דף ביאור
מסכת עירובין דף צ״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף צ״ט עמוד א׳
מסכת עירובין דף צ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־349 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מדסיפא ר"מ הא דלא יפתח דאיירי ר"מ בהו:
הא הוציא החפץ מד' אמות חייב אע"ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו לא אמרי' העברת מקום פטור הוא אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע:
פטור אבל אסור מדרבנן דילמא אתי לעבורי דרך למטה מעשרה:
מחשבתו שהוא צריך לכך משווא לה הוצאה חשובה:
זרק מתחילת ד' לסוף ד':
בפי הכבשן שקלטה שלהבת ונשרפה:
בתר עקירה מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף וחייב דמוציא מן הגוף שהוא רה"י לרה"ר:
או בתר יציאה שיוצא מן הגוף ממנו והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
הוא סבר מדסיפא ר"מ כו' פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר"מ וק"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עליה ר' יהודה וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר"מ ומיהו קשה דא"כ הוה ליה למיפרך נמי בגמרא ר"מ אדר"מ למאי דגרסי' ברוב ספרים ר' מאיר מטמא וכן גרס ר"ח ולמאי דמסיק מוחלפת השיטה נמי ניחא דלא תיקשי דר"מ אדר"מ ושמא מש"ה הניח מלהקשות דר"מ אדר"מ משום דאיכא דמהפכי דרבי מאיר לדברי רבי יוסי:
זרק ונח ברה"ר בפי כלב כו' אור"י דלא גרסי' ונח דונח משמע דלא נתכוין לכך. כדמוכח בפ"ק דשבת (דף ה.) גבי הא דא"ר יוחנן זרק חפץ והלך ונח בתוך ידו של חבירו חייב הכא איירי במתכוין לכך ומיהו ר"ח גריס ונח דמצי למימר דונח משמע שפיר מתכוין דסתם זרק נח החפץ במקום שמתכוין אבל הלך ונח משמע שהלך בלא כוונת האדם ועוד י"ל דבפ"ק דשבת מיתורא דמימרא דייק דאיירי בלא מתכוין:
מחשבתו משוי' ליה מקום דוקא בכי האי גוונא דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפי כלב שיאכלנה ובפי הכבשן שתשרף שם וכן השתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפי' במתכוין לא אמרו מחשבתו משויא ליה מקום:
היה אוכל דבילה בידים מסואבות פי' בקונט' דבילה של תרומה ור"י אומר דאפי' בשל חולין ניחא דידים הפוסלות תרומה מטמאין את הרוק שהוא משקה להיות תחילה וחוזר ומטמא את הדבילה וגם מכשירה דהוו להו חולין טמאים דפוסלין את הגוייה דמשקין כל שהוא מטמאין כדאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נב.) שמא יצאו מים אחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וסתמא דמאחורי הכוס ליכא רביעית דבכל נטילתו ליכא אלא רביעית ובפ"ק דפסחים (דף יד:) נמי משמע שהבשר מטמא מחמת המשקין שעליו וסתמא ליכא בהו רביעית והא דקאמר בכמה דוכתי לטמא טומאת משקין ברביעית גבי יין ובנזיר [לח:] גבי עשר רביעי' היינו לפסול את הגוייה כדתנן במעילה (דף יז:) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית אבל ליטמא ולטמא אוכלים בכל שהוא [משקין] טימאו ומטמו ורוק חשיב משקה לקבל טומאה כמו שחשוב משקה להכשיר הדבילה והשתא ההיא דחגיגה (דף כ:) נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה לפי מה שפירשתי ניחא אפי' ברוק של טהור וכן פי' הר"ר י"ט נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ובשעה שנארג בה כדי לקבל טומאה עדיין היה רוק לח עליה שניטמא מחמת הידים וטימא את המפה שהמשקה מטמא בכל שהוא כדפרישית ולא כמו שמפרש ר"ת דאיירי ברוק של נדה כמו שפירש שם בקונטרס לפי שלא היה נראה לו להעמיד ברוק של טהור משום דלא חשיב רוק משקה לקבל טומאה דחשיב שפיר משקה כדפרישית:
רבי מאיר מטמא אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר:
וכן בגת לענין מעשר פירוש צריך שיכניס ראשו ורובו על הגת ועל ידי כן מותר לשתות בכל ענין והיינו כרבי מאיר:
Tosafot on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
[מתני'] הא דתנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר אוקימנא לרבנן ודלא כר' מאיר דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וכו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות דייקינן מינה ללישנא בתרא הא הוציא פטור אבל אסור נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אם העבירו דרך עליו חייב. ודחי רבא מי קתני בהדיא אם הוציא פטור אבל אסור אבל לעולם אימא לך אם הוציא חייב חטאת: לא יעמוד ברה"י וישתין כו' וכן לא ירוק מרשות לרשות. אמר רב יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת ואע"ג דלא עקר מע"ג מקום ד' דהא פיו ופי אמה שלו אין בהן ד' טפחים מחשבתו שחשב כדי לעקור מהן להנאתו משויא להו כמו שיש בו ד' טפחים וכדרבא דאמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב דמחשבתו שויא לפי הכלב ולפי הכבשן [כמקום ד'] הכא נמי פיו ופי אמתו מחשבתו משויא להו כאילו מקום ד' הן.
בעי רבא הוא ברשות הרבים ופי אמתו ברשות היחיד או הוא ברה"י ופי אמתו ברה"ר מהו בתר עקירה אזלינן ומרשות לרשות הוא או דלמא בתר יציאה אזלינן ורשות חדא היא ועלתה בתיקו. וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא.
ר"י [אומר] אע"פ שנתלש רוקו בפיו כו' ואע"ג דלא אפיך ברוק נתלש נקרא והתניא האוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר' מאיר מטמא שכבר נכשרה ברוקו ונגע בה וידיו מסואבות ור' יוסי מטהר שאין זה הכשר ר' יהודה אמר היפך ברוקו הנה נתלש והכשיר לא היפך טהור פי' לא נתלש עדיין ואינו משקה להכשיר דתנן במכשירין פ"ו ואלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת ודם נדה ר' אלעזר אומר ש"ז אינה מכשרת.
א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' חלוף ואומר במשנה ר' מאיר אומר היפך בו טמא ר' יהודה אומר אע"פ שלא היפך טמא ובא ר"ל ואמר לעולם לא תיפוך והא דתניא בברייתא רוקו ומשנתנו כיחו. פי' כיחו ליחה עבה שהיא כמו חתיכה. ואקשינן עליה והתניא כיחו וכן רוק שנתלש עמו. אם הלך בו ד' אמות חייב אלא מחוורתא כר' יוחנן.
אמר ר"ל כיח ורק כו':
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' ואמרינן רישא דקתני עומד ברה"ר ומטלטל ברה"י כו' רבנן סיפא דקתני לא יעמוד אדם כו' ר' מאיר ופריק רב יוסף בחפצין שצריכין לו לגופו ואפילו רבנן מודו דכי האי גוונא לא שרי ליה אלא מכניס ראשו ורובו למקום שהחפצין נתונים בו.
איבעיא להו כלים שצריכין לו והן בכרמלית מהו שיעמוד ברה"ר או ברה"י אמר אביי היא היא. כלומר אסור.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר מתחילת ד' לסוף ד' וכו' כבר כתבתיה למעלה (צח, א ד"ה אי הכי) להא דרבא.
הכי גרסינן זרק לפי הכלב ולפי הכבשן. ולא גרסינן דנח, דנח משמע לא נתכוין לכך אלא דהלך ונח שם מעצמו, (ואם כן) [ואנן] משום דמחשבתו משויה ליה מקום אתינן ליה.
Rashba on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
ואיהו סבר כו׳ פי׳ איהו סבר דכלהו הני סתמי דאמרינן מהכא ועד סופה דתנן לא יעמוד אדם כו׳ לאו סתמו נינהו אלא כלם מדברי ר״מ ורבנן פליגי עליה דגבי מפתח לא גזרינן שיבוא להביאו אצלו דכיון שהוא צריך לפתוח ולנעול לצורך שבת לא החמירו עליו אבל בזה שעומד בפנים ומטלטל בחוץ דבר שאינו צריך לו לעשות כן גזרינן דאם הוא צריך לעשו׳ כן יצא ויטלטל שם: ובלבד שלא יטלטל חוץ לד׳ אמות פי׳ ארישא קאי דקתני עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד׳ אמות ברשות הרבים הא הוציא חייב חטאת כלומר דהא אשמעינן במאי דקתני ובלבד שלא יוציא כלומר ובלבד שיזהר מזה שהוא איסור תורה. לימא מסייע ליה לרבא וכו׳ לפי׳ הנכון שפי׳ למעלה אתיא הא כפשטה דמתני׳ נמי עומד במקום אחד אלא שמעביר ד׳ אמו׳ ברשו׳ הרבים מימינו לשמאלו ורש״י ז״ל הוצרך לפרש לפי פירושו דהכא מיירי בשעומד בגג שהוא גבוה עשרה ומסתמא כשהוא מעביר החפץ ההוא מעבירו למעלה מי׳ לרשות הרבים שהוא מקום פטור וזה דוחק הגג מאן דכר שמיה ומ״ל דבגג קאי דנסייעיה לרבא או דנותביה מיהא: איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור פי׳ דלהכי לא קתני תנא אלא ובלבד שלא יוציא כלומ׳ שלא יוציא לכתחלה והא קי״ל דהלכתא כרבא ובמתני׳ נמי אם הוציא חייב חטאת והא דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד אמרינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עומד ברשות היחיד והם מתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור.
אמר רבי יוסי חדא אמרה חלון שהוא עומד ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד׳ אין שופכין לתוכו מים בשבת מפני שמתגלגלין ובאין ע״כ וכן הלכה מחשבתו משויא ליה מקום פר״י ז״ל מחשבתו שחשב לנקות גופו ממנו ואהניא ליה מחשבתו להא משויא ליה מקום למהוי עקירה חשובה לענין שבת ודכותה הא דאמרינן בהזורק לפי הכלב או לפי הכבשן דמחשבתו שחשב לשריפה בכבשן או להאכילה לכלב אהני׳ דמשויא ליה מקום וה״ג זרק לפי הכלב כלומר שנתכוון לכך בלא כוונ׳ וכב׳ פירשתיה במסכ׳ שב׳ בפרק הזורק ובפ״ק בס״ד:
בחפצים הצריכים לו ודברי הכל כלומר דמודו רבנן בחפצי הצריכין לו במקום שהוא עומד דאסור לטלטלם כשהוא ברשות אחת והם ברשו׳ אחר׳ אלא א״כ הוציא ראשו ורובו למקום שהוא נסתם כלו שהוא שותה בו כלים הצריכים לו במקומו הוא שמביאו אצלו כדי לשתו׳ בנחת ולא בטורח כרמלי׳ מאי כו׳ כל הסוגיא פירשתיה בפ״ק דשבת בס״ד.
Ritva on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729 · Public Domain
מאירי
אף לענין הכשר אוכלין לטומאה שהדבר ידוע שרוקו של אדם מתולדות המים הוא ומכשיר דוקא. בהפך בה אבל לא הפך בה הרי היא כגופו של אדם ואינו מכשיר. מעתה האוכל דבלה של תרומה בידים מסואבות שהן שניות והשני פוסל את התרומה אלא שהדבלה לא הוכשרה אם אחר שהכניסה בפיו הכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ונגעה הוכשרה וקבלה טומאת היד ודוקא בהפך ברוקו על דעת להוציאו לחוץ:
כל העושה דברי׳ הממאיסי׳ הרי זה נמאס ואם עושה אותם לפני מי שגדול ממנו הרי זה דרך הדיטות ופורק עול יראה. דרך הערה אמרו הכיח בפני רבו חייב מיתה. ודוקא בכיח ורק שהיה לו להסתלק משם או לכסותו אחר כן. ודרך סמך הביאוה ממה שכתוב ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי אלא למשניאי והם מחללים את כבוד התורה בגנות מדותיהם:
המשנה הרביעית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבי׳ וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואעפ״י שהתרנו לעמוד ברשות היחיד ולטלטל ברשות הרבים והיה לנו ג״כ להתירו בזה בהוצאת ראשו לבד. כבר ביארנו דוקא בחפצים שאין צריכים לו אבל זה שהוא צמא והמים צריכים לו חוששין שמא ימשכם אחריו ויכניסם. ומכל מקום בכרמלית מותר בהוצאת ראשו לבד שהרי אף הוצאה גמורה בכרמלית אינו אלא גזרה בעלמא ואין גזרה לגזרה.
Meiri on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaMeiri on Eruvin, Warsaw 1914 · Public Domain
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה הוא סבר מדסיפא כו' משום דאיכא דמהפכי דר"מ לדר' יוסי כו' עכ"ל דהיינו ר"מ מטהר ור' יוסי מטמא כמ"ש התום' לקמן ובכל נוסחאות פי' המשניות שלפנינו דמס' כלים פ"ח גרסי' ר"מ מטמא ר"י מטהר ר' יוסי אומר היפך כו' וגי' זו א"א להולמה לכל הגירסאות דהא לדברי המקשה ר' יהודה אומר היפך קתני ולדברי המתרץ מוחלפת השיטה ע"כ ר' יהודה לאו מטהר דא"כ מכ"ש תקשי ר' יהודה אדר' יהודה ממתניתין דהכא דאפי' בלא היפך בה חשיב ליה משקה אלא דלפי גירסת הספרים דגרסי ר"מ מטהר כמ"ש התוס' לקמן הוה גרסי' בהמקשה הכא ר' יוסי מטמא ור' יהודה אומר היפך כו' ומסיק מוחלפת השיטה ר' יהודה מטמא ור' יוסי אומר היפך כו' ולפי גירסת הספרים ר"מ מטמא ור' יוסי מטהר ור' יהודה אומר היפך כו' ולדברי המתרץ מוחלפת השיטה גרסי' ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר ור"מ אומר היפך כו'. ודע דבפ"ח דכלים פסק הרמב"ם בפי' המשנה כמ"ד דבעי היפך ברוק וכאן בפי' המשנה שכתב ומאמר ר"י כי מי שנתלש רוקו מפיו שאסרו לו להלוך ארבע אמות בתנאי שיהפכנו בפיו ואין הלכה כר' יהודה עכ"ל שיעור דבריו כך הוא כי מאמר ר' יהודה מי שנתלש רוקו שאסור כו' אינו להלכה אלא בתנאי שיהפכנו בפיו ואין הלכה כר"י דסבר הכא דלא בעי היפך וכן תפרש דברי הרע"ב בפירושו וק"ל:
בד"ה היה אוכל כו' ליטמא ולטמא אוכלין בכל שהוא משקין טימאו ומטמאו כו' כצ"ל:
גמ' רישא רבנן וסיפא ר"מ אמר רב יוסף כו' ולפרש"י ניחא אע"ג דלעיל מסיק רישא רבנן וסיפא ר"מ ואין נראה לו דחוק היינו משום דמשניות רחוקים הן אבל הכא פריך רישא רבנן וסיפא ר"מ דנראה לו דחוק לומר כן במשניות הסמוכות כ"כ אבל לפי' התוס' לעיל דסיפא ר"מ היינו ההיא דלא ישתין ורישא רבנן ההיא דעומד אדם ואין נראה לו דחוק וסמוכות הן ממש וא"כ מאי פריך רישא רבנן וסיפא ר"מ ברחוקות יותר מהן ועוד דניחא לן למימר דסיפא דהכא ר"מ מדנימא סיפא דהכא רבנן דאם כן תקשי טפי רישא רבנן ומציעתא ר"מ וסיפא רבנן ויש ליישב דסיפא דלעיל ר"מ היא לא ישתין ולא ירוק אינו סותר רישא דעומד אדם דאתיא כרבנן אבל הכא מקשה רישא רבנן ההיא דעומד אדם וסיפא ר"מ ההיא דלא יעמוד כו' דהנך משניות סתרי אהדדי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
מתני', לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר הטעם דגזרינן שמא יכניס הכלי אצלו, וא"ת תיפוק ליה דשתייתו תיהוי הכנסה כמו משתין ורק מרה"י לרה"ר דאסור, תירץ רש"י ז"ל דלא דמי, דהתם קעקר מרשות זו, וקעבד הנחה לרשות זו, אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד עכ"ל. ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור. אבל במשתין ורוק לא חשיב פיו מקום פטור, כיון דפיו וגופו הן במקום אחד, וכ"ז ביארו בתוס' לעיל (דף כ' ע"א ד"ה לא יעמוד) והם כתבו טעם אחר, דהכא כשבולעה מיד חשיב כנחים משום דמבטלי אגב גופו: ונראין לי דבריהם ז"ל מדברי רש"י ז"ל דעל פירוש רש"י קשיא לי איך אמרינן בריש שבת עקירת גופו כעקירת חפץ דמיא, ואינו דומה לידו, הא בל"ז ל"ק מידי די"ל דידו מש"ה פטור מטעם דכשבא מיד בעה"ב לידו דעני הוי כמונח במקום פטור, כיון דידו וגופו אינן במקום אחד. ואין לדחוק ולומר דזהו כוונת הגמרא שם באמרו ידו לא נייח והיינו דהוי מקום פטור, דמ"מ כל כמה דלא הוי סבירא ליה סברא זו לא נייח ולא הוי מקרי מקום פטור, ורצה לנקוט דעקיר' גופו לאו כעקיר' חפץ דמי, א"כ תקשי ליה מתני' דהכא במכניס ראשו ורובו אמאי מותר והא הוי עקיר' מרשות זה והנחה ברשות זה, אלא ע"כ דמה דבאו בפיו הוי מקום פטור, וא"כ גם בידו הוי מקום פטור:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 99a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף צ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־349 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״הוּא סָבַר: מִדְּסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, רֵישָׁא נָמֵי…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ. הָא הוֹצִיא חַיָּיב…״
- קטע 313 מילים
נפתחת ב״מִי קָתָנֵי: אִם הוֹצִיא חַיָּיב חַטָּאת? דִּילְמָא…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא הוֹצִיא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר,…״
- קטע 514 מילים
נפתחת ב״לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְכוּ׳. אָמַר…״
- קטע 69 מילים
נפתחת ב״וְהָא בָּעִינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם…״
- קטע 728 מילים
נפתחת ב״מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם. דְּאִי לָא תֵּימָא…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא: מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם, הָכִי נָמֵי…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: הוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפִי אַמָּה…״
- קטע 1013 מילים
נפתחת ב״וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ׳.…״
- קטע 1119 מילים
נפתחת ב״וְהָתְנַן: הָיָה אוֹכֵל דְּבֵילָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, וְהִכְנִיס…״
- קטע 1212 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִיפֵּךְ בָּהּ — טָמֵא.…״
- קטע 135 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.…״
- קטע 1410 מילים
נפתחת ב״רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְעוֹלָם לָא תַּחְלֵיף, וְהָכָא…״
- קטע 1534 מילים
נפתחת ב״וְהַתַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּיחוֹ וְנִתְלַשׁ, מַאי…״
- קטע 1619 מילים
נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כִּיַּח בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב…״
- קטע 176 מילים
נפתחת ב״וְהָא מֵינָס אֲנִיס? כִּיַּח וְרָק קָאָמְרִינַן.…״
- קטע 1825 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה…״
- קטע 196 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ רֵישָׁא רַבָּנַן, וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר!…״
- קטע 208 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: בַּחֲפֵיצִין שֶׁצְּרִיכִין לוֹ, וְדִבְרֵי…״
- קטע 2118 מילים
נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, מִדְּקָתָנֵי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת עירובין דף צ״ט עמוד א׳ · קטע 5 — “…הַיָּחִיד וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִשְׁתִּין וְרָק — חַיָּיב…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת עירובין דף צ״ט עמוד א׳ · קטע 21 — “…כַּרְמְלִית, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. אָמַר רָבָא: הִיא…”
לשון המקור
הוּא סָבַר: מִדְּסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר. וְלָא הִיא: סֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וְרֵישָׁא רַבָּנַן.
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ. הָא הוֹצִיא חַיָּיב חַטָּאת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע, וְהֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלָיו — חַיָּיב.
מִי קָתָנֵי: אִם הוֹצִיא חַיָּיב חַטָּאת? דִּילְמָא אִם הוֹצִיא — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא הוֹצִיא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע וְהֶעֱבִירוֹ דֶּרֶךְ עָלָיו חַיָּיב! מִי קָתָנֵי ״הוֹצִיא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר״? דִּילְמָא: אִם הוֹצִיא — חַיָּיב חַטָּאת.
לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִשְׁתִּין וְרָק — חַיָּיב חַטָּאת.
וְהָא בָּעִינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא!
מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רָבָא: זָרַק וְנָח בְּפִי הַכֶּלֶב אוֹ בְּפִי הַכִּבְשָׁן חַיָּיב חַטָּאת, וְהָא בָּעִינַן הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא!
אֶלָּא: מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם, הָכִי נָמֵי מַחְשָׁבָה מְשַׁוְּיָא לָהּ מָקוֹם.
בָּעֵי רָבָא: הוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפִי אַמָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מַהוּ? בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר יְצִיאָה אָזְלִינַן? תֵּיקוּ.
וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ׳. אַף עַל גַּב דְּלָא הַפֵּיךְ בָּהּ?
וְהָתְנַן: הָיָה אוֹכֵל דְּבֵילָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, וְהִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִיטּוֹל צְרוֹר — רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִיפֵּךְ בָּהּ — טָמֵא. לֹא הִיפֵּךְ בָּהּ — טָהוֹר!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְעוֹלָם לָא תַּחְלֵיף, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּכִיחוֹ.
וְהַתַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּיחוֹ וְנִתְלַשׁ, מַאי לָאו — רוֹק וְנִתְלַשׁ! לָא, כִּיחוֹ וְנִתְלַשׁ. וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּיחוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ, וְכֵן רוּקּוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָּרוֹק! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כִּיַּח בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״ — אַל תִּקְרֵי ״לִמְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״לְמַשְׂנִיאַי״.
וְהָא מֵינָס אֲנִיס? כִּיַּח וְרָק קָאָמְרִינַן.
מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת.
גְּמָ׳ רֵישָׁא רַבָּנַן, וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר!
אָמַר רַב יוֹסֵף: בַּחֲפֵיצִין שֶׁצְּרִיכִין לוֹ, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. אָמַר רָבָא: הִיא גּוּפָא גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?!
אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, מִדְּקָתָנֵי