פ דאנהו מתמהי מעיקרא האיך שנינו שהכפרים מקדימין לי"ה כשנכנסי' לקרא בתורה שהרי בזמן מר' ואסתר ואכ"ה עדין לא נתקנה תקנה קריאה בתורה שתקנו שיהיו קורין בתורה בב' ובה' כי עזרא עמד אח"ך ותקן כן כלומר דאע"ג דנביאים הראשונים תקון בב' ובה' ובשבת ובמנחה כדאיתא בב"ק הא אתפרש התם דנביאים הראשונים לא תקון אלא תלתא פסוקי בחד גברא או תלתא גברי חד חד פסוקא וקריאה זו לא היתה חשובה בעיניהם כ"כ עד שיכנסו שם מן הכפרים אבל אחר תקנת עזרא שיקראו תלתא גברי עשרה פסוקי היתה קריאה חשובה ליכנס שם מן הכפרים וא"כ איך אנשי כנ"הג מתקני' וקובעים י"ה על מה שעתיד עזרא לתקן ופריק מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא ולא למימרא דתקנת כפרים אינה מאכ"ה אלא מחכמי המשנ' שלאחר עזרה וקראי אסמכת' בעלמא כדפר"ת י"ל דהא ליתא כדאמרי' ברישא דשמעתין דכלהו אכ"ה תקון אלא ה"ק שאכ"ה לא קבעום אלא שנתנו להם רשות להקדים לקרות יום או יומים מזמניהם דומיא דזמנם כדי שיהיו פנויים ביום י"ד וחכמי המשנה אח"כ קבעו להם י"ה לפי שהוא יום נכון ומזומן להם וכן מה ששנינו בעיר שאין בה עש' בט' מקדימין לי"ה ג"כ אכ"ה תקנו להם הקדמה לפי שהיה להם טורח להתאסף ביום י"ד אלא שיקראו ביום או יומים קודם לכן אז יהיה להם הזמנה יותר וחכמים קבעו להם י"ה שבו מן הסתם מתאספין לדין או לקר' בתורה וז"ש בירושלמי שסמכו זה על הפסוק משפחה ומשפחה מדינ' ומדי' ועי' ועי' כלומר שדורשין אותו לחלק בין עיר שיש בה י' בט' לעיר שאין בה י' בט' ובין משפחה כפרים שנכנסים לעיירות לשאינן נכנסין וכדהוה דרשינן בגמ' דילן וכדבעי' למי' קמן וק"ל לרבנן ז"ל היכי עבדינן הכי שיהיו אלו קורין בי"א בי"ב בי"ג ואלו בי"ד ובט"ו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובודאי בפ"ק דיבמות איתא להאי פירכא ואסק' רבא הכי אמרי' אגודות ה"מ ב"ד א' בעיר א' פלג הורו כב"ש ופלג הורו כב"ה אבל ב' ב"ד אפילו בעיר א' לא וכ"ש ב' ב"ד בב' עיירות ולדידיה שפיר מתרצא מתניתין כלה דאפי' כפרים הקורין בעיירות בזמן חלוק לעצמן והעיירו' עצמן בזמן א' ב' ב"ד בעיר א' הוא אבל לאביי דקאמר התם דדוקא ב' ב"ד בעיר א' הוא אגודות בשלמא כרכים ועיירות ניחא דהוו להו ב' ב"ד בב' עיירות אלא כפרי' ועיירו' ק' מתוך קושיא זו פירש הראב"ד ז"ל שהכפרים שמקדימין לי"ה אינם קורין בעיר אלא במקומן ולפי שביום א' אינם יכולים להתקבץ עד שיבא י"ה וישובו מקבוצים מן העיר קבעו להם י"ה ובתו' תירצו דודאי הכפרים בעיירות הם קורי' כפשטא דמלתא וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל אבל בענין מגלה ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגו' חולקים אלו עם אלו וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א' ואלו מורים על דבריהם ונעשה תורה כב' תורות אבל הכא כך היתה התקנה מתחלה שיהיו חולקים בזמניהם וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו ובהא ליכא אגודות כלל וכן נראה בירושלמי דפסחים דגרסינן התם גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים דאקשינן קרי כן וכו' ופריק בשעה שאלו עושים כב"ש ואלו כב"ה והרי מגלה דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו א"ל מי סדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה כלו' לא תעלה על דעתך שזמנים אלו חכמי המשנה קבעום אבל בעיקר התקנה כלם קורין כיום א' או בי"ד או בט"ו דהשתא ודאי כי פלגי' להו שיהא זמנו של זה לאו זהו זמנו של זה הוי אגודות אבל אינו כן כי אב"ה תקנו כן שיהיו חלוקי' בקריאתן וכדנפקא לן מקרא משפחה ומשפחה וכו' ומהתם מפיק ליה התנא שסדר את המשנה וחלק דיניהם וכיון שכך היתה התקנה הראשונה אין כאן משום אגודות זו שיטת ירושלמי מכרעת כפי' התוספות אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות כדפרכי' ממתני' הכרכים והעיירות לא פרכי לן מהאי טעמא אלא משום דהוו ב' ב"ד כב' עיירות אלא א"כ תאמר דהתם לרבותא נקטיה קושיא דמלתא דאפי' לדברי ריש לקיש שהיה סבור שיש במגלה משום אגודו' כיון שהם בב' עיירו' ליכא אגודו' מי' בלאו הכי נמי אפי' בעיר א' ליכא במגל' משום אגודו' כטעם הירו' אבל זה אינו נכון בטעם דהא שקלי' וטרי' בה התם טובא בהאי ענינא ולא אדכרו האי טעמא כלל ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל דלעולם ליכא משו' אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה כדההוא דצרת הבת דמייתי התם וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו' אלא כפרים בהדי עיירות הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד הרשות בידם שלא חייבום להקדים אלא שהקלו להם להקדים אם ירצו וכדאיתא בגמרא וכיון שכן דינן ידוע לכל אין כאן אגודות וזהו שלא הקשו שם ביבמות אלא מי"ד וט"ו בלבד ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירו' ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם וזה טעם נכון וברור ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו ויש לו סיוע ממה שאמרנו שם בשמעתא א"ל ר"ל לר"י תנן מגלה נקראת וכו' קרי כאן וכו' א"ל לר"י ע"כ לא שנית מקום שנהגו וכו' כלומר ואמאי לא ק' לך הבא א"ל אמינא אנא אסורא וכו' כלומר דאנא ל"ק לי אלא כרכים ועיירות דאיכא בינייהו איסורא דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואת אמרת לי דמקום שנהגו דלית ביה שום תקנת חכמים מעיקר' אלא שאמרו לקיים מנהג כל מקום כפי מה שנהגו אבל לא לחייב לשום מקום לקבוע אסור או התר בזה ובירושלמי ג"כ לא הקשו אלא מי"ד וט"ו בפי' אלמא בבני כפרים בהדי עיירות ליכא פירכא והיינו כדאמרי':

ולענין כפרים כשהם מקדימין לי"ה איכא מרבוואת' ז"ל מאן דסבר שכן כפר הוא שקורא להם ולא בן עיר או בן כרך שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח וכ"ת א"כ יקראו כמקומן הא ליתא שאינם מתקבצים בי' אלא בעיר שנכנסין לקרא בתורה וזהו דעת הרשב"א נר"ו והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר אינו קורא לבן כרך ומור"י נר"ו בשם רבותיו ז"ל דכפרים המקדימים לי"ה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם כחד עם חשיבי וכיון שעדיין הוא מתחיי' לא חשיב לגמרי נמי שאינו מחויי' בדבר אלא הרי הוא באותה שאמרו כל הברכו' כלן אעפ"י שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרא בי"ד עם העיירות פעמי' קורים בכפרים כשאין י' בטלנין בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניה' וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפי' אין א' מהם מוציא לחברו מי' הוא דהכא משמע בירושלמי שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו כלומר עד שיהא עשרה:

מנא לן פי' מ"ל דקרינן בכל הני זמני דאמרינן במתניתין ומתמה מ"ל כדבעינן למימר קמן והלא ההוא מתניתין היא ודילמ' מאי דבעי מעיקרא מ"ל לא ידע לההיא מתני' שמיעא ליה נמי לכ"ע ופירשו הם ז"ל הא דמתמה' הינו מדבעי ליה הכא ולא בעי לה אסיפא דמתניתין גבי הכפרים מקדימין ליה. והיינו דמתמה מדלא בעי לה לקמן מכלל דפשי' לך דטעמא דכפרים מקדימין לי"ה היינו מטעמא דלקמן וא"כ מאי קא בעיא לך הכא ול"נ והנכון דכי קא בעי מנ"ל הוה ס"ד דקא בעי מ"ל מקר' ממש ולהכי משמע דמתמה דהא לא ה"ל למבעי כלל דפשי' דליכא בקרא בהדיא אלא י"ד וט"ו והא לא איפשר דלהוי אלא תקנת חכמים ואגב אורחין מייתי מתניתין דבעי למי' קמן והרי היא כאלו אמר היכי בעית קרא דהא ודאי פשיטא דתקנת חכמים הוא וכדבעינן למימ' קמן ואפי' לא תסק אדעתין טעם תקנה זו דמפ' במתניתין מ"מ לית לך לאסוקי אדעתך מקרא ממש בהדיא והיינו דמהדר ליה דאיהו לא בעי קרא מנ"ל אלא היכא ודאי לא אפשר דתהוי תקנת חכמים המשנה לגמרי שהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד כנ"ל:

והא דמקשינן דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' בדין הוא דמצי להקשות דאפי' ב"ד גדול מן הראשון לא מצי לבטולי תקנה כיון שפשט מתחילה בכל ישראל וכדאמרינן בעינן גבי י"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה שאפי' יבא אליהו דכיון דבהא סגיא ליה תו לא אכפת ליה ותו לא בעי למנקט מילתא בכדי דהא פשי' שאחר אכ"ה לא קם ב"ד כמותם:

אלא פשי' דכלהו אכ"ה תקון כלומר שיהא רשאי להקדים יום או יומים אלא שחכמים קבעו זמן ליה:

היכא רמיזא אמר רב שמן וכו' ואי' זמנים טובא כלומר כל החדש דטפי ליכא למי' וכן אמרינן בירושלמי כל החדש כשר למ"מ דכתיב והחדש אשר נהפך וכו' והשתא נמי לי' למי' תפשת מרובה לא תפשת כיון דאי' קרא דכתיב החדש ומי' מט"ו ואילך לי' למי' דהא כתיב ולא יעבור ופריק זמניה' דומיא דזמנם ופריך י"ב וי"ג ופריק י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי זו גרסת רש"י ז"ל ופי' דיום י"ג יום מלחמה היה שנקהלו בו לעמוד על נפשם כמו שכתוב בפי' וכו היה עיקר הנס ואין צריך לרבותו דממילא מתרבי וכי אצטריך ריבוי לי"א וי"ב והא דלא נקט זמן מלחמה י"ל דלישנא דקרא נקט והקשו עליו בתו' היכי קאמר משום דה"ל יום מלחמה לא צריך לרבויי וממילא אתי שהרי לפי פשט הכתוב אין עיקר הדבר תלוי במלחמה אלא ביומי דהוו להו נייחא כדכתיב בהאי קרא בימים אשר נחו בהם היהודים וכו' וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם בי"ג בו וכו' כי יום י"ד וט"ו שהיו ימי שמחה צריכים לרבויי אלא ה"ג יום י"ג זמן קהלה היא ופי' ר"ת ז"ל דזמן קהלה היינו שביום י"ג נקהלו עם מר' ואס' להתענות לפי שהם עומדים במלחמה וכן כתב רב אחא ז"ל שביום י"ג התענו בזמן ההוא וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם יהושע בעמלק כדדרשינן במס' תענית ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה מכאן לתענית שצריך ג' אלו דברי רב אחא ז"ל ומכאן יש סמך למה שנהגו העולם להתענות י"ג שלא מצינו לו זכר אחר בתלמוד בשום מקום ואע"ג דבתעניות אמרי די"ג יום נקנור הוה הא קי"ל דבטלה מגלת תענית וכ"ת ותפוק ליה דה"ל יום שלפני פורים וקי"ל דימים הכתובי' במגל' תענית לפניהם אסור וקי"ל נמי דחנוכה ופורים לא בטלי כבר תרגמה בעל המאור ז"ל דכי אמרי' דחנוכה ופורים לא בטלי היינו לענין אינהו גופיהו אכל לפניהם ולאחריהם אין כאן כלום מ"מ לא מצינו תענית זה בכלל הצומות שהם גזרת חכמים אלא כעין תענית יחיד הוא ואע"פי שחייב אדם להתענות בו משום אל תטוש תורת אמך צריך קבלה מבע"י ולפי שאין לו עיקר גמור נהגו כשחל פורים באחד בשבת להתענות ביום הה' שלפניו ואע"פ שהוא יום י"א ולא היה יום קהלה ולית בהא נמי משום אקדומי פורענותא לא מקדמי' ובירושלמי משמע כשיטת רש"י ז"ל דגרסינן התם ימי' כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו א"ר חלבו יום י"ג זמן מלחמה לכל היא אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא ופריך מעתה לא יקראו בו ופריק לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ע"כ ובזה יש לזכות גרסת הספרים וה"ק יום י"ג זמן מלחמה הוא ואין לרבותו מזמניהם דומיא דזמנם דבעינן דומיא דזמנם שהיו ימי נייחא מ"מ מאליו הוא מתרבי דלא סגי שיהו קורין לפניו ולאחריו ולא יקראו בו והיינו דאמרי בגמר' דילן יום י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי דכיון דמזמניהם דומיא דזמנם מרבי' י"א וי"ב האי מתרבי ממילא:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון ר"ל זמן קריאת המגלה הן לבני כפרים הן לבני עיירות הן לבני כרכים ובכמה זמנים היא נקראת והוא שאמר מגלה נקראת באחד עשר וכו' כלומר שהיא נקראת באחד מחמשה זמנים אלו לא פחות ולא יתר כלומר שאינה נקראת לשום אדם ולא בשום מקום למטה מי"א ולמעלה מט"ו אבל מי"א עד ט"ו נקראת פעמים בזה ופעמים בזה וזה שאין קורין למעלה מט"ו פי' בגמ' מדכתיב את יום חמשה עשר ולא יעבור ולמטה מי"א אין קורין שהרי לא נכתב זמן במגלה אלא י"ד וט"ו ט"ו לכרכים וי"ד לכפרים ועיירות שאינן מוקפות חומה אלא שזה שמקדימין מטעם יום הכניסה וקדימת יום הכניסה אינה בלמטה מאחד עשר שהרי אמרו בגמרא מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן וכמו שיתבאר בפרטי המשנה והוא שאמר כרכים המוקפים חומה בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה וחלוקה זו שבין כרכים לעיירות גדולות הוא שבודאי לא נתן המקרא שני זמנים לכרכים או לעיירות אלא אחד לכל אחד ומה שאנו נותנין חמשה עשר לכרכים יצא לנו בגמרא ממה שנאמר במקרא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וכו' ומאחר שנסמך יום ארבעה עשר לפרזים שהם בני עיירות שאין מוקפין חומה למדנו שבני עיירות בי"ד ומאחר שהפרזים בי"ד זמן השני שהוא יום חמשה עשר ראוי ליחדו למוקפין ונראה לי הטעם שהכרכים לרוב חשיבותם ראוי להם לשמוח בשני הימים ואם היתה קריאתם בי"ד כבר כלתה השמחה אחר שעבר יום עיקר הנס אבל כשקורין בט"ו אי אפשר שלא לשמוח קצת ביום י"ד שהוא תחלת הנס ועיקרו כמו שיתבאר אבל כפרים ועיירות לא הטריחום אלא ליום אחד והוא יום תחלת הנס ועיקרו ומ"מ מכח המקראות לא היה לנו לדון בכך אלא כל שהיו מוקפין חומה באותו זמן ר"ל בימות אחשורוש ומה ראו לתלות הדבר בהקף שמימות יהושע למדוה בגמ' בגזרה שוה כתיב הכא בערי הפרזות וכתיב התם לבד מערי הפרזי מה התם מימות יהושע אף כאן וכו' ואע"פ שמקרא זה במשה כתיב והיה לנו לומר מימות משה אעפ"כ תלו הדבר ביהושע שהוא עיקר כיבושה של ארץ ישראל ויש שפירשו הטעם מצד שנלחם יהושע עם עמלק שהיה המן מזרעו וממה שמצאו בהגדה זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע מה נשתנית מצוה זו שנאמרה בלשון זה יותר משאר מצות כשהתחיל יהושע במלחמת עמלק היה מחזר להיותה מסתיימת על ידו אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק לימחות מלפני יהא הוא נזכר עליה והוא ששנינו כל עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע ובתלמוד המערב פירשו הטעם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו זמן ולא היו ערים שבה מוקפות חומה בימות אחשורוש ואלו תלינו הדבר בימות אחשורוש היינו דנין אותן כדין פרזי ועכשו נותנין להם דין כרכים ודין שושן וכמו שאמרו אע"פ שאין לו עכשו הואיל והיה לו קודם לכן והרי מ"מ למדנו מן המקראות קריאת שני זמנים ט"ו לכרכים וי"ד לעיירות וכפרים אלא שהכפרים אע"פ שדינן בי"ד הקלו בהם חכמים להקדים ולקרות ביום הכניסה ובהקדמה זאת אתה מוצא י"א וי"ב וי"ג:

וענין יום הכניסה זה פי' גדולי הרבנים שהיו מתכנסין בעיירות לבא לדין לפני בתי דינין שיושבין בעיירות בכל יום שני וחמישי מתקנת עזרא ומתוך שאין בקיאין לקרות את המגלה בכפר שלהם הקלו בהם שיקרא להם אחד מן העיר בעיירות אחר שבאו ולא יטרחו לבוא ביום הפורים:

וי"מ לשטה זו שלשמוע דברי תורה היו מתכנסין שהיו קורין בעיירות שני וחמישי מתקנת עזרא ואע"פ שזו תקנה קדומה היתה כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה התקינו נביאים שביניהם שיהיו קורין שני וחמישי שלא יעמדו שלשה מים בלא תורה מ"מ עזרא תקן שלשה קורין בעשרה פסוקים ונתייחס הכל על שמו או שמא נשתכח וחזר הוא [וסדרה] ויסדה ושאלו על זה בתלמוד המערב ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה וכי מרדכי ואסתר מתקנים זמניהם על מה שעזרא עתיד לתקן והשיב מי שסדר המשנה אסמכתא אקרא כלומר אסמכתא בעלמא הוא ונראה מדבריהם שלא תקן עזרא כן אלא לאחר שעלה מן הגולה ושמא יש לתרץ שבגולה תקן ובימי זה הנס או שמא כבר נתקן ולא נתקבל ועזרא תקן ונתקבל ומ"מ למדנו לפירושים אלו שבעיירות היו קורין אלו בי"ד ואלו בשאר ימים לפי קדימתו של יום הכניסה והרבה ערערו [בה] ממה שאמרו בראשון של יבמות י"ד א' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו המצות אגודות אגודות עד שבסוף הסוגיא העלה אביי שלא נאמר כן אלא בשני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כבית שמאי והללו כבית הלל אבל שני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה והקשה לו רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינין בעיר אחת דמו ולא חיישינן אלא אמר רבא כי חיישינן בבית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לא חיישינן והכא נמי בשלמא לרבא איכא למימר בשני בתי דינין היה אלא לאביי קשיא זו היא קושייתם ואני תמה מה הקשו ומ"מ לדעת רבא שהלכה כמותו שפיר מיתרצא ועוד שהרי רבא דרך קושיא לאביי אמרה ונדחית של אביי לגמרי ואף הוא שתק לו ולא עוד אלא שאף הקושיא מעיקרא אינה שתירוצין אלו לא באו אלא על הצרות שבית שמאי מתירין צרת הבת לאחים ובית הלל אוסרין ועשו בית שמאי כדבריהם ובית הלל כדבריהם וענין הסוגיא שבה תנן התם מגלה נקראת וכו' ואמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו וכו' והשיבו וכי עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ולא חששו לאגודות וחזר והקשה אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא כלומר שבמנהג אין לחוש אחר שאין בו איסור אבל קריאת המגלה איסור היא דכתיב לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה וחזר והשיבו מאותה של צרות שהוא איסור ועשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ועל זו באו התירוצין של אביי ורבא כלומר שהוא איסור ומחלוקת אבל מגלה בראשונה שלמנהג הושבה כלומר שכל שאין בה מחלוקת אלא שאלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו היה זה שממקום זה קובע דירתו במקום האחר היה עושה כהם אין כאן אגודות וכן זו של מגלה אינו מצד מחלוקת שבני עיירות מודים לבני כפרים שזהו זמנם ובני כפרים לבני עיירות שזהו זמנן והרי זה כדין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר וריש לקיש היה סבור לומר שלא נאמר כן במקום איסור והשיבו ר' יוחנן מזו של צרות והקשו לו וזו של צרות מיהא נהי שאף באיסור כן כל שאין בו מחלוקת הרי זו של צרות מיהא מקום מחלוקת הוא ועל זה באו תירוצין של אביי ורבא והלכה כרבא אבל למגלה לא הוצרכו וכן אפשר לתרץ שלא הקשו שם אלא מי"ד ומט"ו שהם זמנים שבמקרא ושזה אסור לקרות בשל זה וכדקאמר התם אמינא לך איסורא וכו' אבל כפרים אילו רצו להמתין לי"ד תבא עליהם ברכה וכן הדין וקל הוא שהקלו בהם וכן שמאחר שאין קריאתם קבועה אף הכל מרגישין שאינו אלא קולא ואין קושיית אגודות אלא לי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא שהרי י"ד וט"ו אינן בעיר אחת:

אלא שמ"מ יש לגלגל על פירושם תביעות מצד אחר שאם בעיירות הם קורין תינח ביום שהם נכנסין בלילה שעברה מיהא מי קרא להם שהרי על כרחך מפני שאינן בקיאין אתה אומר כן ושמא תאמר שמבערב היו נכנסין ושאף בכל השנה דרכם בכך כדי להיות שם שחרית לקריאת התורה או לדין שהרי בית דין לא היו יושבין אלא עד חצי היום עדיין יש לומר נשים וזקנים מה תהא עליהם ודוחקים עצמם לפרש שהיו שולחים להם בקי מבערב וקורא להם במקומם לילה ויום ושמא תאמר א"כ ישלחו אותו ערב י"ד הואיל ויש להם להתבטל ממלאכתם ביום הכניסה נוח להם שלא יהיו צריכין להתבטל פעם אחרת או שמא ביום הקריאה היו מוליכין הבקי לשם וקורא בלילה שאחר קריאת היום שאף אנו היה הדין כן מדכתיב אלהי אקרא יומם ולא תענה וכו' והדר כתיב ולילה ולא דומיה לי אלא מדכתיב ולא יעבור אי אפשר לנו בכך אבל הם שמקדימין לקרות אפשר להם בכך וכן בשאלתות פירשו יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסין בעריהם ושמא תאמר תינח בי"ג אבל י"ב וי"א היאך היו מקדימין בהם פרשוה כשחל י"ד באחד בשבת שיש מתענין בע"ש והרי י"ב ויש שמקדימין לחמישי בשבת והרי י"א ועיקר מחלוקתם הוא שאותם שמקדימין לחמישי בשבת אוסרי' להתענות בערב שבת ממה שאמרו במגלת תענית כל שנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יו"ט ואלו שמתירין מתירין ממה שאמרו במס' עירובין מ' ב' הלכה יתענה ומשלים כמ"ש בסוף שני של תענית ואין הדברים נראין לפרש יום הכניסה כן שלא היתה משנתנו פוסחת בתענית ערב שבת אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לכל אחד מהמנהגות ועיקר הדברים בענין זה מה שכתבו בו גדולי המחברים והוא שבני כפרים לא היו נכנסין בעיירות לא למקרא מגלה ולא לקריאת התורה חזקה על בני ישראל שבקיאים הם אם של עיר או של כפר אלא שדרכם להתכנס בכפר שלהם לקריאת התורה ושאר הימים לא היו מתקבצין כלל והקלו עליהם לקרות את המגלה במקומן ביום שמתקבצין בו ולא יהיו צריכין ביום הפורים להתבטל ממלאכתן שעדיין לא היתה שם קללתו של אביי שלא לעשות מלאכה בפורים ועל זה כתבו שאם אין בכפר עשרה בני אדם אין קורין אלא בי"ד שהרי אין מתכנסין לקריאת התורה והקלו להם חכמים מצד מה שהיו מספקין כל השנה מים ומזון לאחיהם שבכרכין:

ובתלמוד המערב ראיתי סעד לפירוש זה והוא שאמר שם ר' בא בשם ר' יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה ואנן חמיין רבנן אמרין אף ביחידי והקשו לו עד שהיא במקומו יקרא כלומר אם יחיד למה מקדים והלא אינו מתכנס לקריאת התורה ויקרא בזמנה בכל מקום שהוא ומ"מ מה שאמרו במשנתנו ר' יהודה אומר אימתי מקום שנכנסין בו בשני ובחמישי נראה כחולק בפירוש זה אלא שאפשר לישבה כמו שנבאר במקומה:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ מתוך הקדמה זו של יום הכניסה לבני הכפרים אתה מוצא להם קריאת שלש זמנים אלו ר"ל י"א וי"ב וי"ג פעמים בזה ופעמים בזה כיצד חל להיות בשני וכו' כלומר חל י"ד להיות בשני שהוא יום הכניסה כפרים ועיירות קורין בו ביום שאין קדימה מיום הכניסה ליום הכניסה אחר הואיל ובו ביום מתכנסין וכרכים קורין למחר והרי שני הזמנים הנזכרים במקרא והתחיל התנא סדורו בשני מפני שרצה להתחיל בקריאה השוה לכל ר"ל שאין בה קדימת יום הכניסה ואח"כ סדר כל ימי השבועה לכך חל להיות ר"ל ארבעה עשר בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה והוא יום שני שעבר ונמצא שאם חל ברביעי קודמין לי"ב ואם חל בשלישי קודמין לי"ג ועיירות בו ביום ומוקפין למחר חל להיות בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום שהרי אין הקדימה מיום הכניסה ליום הכניסה כמו שביארנו בשני ומוקפין למחר ולא היה צריך התנא ללמדנו דין חמישי שכבר למדנוהו מן השני אלא שרוצה לבאר כל ימי השבוע לענין זה חל להיות בערב שבת והרי חמשה עשר שהוא יומן של כרכים בשבת שאי אפשר לקרות כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות וכרכין בו ביום מוטב שיקדימו בני כרכים וידחו אצל בני עיירות משידחו אצל בני כפרים חל להיות בשבת כפרים ועיירות מקדימין ליום הכניסה דמאחר שאף בני עיירות נדחין ממקומן מה לי י"ב מה לי י"ג ומ"מ נוח להם לקרותה יחד עם בני כפר ומוקפין קורין למחר ויש שגורסין עיירות בערב שבת חל להיות באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ונמצאת למד קריאת י"א ועיירות בו ביום ומוקפין למחר ומאחד עשר ולמטה אינה נקראת שהרי אין קדימת כניסה בפחות מכן וכן ליתר מט"ו אינה נקראת שהרי כתיב חמשה עשר ולא יעבור ומשנה זו אתה צריך לפרשה על אופני זמן שהיו מקדשין על פי הראייה אבל בזמן שאנו מחשבין על פי חשבון העיבור אין אדר בא אלא בזבד"ו ואין י"ד שבו אלא בגאו"ה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שאין לכולה מקום בזמן הזה כמו שיתבאר בגמרא ודינין היוצאים לנו בגמרא על משנה זו אלו הן:

בית דין שתקנו דבר אחד לאיזו צורך או לאיזו סבה אין ב"ד הבא אחריו יכול לבטל את דבריו אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו שאמרו כאן מכדי כלהו אנשי כנסת הגדולה תקון דאי סלקא דעתך ארביסר וחמיסר הוא דתקון הרי אין ב"ד יכולים וכו' ויש שואלין והרי עזרא לאחר שעלו מן הגולה תקן תקנותיו ותקנת הכפרים אחר תקנותיו של עזרא היא נמשכת והיאך תקנוה אנשי כנסת הגדולה וכבר שאלוה בתלמוד המערב ותרצוה כמו שכתבנוה למעלה אלא שיש לפרש שאף אנשי כנסת הגדולה כשתקנו י"ד וט"ו העלו על לב דבר זה שבודאי היה להעלות על לב שהכפרים צריכין להקל עליהם וכל שראוי להעלות על הלב בשעת התקנה אינו בדין זה לדעתנו ועיקר דבר זה יתבאר במסכת יום טוב ובמסכת ע"ז בע"ה:

בפירש"י בד"ה אלא לאו אליבא דרבנן דהוו מקמי רבי עקיבא אמרה עכ"ל לכאורה דמשמע ליה דהני רבנן הוו מקמי ר"ע דהכי משמע דר' יהודה קאמר לר' עקיבא אימתי אמרו רבנן דקורין בי"א כו' היינו בזמן שהשנים היו כתקנן אבל בזמן הזה אין קוראין ואין זה מוכרח דאדרבה איכא לפרושי דר"י אליבא דרבנן קאמר והם בעצמם דברי רבנן דבזמן ר"ע היו דטפי ניחא לן למימר הכי דאל"כ רבי יהודה הוא דפליג עליה דר"ע ולא רבנן וע"כ נראה שפירש"י נמשך למטה ושיעור דבריו כך הוא אלא לאו רבנן דפליגי עליה דר"ע ומקמי ר"ע דהיינו בזמן שהשנים כתקנן אמרה מיהא דקרינן אלמא כו' ודו"ק:

בעזרת סומך גאולה לגאולה אתחיל לפרש מסכת מגילה:

במשנה מגילה נקראת כו' כרכים המוקפין חומה מימות יהושע קורין בט"ו בגמרא מפרש טעמא דיליף בג"ש פרזי פרזי דבימות יהושע תליא מילתא והטעם מבואר בירושלמי שרצו לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים וא"כ אם היו קובעין למוקפין חומה מימות אחשורוש הי' נידונין כרכים שבא"י כפרזים לכך קבעו מימות יהושע אלא דאכתי יש לדקדק דהיה להם לתקן שמוקפות חומה מימות יהושע נמי יהיה להן דין מוקפין אע"פ שחרבו בימות אחשורוש אבל מ"מ אותן הכרכים שלא היה להם חומה מימות יהושע והיה להם בימי אחשורוש אמאי לא ידונו ככרכים הא הוי דומיא דשושן וגנאי א"י נמי ליכא ועיין מה שאפרש בזה בלשון הגמרא ועי' ג"כ בר"ן בשם הרמב"ן ז"ל באריכות אבל הרב הברטנורה בפי' המשניות כתב טעם אחר מסברא דנפשיה לפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק לכך קבעו הנס על שמו:

שם כפרים ועיירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה לפי לשון המשנה משמע דהכי קאמר דכפרים נמי תחילת דינן לפי מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה היה להם לקרות בי"ד כמו עיירות אלא שחכמים שאח"כ תיקנו שיקדמו ליום הכניסה ע"פ הרמז שמצאו במגילה שהרשות להוסיף שני ימים וכן מבואר בירושלמי משום דיום הכניסה בשני ובחמישי אכתי לא הוי ובימי עזרא נתקן אבל לפי שיטת לשון התלמוד שלנו משמע להדיא איפכא דקאמר מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנו משמע דמעיקרא דמילתא הכי תקנו ובענין יום הכניסה שהקשו בירושלמי אבאר בסמוך וא"כ יש לדקדק מאי האי דקאמר כפרים ועיירות קורין בי"ד הא כפרים תחילת דינן שיקדמו ונראה דאתי לאשמעינן דעיקר דינן מיהא בי"ד היכא שאין מקדימין כי הא דתנינן חל להיות בשני או בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין עמהם בו ביום משא"כ כפרים הסמוכין למוקפין לעולם אין קורין עמהם בט"ו דלגבי כפרים ולא יעבור קרינן בהו ודוקא סמוכין ונראין קורין עמהם הא אינך לא. ולכאורה היה נ"ל לפרש עוד דאתא לאשמעינן דכפרים מילתא דפסיקא היא דלעולם אין קורין בט"ו אף ע"ג דמוקפות חומה מ"מ כיון דלית בהו עשרה בטלנין לא מיקרי כרך ודינן להקדים או לקרות בי"ד כמו שאפרש לקמן אי"ה גבי כרך שאין בה י' בטלנין אלא שהתוס' שם לא כתבו כן:

בגמרא מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון כו' ופרש"י כדי שיספקו שיהיו פנויין ביום פורים כו' עכ"ל. והוצרך לפרש כן לפי לשון הגמרא הכא דקאמר כדי שיספקו משמע דתקנתא דכרכין הוא והיינו כדקס"ד מעיקרא לקמן דף ד' אבל במסקנא לא קאי הכי לקמן אלא מפני שמספיקין כל השנה הקילו עליהם בפורים ולכאורה נראה דסוגיא דהכא היינו כדקס"ד מעיקרא לקמן דהא מדמקשינן מעיקרא מנלן האי לישנא משמע בכל דוכתא דאעיקר ילפותא קאי ולא אטעמא קא מהדר וא"כ מאי האי דקאמר כדבעינן למימר לקמן שחכמים תקנו דאכתי קשה מנלן דמילתא דפשיטא דלא שייך תקנת חכמים לעקור דברי תורה או דברי קבלה אלא מיגדר מילתא אע"כ דהוי ידע שפיר דאנשי כנסת הגדולה גופייהו מעיקרא הכי תקנו וא"כ קשה קושית הירושלמי הא בימי מרדכי ואסתר אכתי לא נתקנה תקנת עזרא שיהיה יום הכניסה בשני ובחמישי אע"כ דאפ"ה תקנו אנשי כנסת הגדולה שהכפרים יקדימו לי"א וי"ב וי"ג כדי שיהיו פנויים להביא לסעודת פורים ואי בעי בי"א ואי בעי בי"ב כו' ותקנו חכמים שאחריהם דלאחר תקנת עזרא שיקדימו דוקא ליום הכניסה והיינו דמייתי הכא טעמא דכדי שיספקו וע"ז מסיק הש"ס דאכתי היכא רמיזא במגילה כיון דע"כ אנשי כנסת הגדולה תקנינהו א"כ מי איכא מידי דלא הוי רמיזא במגילה כן נ"ל ועמ"ש עוד לקמן דף ד' ע"ב:

שם והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' נראה דלאלומי הקושיא אליבא דכ"ע מייתי הא מילתא דאי למאי דקי"ל אסתר ברוח הקודש נאמרה לקרות ולכתוב א"כ הא כתיב בהדיא וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכ"ש למאי דיליף לקמן מהאי קרא:

שם האי מיבעי ליה לגופא ופרש"י לי"ד וט"ו המפורשין בספר ואע"ג דמקמי הכי כתיבי כמה קראי לעשיה דפרזים בי"ד ומוקפין בט"ו כדלקמן ואיתקש נמי זכירה לעשיה וכתיב נמי קימו וקיבלו להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה אפ"ה איצטריך נמי האי קרא באגרת השנית שכתבו מרדכי ואסתר לקבוע חובה על כל העולם כולו כדאיתא לקמן ד' ז' וכמו שאבאר שם בעז"ה:

שם אימא זמניהם טובא ויש לדקדק מאי קושיא הא קי"ל בכל דוכתי דמיעוט רבים שנים דתפסת מרובה לא תפסת כו' והיה נ"ל לכאורה דעיקר הקושיא היא למאי דלא ס"ד די"ג זמן קהלה לכל וא"כ מרבינן תלת ומקשה שפיר אימא טובא והא דלא משני הכא י"ג זמן קהלה ולעולם דמרבינן שנים ולא טובא היינו משום דאכתי הוי קשיא כיון דעיקר טעמא דתקנו זמנים אחרים היינו כדי שיקדמו ליום הכניסה וא"כ שפיר מצינן למימר דתקנו זמנים טובא אפילו עד עשרה בחדש היכא שחל י"ד בשני ותו לא שייך לומר תפסת מרובה לא תפסת כיון דלא משכחת פחות מעשרה ועשרה וטפי מעשרה חד טעמא אית להו ואע"ג דאמרינן לקמן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן היה נ"ל דלאו מסברא פשיטא לן הכי אלא לבתר דקים לן מקרא דמגילה למעט עשירי כך היה נראה לכאורה אבל לפמ"ש בסמוך בשם הירושלמי דקביעות דיום הכניסה לאו בימי כנסת הגדולה אתקין א"כ לא יתכן לפרש כן אף שיש ליישב לפי תירוץ הירושלמי מ"מ נלע"ד לפרש בפשיטות דהא דמקשה אימא זמנים טובא היינו משום דזמנם משמע תרי ומדכתיב זמניהם משמע טובא והיא גופא קשיא ליה מנ"ל למידרש מזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דלמא זמניהם אתי למידרש אפי' טובא ולעולם דאי בעי בהאי קרי ואי בעי בהאי קרי:

שם ואימא תריסר ותליסר ואע"ג דמהאי טעמא דמקדימין ליום הכניסה ממילא אית לן לרבויי' נמי חדסר דשייך ביה נמי האי טעמא מ"מ כיון דפשטא דקרא משמע זמנם דומיא דזמניהם תו לא מהדרינן בתר טעמא להוציא קרא ממשמעותו וכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת הירושלמי דימי הכניסה לא היה בימי מרדכי ואסתר וק"ל:

גמ' מתני' אלא שהכפרים כו' עיין מדרש תנחומא פרשת בראשית פי' חדש בההיא דיני הכניסה:

שם ולא יעבור כתיב לקמן דף ה ע"א:

מתני' מגילה נקראת כו' חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה [דהוי ליה י"א]. כתב רש"י ז"ל וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו, דמיום הכניסה ליום הכניסה מקדים לא מקדמינן. קשה לי, הא בסוגיא (דף ד' ע"ב) משנינן על הך קושיא הו"ל עשרה ועשרה לא תקנו רבנן, והדר פריך מהא דחל ביום ה' דלקדמיה ליום הכניסה, ועלה משני דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, ואף דממילא מיושב בזה גם הפרכא ראשונה, מ"מ אמאי לא נקט רש"י זה מקודם על חל להיות בחמישי. וביותר דגם על הרישא דחל להיות ביום חמישי אין אנו צריכין לזה, דהא בסוגיא מבואר דהפרכא רק למה דהי' סבר תחילה דתקנתא דכרכין הוא כדי שיספיקו הכפרים מים ומזון לכרכים. אבל למה דמסקינן דשכר הוא להם להכפרים מפני שמספיקין ליכא קושיא כלל, דבחל להיות בשני ובחמישי אין טובה להכפרים להקדים, וכיון דרש"י נקט במתני' מפני שמספיקין אין צורך כלל להאי טעמא דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:

גמרא ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם, ושפיר רמיזא דאנשי כנה"ג נתנו רשות לקרות בזמנים בלתי זמן דארבע עשר וחמשה עשר, ומקשה ואימא זמנים טובא. קשה לי, מה קושיא העיקר בידינו תפסת מרובה לא תפסת, ותו דלמא באמת זמנים טובא, אלא דלא מצאו חז"ל צורך להקדים יותר מאחד עשר, דבחל בשני אף אם הי' רשות להקדים לעשירי, מ"מ הא מיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, דהא מהאי טעמא בחל ביום ה' לא מקדמינן, אף דיש רשות דהא הוי אחד עשר, או מטעמא דלא הוי טובה לכפרים, א"כ לא משכחת צורך להקדים יותר מי"א ודלמא אלו היה צורך לזה היו מתקנים גם העשירי: