מסכת עירובין דף צ״ד עמוד א׳

זה מטלטל עד עיקר מחיצה כדמעיקרא דאמרינן הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי בששבתו בחצר אפילו מחצר לחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר הלכה כר"ש ואפי' עירבה כל אחת לעצמה לא גזר משום מאני דבתים ואע"ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי להו בתים דהא שרי לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת:

שקולו גלימא נגידו קחו טלית ופרסו אותה שם להיות מחיצה:

אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אסור לטלטל הסדין שבתוכה:

שקולי המייניה וקטרו בה קחו אבנטו וקשרו בו את הטלית למחיצה:

מתני' חצר שנפרצה לרה"ר במלואה או יותר מעשר:

חייב דרה"ר הוא ובגמרא קא בעי לה:

פטור אבל מותר לכתחלה לא אפי' תוך ארבע אמות דלאו רה"ר היא אלא כרמלית היא והוא הדין נמי מתוכה לרה"י:

גמ' שבררו דרך לעצמן בשדה אחת:

חייב דברי ר"א בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצידה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלישנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום וביררו להם מקום מחיצות להיות שלהן ללכת דרך שם בשביל דרכם שאבדו שם ור"א לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אף על פי שעוברים שם אינו רה"ר כיון שלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרינן בפרק שני (דף כב:) גבי שבילי בית גלגול קאמרת ומתוכה דקאמר ר"א לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטו רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמר בגמרא והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא מתוכה לרה"ר שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית רה"ר אפילו נפלו כל המחיצות סביב והוי כרמלית הכא נמי מקום מחיצה תודה שיהיה כרמלית שאין להם כח בברירתן והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א ונקטי רה"ר משום דר"א דיבר על מקום מחיצה שיהא רה"ר וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רה"י למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש ואפילו כשנפלו כל מחיצותיה נקטי רה"ר שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למינקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה אי נמי להכי נקטי רה"ר להוכיח שתוכה חלוק הרבה מרה"ר שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מרה"ר לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפילו אין חלוק אלא מעט מרה"ר פטור המוציא מרה"י לתוכה כיון שאין רה"ר ממש:

ואיבעית אימא בצידי רה"ר פליגי ולא מיירי באבדה להם דרך:

וליפלגו בצידי רה"ר דעלמא ואם תאמר דילמא דוקא הכא פליגי משום דמקום מחיצה שלו ואור"י דסתם צידי רשות הרבים הם שלו שרגיל אדם להיות כונס תוך שלו ובונה:

אבל היכא דליכא חיפופי מודו ליה קא משמע לן משמע דר"א איירי בדאיכא חיפופי והקשה ריב"א דבפרק קמא דשבת (דף ו.) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימר דשמעת ליה לר"א היכא דליכא חיפופי היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה וי"ל דסוגיא דהכא כרב פפא דהתם:

מאי שנא מרוח אחת דאמר פתחא הוא ואם תאמר מרוח אחת אע"ג דפרוץ מרובה אמרינן בפ"ק (דף י:) דניתרת בפס ד' או בשני משהויין לכאן ולכאן אבל בשתי רוחות לא משתרי בהכי דג' מחיצות דאוריי' כמו סתם מבוי דהוי בלחי וקורה וי"ל דהכא פריך לר' יהודה דאית ליה לקמן (עירובין צה.) שתי מחיצו' דאורייתא ועוד אור"י דסתם חצר אין לה אלא ג' מחיצות וברביעית פס ד' או ב' משהויין ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות ואף על גב דהשתא כשנפרצה הוי מפולש ואמרינן בפ"ק (דף יא.) דבעי לכל הפחות צורת הפתח היינו דוקא כשנפרצה רה"ר או לבקעה אבל הכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לרה"ר:

מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פי תקרה כו' השתא לא קאמר פתחא הוא דאפילו נפרץ במילואו או ביתר מעשר רוצה להתיר בבית מטעם פי תקרה:

בשתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם רש"י מפרש דרב ושמואל דפליגי בפי תקרה היינו דווקא באכסדרה בבקעה שאין לה כלל מחיצות אבל ביש לה אפי' מחיצה אחת מודה שמואל דבשלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואתי שפיר הא דנקט אכסדרה בבקעה לפי שבבקעה דווקא פליגי שאין שם מחיצה וגרס בתר הכי כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה ולפי זה פירוש כל הסוגיא ואין נראה דאפילו לרב בשתי מחיצות זו כנגד זו לא אמר פי תקרה יורד וסותם דהוי מפולש כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף יח:) לכך נראה לר"י דסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות כדאמר בלא יחפור (ב"ב דף כה:) העולם לאכסדרה הוא דומה דרוח צפונית אינה מסובבת ולית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן יש שם ארבע מחיצות ומיהו לרב אפי' פרוץ משתי רוחות אית ליה פי תקרה ובלבד שלא יהא מפולש ומשום הכי נקט בבקעה דבחצר סתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות דסתמא מושכת בכל החצר באורך או ברוחב אלא שהיא עד אמצע החצר ופרוצה לפנים במילואו להכי נקט בקעה דאפילו אין לה אלא שתי מחיצות ופרוצה משני צדדין אית ליה לרב פי תקרה ובסמוך גרס כי לית ליה בשלש אבל בארבע אית ליה וכן גרסי רבינו חננאל ורבינו תם והכי פי' בשלש שיש שלש מחיצות והרביעית פרוצה במלואה אבל בארבע שיש ברביעית לחי או פס דאיכא שם מחיצה אע"פ שפרוצה מרובה או שפרוצה יתר מעשר אמרי' פי תקרה ופריך מ"מ קשיא דנימא פי תקרה אפי' בשתי רוחות כיון דאין פרוצים במילואן ויש בכל רוח שם מחיצה דבין לרב ובין לשמואל אין חילוק בין מרוח אחת לשתים ואי נפרץ במילואו אפילו מרוח אחת לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ומשני שנפרץ בקרן זוית וקירויו בארבע שנפרץ ונפל גם מן הקרוי עד שמופלג מן הכותל ארבע מכל רוח ורוח דאף ע"פ דיש כאן ד' מחיצות שלא נפרץ במילואו לא חשיבי הנך מחיצות לסייע לקירויו ולימא פי תקרה כיון דמופלג מהן ארבע וה"ה דאפילו ברוח אחת בכי האי גוונא לא אמרי' יורד וסותם ולא נקט קרן זוית אלא משום דאורחא דמילתא דכשנפרץ שם רגיל להיות נופל מן הקירוי עמו אי נמי דוקא בקרן זוית משום דאיכא תרתי לריעותא דטעמא דפי תקרה משום דדמי לפתח כדמפליג בסמוך בין עשר ליתר מעשר ובקרן זוית לא דמי לפתח משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וא"ת מאי פריך משתי רוחות נמי נימא פי תקרה נוקי שתי רוחות. דמתניתין שנפרץ זה כנגד זה דהוי מפולש ולא אמרינן פי תקרה וי"ל דניחא ליה לאוקומא בכל ענין ועוד דומיא דחצר דלא הוי מפולש דהא וכן בית קתני:

והא דרב לא אתמר בפירוש אלא מכללא דרב ושמואל הוו יתבי בחצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל אייתו גלימא נגידו ביה משום צניעותא דשרי לטלטולי בכולה עד מקום גודא אהדרינהו רב לאפיה דלא לימרו הדר ביה רב משמעתיה דהוה אסר ולא אמר להו ולא מידי דאתר דשמואל הוה.

ואמר שמואל אי קפיד אבא שקילו הימייניה וקטרו ביה האי גלימא:

מתני' חצר שנפרצה לרה"ר המכניס לתוכה לרה"ר כו' ואקשינן וכי [ס"ל] לר' אליעזר משום דנפרצה לרה"ר הויא לה רה"ר ופרקינן אין ר' אליעזר לטעמיה דכיון שעוברין ושבין רבים בתוכה הויא כרה"ר.

דתניא ר' יהודה אמר משום ר' אליעזר רבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו. ואוקמה כשאבדה להן דרך באותה חצר.

ועל מקום מחיצה מחלוקת איבעית אימא בצידי רה"ר פליגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמו. והאי חצר כיון שנפרצה לרה"ר ורבים דרסו לה כצידי רה"ר הוא ורבנן אמרי (לה) [לאו כר"ה דמי] ואמאי לא פליגי בצידי רשות דעלמא. (לא) [דלא] תימא כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר דאמרי ליה לאו כרשות [הרבים] דמי אלא היכא דאיכא גיפופי פי' גיפופי שנראין כפסין וככתלים קטנים שעושין שלא (יתחברו) [יתחככו] בכתלים.

אבל היכא דליכא גיפופי לא קא משמע לן חצר זו שנפרצה דלית ליה גיפופי.

ואקשינן והא מתוכה לרה"ר קתני מכלל דאית ליה גיפופי דאי לית ליה גיפופי מאין לה תוך. ופרקינן לעולם לית ליה גיפופי ולית ליה תוך ואיידי דאמור רבנן מתוכה א' נמי מתוכה. ואקשינן והיכי מהדרי ליה רבנן מתוכה והוא לא אמר מתוכה.

ופרקינן הכי קאמרו ליה רבנן מי לא מודי דהיכא דטילטל מתוכה לרה"ר דפטור מפני שהיא ככרמלית צידי רה"ר לא שנא.

אהדרינהו רב לאפיה פירש רש"י ז"ל: דקסבר אסור לטלטל הסכין לתוכה וכדטעמיה דאמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. והוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש משום עשיית המחיצות, לפי שהוא ז"ל פירש בסוף פרק כל הכלים בשבת (קכה, ב) דלא שייך אהל עראי בשבת אלא בגג אבל בדפנות לא. ואין דבריו מחוורין כמו שכתבנו שם בס"ד (בד"ה שאין). אלא הכא רב דאהדרינהו לאפיה משום עשיית מחיצות הוא דלהדריה, כיון שהמחיצה זו מתרת הרי זו אהל, אבל לשמואל דסבירא ליה הואיל והותרה הותרה, נמצאת מחיצה זו שאינה בה להתיר דבלא היא מותר לטלטל בכל החצר דמעיקרא, ולפי' הקשו לשמואל היכי עבידא, כלומר: כיון דסבירא ליה דשבת הואיל והותרה [הותרה], למה ליה דעביד הדין והא אפילו בלא הא שריא. ואי סבירא ליה מחיצה זו מתרת, א"כ היכי עביד הכי (ואי) דעשיית אהל הוא ואסור. ופריק שמואל דעביד לניחותא ולצניעותא בעלמא הוא דעבד.

וחכמים אומרים המכניס מתוכה לרשות [הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. הא דלא קתני מכניס מתוכה לרשות] היחיד או מרשות היחיד לתוכה כדקאמר ר' אליעזר, משום דאי אמר הכי הוה אמינא דרשות היחיד היא דבר תורה, אלא לאשמועינן שהם ז"ל עשאוה ככרמלית להחמיר עליה, והמכניס מרשות הרבים לתוכה חייב, קא משמע לן דכרמלית גמורה היא. והמכניס מתוכה לרשות הרבים פטור.

יש ספרים דגרסי עד כאן לא פליגי (אפי') [אלא] היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל. ויש מקשים לגירסא זו דהשתא משמע דר' אליעזר פליג אפילו היכא דאיכא חפופי, ואילו בפ"ק דשבת (ו, א) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימור דשמעת ליה לר' אליעזר היכא דליכא חפופי היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. ויש מתרצים דסוגיא דהכא אזלא כרב פפא (שבת שם). ויש גורסין כאן מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי אבל היכא דליכא חפופי לא קמ"ל. כלומר: אדרבא היכא דליכא חפופי הוא דפליגי אבל איכא חפופי לא פליגי, דבהא אפילו ר' אליעזר מודה. ולהאי גירסא אתיא האי כוותיה דרב אחא דהתם וגירסא זו יותר נכונה.

הכי קאמרי ליה מי לא מודית לן הכא דלטלטל מתוכה לרשות הרבים דפטור מפני שהיא כרמלית. איכא (למימר) [למידק] דהא משמע דאפילו ג' מחיצות לאו דאורייתא משום דנפרצה זו לרשות הרבים בדופן ד' הרי זו כרמלית גמורה והמכניס והמוציא מרשות הרבים לתוכה ומתוכה לרשות הרבים פטור, ואילו בפרק(ין) [קמא] (יא, ב) אמרינן דג' מחיצות דאורייתא. והתם (לעיל עירובין יב, ב) אמרינן דקורה משום היכר אלמא ג' מחיצות לכולי עלמא אסור מדאורייתא ומבוי דאורייתא משרה שרי [בלא] (ב)לחי ובלא קורה. והראב"ד ז"ל תירץ דהתם במבוי דלא דחקו ביה רבים, וכגון שיש איסקופה גבוהה ג' טפחים לפניו דלא דרסי ביה רבים דלא ניחא תשמישיה, אבל היכא דליכא עכובא ודרסי ביה רבים בהדי, הלכך מבטלים (מותרת) מתורת חצר. ואע"ג דתניא (לעיל עירובין ח, ב) חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, התם איכא ד' מחיצות מעליתא, אבל הכא דליכא אלא ג' אתו רבים ומבטלי ליה. וי"ל [עוד] דהתם במבוי הפתוח לכרמלית, אבל בפתוח לרשות הרבים כחצר זו שנפרצה לרשותה רבים דשלש מחיצות לאו דאורייתא. ולפי דבריהם מבוי הסמוך לרשות הרבים אין [הכשרו] בקורה אלא או במחיצה או בצורת פתח או בלחי, דקיימא לן כאביי דאמר [לחי משום מחיצה גבי] (לאו משום לחי העומד מאליו, לעיל עירובין טו, א). אבל בתוספות פי' כאן דהכי קאמר: מי לא מודית דמתוכה דחצר כולה שהוא רחוק הרבה ברשות הרבים (שאולי) [שאינו] חשוב רשות הרבים אלא אסור לטלטל מתוכה לרשות הרבים ואפילו לא נשארו מחיצותיה כלל, דומיא דחצר זו שנפרצה שאעפ"י שנפלו כל המחיצות ואין שם היקף חשוב כרמלית ליאסר לרשות הרבים לפי שאין לרבים בו זכות. ולפי דברי התוספות כל שיש לו ג' מחיצות בין דרסי בו רבים להדיא בין לא דרסי בה, [בין] פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים, דבר תורה שרי דג' מחיצות דאורייתא, ואין לך מבוי שאינו ניתר בלחי וקורה. וזה יותר נכון דאילו לדברי האחרים כי קתני בפרקא קמא (יא, ב) הכשר מבוי ב"ש או' לחי וקורה וב"ה [אומרים] או לחי או קורה, לא הוא שתקן מלפרושי באיזה מבוי, בסמוך לכרמלית דוקא, כ"ש לדעת הראב"ד ז"ל שאין הכשר בלחי וקורה עד שיהא שם אסקופה גבוהה ג', ובכולהו מכילתן לא משמע הדין. ודברי התוספות עיקר.

במאי עסקינן אלימא בעשר מאי שנא מרוח אחת דאמרינן פתחא הוא משתי רוחות (אי) [נמי] פתחא הוא. וא"ת דילמא בי' וכשפרוץ מרובה על העומד, והלכך מרוח א' שרי בגפופי וכדאמרינן בפ"ק (יב, א) דחצר נתרת בפס ד', או בלחי מכאן ולחי מכאן כיון דאיכא ג' מחיצות קיימות, אבל מב' רוחות כיון שהפרוץ מרובה על העומד אסור כיון דשלש מחיצות מדאורייתא הלכך אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח (אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח). דאפי' ת"ק דחנניה דמקל טפי במבואות המפולשין לרשות הרבים, לחי וקורה מכאן וצורת פתח מכאן בעינן, כדאיתא בריש פרקין קמא (ו, א). וכן לכולי עלמא במפולשין לכרמלית. וי"ל דמשום דר' יהודה קאמר הדין, ולר' יהוד' ב' מחיצות דאורייתא ובלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה כדתניא מי שיש לו ב' בתים בב' צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן ונושא ונותן באמצע דברי ר' יהודה. ותנן לקמן (עירובין צה, א) ועוד א"ר יהודה מערבין במבוי המפולש (דברי ר' יהודה) כך תירצו בתוספות. וקשיא לי אי לר' יהודה מאי קאמר בעשר והא לר' יהודה אפילו ביתר מעשר נמי פתחא הוא לפחות עד שלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות (לעיל עירובין יט, ב) ואפשר נמי אפילו עשרים כפתחו של אולם וכמו שכתבתי בפרק קמא (ב, ב סוד"ה ופריך אביי). וי"ל משום דר' יוסי נקט עשר, ועשר ויותר מעשר דקאמר לאו דוקא אלא שיעור פתח ואפילו מב' רוחות ואפילו לר' יוסי.

ואי ביתר מעשר אפילו מרוח א' נמי לר' יוסי, וכן נמי בשיותר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה. ואי בפרוץ מרובה על העומד לר' יהודה מיהא לשתרו ואפילו מב' רוחות. אלא דאכתי קשיא כי אוקימנא בקרן זוית מאי מב' רוחות שאוכלת הפרצה מב' כותלים משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, לר' יהודה מאי הוי, והא לדידיה אפילו מבוי מפולש אפילו ביתר [מעשר] סגי ליה בלחי מכאן ולחי מכאן ולא גריעי מותר הכותלים מלחיים. והראב"ד ז"ל תירץ דאע"ג דשרי ר' יהודה במבוי כי האי גוונא, בחצר מודה דבעינן ג' מחיצות מעלייתא ורביעית שלא תהא פרצתה יותר מעשר, דגבי חצר משוו ר' יהודה וחכמים משום דחצר בעיא הרחקה טפי מפני שמשתמש בה הרבה. ולי נראה דטפי גריע כי נפרץ בקרן זוית לר' יהודה מהמבוי המפולש, דאילו במבוי המפולש כל שאינו רחב יותר משלש עשרה אמה ושליש או מכ' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אליבא דר' יהודה (לעיל עירובין י, א) הותר בלחי וקורה משום דהוה ליה כפתח, אבל פרצה אינה ניתרת בלחי וקורה לכולי עלמא, דכיון דאמרינן דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ה"ל כרחב יותר מג' עשרה אמה ושליש דעלמא או מעשרים, (ונפרצה) [ופרצה] דעלמא אינה ניתרת בלחי וקורה.

ושמואל אמר זה כו׳ פי׳ אפילו כלים דבתים דאמרינן שבת הואיל והותרה והרי החצ׳ הזו שערבה לעצמה מותרת כבתחלה להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ואלו כלים דחצר אפילו לחצר אחרת מותר ואליבא דר״ש דאמר כלם רשו׳ אחת הם ואפי׳ ערבו לסברא דשמואל כדאי׳ לעיל והלכתא כשמואל אפילו בזו מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך אמוראי דלעיל קיימי כוותיה והקשו בתוס׳ דהא רבה ס״ל בהא דשמואל לעיל לקולא כדאי׳ לעיל ואלו התם בפרק במה מדליקין אמרי׳ דכל מילי עביד כרב בר מהנהו תלת זימני סתם דעביד כשמואל וכי תימא דשניא הא דאיכא אמוראי כשמואל ואפ״ה הוצרכנו להוציאה מן הכלל. ותרצו בתוספות דהלכות עירוב שאני דכיון דקי״ל דהלכה כדברי המקל בעירוב ליתא משום כללא בהלכותיהם וכדאי׳ לעיל במכלתין וכן ליתיה לההיא כללא באבלות כיון דקי״ל דהלכה כדברי המקל בערוב ואבל ויפה כיוונו במנהגם:

אדרינהו רב לאפיה פרש״י ז״ל דקסבר אסור לטלטל הסדין עד לשם וכטעמיה דאמר שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות ולפי זה לא הוליכו דסדין בדרך מלבוש והוצרך לפרש כן ולא פרשו דאיסורא משום עשיית אהל דסבר מר״ן ז״ל שאין משום עשיית אהל עראי במחיצות אלא בגג וכבר ביררנו במסכ׳ שבת וגם במכלתין לעיל בס״ד שיש משום עשיית אהל אף במחיצות ושם פרכינן דכל מחיצה שהיא עושה הכשר בדב׳ האיסו׳ אע״פ שהיא מחיצה שלישית או רביעית חשובה כעושה אהל עראי לכתחלה ומחיצה זו אליבא דרב עושה הכשר ומ״ה אהדרינהו לאפיה דלפום טעמים עושין היו אהל עראי לכתחלה בשבת שהוא אסור מה שאין כן לשמואל דלדידיה בלא מחיצה מותר לטלטל בה דשבת הואיל והותרה הותרה ופרכינן והיכי עביד שמואל הכי כלומר למה ליה למעבד הכי ומה היה צריך לכך ולא דק תלמודא בלישנא אי נמי דהכי פרכינן דאי שמואל להחמיר על עצמו עושה שחושש לדברי רב שמצריך שם מחיצה א״כ היאך הוא עושה אותה בשב׳ דהא חשיבא עשיית אהל. ופרקינן דשמואל לצניעותא בעלמא עבד וכה״ג חשוב תוספת אהל עראי דשרי לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בפקק החלון אתרא דשמואל הוה פי׳ ושמעינן מינה דבאתרא דגברא רבה לא תבעי ליה לאיניש לאורויי מעשה ואפילו להחמי׳ כיון שאינו גדול ממנו ואין איסור אלא בדבר התלוי בשקול הדעת שאלו בדבר משנה אין לו לשתוק כלל ולא יניחו לעשות מעשה ואפילו הוא רבו. הא דתנן וחכמים אומרים המכניס מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהוא כרמלית. הקשו בתוס׳ אמאי לא קתני המכניס מתוכה לרשות היחיד ומר״הי לתוכה פטו׳ כדקאמ׳ רבי אליעז׳ ותירצו דאי אמר הכי הוה אמינא דלרבנן רשות היחיד גמורה היא מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים או לרשות הרבים מתוכה חייב אלא שלהחמי׳ עשאוה חכמים כרמלית לאוסרה עם רשות היחיד קמ״ל דכרמלית גמורה היא אף מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים או מתוכה לרשות הרבים פטו׳:

ולרבי אליעז׳ אטו כו׳ פי׳ והא אינה שלהם וכל שאין הדרך מסור לרבים אפילו הוא מסלה גמורה אין לה דין רשות הרבים וכדאיתא בפ״ק והראיה דהיינו קושיין מן התשובה שהשיבו דרבי אליעזר לטעמיה דאמ׳ רבים שביררו דרך לעצמן מה שאין כן ביחיד וכדכתיבנא בדוכתה בס״ד. וכי תימא דהכא נמי בשאבדה להם דרך פרש״י ז״ל שהם מחולקין עם בעל החצ׳ במקום המחיצה הראשונה שאינה נכרת עכשיו ובעל החצ׳ אמר שהן מהלכין לפנים ממחיצתם כלומ׳ דכיון שאין לבעל החצ׳ ראיה ויש להם בו דרך (שהחזיקו) קנו הואיל ורבים נינהו והאמ׳ רבי חנינא כו׳ כלומ׳ עד מקום מחיצה מחלוקת רבי אליעז׳ ורבנן דמשמע דבכל החצ׳ עד מקום מחיצה פליגי ולאפוקי חוץ למחיצה דמודו רבנן והא ודאי לא אבדה להם דרך בכל החצ׳ גזלני נינהו ולא קנו וק״ל אפילו תימא שיקנו אותה והיא שלהם כיון דתוך מחיצות קיימא היאך הויא רשות הרבים ואמאי עדיפא מקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים דהויא כרמלית כדאי׳ בפ״ק. וי״ל דלמאי דקס״ד השתא ההיא דלא כר״א ולא אמרינן לה סתם משום דאיכא לאוקמי דרבי אליעזר כאוקמתא דלקמן א״נ דהכא במאי עסקינן כשהרבי׳ היו נושאין ונותנין שם תדיר כמו בסרטיא ולא דמיא לקרן זוית דלא משתמשי בה אלא הנכנסין שם אבל הכא דמשתמשי בה תדיר הויא כחור רשות הרבים דכרשות הרבים דמי היכא דניחא תשמשתי׳ ורבנן פליגי עליה כי היכי דפליגי בההיא דרבים שבררו דרך לעצמן כנ״ל:

אי אימא בצדי רשות הרבים פליגי פירש דלית כאן גזל כלל אלא בצידי רשות הרבים פליגי וק״ל א״כ היכי אמר רבי חנינא עד מקום מחיצה מחלוקת או על מקום מחיצה מחלוקת: וי״ל דהכא במאי עסקינן שהרבי׳ מהלכין לפעמים במקום שהיתה שם המחיצה שהחזיקו בה ברשות נפקא לן מצד שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו ומקום המחיצה הוא עכשיו צדי רשות הרבים ואימא על מקום המחיצה מחלוק׳ כדשניין לעיל כנ״ל:

ה״ג וכן הגרסא בנסחי דוקני אי פליגי בצדי רשות הרבים דעלמא היא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר״א אלא היכא דאיכא חפופי אבל הכא דליכא חפופי לא קמ״ל. פירש קמ״ל דאף בדליכא חפופי פליגי והיינו לסברא דרב פפא דפ״ק דשבת אבל לרב אחא בר יעקב דאמ׳ התם דלא פליג רבי אליעז׳ אלא היכא וכו׳ ה״פ קמ״ל דאדרבה בדליכא חפופי בלחוד פליגי ויש גורסין ע״ב לא פליג רבי אליעז׳ אלא היכא דליכא חפופי אבל הכא דאיכא חפופי לא קמ״ל: ואין רגלים לגרסא זו דהא בהא דהכא ליכא חפופי לפי שנפרצה הכתל דאלו בעלמא דאיכא כתלים איכא חפופי ולשון חפופי פרש״י ז״ל יתדות תקועות בארץ שלא יקרבו לכתלים: ורבותי פירשו כי כל מקום שיש שם כתל בני אדם מתרחקים מהם שלא יתחברו ויתחפפו שם וכדפריש במסכת שבת בס״ד:

מי לא מודית הקשו בתוספות דהכא אמרי׳ דחצ׳ זו שנפרצה בכתל רביעית לרשות הרבים אע״פ שעדיין יש לה ג׳ מחיצו׳ הויא כרמלי׳ מתוכה לדברי הכל ואלו בפ״ק אמרי׳ דג׳ מחיצו׳ דאוריית׳ ואפילו לב״ש נמי אמרינן דלזרוק ב״ג הוא דמחייב ומדאורייתא מבוי שרי בלא לחי וקורה ולחי וקורה מדרבנן בעלמא ויש מי שתירץ דהת׳ במבוי הפתוח לכרמלית אבל הפתוח לרשות הרבים בחצ׳ הזאת ג׳ מחיצות לאו דאורייתא. ויש מקשים על זה דא״כ מבוי הפתוח לרשות הרבים אין הכשרו בקורה דהא קי״ל קורה משום היכרא ובעי׳ לחי דק״ל כאביי דאמ׳ משום מחיצה או צורת פתח או תקרה רחבה ד׳ טפחים לומר פי תקרה יורד וסותם וכי תימא ה״נ א״כ היכי פסיק ותני התם בפ״ק דהכשר מבוי לב״ה בלחי או קורה דהא כמה מבואות שפתוחי׳ לרשות הרבים ואין הכשרם בקורה וגם לא בלחי לרב׳ דאמ׳ לחי משום היכר׳ וי״ל דאפילו פתוח לרשות הרבים נמי כיון דמדאורייתא דינו ככרמלית ומן התורה מותר לטלטל בכלו ומות׳ הוא עם החצרות והבתים ואין אסורו אלא מדבריהם תו לא פליג רבנן והכשירוהו בלחי או קורה. ובתוספות אמר דודאי אפי׳ במבוי הפתוח לרשות הרבים ג׳ מחיצות דאורייתא דסתמא אמרינן לה בכל דוכתא ורבי יהודה דאמ׳ שתי מחיצות דאורייתא אפילו היכא דבקעי לה רבים קאמ׳ לה וכדאיתא לקמן בפרקין והכא ה״ק תלמודא מי לא מודית דמתוכה דחצ׳ כלו שהוא רחוק הרבה מרשות הרבים שאינו חשוב רשות הרבים ואפילו לא נשארו שם מחיצות כלל דומיא דמחיצה זו שנפרצה ופרקינן דהתם לא דרסי לה רבים בהדייא אבל הכא דרסי לה רבים להדיא וזה יותר נכון:

במאי עסקינן אי לימא בעשר פירש ונשארו גפופי מכאן ומכאן כסתם פרצה מ״ש מרוח אחת. דאמרינן פתחא הוא משני רוחות נמי לימא פתחא הוא ואלא ביותר מעשר ברוח אחת נמי אמר רב לעולם בעשר וכגון שנפרץ בקרן זוית והיינו משתי רוחות דקתני כלומ׳ פרצה אחת שנראת בשתי רוחות וכיות׳ מעש׳ דמי או כנפרץ במלואו דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי והקשו בתו׳ למה ליה לרב לאוקומה הכי לוקמה כפשוטה שנפרצ׳ בשתי רוחות ממש ולעולם בעשר אלא שהיה הפרוץ מרובה על העומד הילכך מרוח אחת מות׳ בגפופי דהא ג׳ מחיצות דאורייתא ורביעי׳ נתרה בפס ד׳ או בלחי משהו מכחן ולחי משהו מכאן וכדאי׳ בפ״ק דמכלתין אבל משתי רוחות אסורה דהא ליכא אלא שתי מחיצות ואנן בעינן ג׳ מחיצות וצריך לרוח אחת לכל הפחות ג״פ דאפילו לת״ק דחנניא דמקל במבואות המפולשין לרשות הרבים לחי או קורה מכאן וצ״פ מכאן בעי וכן לכ״ע במפולשין לכרמלית וכדאיתא בפ״ק. ותרצו דהא דלא משני הכי משום דאיירי רבי יהודה במתני דס״ל שתי מחיצות דאורייתא כדאיתא בסוף פרקין ולדידיה אפילו מבוי מפולש משתרי בלחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן וה״ה דחצ׳ לדידיה משתריא בגפופי ואפי׳ הפרוץ בשתי רוחות מרובה על העומד וא״ת אי לרבי יהודה פרכינן ומתרצינן מאי האי דנקטינן עשר ויות׳ מעש׳ דהא לרבי יהודה עד י״ג אמה ושליש הוי פתחא. וי״ל דהכא נקטינן שיעו׳ פתח אליבא דר׳ יוסי וכהלכתא ועשר ויות׳ מעש׳. אלא פתח ויות׳ מפתחא קאמרי וה״פ במאי עסקינן אי לימא בפרצ׳ שהוא כשיעור פתח כגון עשר אמות לרבי יוסי וי״ג אמה ושליש לרבי יהודה מ״ש מרוח אחת דאמרינן פתחא הוא משתי רוחות נמי נימא פתחא הוא בר׳ יוסי בעומד מרובה על הפרוץ ולרבי יהודה אפילו בפרוץ מרובה על העומד אלא ביות׳ מעש׳ לרבי יוסי או ביות׳ מי״ג אמה ושליש לרבי יהודה דלאו פתחא הוא ולא משתרי בגפופי כלל וכנפרץ במלואו חשיב אפילו מרוח אחת נמי. אמר רב לעולם בעש׳ וכגון שנפרץ בקרן אזוית הילכך אפי׳ לרבי יהודה דשרי אפילו בשתי מחיצות דלא עריבן כל היכא דאיכא לחי מכאן ולחי מכאן הכא לא שרי אע״ג דאיכא שתי מחיצות דעריבן מ״ט דפתח בקרן זוית לא עבדי אינשי הילכך אפילו בעש׳ לא חשיב פתחא אלא פרצה וכיון דפרצה היא אין שום לחי וקורה מתיר את הפרצה לא לרבי יהודה ולא לרבנן ה״ל כמבוי שהוא רחב יותר מי״ג אמה ושליש שאינו נכש׳ בקורה ולא בלחיים כלל ואפילו לר׳ יהודה.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה בענין החלק השני והוא שאמר חצר שנפרצה לרשות הרבים ר״ל במלואה והוא שלא נשארו שם גיפופין מכאן ומכאן לעמוד במקום לחי או שהיתה הפרצה ביתר מעשר שאין הגיפופי׳ מועילים עוד כלום המכניס מרשות היחיד לתוכה או מתוכה לרשות היחיד חייב מפני שיש לה דין רשות הרבים. ותמהו עליו בגמרא וכי מפני שנפרצה לרשות הרבים הויא ליה רשות הרבים והלא אינה של רבים ואעפ״י שעוברים ושבים דרך בה אין זה אלא כעין גזלה והרי בעל חצר מונעם לכשירצה שזו שאמרו לענין דיני ממונות רבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו אעפ״י שהשדה של אחד כבר העמדנוה במקומה בשאבדה להם דרך באותה שדה ועכשו ביררו בו דרך לאחד מן הרוחות שאעפ״י שאין יודעין מקום דרכם הואיל ומכל מקום היה להם דרך לשם ואבדה להם וביררוה לעצמם מה שביררו ביררו. ואם תאמר שבחצר זה כן ודאי כך הוא הדין אלא שאי אפשר לפרש כן שהרי אמרו ר׳ חנינא על מקום מחיצה מחלקת אבל תוך החצר עצמה ודאי כרמלית היא ופירושה על מקום מחיצה הסמוך לרשות הרבים. אלמא הדבר פשוט שלא אבדה להם דרך בתוכה שאלו כן לא הוצרך ר׳ חנינא לומר כן. ואעפ״י שלר׳ חנינא מיהא אין קושיא דמקום הכותל מיהא אין תמיהה לר׳ אליעזר אם מחזיקה ברשות הרבים מ״מ לדידן ומפרשים פלוגתייהו אתוכה קשיא דהא מדר׳ חנינא נפקא לן דלאו באבדה להם דרך עסיקינן ומכל מקום תירץ בה עד מקום מחיצה הפנימית (כחו) [כמו] שאף אנו מפרשי׳ בה וכל תוך החצר במשמע ועדיין אפשר להעמידה באבדה להם דרך. וחזר ואמר אי בעית אימא וכו׳ כלומר לא באבדה להם דרך שמכל מקום אי אפשר שבזו חלקו חכמי׳ ומעולם לא נחלקו על תוך החצר שאם אבדה להם דרך בה ועכשו החזיקו ודאי אף לרבנן רשות הרבים גמורה היא ואם לא כן ודאי כרמלית היא והמכניס או המוציא מרשות היחיד או מרשות הרבים לתוכה פטור לדברי הכל ולכתחלה אף בתוכה אסור לטלטל אלא שהענין כר׳ חנינא שאמר על מקום מחיצה מחלקת ר״ל על מקום הכותל ומדין צדי רשות הרבים שמקום הכותל הוא קרוי צדי רשות הרבים שלדעת ר׳ אליעזר כרשות הרבים דמי והמוציא מרשות היחיד להם חייב ולדעת רבנן אף הם כרמלית והיא היא המחלקת בצדי רשות הרבים דעלמא כגון שלא נפרץ הכותל שהמקום הסמוך לכותל בכדי שאין דרך בני אדם לעבור לשם ולהתחכך בכותלים לר׳ אליעזר דינו כרשות הרבים ולרבנן דינן ככרמלית אלא שבזו דוקא לרבנן כשיש שם חפופין והם מיני יתדות ואבנים מונעים ההלוך משם שלא לקלקל את הכותל אלא שבמקום מחיצה מיהא אף בלא חפופין דנין אותה חכמי׳ ככרמלית וזה שאמר ר׳ אליעזר מתוכה לא דקדק לשונו ומפני שחכמי׳ אומרי׳ מתוכה הוא תופשה בלשון זה. כך פירושו שהיו אומרי׳ לו ואי אתה מודה שמתוכה לרשות הרבי׳ פטור שהרי כרמלית היא אף בצדיה כן. והוא השיבם שתוכה כרמלית שאין רגל רבים דורסת שם אבל צדיה רשות הרבים הואיל ורבים דורסים שם והלכה כחכמי׳. אלא שלפי מה שביארנו בסוגיא זו יש שואלים בה תוכה היאך היא כרמלית והרי יש כאן שלש מחיצות ושלש מחיצות דאורייתא כמו שביארנו בפרק ראשון במה שאמרו שהקורה והלחי משום היכר אלמא שאין שם צורך מחיצה ששלש מחיצות מן התורה. תירצו בה גדולי המפרשי׳ שהענין שם ביאורו כשיש בפתח המבוי אסקופה גבוהה שלשה טפחי׳ ונמצא שאין תשמישו נוח לשם ונמצא שאין כאן דריסת רבים אבל מכל מקום אין רשות היחיד גמורה אלא בארבע מחיצות ומה שאמרו חצר שהרבים נכנסי׳ לה בזו ויוצאים בזו רשות היחיד לשבת פירושה בד׳ מחיצות. ויש מתרצים שלא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית אבל בפתוח לרשות הרבים שלש מחיצות לאו דאורייתא ולדעת זה מבוי הפתוח לרשות הרבים אין הכשרו בקורה אלא בצורת פתח או בלחי לדעת האומר לחי משום מחיצה. ודברים אלו מתמיהים שהרי כל הדברים סתם נאמרו בין באסקופא בין בלא אסקופא, בין בפתוח לכרמלית בין בפתוח לרשות הרבי׳. וכן גדולי הדור מביאים ראיה לסתירת דבריהם ממה שאמרו בפרק ראשון כיצד מערבין רשות הרבי׳ עושין לחי מכאן וצורת פתח מכאן ופרשנוה במבואות המפולשין לרשות הרבים וצורת פתח לא עדיפא מדופן שלישי. ומכל מקום בתוספות פרשו שבודאי רשות היחיד היא ולא כמו שכתבנו למעלה שבלא אבדה להם דרך כרמלית היא אלא כל שאבדה להם דרך רשות הרבים ובלא אבדה רשות היחיד. ותירצו בשאלה זו שדברי חכמי׳ לר׳ אליעזר במה שאמרו לו מי לא מודית וכו׳ כך פירושן אי אתה מודה שאם נפרצו כל מחיצות שבחצר כפריצת מחיצה זו שהיא כרמלית והמטלטל מתוכה של חצר לרשות הרבי׳ שאינו חייב הואיל והיא רחוקה מכל מקום מרשות הרבים ואין בה זכות לרבים אם כן אף בשלא נפרצה אלא מרוח אחת במקום מחיצה מיהא אעפ״י שסמוכה לרשות הרבים ושנפרץ מקום הכותל לגמרי דנין בה כן אבל בשלש מחיצות מיהא רשות היחיד היא לדברי הכל וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמ׳ חצר שנפרצה משני רוחותיה ר״ל שנפרצה למקום האסור לה כגון לרשות הרבים או לכרמלית והדבר ידוע במבוי ובחצר הנפרצים למקום האסור להם שאם נפרצו ביתר מעשר אינו פתח הואיל ולא עשו לה משקוף אלא פרצה ואין לחי וקורה ולא לחיים או פס ארבעה ולא עומד מרובה על הפרוץ מכשירה אלא שימעט את הפרצה מעשר ומשנה זו עסוקה שבין השמשות החצר קיימת בארבע מחיצות ומשנכנס שבת נפרצה משתי רוחות ונמצא שנאסרה. ופרשוה בגמרא בשתי רוחות דעריבן ר״ל מזרח ודרום ובפרצה פחותה מעשר שאם היתה הפרצה יתרה מעשר אפי׳ מרוח אחת היתה נאסרת ולא הוצרך להזכיר בה פרצת שתי רוחות ואפי׳ נשארו לה גיפופין ואם אינה יתרה מעשר והיתה הפרצה בשתי רוחות מכוונות אפי׳ בתחלת שבת מותר שכשם שאתה אומר ברוח אחד פתחא הוא אף בשתי רוחות כן אלא שהפרצה אינה אלא בעשר אבל היא בשתי רוחות דעריבן ואין לומר בה פתחא היא שכל שנפרץ בקרן זוית פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ואפי׳ נפרצה בקרן זוית בארבעה טפחים יצאה מתורת פתח וכל כיוצא בזה אסורה אף לאותה שבת והלכה כדבריו שאין אומרי׳ שבת שהותרה הותרה אלא בדיורין אבל לא במחיצות כמו שהתבאר. וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואף בבית שאלו בה בגמרא מפני מה הוא תופש בה פרצה משתי רוחות שאם אתה מכשירה מרוח אחת ומטעם פי תקרה יורד וסותם שהרי בית תקרה יש בו מה שאין כן בחצר ומבוי ואין צריך לבא בה מטעם פתחא הוא ודין פי תקרה נאמר אף בפרצה יתרה מעשר שמאחר שפי התקרה סותם אין חלוק בין עשר ליתר מעשר ואם כן אף משתי רוחות כן והיה יכול לתרץ שנפרצה משתי רוחות זו כנגד זו שבזו אין פי תקרה יורד וסותם הואיל והוא כמבוי המפלש וכמו שאמרו בראשון של סכה בסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין אביי אמ׳ כשרה פי תקרה יורד וסותם ואמ׳ ליה רבא אפי׳ נטל דופן האמצעי אמ׳ ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי המפלש אלא שמשנתנו סתם נאמרה וכל שתי רוחות במשמע אעפ״י שנשארו שתים דעריבן ועוד שהרי ר׳ יהודה הוזכר במשנתנו ולדעתו אף בשנפרץ במבוי המפלש אומרין פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר במשנה הבאה אחר זו ובסוגיא שלה.

בד"ה מ"ש מרוח אחת כו' ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות כו' עכ"ל וכה"ג מרוח אחת מאותן ג' רוחות השלמים ואי בפרוץ מרובה נמי מרוח א' מאותן ג' מחיצות השלמים לא סגי בפס ד' או בב' משהויין דה"ל תיקון מב' רוחות ואנן קי"ל דג' מחיצות דאורייתא לרבנן ודוחק הוא לאוקמא כר"י דב' מחיצות דאורייתא ודו"ק:

בד"ה בשתי רוחות כו' דבין לרב ובין לשמואל אין חילוק בין מרוח אחת לשנים ואי נפרצה כו' עכ"ל ר"ל לרב אין חילוק בין רוח א' לשתי רוחות דאפי' נפרצו במלואן פי תקרה סותם בהם ולשמואל נמי אין חילוק בין מרוח א' לב' רוחות בדאית בהו שם מחיצה דפי תקרה סותם בהן וסיום דבריהם אי נפרץ במלואו אפי' מרוח אחת לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם כו' היינו אליבא דשמואל אבל לרב אפי' בב' רוחות ואפי' נפרץ במלואו אם לא היה מפולש אמרי' פי תקרה יורד וסותם וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי פריך משתי רוחות נמי נימא פי תקרה נוקי ב' רוחות דמתני' שנפרץ כו' עכ"ל הך קושיא בין לרב ובין לשמואל לרב בנפרץ במלואו ולשמואל בדאית בהו שם מחיצות וק"ל:

גמ' זה מטלטל עד עיקר מחיצה עי' לעיל דף עט ע"ב:

תוס' ד"ה בשתי רוחות וכו' בבקעה שאין לה כלל עי' לעיל דף פו ע"ב תוס' ד"ה גזוזטרא: