מסכת מגילה דף י׳ עמוד ב׳

הא אמרי לקמן בסיפא דהא מתני' גופה דלא צריכי לקדושי דקא מסיים ואזיל בה וכל שתעלה בידך מסורת מאבותיך:

כל המצות הללו הנוהגות בערי חומה שילוח מצורע וקריאת מגילה בחמשה עשר והבית חלוט בה לסוף שנה:

אע"פ שאין כו' אלמא סבירא ליה קדושה קמייתא לא בטלה מחמת חורבן והיינו תנאי:

וחרבו שלופה וגו' וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה ג.):

ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו:

אמוץ ואמציה אמוץ אביו של ישעיה ואמציה מלך יהודה:

מלמד שכיסתה פניה בבית חמיה לפיכך לא הכירה עכשיו שאף בביתו לא ראה פניה שיהא מכירה:

אינו מן המדה אינו אוחז למעט מדת קרקע לכל צדדיו כלום כדקתני יש לו עשר אמות לכל רוח באמצע בית קדש הקדשים היה יושב ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד וכל הבית אינו אלא כ' על כ' נמצא שאינו ממעט כלום:

שאר זה לשון קשה שעדיין הם מספרין [בבבל] בלשון ארמית ונראה דרוצה לומר [לשון מלכות] שהמלכים משתמשין בו שאין שאר [העם] מכירין בו:

רבה בר עופרן גרסינן ולא גרסינן עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקו בשמייהו:

אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ איני והתניא בסוף ערכין א"ר ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד הי' והלא כתיב ששים עיר כל חבל ארגוב. וכתיב כל אלו ערים בצורות וגו'. אלא מצאו את אלו ומנאום.

ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה מסורת מאבותיך שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון. כל המצות האלו נוהגות בה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה היא וקדושה לעתיד לבוא. קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל.

ופרקינן תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל איבעי תימא הא בתרייתא ר' אלעזר בר' יוסי אמרה. דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה לצמיתות כו'. אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. כלומר אע"פ שחרבה חומתה בקדושתה קיימא:

מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל ויהי לשון צער הוא ה' ויהי בימי הוו. ועוד מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה אמוץ ואמציה אחים הוו ואסיקנא כל כלה שצנועה בבית חמיה זוכה לצאת ממנה מלכים ונביאים מנא לן מתמר.

ועוד מסורת בידינו מקום ארון [אינו] מן המדה דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות ריוח לכל רוח. וכתיב ולפני הדביר עשרים וגו':

ואי בעית אימא חדא מינייהו ברייתי' דרבי אלעזר בר' יוסי היא דתנא ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן פי' לאו דלהוי קרא הכרחה דא"כ תיקשי למאן דסבר לא קדשה לעתיד לבא אלא קרא ה"ק ועל זמנו של יהושע אמור כל שהיה לו חומה בימיו ואע"פ שחרבה אח"כ ואיתא למימר דלא מיירי אלא בזמן הבית דכל שהוקף ביב"ן אע"פ שחרב בימי שלמה אלא מדלא נקט הכי ר' אלעזר בר' יוסי דרשא דקרא ונקט לישנא דכל שאין לו עכשיו משמע עכשיו ממש ס"ל דאי לא לישבוק קרא בפשטיה ולי' כל שהיה באות' שעה אעפ"י שלא היה לו לאחר מכאן אלא ודאי להכי הפוך ליה והיינו ראיה דמייתי תלמודא ראיה גמורה היא כנ"ל. ולענין פסק הלכה קי"ל לענין אסור כסתם מתניתין וכזבחי' וכאותה דר' יוחנן דהתם דאמר המעלה בחוץ בזמן הזה חייב אבל לענין קדושת הארץ איכא מאן דפסק נמי דקדושה א' קדשה לעתיד לבא כפשטה דשמעתין דתלי להו אתדירה וכדסבר רב הונא. ואיכא מאן דפסק כרב נחמן דהתם דלא קדשה לעתיד לבא וכדחזינן לר' שהתיר כל בית שאין מאסהדותיה דר' חייא וקסבר ר' פנחס בן יאיר דקדושה א' לא קדשה לעתיד וקדושת הבית שאני לגבי איסור במות משום דכתיב ביה נחלה והיינו דסתם לן הכא ר' דלא כרבי יצחק והתם עבד דלאו קדשא לעתיד לבא ואע"ג דמשמע בסוגיין דכי הדדי נינהו לרווחא דמילתא נקטי ליה לסיועה לר"י ולאו דהוי הכרחה דר' ישמעאל סבר בקדושת הבית ואין למחלוקת זה הכרח גמור:

ומקשינן בה ממה שראינו לר' ישמעאל עצמו בברייתא אחרת שקדשה לעתיד וכדקאמר קדשום הא אמרת לא צריך קדושי וכדקא מסיים למילתא לא אלו בלבד אלא כל שיעלה בידך שהיא מוקפת מימות יהושע כל הדרכים האלו בה ר"ל שלוח מצורע וחליטת הבית לסוף שנה וקריאת מגלה בט"ו והעמיד' אתרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל אי נמי דחדא מינייהו ר' אליעזר בר' יוסי אמרה דאמר אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן שלא בטלה קדושתם מחמת החורבן שקדושה ראשונה קדשה לעתיד והיינו תנאי לענין דברים אחרים אמ' במקום אחר בכלל ארץ ישראל שקדושה ראשונה שבימי שלמה לא קדשה לעתיד ומותר לזרעה בשביעית ופטורה מן המעשרות וכן שהוצרכה להתקדש בימי עזרא וקדוש האמור בארץ אינו בתודות ושיר שאין קדוש תודות ושיר אלא בתוספת העיר והעזרות אלא קדוש במאמר ובחזקה שמחזיקין בה בתורת ארץ ישראל אבל קדושה שבימי עזרא קדשה לעתיד לענין שאין צריכה עוד קדוש וגדולי המחברים כתבוה אף לענין זריעה בשביעית וחיוב מעשרות והוא שאמרו קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם:

הרבה סוגיות מתחלפות בתלמוד בענין קדושה ראשונה קצתן נראה מהם שלא נתקדשה לעתיד וקצתם נראה מהם שנתקדשה לעתיד ונתחבטו בפירושם הרבה מפרשים מהם שכתבו שירושלם והמקדש נתקדשו לעתיד אבל שאר הארץ לא וכן כתבוה גדולי המחברים ויש להקשות עליהם ממה שאמרו בסוגיא זו למה מנו חכמים את אלו וכו' ונמנית ירושלם בכלל אלו במסכת ערכין ואע"פ שאמרו שם תרי ירושלם הוו אין ראוי לסמוך בכך שאף הוא לא אמרה דרך ידיעה אלא דרך ספק וכדקאמר מי לא אמר רב יוסף תרי קדש הוו הכא נמי תרי ירושלם הוו אלא שמ"מ חזרו ותרצו שם דלאו ירושלם ממש קאמר אלא כל שהיא כעין ירושלם ר"ל שמוקפת חומה מימות יהושע ולפי מה שכתבנו נתרץ הקושיות לענין חלוק דברים ר"ל שיש דברים שאצלם נתקדשה כל הארץ לעתיד כגון איסור במות ויש דברים שלא נתקדשה בהם לעתיד כגון זריעה בשביעית ושאר דברים על הדרך שכתבנו הרי קדושה שניה נתקדשה לכל על דעת גדולי המחברים או שמא הם סוברים בברייתא שניה שנאמר בה מצאו את אלו ומנאום ולא נאמר בה וקדשום מאחר שכתבנו לדעת גדולי המחברים שירושלם ומקדש נתקדשו לעתיד לכל דבר מקריבין במקום בית המקדש אע"פ שאין שם בית בנוי ולא פתח אהל מועד ואוכלין קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת מחיצה ואין שם קלעים וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד במקום ירושלים ומקדש וכן כתבוה הם בפירוש לענין בתי ערי חומה הולכין אחר היקף חומה שמימות יהושע בשעת כבוש הארץ וכל שלא הוקפה באותה שעה אע"פ שהוקפה אח"כ הרי הוא כבתי החצרים וכן אם הוקפה בימות יהושע אע"פ שאין לה עכשו הרי היא כמוקפת כמו שבארנו למעלה ולאחר שגלו בטלה קדושת הארץ לענין זה שלא [נתקדשה לעתיד אבל קדושה שניה נתקדשה] לעתיד לענין בתי ערי חומה ולענין כל הדברים כמו שביארנו:

כבר בארנו לדעת שאר מפרשים שאין חלוק בין ירושלם ומקדש לשאר ארץ ישראל ואף ירושלם ומקדש לא נתקדשה אלא לענין אסור במות ומעתה אין מקריבין כשאין בית וכו' וגדולי המפרשים כתבו שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין הם להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי והנכנס עכשו לשם אין בו כרת וכן יראה שלא לאכול מעשר שני במקום שאין חומות ממה שכתבנו בב"מ פרק הזהב נ"ג ב' בסוגית מחיצה לאכול ומחיצה לקלוט:

ונשלם ביאור המשניות שבאו הנה על ידי גלגול אדר ראשון ואדר שני וחזרה הגמרא לאכסניא שלה לדרוש באגדת אחשורוש ונאמרו בה קצת דברים שאנו צריכין לכתבן ואלו הן מדת הצניעות משובחת עד למאד ובנשים משובחת ביותר כלל גדול אמרו כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה בנים הגונים ותלמידי חכמים ראויים להיות מלכים או נביאים מנא לן מתמר דכתיב ויחשבה לזונה כי כסתה פניה משום דכסתה פניה חשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה רצונו לומר שהיתה מתנהגת בצניעות יתירה לא הכירה עכשו ויצאו ממנה אמוץ ואמציה ומסורת בידינו אמוץ ואמציה אחין הוו ושניהם מזרע דוד אמציה מלך ואמוץ נביא ודרך צחות אמרו בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר:

ויהי בימי אחשורוש אמר ר' לוי ואיתימא ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער ויהי בימי אחשורוש הוי המן וכו'. לכאורה ההיא דויהי בימי אחשורוש לא דמי לכל הנך ויהי בימי דמייתי בסמוך דבהנך קראי נמצא בכל אחד צרתו בצדו דבהאי ענינא גופא דכתיב ויהי או ויהי בימי מצינו באותו ענין עצמו מבואר במקרא מה צרה היתה שם שנמשך ע"י אותו ענין באותו זמן משא"כ האי דהכא דעיקר הפרשה של ויהי בימי אחשורוש לא איירי אלא בענין המשתה ממעשה ושתי שהיה בשנת שלש למלכו ומעשה המן לא נזכר אלא לאחר כמה פרשיות ולאחר שנים רבות למלכותו. והנלענ"ד בזה ע"פ מאי דאיתא לקמן דשאלו תלמידיו לר"ש ב"י מפני מה נתחייבו ישראל של אותו הדור כליה והשיב להם מפני שנהנו מסעודה של אותו רשע נמצא לפ"ז א"ש דע"י אותו המשתה שכתוב בתחלת הפרשה נתהוה מעשה המן שנגזר על ידו כלייה על ישראל ואע"ג דר"ש ב"י השיב לתלמידיו א"כ של שושן יהרגו ושל כל העולם כולו לא יהרגו ומש"ה אמר רשב"י מפני שהשתחוו לצורת עכו"ם ופירש"י בימי נ"נ מ"מ משמע דהא והא גרמו דע"י שנהנו מסעודתו של אותו רשע מצא ב"ח מקום לגבות חובו לפקוד עליהם עוון הצורת עכו"ם שהיה בימי נ"נ ועד עכשיו לא נתמלא סאתם וע"ש בחידושי אגדות למהרש"א ולהרי"ף ז"ל:

וע"ד זה נראה לפ' ג"כ בכל הנך אגדתא דהנך אמוראי דפתחו פיתחא להאי פרשתא דמגילה כל חד כדאית ליה מה שלא נמצא כיוצא בזה בכל הש"ס כי אם במדרשים. והנראה בזה דהיינו מהא דאמרינן לעיל דף ח' ששלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות ושלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים וכתבתי לעיל דהאי שלישים היינו תורה נביאים וכתובים שאלו לבד ניתנו ליכתוב משא"כ שאר דברים שלא נאמרו בנבואה או ברוח הקודש הוי דברים שבע"פ שאין רשאין לאומרן בכתב עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר וכדפרישית בטוב טעם בשם הירושלמי אלא דלפ"ז לא היה ראוי ליכתוב מגילה זו אלא מאחר הדברים האלה ואילך דאיירי בענין המן שבא מזרעו של עמלק וא"כ לא היה רשות לכותבי המגילה ליכתוב מתחילת המגילה עד לאחר הדברים האלה דלא איירי מענין זה כלל מש"ה הוצרכו הנך אמוראי לפתוח פיתחא להאי פרשתא דתחלת הספר כל חד כדאית ליה. וכבר כתבתי דענין המשתה הוא ג"כ מענין זה שעי"כ נתחייבו ישראל כלייה ואינך אמוראי רובן ככולם פתחו פיתחא מענין מפלתו של נ"נ הרשע לפי שע"י שכפה אותם להשתחוות לצורת עכו"ם נתחייבו כלייה ע"י המן מש"ה ניתן לכתב ג"כ מפלתו של נ"נ כאן במגילה זו לפי שהכל אחד וכדי למרק חזיון הנביאים שנתנבאו על מפלתו ועל מפלת ושתי שהיתה נין ונכד לאותו רשע כדמייתי מקרא וכיוצא בזה הך דרשא דקרא דבאנו באש ובמים ותוציאנו לרווייה דאיירי בימי נ"נ והמן. והמדקדק עוד יראה דכל הנך דרשות איירי או מתוקפו של אחשורוש או מתוקפה של ושתי או מתוקפו של המן או מתוקפן של מרדכי ואסתר שכולן הם מענין לענין באותו ענין וכדאשכחן לקמן בפ"ב דף י"ט בפלוגתא דר"י ור' יוסי כנ"ל:

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְהִי' אֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן צַעַר. 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ' (רות א, א). הקשה הרב טורי אבן למה הקדים האי קרא דדברי קבלה לקראי של תורה טובא דמייתי בתר הכי? עיין שם. ונראה לי בס"ד משום דתחילת דבריו נקיט להו על פסוק מגילת אסתר שהיה דורש בה, לכך הביא אחר פסוק זה דמגילת אסתר פסוק מן חמש מגילות. ועוד נראה לי בס"ד שסמך פסוק 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים' לפסוק (אסתר א, א) 'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' דדמיין להדדי ממש, חדא תרווייהו כתיב בהו וַיְהִי בִּימֵי. ועוד תרווייהו הם בראש המגילה, ועוד תרווייהו היה הצער סיבה לטובה שהיה אחריתו טוב שנהפך לטוב, כי לולי הרעב איך היתה באה רות אצל בועז שיצא ממנה דוד המלך ע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ויצא ממנה מלך המשיח? וכן אמרו בגמרא (בבא בתרא יד:) רות יש לה אחרית טוב, ודומה לזה צער של ימי אחשורוש דלולי ענין הגזרה של המן איך היו זוכים ליום טוב זה בכל שנה ושנה? ואיך היה מתגדל מרדכי הצדיק ע"ה? ואיך היו העמלקים נהרגים? ואף על גב דחנה גם כן היה לה אחרית טוב, עם כל זה לא היה הצער סיבה של הטובה דאם לא היתה עקרה מעיקרא גם כן היתה מולדת את שמואל הנביא ע"ה.

וְהָכְתִיב (מלכים א' ו, א) 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. קשה למה נקיט פסוק זה שהוא מהנביאים קודם פסוקי תורה, ועוד גם פסוקי תורה לא נקיט להו כסדרן דהקשה מפסוק (בראשית כט, י) 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב' קודם הנך קראי דששת ימי בראשית? ונראה לי בס"ד דקושיא שיש להקשות מן פסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היא חזקה ואלימא מכל קושיות אחרים דשאר קראי, יען כי פסוק 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' יש להקשות דגם בזה הוה צער כי על ידי שראה יעקב את רחל תחלה ואהב אותה עשה תנאי העבודה על רחל, וכיון דלבן אין רצונו בכך אלא רוצה שיתן את לאה הוצרך לרמות ומכח המרמה ההיא נתגלגל ענין מכירת יוסף הצדיק ע"ה, וירידת יעקב אבינו ע"ה והשבטים למצרים, וכאשר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (דברים כו, ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה', ועל כן אין מזה הכתוב קושיא חזקה דיש לתרץ בהכי, אך המקשן אף על פי שידע שיש לתרץ בהכי עם כל זה הקשה משום דגלגול הצער שנתגלגל מזה היה בזמן רחוק. וכן פסוקים של ששת ימי בראשית ליכא קושיא חזקה מנייהו דיש להקשות התם הוכרח לכתיב 'וַיְהִי' ולא כתב 'וְהָיָה' כדי שלא יטעו לומר עולם קדמון ח"ו כי וְהָיָה לשון עבר אבל וַיְהִי לשון עתיד, ועם כל זה המקשן אחר כך הקשה מזה כדי לידע מה ישיב התרצן אם ישיב תירוץ זה או יש לו תירוץ אחר, אך מפסוק 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה' היה קושיא גדולה לפי דעת המקשן לכך הקדים להקשות מזה תחלה.

כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, זוֹכֶה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. קשא בשלמא נביאים אפשר שיהיו בדור אחד אלף נביאים אם ירבו הצנועות, אבל מלכים אם ירבו הצנועות לא אפשר שירבו המלכים כי אין מלך אלא אחד או שנים אחר שנחלקו עשרת השבטים? ונראה לי בס"ד כל ראש ישיבה נקרא בשם מלך כמו שאמרו מלך רב אפס, מלך רבה, מלך רב יוסף וכיוצא בזה הרבה. אי נמי תזכה לחכמים גדולים שנקראים בשם מלכים, וכמו שאמרו (גיטין סב:) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'. והא דנקט 'כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה' ולא אמר 'כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא צְנוּעָה' לרבותא, שתהיה צנועה מתחלת ימי חופתה דאז אותו זמן נקראת בשם כַּלָּה והוי רבותא טפי משום דהדרך הכל מסתכלים בכלה כדי לחבבה על בעלה, ועם כל זה תסתיר עצמה מעיני הכל שלא יסתכלו בה אז זו ראויה לזכות זה. והא דנקט 'כָּל' נראה לי בס"ד לרבות אפילו גדמת וכיוצא דאז דרכה להיות צנועה בשביל המום שלה, וכמו שאמרו בשבת דף נ"ג מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת וכו' יעוין שם, עם כל זה אם היא צנועה לשם שמים ולא בשביל להסתיר המום יועיל לה זכות הצניעות לדבר זה. וצריך להבין מה מדה כנגד מדה יש בזה לזכות לבנים מלכים ונביאים בשביל הצניעות? ונראה לי בס"ד שהנביאים דרכן להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה, וגם המלכים אין דרכן לשבת עם בני אדם כל כך משום כבוד מלכות וגם כל מעשיהם נעשים בהצנע. ועוד נראה לי שיש בזה מדה כנגד מדה, היא צנועה בבית חמיה כדי שלא יהיה בה מכשול לפני אדם להרהר בה, לכן יצאו ממנה מלכים המסירים המכשולות שבין אדם לחבירו כמו שאמרו (משנה אבות ג, ב) 'אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ' וכן יצאו נביאים המסירים המכשולות שבין אדם למקום דכתיב (ישעיה נז, יד) 'וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי'.

מְלָכִים מִדָּוִד נמצא דוד המלך ע"ה, לקח מלוכה בשכר הצניעות, ובזה יובן בס"ד הטעם שחס על שאול המלך ע"ה שלא הרגו בשביל הצניעות, וכמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות סב:) על פסוק (שמואל א' כד, י) 'וַתָּחָס עָלֶיךָ' וקשה וכי לא מצא בו מדה טובה יותר מזו? ובזה ניחא כיון דהוא זכה למלוכה בשכר הצניעות לכך חביבה ליה מדת הצניעות טפי משאר מידות טובות! מעשה בעני אחד שהיה דולה מים מן בור עמוק שיש לו בחצרו ועל ידי כך נפלה הטבעת מידו לתוך הבור, והיא אינה שוה יותר מעשרה דנרים, אך מחמת שהיה עני היתה חשובה בעיניו וחס עליה וירד בחבלים לתוך הבור לחפש אחריה בקרקעית הבור ולא מצאה, ומדי חיפשו מצא ראש כלי יוצא בקרקעית הבור ויחפור סביב הכלי בידו עד שהוציאו מן הקרקע שהיה טמון שם וימצאהו מלא דינרי זהב, ועודנו מחפש וממשמש בידיו בקרקע הבור וימצא עוד כלי אחד טמון שם ויוציאו והוא מלא דינרי זהב, עד שמצא חמשה כלים, אז ראה הטבעת ולקחה, ואחר כך אף על פי שהוא נתעשר הרבה ויש לו יכולת ללבוש באצבעו טבעת אבן טובה ששוה שני אלפים דנרי זהב, עם כל זה לא היה לובש אלא רק אותה טבעת ששוה עשרה דנרי כסף, דחביבה ליה מפני שעל ידה נתעשר עושר גדול. כן דוד המלך ע"ה היתה חביבה אצלו הצניעות שבעבורה זכה למלוכה לכך לא חס על שאול לבלתי יהרגהו, אלא בשביל הצניעות שמצא בו.

(ישעיה יד, כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם הֳ' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם הֳ': 'שֵׁם' זֶה הַכְּתָב, 'שְׁאָר' זֶה לָשׁוֹן. פירש רש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת. ונראה לי הטעם נעשה כן בהשגחה מן השמים כדי שאחר חרבן מלכותם לא ישאר להם זכר מצד הכתיבה שנקראת על שמם. גם דריש 'שֵׁם' [340] גימטריא 'סֵפֶר' [340] זה הכתב. ומה שאמר 'שְׁאָר' זֶה הַלָּשׁוֹן אף על גב דהיה לשונם ארמית וגם אחר חרבן מלכותם נשאר לשון ארמי, הנה זה הלשון לא היה שלהם אלא הוה של מלכות ארם נהרים ולכך נקרא ארמי ולא נקרא בבלי.

'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' (ישעיה נה, יג) תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה פרשה ז, ח) שהיה המן תולה עבודה זרה כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לעבודה זרה שלו ולכן (אסתר ג, ב) מָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לו אף על פי שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לעבודה זרה. וידוע כי עבודה זרה נקראת צו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נו:) אין צו אלא עבודה זרה שנאמר (הושע ה, יא) 'הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו', וזה נרמז בתיבת 'נעצוץ' חלק התיבה לשתים וקרי ביה 'נעץ צו' זה המן הרשע שנעץ בבגדו עבודה זרה כדי להכשיל אחרים. והנה 'נעצוץ' [306] גימטריא ש"ו שהיה המן מסטרא דשו של עשו שאמרו רבותינו ז"ל שנקרא עֵשָׂו 'ע' שו' שהיו בו ע' כוחות של שו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית כה, כה) 'וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו', ולכן נעצוץ גימטריא 'שו' הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו, ולכן נקרא בְרוֹשׁ שנוסף על אותיות 'שו' אותיות 'רב' בסוד 'כל רב מבבל' שהוא ע"ב ק"ל [=רב 202] ובזה נעשה בְרוֹשׁ ולזה אמר 'בְרוֹשׁ' זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק זָכוּר לְטוֹב. ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואף על פי שהשתחוו לצלם, וכמו שאמרו בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר (מגילה יב.), ורבי יונתן לתרץ קושיא זו מייתי קרא וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל וכו' דנמצא שנענש נבוכדנצר הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובעל כרחו לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בית המקדש וגלות ישראל הא ניתן לו רשות על פי הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לעבודה זרה אם כן נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים. ומה שהביא פסוק 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' דשמע מינה מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לעבודה זרה של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו שמע מינה שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו עבודה זרה, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. ורבי יהושע בן לוי הביא פסוק (דברים כח, סג) 'כֵּן יָשִׂישׂ' שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעל ידי כך היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם: ומה שאמר הפתיחה בפסוק (קהלת ב כו) 'כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה' זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חיילותיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אחר כך יתנסח עא מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמו שכתוב בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו, ועל ידי כך גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וזהו שנאמר ' לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו ' זה מרדכי נָתַן חָכְמָה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דַעַת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים ואחר כך נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות 'אֱלֹקִים' שהם אותיות 'בְּמוּכָן' ועל ידי כך סוף דבר (אסתר ח, ב) 'וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן', כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו, ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים. ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולזה אמר (ירמיהו מט לח) 'וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם' זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו 'מֶלֶךְ' זו ושתי 'וְשָׂרִים' זה המן, ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש. ואותיות 'מֶלֶךְ' נהפכו על ושתי לאותיות 'כַּלֵּם' ואותיות 'שָׂרִים' נהפכו להמן ובניו לאותיות 'רָשִׁים'. ורב דימי בר יצחק פתח (עזרא ט, ט) 'כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹקֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס' הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים אם כן אנוסים היו בענין הצלם של נבוכדנצר, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצולו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו. ופסוק (תהלים סו, יב) 'הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ' גם כן בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נבוכדנצר מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה! ועוד תירץ באומרו 'בָּאנוּ בָאֵשׁ' שנפלו חנניה מישאל ועזריה באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו. ובפסוק (תהלים צח, ג) 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ' בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען משה רבינו ע"ה להצילם בעון העגל (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו', וכן עתה זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ של הבטחה שהבטיח לאבות. ופסוק (משלי כח, טו) 'אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נבוכדנצר נוהם, ואם כן אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם. ובפסוק (קהלת י, יח) 'בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה' בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה. ופסוק (תהלים קכד, ב) 'בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם' ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השם יתברך, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש על דרך שאמרו (ברכות נה.) 'חלמא בישא עציבותיה מסתייה'. ופסוק (משלי כט, ב) 'בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם' בא להגיד כי השם יתברך גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו בִּרְבוֹת צַדִּיקִים זה מרדכי ואסתר יִשְׂמַח הָעָם. ופסוק (דברים ד, ז) 'אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אֱלֹקִים כמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק (ירמיה ב, ה) 'כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי' עיין שם.

(ישעיה נה, יג) 'וְתַחַת הַסִּרְפַּד' זוּ וַשְׁתִּי הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר 'תַּחַת הַסִּרְפַּד' קודם 'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' כי ענין ושתי קדים לצליבת המן! יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי הפתילה של צליבת המן הודלקה מגחלת האש של הריגת ושתי, כי על ידי שהיתה בוערת בלב אחשורוש לכך צוה לתלות את המן תיכף ומיד, ואם היה מעכב הדבר היה מוצא המן מקום להציל עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז.) על פסוק (אסתר ז, י) 'וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה', היינו חימה שהיתה בלבו על המן בעבור הריגת ושתי, נמצא לפי זה יפה נקיט הכתוב מי גרם ש'תַּחַת הַנַּעֲצוּץ' זה המן 'יַעֲלֶה בְרוֹשׁ' זה מרדכי שנצלב המן ועמד מרדכי במקומו? מפני ש'תַחַת הַסִּרְפַּד' זו ושתי 'יַעֲלֶה הֲדַס' זו אסתר שנהרגה ושתי ובאה אסתר במקומה. ומה שדרש 'סִּרְפַּד' זו ושתי בת בנו של נבוכדנצר הרשע, היינו דדריש סִּרְפַּד על אביה נבוכדנצר שהוא 'סר פד' והענין מובן בס"ד כי ידוע כשישראל הם מולכין על אדמתם בזמן שלמה המלך ע"ה אז הם בתואר נקודת החול"ם שהוא למעלה מן האות, וכשהם על אדמתן אלא כפופין לשאר מלכים אז הם דוגמת השור"ק שהוא באמצע האות, וכשהם גולים מארצם והם עבדים אצל מלכי אומות העולם אז הם דוגמת החיר"ק שהוא למטה מן האות, ולכן נקראו בשלשה שמות ישראל יעקב ישורון שראשם שלשה יודי"ן כנגד שלשה יודי"ן של חול"ם ושור"ק וחיר"ק. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכו, א) 'בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' שנהיה תמיד דוגמת החול"ם שהוא למעלה, וכמפורש בברכה (דברים כח, א) 'וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'. והנה מספר החול"ם הוא פ"ד ולכן נבוכדנצר שהגלה את ישראל ומשל בהם שעשאם דוגמת החיר"ק נקרא סִּרְפַּד, שהוא סר פ"ד, רוצה לומר הסיר דוגמת החול"ם שהוא מספר פ"ד מישראל, ולזה אמר חורק עליו שיניו זו היא חריקתו עליו לעשותו דוגמת החיר"ק שהוא למטה, ולכן כתיב (יחזקאל טז, יא) וָאֶעְדֵּךְ 'עֶדִי' במספר חול"ם.