מסכת מגילה דף ט״ו עמוד א׳

בשלמא ירמיה וחנמאל דכתיב ויבא אלי חנמאל בן דודי כדבר ה' (ירמיהו ל״ב:ח׳) ברוך ושריה מצינו שהיו תלמידי ירמיה ברוך דכתיב מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו (ירמיהו ל״ו:י״ח-י״ט) ושריה בתוך ספר ירמיה (נא) הדבר אשר צוה ירמיה את שריה בן מחסיה וגו' ומצינו בתלמידי נביאים שהיו נביאים נחה רוח אליהו על אלישע ויהושע תלמיד משה ולקמן תניא בברייתא ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל ומרדכי וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתיים לדריוש:

ישמעאל בן נתניה הוא שהרג את גדליהו בן אחיקם הצדיק:

בשנת שתים לדריוש האחרון נתנבאו לבני הגולה שיחזרו לבית המקדש שנתבטלה המלאכה זה שמונה עשרה שנה על ידי שמרונים משהתחילו בה בימי כורש:

בגדה יהודה סיפיה דקרא ובעל בת אל נכר:

בשמה זינתה המזכיר את שמה נגרר אחר תאות זנות:

נקרי רואה קרי:

ה"ג מאי אמר כשצעק צעקה גדולה ומרה מה היה אומר בצעקתו:

רב אמר כך היה צועק:

ארבע נשים יפיפיות היו בעולם קשה אמאי לא חשיב חוה דהא אמרינן בפ' חזקת הבתים (ב"ב דף נח.) שרה לפני חוה כקוף בפני אדם ויש לומר דלא חשיב אלא אותן הנולדות מאשה:

כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך וא"ת אמאי לא היה מגרשה ותהא מותרת להחזירנה י"ל לפי שכל מעשה הגט הוא ע"פ עדים והיה ירא פן יתפרסם הדבר למלכות:

ביום השלישי בזכות תורה נביאים וכתובים א"נ כהנים לוים וישראלים אי נמי משה ואהרן ומרים אי נמי שלישי דמתן תורה:

כל ששמו ושם אביו בנבואה בידוע שהוא נביא בן נביא וכן כל ששמו ושם עירוו מפורש בידוע שהוא מירושלים וכן כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט הכתוב באחד מהן אם לשבח כולן צדיקים. ואם לגנאי כולן רשעים:

אמר רב מלאכי זה מרדכי ר' יהושע בן קרחה אומר מלאכי זה עזרא. ומסתברא כמ"ד מלאכי זה עזרא:

ויגידו למרדכי ואילו איהו לא אזל מיכן שאין משיבין על הקלקלה.

[ויעבור מרדכי וכו'] ושמואל אמר דעבר עורקמא דמיא.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

צדיק אבד לדורו אבד משל כו'.

מה שכתוב בהגדה ואני כאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז) כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות, וכדמוכח בפרק שני דסוטה (יח, ב) לא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על לאחר שתתגרש, דאינו מתנה אלא מה שאוסרה עליו, והלכה והיתה לאיש אחר כתיב (דברים כד, ב) נשאת אסורה לחזור לו זנתה מותרת לחזור לו. ותירצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לו בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא, וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואילו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי. אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.

גמ' ששמו ושם אביו עי' ב"ב דף טו ע"ב תוס' ד"ה בלעם ובמהר"ש איידלס בח"א שם:

שם כל האומר רחב עיין סנהדרין מה ע"א תד"ה אלא:

שם ואילו איהו לא אזיל לגביה עי' ב"ב דף ד ע"א תוס' ד"ה שכל:

אַרְבַּע נָשִׂים יְפֵיפִיּוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם שָׂרָה רָחָב וַאֲבִיגַיִל וְאֶסְתֵּר. נראה כונתו לשבחם לענין הצדקות דאף על פי שהיו יפיפיות גדולות היו צדקניות. ולמאן דמעייל וַשְׁתִּי בא להגיד עוצם הנזכר דאף על גב דושתי היתה מן יפיפיות שבעולם, עם כל זה נתן הקב"ה חן לאסתר יותר ממנה. אך קשה הוה ליה למימר יָפוֹת ולמאי אמר יְפֵיפִיּוֹת? ונראה לי שבא לרמוז יופי כפול בתואר ובמראה, וכמו שנאמר (בראשית כט, יז) 'יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה', ושוב ראיתי ביאור זה במפרשים ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד נקיט 'יְפֵיפִיּוֹת' יופי כפול בבחרותם ובזקנותם, שלא הכחישו יופיין מתחלה ועד סוף. ובזה נתרצה קושיא אחרת דמקשין העולם, אמאי לא חשיב יעל ומיכל? ובזה ניחא, דכאן חשיב אותם שהיה להם יופי כפול שוה בזקנה ובבחרות, אך יעל ומיכל אף על גב דהיו יפות הרבה, קים להו לרבנן דבזקנותם נשתנה יופיים כדרך כל הארץ, ולא הוה בהו הפלאת הטבע הזה, שגם בזקנותם יופיים שוה כבבחרותם. והנה התוספות הקשו אמאי לא חשיב חוה, דאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא נח.) 'שרה בפני חוה כקוף בפני אדם'? ותרצו דלא חשיב אלא הנולדות. והגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל בפסוק (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים', הביא תירוץ אחר דאף על גב דחוה היתה יפה מאד, מכל מקום אדם הראשון בעלה היה יותר יפה ממנה ולא נחשב יופיה לגבי דידיה כלום יעוין שם. ונראה דאשתמיט מנייהו דברי רבותינו ז"ל דאמרו חוה היה יופיה יותר מאדם הראשון, עד שלא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו. ורבינו האר"י ז"ל נתן טעם לדברי רבותינו ז"ל אלו על פי הסוד בשער הכונות דרוש וא"ו דראש השנה דף צ"ו יעוין שם. ויש להדחק ולומר דהיה זה קודם החטא, אבל אחר החטא נתמעט יופיה מן יופי אדם הראשון, והיה הוא יפה יותר ממנה. ולקושית התוספות נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בגיטין (גיטין נט.) מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והא הוה יהושע? הוה אלעזר! והא הוה אלעזר? הוה פנחס! והא הוה פנחס? הוה זקנים! והא הוה שאול? הוה שמואל, והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! והא הוה דוד? הוה עירה היאירי והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! עיין שם. ולכן גם הכא יש לומר קים להו לרבנן דאותם ארבע יפיפיות לא היה בדורם דומה להם, והיו יחידות בעוצם היופי, אך יעל ומיכל היו בדורם נשים יפות במותם, וכן בזמן רבקה הות רחל, ואף על גב דרבקה קודם כמה שנים כולהו שני בעינן ובסוף ימיה של רבקה הות רחל ובזמן שהיתה רחל היתה גם כן רבקה, ולכך לא חשיב להו אף על גב דנזכר בתורה בעוצם יופיין להדייא.

רָחָב בִּשְׁמָהּ זִנְּתָה; יָעֵל בְּקוֹלָהּ; אֲבִיגַיִל בִּזְכִירָתָהּ; מִיכַל בַּת שָׁאוּל בִּרְאִיָּתָהּ. נראה הכונה כשמזכיר שמה בדרך חיבה שידעה ומכירה ולבו נוטה אליה. ויעל היה לה קול נעים מאד ובעת שהיא מדברת יהיה לה חן יותר ביופיה מחמת קולה. ואביגיל היה לה יופי גדול אשר היודעה ולבו נוטה אליה כל עת שהוא זוכר אותה שהוא מצייר אותה בלבבו תתעורר בו תאות הזנות, וכל זה רק לאותם שלבם נוטה לנאוף. ומיכל לא היה לה יופי כאביגיל שתתעורר תאות הניאוף בלב המנאפים אפילו אם זוכרים אותה בלבבם אלא בראייתה ממש כי רק אם יראו אותה בחוש הראות אז פועלת הראיה תאות הניאוף ובודאי נשים צדקניות אלו היו מסתירות עצמן מעמא דארעא הנוטה לבבם לניאוף כדי שלא יבואו לידי מכשול ואם בהכרח יהיו נראין לפני אנשים כשרים לא יבואו אלו לידי מכשול.

(אסתר ד, א) 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה' מַאי אָמַר. יש להקשות בשלמא לגרסא דגרסי 'מַאי נַעֲשֶׂה' לכך הביא זה על פסוק 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' אבל לגרסא זו ד'מַאי אָמַר' הוה ליה למימר שאלה זו על פסוק 'וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה'? ונראה לי בס"ד דשאלה אין לה מקום דהא כתוב בעשו (בראשית כז, לד) 'וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה' האם שאול ישאלון מַאי אָמַר? וכן בישראל כתוב (שמות ב, כג) 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ' לא שאל מַאי אָמְרוּ? דזה מובן מעצמו דודאי אמרו קובלנא על צרתם ורק כאן דקאמר 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' שמע מינה דהוא ידע דבר חדש שלא ידעו אחרים דהגזרה כבר נודעה לכל, וכן אמרו רבותינו ז"ל (תרגום שני והובא בפרש"י שם) בעל החלום הגיד לו. ולכך שאל על זה החידוש שנודע לו דוקא ולא לאחר ' מַאי אָמַר ' האם גילה ופרסם מה שנודע לו בדברי צעקתו, או אם אמר דבר סתום? והשיב רַב אָמַר : גָּבַהּ לִבּוֹ שֶׁל הָמָן מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ פירוש נודע לו דאחשורוש לא מכר אלא הזכרים הגדולים לפי חשבון עשרת אלפים ככר כסף, והוא זייף וכתב להשמיד את הכל גם טף ונשים ונמצא שזייף וצעק מר על הזיוף והעול אשר עשה המן, שבזה יש פתחון פה לטעון כנגדו ולסתור כל מעשיו מאחר שעשה בזיוף וכל דבטל מקצתו בטל כולו, וזהו שאמר גבה לב המן שהוסיף מלבו יותר ממה שעלה בלב המלך! וּשְׁמוּאֵל אָמַר : גָּבַר מַלְכָּא עִילָאָה מִמַּלְכָּא תַּתָּאָה פירוש ידע את כל אשר נעשה למעלה שקטרגו המקטרגים ונכתב גזר דין אך טען ואמר דמוכרח לבטל הגזרה אף על פי שהם חייבין יען כי עתה יאמרו הגוים גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה ויהיה חלול השם בדבר, וכמו ענין טענה של משה רבינו ע"ה שטען (שמות לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם וכו', וכן אמר יהושע (יהושע ז, ט) וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד 'גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה' פירוש לא השפיע התפארת שהוא מלכא עילאה במלכות שהיא מלכא תתאה, ולכן היתה עת צרה לישראל.

(אסתר ד, ד) 'וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד', וַתִּתְחַלְחַל, רַב אָמַר שֶׁפֵּרְסָהּ נִדָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהֻצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ. קשה בין לרב בין לשמואל למאי הוצרך ללמדינו דבר זה במקראי המגילה שנאמרו ברוח הקודש? ונראה לי בס"ד להגדיל הנס, יען כיון דפרסה נדה שראתה דם הרבה כמו שנאמר 'מְאֹד' אז כפי הטבע תכחיש יופיה באותו היום, כי אדמימות היופי יבלע בתוך גופה ולא יתראה בה אדמימות ועם כל זה היה לה חן גדול ביופיה לפני המלך שהושיט לה שרביט הזהב, וכן למאן דאמר הוצרכה לנקביה נמצא נעשה לה שלשול הרבה מדכתיב 'מְאֹד' וגם זה הרבוי מכחיש היופי, ועם כל זה נשאה חן רב ביופיה. ועוד נראה לי בא להגיד שנעשה לה דבר זה בהשגחה מן השמים, שבזה לקחה הקליפה חלקה כעין חלק מים אחרונים, הן בפריסת דם נדה, הן בצואה של ניקוי הגוף, ובזה נשתתק כלב הנובח ולא עשה קטרוגים.

(אסתר ד, ה) 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' אָמַר רַב הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ? שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכָּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו. נראה לי בס"ד דלא פליגי אלא שמואל בא לפרש דברי רב כי יש פקיד על עניני חוץ בדבר המלכות הנוגע לבני המדינה, ויש פקיד על עניני המלך בביתו שקורין מאבי"ן ודניאל ע"ה היה תחלה בימי כורש ודריוש פקיד בשתי שררות אלו של פנימית הנקרא מאבי"ן ושל חוץ הנוגעין לבני מדינת המלך ושאר מדינותיו, ואמר רב שאחר כך חתכוהו מגדולתו, שלא הסירוהו מן השררה לגמרי אלא חתכו שררתו, מה שהיה שר בפנים ובחוץ. ובא שמואל לפרש שלא הוסר אלא משררה של לפנים הנקרא מאבי"ן, אבל עדיין דברי מלכות שהוא עניני חוץ נחתכין על פיו. ועדיין צריך להבין מנא ליה לפרש זה על דניאל? ונראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' דקשה למה ליה למימר 'וַתִּקְרָא' והוה ליה למימר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' כיון דאמר 'אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' נמצא הוא מצוי אצלה ואין צריך לקראו מבחוץ? אלא ודאי דאף על גב שהעמידו לפניה אותה שעה לא היה עומד לפניה, אלא היה במקום אחר וקראה אותו. וקשה כיון דהדבר נחוץ לה מאד, למה לא שלחה הדברים למרדכי עם סריסים המצוים לפניה אותה שעה, עד שהוצרכה לקרוא להתך מבחוץ? אלא ודאי הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל ודבר סתר זה לא רצתה שיתגלה לפני סריסים שאינם ישראל, ולא האמינה אלא רק בדניאל קדוש אלקים, והוכרחה לקראו מבחוץ ולשלחו למרדכי שיגיד לה הנסתר הזה כי הבינה מדעתה דענין זה שעשה מרדכי הוא נוגע ליהודים ואיך תאמין באחר זולת דניאל.

מִכָּאן שֶׁאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה עיין מהרש"א ז"ל, ולא היה צריך לזה דאפילו אם יחושו ליכא בהו האי מלתא דהם לא היו שלוחי מרדכי ואין דבריהם נקראים תשובה אלא הם שלוחי אסתר מחדש ובודאי דניאל עשה התנצלות לעצמו ובקש מאסתר שתשלח אחרים מטעם זה.

(אסתר ד, טז) 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' כְּשֵׁם שֶׁאָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא כָּךְ אוֹבֵד מִמְּךָ. אף על גב דכתבנו לעיל שהיה משמש עם השידה ולכן גם עתה תעשה ענין השידה, עם כל זה כיון דבגלוי היא הולכת מרצונה אליו היא נאסרת על מרדכי אף על גב דאינו משמש עמה. אי נמי היא חושבת שתבקש ממנו על דבר זה בעת שתראה ממנו מציאות חן ביותר מאד וחשבה שמא כשיראנה יבקש לשמש עמה ובעת תשמיש יגבר החן ביותר שאז תבקש ממנו על ההצלה ולא ישיב פניה, לכך חשבה שאם יבא לשמש עמה עתה לא תניח השידה במקומה שאם ישכב עם השידה מי יבקש ממנו בעת התשמיש שגובר החן מחמת גבר תאותו בה?!

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם שׁוֹפֵת קְדֵרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מַיִם עיין רש"י ורד"ק בירמיהו. ונראה תלמודא הכא סמך על סוף הכתוב (תהלים קלה, ז) 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ' והעבים הם המקבלים המים כקדרה.