מסכת עירובין דף צ״ה עמוד א׳

קורה ארבעה מתיר בחורבה חורבה הפרוצה ברשות הרבים ונאסרה בטלטול ויש בה קורה ראשיה נתונים על שני יתידות מותר לטלטל תחתיה דארבע פיותיה יורדין וסותמין ב' בצדה וב' בראשיה:

שיש לה פצימין עמודין קבועין במחיצותיה פחות מג':

אליבא דשמואל כ"ע לא פליגי כלומר ודאי כדקאמרת אביי כרב ולא כשמואל דמודה אביי דלשמואל פסולה דכיון דבאכסדרה דהנך פיות תקרה לאכסדרה נעשו ואפ"ה אסר בטלטול שבת כ"ש דלא מהני לענין סוכה דלא לסוכה עבידי:

כי פליגי אליבא דרב כלומר הא דאמר רבא כשמואל ולא כרב לא היא דרבא נמי כרב אמרה למילתיה ואמר לך ע"כ לא קא שרי רב לענין שבת:

אלא דהני מחיצות פי' אותן הקורות הנתונים על ארבעה עמודים דאינהו פי תקרה לאכסדרה עבידי:

לאו לסוכה לשם סוכה אע"ג דלא בעי מחיצות לשמן כולי האי מיהא לא מקילינן:

במה דברים אמורים דצריך להודיע בפרק חלון:

ערובי חצירות לעולם הוא זכות להן אבל עירובי תחומין פעמים שהוא חוב שמפסידין לרוח שכנגדה:

מתני' המוצא תפילין הך פירקא במסכת שבת ה"ל למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני סיפא רבי יהודה אומר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום ועוד משום דקתני בסוף פרקין רבי שמעון אומר כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו:

מכניסן זוג זוג בספ"ק דביצה (דף טו.) מוכח דאיירי דלא מינטרי מחמת כלבי אבל מינטרי מחמת כלבי אע"ג דלא מינטרי מחמת גנבי לא:

אבל בחדשות פטור איסור נמי איכא דלקמן (עירובין צז.) תניא אוסר בחדשות:

והוא הדין לבית אמות בפרצה י' כולי עלמא לא פליגי דפתחא הוא ושרי כי פליגי ביתר מי' (היכא דאמרי) [ואיכא דאמרי ביותר מי'] כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בי' ורב לטעמיה ושמואל לטעמיה אלא הא דאמר רב יהודה קורה מתיר בחורבה פי' כשמניחה ע"ג פסין ומותר לטלטל בחורבה הסמוכה לו לביתו ורב נחמן אמר קורה ד' אם תלויה או עומדת מתיר במים כלומר באילין חלוקות המים כמחיצה בתוך המים לפיכך מותר לו למלאות מים ולהכניסו לביתו כמאן אמרה לשמעתייהו ופרשינן לההוא לישנא דאמרינן בי' פליגי הני כרב דאמר בעשר אמרינן פי תקרה יורד וסותם קורה חזינן לה כאלו פיה במקום פי תקרה זו אינה מתרת. אבל לשמואל דלית ליה פי תקרה יורד וסותם גם קורה זו אינה מתרת דמחיצה מעליא בעי.

ולההוא לישנא דאמר ביותר מי' פליגי אבל בי' לדברי הכל אית להו פי תקרה יורד וסותם. האי תקרה כפי תקרה דמי ולדברי הכל שרי.

נימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל פליגי דאתמר סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין כגון אבני בניין היוצאות מן הכותל אחת למעלה מחברתה וביניהן חלל לקבל אחרת כשרה שאלו הפצימין כמו מחיצה הן. אין לה פצימין אביי אמר פי תקרה יורד וסותם כרב רבא אמר פסולה כשמואל.

ודחינן אליבא דשמואל כ"ע לא פליגי דלא חד מינייהו אמר כוותיה דהא לית הלכתא כוותיה כי פליגי אליבא דרב אביי כרב. אביי אמר עד כאן לא אמר רב התם אלא משום דהני תלת מחיצתא וקירויה כולהו לאכסדרה עבידן. אבל הכא גבי סוכה דמחיצתא לבתים עבידי ולאו להאי סוכה עבידי אפילו רב מודה דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם:

איבעיא להו ר' יוסי לאסור או להתיר קא בעי ואסיקנא רב ששת ור' יוחנן אמרי לאסור תניא נמי הכי ר' יוסי אמר הואיל ואסורין לעתיד אסורין נמי לאותה שבת רב אמר הלכה כר' יוסי ושמואל אמר הלכה כר' יהודה.

ומי אמר שמואל הלכה כר' יהודה בהא.

והאמר רב יהודה אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואוקימנא להא דתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו [אלא בפניו] וא"ל רב חנא בגדתאה לרב אמר שמואל הלכה כר' יהודה אפילו במבוי שניטלה קורתו או לחייו.

ואמר ליה בעירובין אמר ולא במחיצות ופרקינן בשנפרץ לכרמלית הלכתא כוותיה. אבל בשנפרץ לרה"ר אפילו שמואל לא אמר הלכתא כוותיה. וקיי"ל כרב דאמר הלכתא כר' יוסי:

לדידי מפרשא לי מיניה דמר ושמואל כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים. ומיהו לענין פסק הלכה: קיימא לן כר' Hוסי דאמ' נפרצה לרשות הרבים, מדנפק ר' אסי משמיה דר' חייא בר אשי משמיה דרב הלכה כרב באיסורי, ולא אמרינן הואיל והותרה הותרה כדאמרינן (לעיל עירובין צג, ב) בכותל שנפל לארץ, דהכא לא קיימן מחיצות והתם קיימן מחיצות, אלא שנפרצה זו לתוך זו וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה אמר ליה).

איתביה יותר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים תמיהה לי אמאי לא אקשינן ליה ממתני' גופה דקתני ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי (דאורייתא) [המפולש]. ושמא משום דאפשר לדחות במבוי.

[מתני':] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג פירוש: בין למאן דאמר שבת זמן תפילין וחכמים גזרו עליהם, בין למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, משום דליכא בהנחתן חיוב חטאת [שמוציאן] כדרך מלבוש שהוא כדאמרינן בשבת פרק [במה] אשה יוצאה (סא, א).

לימא אביי וכו׳ פירשתי׳ במקומ׳ בס״ד אליבא דשמואל כ״ע לא פליגי פי׳ דאפי׳ אביי מודה דאליבא דשמואל פסולה לא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם זו קשה לרש״י ז״ל דאמאי פסולה לשמואל דהא מודה שמואל דאמרי׳ פי תקרה יורד וסותם בשלש מחיצות והכא דאפילו תימא דע״ג אכסדרה ממש ואכסדרה פרוצה היא מ״מ בשתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח סגי ואין אנו צריכין לומר פי תקרה יורד וסותם אלא בג׳ וכ״ש דהכא מסתמא בשיש לה שתי דפנות שלמות איירי דומיא דיש לה פצימין דאיירו בה. ורש״י ז״ל פי׳ אליבא דשמואל כ״ע לא פליגי דפסולה דכיון דגבי אכסדרה דפנות תקרה לאכסדרה נעשו לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כ״ש דלא מהני לענין סוכה לומר פי תקרה יורד וסותם כלומ׳ ואפי׳ לרוח אחת ואין זה מספיק. אבל הכא דהני מחיצות לאו לסוכה עבידן לא. פי׳ דאע״ג דלא בעינן בסוכה דפנות דעבידן לסוכה מ״מ לענין דנימא פי תקרה יורד וסות׳ בעינן דעבדינן להכי כאן שנפרצ׳ כו׳ פי׳ דכשנפרצ׳ לר״ה הלכה כר׳ יוסי דאי אתי לאפוקי אתי לידי איסורא דאורייתא וכן הלכה:

איתיביה אביי כו׳ והא לא אותביה מסיפא דמתני׳ דקתני מערבין במבואות המפולשין משום דאיכא לאוקומה במבואות המקורין דאיכא פי תקרה יורד וסותם אמר רב אפי׳ מתני׳ נמי דיקא יש שגורסין שתי מחיצות דאורייתא היינו דקתני ועוד אלא אי אמרת פי תקר׳ יורד וסותם מאי ועוד ומפרש״י הכא מתני׳ נמי דיקא טעמ׳ דרבי יהודה משום דשתי מחיצות דאורייתא דאי לא היכי שרי במבוי המפולש דהא ליכא פי תקרה יורד וסותם כלומ׳ דסתם מבוי אינו מקורה ומיהו אין זה מחוור דמשמע מלישנא בש״ס דכלה דיקותא מלישנא דקתני ועוד אלא או אמרת פי תקרה יורד וסותם מאי ועוד. והפירש דסיפא דמתני׳ דיקא כדאמ׳ רבה דקמייתא משום פי תקרה מדקתני בסיפא ועוד דאלמא בסיפא אמר רבי יהודה מילתה דרבותא טפי אא״כ סבי׳ ליה משום דקמייתא פי תקרה מדקתני בסיפא ועוד רבותא שהתיר רבי יהודה אפילו במבוי המפולש דמסתמא ליכא פי תקרה אלא אי אמרת דלר׳ יהודה שתי מחיצו׳ דאוריית׳ היינו טעמ׳ דידי׳ בקמייתא מאי ועוד הא לא שמעי׳ טפי ברישא והיא היא ולית הלכתא כוותיה דבערובין הלכה כר׳ יהודה ולא במחיצות:

פרק עשירי המוציא תפילין המוציא תפילין מכניסין זוג זוג פי׳ המוציא תפילין במקום שאינם נשמרים מחמת כלבים או מחמת גנבים כדאיתא במסכ׳ י״ט חייב להכניסן זוג זוג כדי שלא יתבזו והראי׳ דחוב׳ קתני מדקתני סיפא אבל בחדשו׳ פטור ולא עוד אלא דהתם ה״ל למתני אסור וכדתניא בברייתא רבי יהודה אוסר בחדשות אלא דאיידי דקתני הכא מכניסן בחיוב תנא סיפא בחדשות דפטור והא דשריתא להכניסן אתיא למ״ד שבת זמן תפילין הוא ורבנן גזרו בהו. וכן למ״ד שבת לאו זמן תפילין הוא דאפילו לדידיה ליכא חיוב חטאת כיון שמוציאין דרך מלבוש כדרכו בחול כדאי׳ בש״ס ופלוגתא דר״ג ורבנן ושאר מתני׳ כלה מפורש בש״ס.

קורה ארבעה מתרת במים אבל לא בחורבא וכבר ביארנוה בפרק שתוף. ומה שהוזכרה אינו אלא שהוא בא בהיתרה מדין סתימת פי הקורה התחובה בתוך אגני הבור שתהא שפת התקרה יורדת וסותמת שהרי במחיצה אחת די שאלו הוצרכנו לשתי מחיצות הרי אין דין פי תקרה בשתי מחיצות אלא אם כן בעריבן אלא שבחורבא ובמים דיינו במחיצה אחת על הדרך שביארנו ענינה בפרק שתוף:

סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשרה וענין פצימין אלו פירושו לחיים. וכן אכסדרה זו פירושה אכסדרה שבחצר שסתם אכסדרא בשלש מחיצות כמו שביארנו בפרק פסים ודרך הכניסה אין בה שום מחיצה ולא פתח ולא שום גפוף או רשום של מחיצה ופתח ואם כניסת האכסדרא והחצר לצד מזרח הרי כותלי הבתים שבצפון ובדרום וכותלי הבתים שבמערב נמצאו שלש מחיצות לאכסדרא ולחצר וכבר ידעת שכמו שאתה מצריך למבוי הסתום משלש רוחותיו לחי או קורה מצד רביעי כך אתה מצריך לחצר זה שני לחיים אחד מכאן ואחד מכאן ברוחב משהו ובגובה עשרה או פס ארבעה מצד אחד. ואכסדרה זו האמורה בכאן הוא שתקרה יוצאת מכותלי הבתים לשלש רוחות קצרה בשני הצדדין שבארך החצר בפחות מארבע אמות ורחבה מצד השלישי שכנגד הנכנס ביתר מארבע שכך הוא סתם הדברים שמצד הרוחב אין אדם ממעט באויר כל כך והסכוך הוא באויר החצר ושפת הסכך דבקה עם שפת תקרת האכסדרה משלשה צדדים לצפון ולדרום ולמערב ושפת הסכך שבכניסת החצר אינו דבק בכלום ונמצא סכך זה שאין לו אלא שתי דפנות והם כותלי הבית שמצפון ודרום שתקרת האכסדרה קצרה בהם פחות מארבע ומכשירין את הסוכה מתורת דופן עקומה אבל הצד השלישי שכנגד הנכנס אין כותל הבית מכשירה שהרי תקרת האכסדרה רחבה לשם ויוצאה מתורת הכשר דופן עקומה והרי אין כאן אלא שתי דפנות ואמר על זה שאם הוכשרה חצר זה בלחיים משהו או בכניסתו או בצד הדופן השלישי אעפ״י שאתה צריך לדופן שלישית של סכה לדופן שלם שיהא גבוה עשרה ורחבה שבעה או לפס ארבעה ומשהו עומד בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיצטרפו הוא ואוירו לדופן שלם כמו שהתבאר במקומו. בזו מכל מקום הואיל ולחיים משהו נקראים דופן בחצר לענין שבת אף בכאן נעשים דופן ואעפ״י ששאר מחיצות הנתרות בענין זה אינן נתרות אלא לשבת שבתוך החג לבד כגון סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ועל גבי פסי ביראות. טעם הדבר באלו שעיקר ההכשר מצד הלחי ופסי הביראות שאתה חושבם לדופן בלא צירוף פי תקרה שאין תקרה במבוי או בפסי הביראות ואין אומרי׳ פי תקרה במבוי (מצת) [מצד] שפת הסכוך שאין אומרי׳ דין פי תקרה בבנין עראי אבל כאן אינך מתיר את סוכתך מצד הלחיים לבד אלא שמכיון שהלחיים נקראים דופן לענין שבת ולהתיר בשבת מיהא אפי׳ לא היה שם תקרה בזו שיש בה תקרה ראויים הלחיים ליעשות דופן להכשיר אף בחול בצירוף פי תקרה עד שנראה ממש שלא הוצרכנו בה להכשר פי תקרה. אין הענין כן אלא מתוך שהלחיים עיקר עד שבמקום כזה הם נעשים דופן להכשיר אף בחול לא חשש להזכירה. או שמא הואיל ושני לחיים במקום פס ארבעה הם ופס ארבעה ומשהו מתיר אף בחול לפעמים כגון בהעמדה בפחות משלשה כמו שהתבאר במסכת סכה מתיר בזו ואעפ״י שאינו מתיר אלא בהעמדה בפחות משלשה כל פס ארבעה חשוב הוא ומתיר בחצר לשבת מתיר הוא לסכה אף בחול או שמא עדיפי שני לחיים מפס ארבעה. ונראה כדעת ראשון. אבל בשאין בה הכשר לחיים נחלקו בה אביי ורבא שלדעת אביי כשרה שאף בזו הואיל ומכל מקום לא נפחתה דופן האמצעי שאין החצר מבוי מפלש עד שתהא בו בקיעת רבים אומרי׳ בו פי תקרה שברוח מערב יורד וסותם ולרבא אין אומרי׳ פי תקרה יורד וסותם הואיל ואין כאן אלא שתי דפנות דלא עריבן. וכן שאף כשאתה רואה אותה כסותמת אינה מחיצה אלא להגין תחתיה לא להיותה דופן לחוצה לה ר״ל לסוכה אבל אכסדרה בביקעה אומרי׳ בה פי תקרה יורד וסותם שהמחיצות עשויות להגין לה והלכה כרבא.

ודין פי תקרה פירושו על שפת תקרת האכסדרה אבל לא על שפת הסכך שהסכך בנין עראי הוא ואין דנין על שפתו שיהא יורד וסותם ואם לא כן אף בסכך על גבי מבוי שיש לו לחי היית מכשירו אף בחול ששפת הסכך יורד וסותם. אלא שלא נאמר אלא בתקרה קבועה וכן דוקא בשקורת התקרה עבה יותר מן הסכך הסמוך לה עד שמקצת שפת התקרה יורד בתוך חלל שתחת הסכך ואותו עובי היתר על שפת הסכך דנין כאלו יורד עד הארץ אבל אם השוה את קירויו ר״ל שפת הסכך עם שפת התקרה ואינו יורד בחלל כלום אין כאן דין פי תקרה. ובמסכת סכה נאמרה בלשון אחרת שבאין לה פצימין כלם מודי׳ שפסולה ואין אומרין פי תקרה יורד וסותם אבל כשיש בה לחיים אביי אמ׳ כשרה אמרינן לבוד ר״ל שרואין את הלחיי׳ כלבודים זה בזה ונעשים דופן גמור כשם שהם דופן לענין שבת כך לענין סכה אף לחול ולרבא אין לחיים מכשירי׳ מיהא בחול והרי היא כסכך על גבי מבוי ואין סתימת פי תקרה מצטרפת להכשיר. וכבר התבאר בהדיא שם בגמרא שהלכה כלשון הראשון וכדעת רבא ומגדולי המפרשים נראה שסוברים כלשון אחרון שלאביי כשרה דוקא בשבת ולרבא פסולה אף בשבת. ונותנין טעם לדבריהם שאין זה דומה ללחי שהתרנוהו מיהא בשבת שבתוך החג כמו שכתו׳ בפירושיהם. ואין הדברים נראין. וענין זה שפרשנו בשמועת אכסדרא שיש לה פצימין הוא על פי גדולי הפוסקי׳ וצורתם שציירו בהלכותיהם. וכן נראה מלשון גדולי המחברים שפירשוה כסכה העשויה כמבוי וסמכוה עם אותה שאמרו סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ולשונם בזה סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ כשרה לא היו לה פצימין פסולה מפני שהוא סכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין. סכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פצימין כשרה לשבת [שבתוך] החג מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצה לענין שבת הרי הם מחיצה לענין סכה. ומכל מקום היה להם לפרש מפני מה באכסדרה הוכשרה אף בחול. וענין נראה מבפנים ושוה מבחוץ או נראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא בלחי שיוצא מן הכותל בעצמו כגון שקצר בעובי הכותל עד שמתוך קצורה נראה אותו היוצא כבליטה ואותה הבליטה נקראת לחי ולפעמים הבליטה שוה מבפנים ומגרעת שלה מצד חוץ ונראה לעומדים בחוץ כגון זה ולפעמים הבליטה שוה מבחוץ ומגרעת שלה מצד פנים ונראית לעומדים מבפנים כגון זה והרבה מפרשי׳ מתבלבלים בסוגית שמועה זו ואף גדולי המחברים הראו עצמם כמכוונים בה על בירור אמיתי ואעפ״י כן לא נתישבו לי דבריהם. ומה שכתבתי נראה לי ברור וכבר הרחבנו הביאור. בה יותר בראשון של סכה:

עירובי חצרות כבר ביארנו שמערבין אותם אפי׳ שלא לדעת שזכין לו לאדם אפי׳ שלא בפניו אבל עירובי תחומין אין מערבין אותם אלא לדעת כמו שהתבאר:

כבר ביארנו במשנה שהלכה כר׳ יוסי שכל שנפרצה החצר למקום האסור לה בשבת אסורה אף לאותה שבת ואין אומרי׳ במחיצות הואיל והותרה הותרה בין שנפרצה לרשות הרבים בין שנפרצה לכרמלית הא נפרצה לחצר אחרת שאינה מעורבת עמה הואיל ואין כאן אלא איסור דיורין הואיל והותרה הותרה:

ולענין ביאור זה שאמרו כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים הכרמלית בא להחמיר כלומר שנפרצה לרשות הרבים הלכה כר׳ יהודה אבל לכרמלית מחמירין בה שמצא מין את מינו וניעור. ויש מפרשים בהפך. ולענין פסק הכל שוה כמו שביארנו:

המשנה החמשית והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר הבונה עליה על גבי שני בתי׳ כגון שהם בשני צדי רשות הרבים מטלטלי׳ תחת העליה שפי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם. וכן גשרים המפולשים ויש להם מחיצות שלימות מלמטה בשני הצדדין מותר לטלטל תחתיהן וחכמים אוסרים שהרי אין דין פי תקרה בשתי רוחות הואיל ואין שם אלא שתי מחיצות וכן שאותן שתי המחיצות אינן קשורות זו בזו אלא מכוונות זו כנגד זו כמו שביארנו והלכה כחכמים ועוד אמר ר׳ יהודה מערבין במבוי המפלש ר״ל שתופי מבואות לטלטל בכלו אף בלא הכשר צורת פתח מכאן ולחי מכאן ששתי מחיצות רשות היחיד מן התורה הן לטלטל בתוכו וחכמים אוסרין שאין למבוי תועלת בשתוף עד שיוכשר בצורת פתח ולחי. והלכה כחכמי׳ כמו שהתבאר:

ולענין ביאור מכל מקום יראה בגמרא שטעמו של ר׳ יהודה במשנתנו בבנין עליה אינו מדין פי תקרה אלא מדין שתי מחיצות. ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה לדין פי תקרה וכבר כתבוה גדולי הרבנים בפירושיהם. ולענין פסק אין לנו [נ״מ] כמו שהתבאר. ומה שנתחדש בגמרא בדין מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים כבר התבאר:

גמ' איתיביה אביי יתר על כן עיין לעיל דף פו ע"א תוס' ד"ה קורה ארבעה:

שם א"ל מההיא אין כתובות דף נח ע"ב שבועות דף לא ע"ב:

גמרא, איתבי' אביי' לרבה דאמר דב' מחיצות לאו דאורייתא אלא דטעמא דרבי יהודה דמטלטלין תחת עליה שעל גבי שני בתים הוא משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מדתניא יתר על כן אר"י מי שיש לו ב' בתים משני צידי רה"ר עושה כו' קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע והכא ליכא פי תקרה. וא"ת והא אביי עצמו סובר דקורה משום מחיצה, ואין לומר דלדבריו דרבא קאמר, דקסבר קורה משום היכר, דא"כ דמקשה מיניה לדידי' יקשה לו בקיצור הא את הוא דאמרת קורה משום היכר, ואי דאמרת דטעמא דר"י הוא דס"ל הכי אבל לרבנן דאסרי דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"כ קורה משום היכר א"כ מ"מ גם עדיין ליכא קושיא מההיא דר"י בב' בתים, דהא אליביה גם רבא ס"ל דפי תקרה יורד וסותם וקורה משום מחיצה, ובקוצר מ"ש האי דר"י דב' בתים, ומ"ש הך דר"י דלעיל על גבי בתים וכי היכי דא"ר בההיא דר"י משום פי תקרה יורד וסותם ה"נ י"ל בההיא דר"י בשני בתים, וצ"ל דבקורה פחות מארבעה לא אמרינן יורד וסותם וככתוב בתוס' לעיל (דף פו ע"א ד"ה וקורה) אלא שהם כתבו דיש לדחות [אב"ה שם בסוף הדיבור כתבו די"ל כהאי ואין לומר, והיינו דלדבריו דרבה קאמר. ודבריהם קשים ככתוב בזה]: