מסכת עירובין דף צ״ג עמוד ב׳

גידוד חמשה חצר שקרקעיתה גבוה חמשה טפחים והוסיפו על אותו גובה מחיצה ה':

מודה רב חסדא בתחתונה דלגבה הויא מחיצה אבל לגבי עליונה לאו מחיצה היא שאינה רואה את פני עשרה למחיצתה ואי הויא כוליה בגידוד שפיר טפי משום דמשתמשא להדיא עד סוף הגידוד ורואה גובהה יותר על חברתה עשרה ומינכרא מחיצתה:

תחתונה תרי תערב כלומר לעצמה תיערב דיוריה ולא עם עליונה שהרי מחיצה ביניהם אבל עליונה אפילו לעצמה אסורה שהתחתונה אוסרתה שאין כאן מחיצה ולא חד נמי תערב עם תחתונה שהרי אין כאן פתח דלגבי תחתונה הכל סתום:

במגופפת מחיצה עשרה על הגידוד עד עשר אמות אמצעיות שהניחוה כעין פתח ולא הניחו שם המחיצה עשרה אלא מחיצה חמשה והגידוד חמשה הלכך שתיהן מערבות לעצמן ואין זו אוסרת על זו דלגבי תחתונה כולה סתומה היא ולגבי עליונה [מחיצה] ופתחא היא ומיהו כי הדדי לא מצו מערבי משום דלגבי תחתונה הכל סתום:

אימא סיפא כו' ועל כרחך האי פחות מכאן אמחיצת חמשה שבעשר האמות קאי דהא בכל ההיקף מחיצה עשרה איכא:

אי בעי חד תערב דה"א פתח גמור הוא אצל שתיהן:

במלואה שאין ברחבה אלא עשר אמות הלכך אסרה עליונה עליה ולא מערבה בהדה כדתנן גדולה מותרת וקטנה אסורה:

אי הכי תחתונה חד תיערב עם העליונה:

גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין בפרק שני דגיטין (דף טו:) פי' בקונטרס כגון בית עמוק חמשה ויש לו מחיצות חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רה"י וקשיא לר"ת דהא אמר בפרק בתרא (דף צט:) דבור וחוליתה מצטרפין ובשמעתא נמי אמר דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא יש לפרש גידוד חמשה גבוה חמשה ונפקא מינה בשתי חצירות זו למעלה מזו ולעליונה כדאמר הכא וצ"ע לענין שבת אם יש (לפרש כשיש) תל ברה"ר גבוה חמשה ורחב ארבעה ועל גביו עשו מחיצה חמשה שהזורק מרה"ר לתוכו חייב ומתוכו לרה"ר פטור:

וכי קתני פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים אתחתונה וא"ת לעיל כדפריך עליונה לא תערב לא חד ולא תרי אמאי לא משני הא דקתני מערבין שנים ואין מערבין אחד אתחתונה ויש לומר משום דמשמע ליה מערבין שנים אתרוייהו:

לא תימא אימר אלא ודאי מבעוד יום נפרצה קשה דהכא אמר אביי דרבה סבר כשמואל דאמר שבת הואיל והותרה הותרה וא"כ תיקשי דאביי גופיה אמר (שבת דף כב.) כל מילי דמר עביד כחומרי דרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מתירין מבגד לבגד כו' ואין לומר דמש"ה לא חשיב הא דהכא משום דרב הונא ורב יהודה נמי סברי כשמואל דהא בגרירא איכא דסברי כשמואל דהא בפרק המוציא (שבת פא.) משמע דסבר רבי יוחנן כסתם משנה דנזיר חופף ומפספס ומיהו י"ל דהכי פריך בהמוציא ומי מצי ר' יוחנן למימר דבר שאין מתכוין אסור דלא כסתם משנה דנזיר אפילו איכא סתמא אחרינא כדאשכחן בביצה (דף כג:) מאי אולמיה האי סתמא מהאי ואין לרבי יוחנן נמי לפסוק כשום אחת בלא ראייה אי נמי יש לומר הא דעביד כחומרי דרב היינו בעלמא לבד מעירוב ואבל דהלכה כדברי המיקל בהם או שמא כיון דזימנין הך קולא הויא חומרא כגון דנאסר במקצת שבת דמהאי טעמא נאסר לכל השבת לא חשיב ליה מחומרי דרב דלרב לית ליה הואיל והותרה הותרה ולית ליה נמי הואיל ונאסר נאסר:

שבת כיון שהותרה הותרה פירשתי בפרק קמא (דף יז. ד"ה עירוב):

אין מטלטלין בה אלא בארבע בכלים ששבתו בבית לר"ש:

אמר רב חסדא גידור ה' טפחים פי' כמו סלע גבוה ה' טפחים ובנה מחיצה עליה ה' טפחים אין מצטרפין לעשרה דבעינן אי כולו בגידו' אי כולו במחיצה. מיתיבי ב' חצרות זו למעלה מזו כו' הנה גידור ה' ומחיצה ה' מצטרפו. ופריק רבה מודה רב חסדא בתחתונ' הואיל ורואה פני עשרה כלומר הואיל ויש למעל' ממנה עשרה טפחים ואקשינן אי הכי תחתונה תיערב לעצמה דהא סלקו ממנה מחיצות אבל העליונה לא תיערב אפילו לעצמה דהא לית ליה מחיצתא והנה התחתונה אוסרת עליה. וזהו פי' לא תיערב לא אחד ולא שנים כלומר לא תיערב לא לעצמה ולא עם התחתונ' ופריק רבא בר עולא כגון שהיתה העליונה מגופפת פי' סתומה והולכת עד עשר אמות לפיכך העליונה מערבה לעצמה והתחתונה לעצמה. אי הכי שהעליונה מגופפת עד עשר אמות אימא סיפא פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. אמאי איבעיא העליונה תיערב חד דהא ליכא ביניהן מחיצה עשרה טפחים ואיבעיא תיערב שנים כלומר תערב לעצמה דהא מגופפת עשרה ודחי רבה כגון שנפרצה תחתונה במלואה לעליונה אי הכי תחתונה תיערב עם העליונה דהא אית לה מחיצתא. והנה רואה פני עשרה ונעשית עכשיו העליונה והתחתונה כאחד. אבל עליונה לא חד תערב ולא תרי תיערב דהא נפרצה עליה התחתונה חד נמי לא תיערב דהא לה מחיצה ופריק אין הכי נמי כו' ואסיקנא הלכתא גידור ה' ומחיצתא ה' מצטרפין.

בעי רב הושעיא דיורין שבאו בשבת מהו שיאסרו ופשטנא מהא דתנן חצר גדול כו' ואוקימנא בשנפרצה מבעו"י. אבל נפרצה בשבת מותרת אפילו הקטנה. דאיבעיא לן עירוב דרך חלון ונסתם החלון מהו לטלטל מזה לזה דרך פתח וכיוצא בו וכן מי שעירב מחצר לחצר דרך הפתח ונסתם הפתח בשבת מה לטלטל מחצר זו לחצר זו דרך חלון אחר שנסתם הפתח ואיפשטא שבת שהותרה למקצתה הותרה כולה ש"מ דיורין הבאין בשבת אין אוסרין ולא מתירין.

איתמר כותל שבין שתי חצרות שנפל רב אמר אין מטלטלין באותה חצר אלא בד' אמות כו'.

אמר רבא מודה רב חסדא בני התחתונה הואיל ורואין פני עשרה אבל בני העליונה שמתחילה קודם שנעשה בו גדור היו נאסרים שלא היה ביניהם אלא גדר (עשרה) [חמשה], ועכשיו כשנתוסף שם מחיצה חמשה אתה בא להתירן מחמת מחיצה זו והן אינם רואים פני עשרה יאמרו שהמחיצה חמשה מתרת.

אין הכי נמי והא דקתני פחות מכאן מערבין א' ואין מערבין שנים אתחתונה. והוא הדין דמצי לשנויי כי האי שינויא לעיל דאקשו אי הכי תחתונה תערב (חד) [תרי] עליונה לא תערב [חד] ולא תערב תרי, ולימא אין הכי נמי ודקתני מערבין שנים ואין מערבין אחד אתחתונה. וי"ל דרישא משמע ליה דאתרווייהו קאי, אלא דסיפא הכי קאמר ופעמים שאחד מהם אין מערבין שנים ומערבין אחד.

אמר ליה אביי לא(ו למימרא) [לימא מר] אימא אלא אימא ודאי (דאי) מבעוד יום נפרצה דהא מר הוא דאמר בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה ערב דרך הפתח וכו'. ואמרו לו שבת הואיל והותרה הותרה. איכא (למימ') [למידק] מאי קאמר ליה אביי לא לימ' מר אימא אלא ודאי אימ' מבעוד יום נפרצה, דהא מר הוא דאמ' בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה לרב דרך הפתח וכו' ואמרו בנסתם הפתח ונסתם החלון דשבת הואיל והותרה הותרה, דשאני התם איתנהו למחיצות וכדאמרינן בשלהי פרקא קמא דמכלתין (יז, א) רב הונא דאמר אפילו כרב (יוסף) [יוסי] דאמר בפרקין דהכא (צד, א) מבוי שנטלה קורתו או לחייו אסורין לאותה שבת, דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא התם דליתנהו למחיצות אבל בנסתם הפתח איתנהו למחיצות לא, אלמא הפרש (שביתה) [יש בין איכא] למחיצות [ל]ליתא למחיצות, והכא נמי הא נפרצו מחיצות וליתנהו. וי"ל דלא דמי נפרצו מחיצות דהכא לההיא דהתם, דהתם נפרצו לרשות הרבים או לכרמלית, ובאיהו אפילו שמואל מודה בשנפרצה מיהא לרשות הרבים כדאיתא לקמן (עירובין צה, א), ואנן נמי קיימא לן בההיא כר' יוסי ואפילו בנפרצה לכרמלית, ואילו בהא קיימא לן כשמואל דהא רבה ואביי כוותיה ס"ל וכן רב הונא ורב יהודה, והיינו טעמא דהכא דאינו משום מחיצות אלא משום ערוב דדיורין הבאין בשבת דמי. וכן כתבו בתוספות התם בשלהי פרקין קמאי. ולפי זה נראה דהתם ה"ק עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא במחיצות תליא כולה מילתא אי איפשר להתיר את המבוי ואת החצר אלא על ידי המחיצות האלו, והלכך לא מקילינן להו למימ' שבת הואיל והותרה הותרה, אבל הכא גבי נסתם הפתח איתנהו למחיצות, כלומר: מוקפות הם מחיצות ואינן חסרות אלא עירוב, בעירוב הקלו, והיינו דקאמר אבל הכא איתנהו למחיצות ולא אמר הכא איתיה לפתח ואיתיה לחלון דפתח וחלון הא נסתמו וליתנהו, והכא נמי מחיצות אתנייהו ודיורין הוא דנפרצו זה לתוך זה.

דהא (חד) [מר] הוא דאמ' מבעיא מינאי ומיניה דרב הונא וכו' אמרו לו שבת הואיל הותרה הותרה. איכא למידק דהכא משמע דכרבה סבירא ליה בהא ודלא כרב, וזה קשה דהא אמר אביי (שבת כב, א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל, מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר' שמעון בגרירה. וליכא למימר דהכא שאני משום דקיימי רב הונא ורב יהודה כשמואל, דהא בגרירה קיימי נמי אמוראי כוותיה דשמואל בגרירה דדבר שאין מתכוין מותר, ואפ"ה אצטריך לאפוקי. ותרצו בתוספות דבהא כללא דכאיל אביי לא קא מיירי בדברים שיש להקל עליהם ולעשות כדברי המיקל, כגון באבל ובערובין דהלכה כדברי המיקל בהם.

כותל שבין ב' החצרות וכו' רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. כשלא עירבו ב' החצרות זו עם זו וערבו כל אחד ואחד לעצמה, ולפי' לרב אין מטלטלין אלא בד' אמות ואפילו כלים ששבתו בתוך החצר, דאיהו לית להו שבת הואיל והותרה הותרה, ורב לטעמיה דאמ' (לעיל עירובין צא, א) [הלכה] כר' שמעון והוא בשלא עירבו הא בשערבו לא גזרינן אטו מאני דבתים.

ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצות כלומר: ואפילו מאני דבתים, ונראה לי דרב (אפי') [מיירי] דוקא בשקדם והוציא כלי הבתים לחצר קודם שנפלה המחיצה, דכיון דב' כלים בחצר יאמרו זה אסור וזה מותר, אבל אם אין כלים בחצר ששבתו בביתא אפילו לרב מותר לטלטל בכל החצר כלים ששבתו בחצר, ואפילו להוציא מחצר לחצר, דהא חצרות רשות אחת הן. ואי משום מאני דבתים ליכא, דכיון דלית ליה לרב (ששת) הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן וחזרו החצרות [כ]אלו לא ערבו, דלמאן דאמר לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן. [והלכתא כוותיה דשמואל] כרבה ורב הונא ורב יהודה (ואפילו) כולהו סבירא להו כוותיה.

א״ר חסדא גדר כו׳ מאי דפרש״י ז״ל במסכ׳ גיטין כגון חריץ עמוק חמשה והשלימו ועשו על שפתו מחיצה חמשה שאין מצטרפין לעשותו רשות היחיד כבר דחאה ר״ת ז״ל מהם דבור וחולייתא מצטרפין לעשרה דדייקי׳ לה מלישנא דמתני׳ בדוכתא ומההיא דפ״ק דשבת בבית שאין בתוכו עשרה וקריו משלימו לעשרה וכדכתיב׳ התם בס״ד והנכון כמו שפרש״י ז״ל בכאן כגון שתי חצרו׳ זו בצד זו וקרקעית׳ של אחת מהן גבוה משל חברת׳ חמשה טפחים ועשו עוד חמשה טפחים על העליונה אין מצטרפין להיות כשתי חצרות שיש ביניהן כתל עשרה ומערבין שנים:

ומודה רב חסדא פירש דלגבי דידהו מחיצה עשרה חשיבא ויכולין לערב לעצמן מפני שרואין פני כתל עשרה וכי קאמר דאין מצטרפין היינו לגבי עליונה שאין רואין פני עשרה דאלו בשיש גדר עשרה עומדין על שפתו ורואין פני עשרה אבל השתא דליכא אלא גדר חמשה והיה אסורין אם אתה מכשירן עכשיו שהשלימו עליו מחיצה עשרה סבורין לומר דבמחיצה חמשה סגי שהרי עכשיו אינם רואין פני עשרה ופרכי׳ א״ה תחתונה תערב הרי כלומר שתוכל לערב לעצמ׳ כדקאמרת דלדידהו חשיבא מחיצה עשרה ועליונה לא חדא תערב ולא תרי תערב פירש לא חדא תערב שתערב עם התחתונה שהרי תחתונה חלוקה ממנה לגבי דידה מיהת במחיצ׳ עשרה ולא תרי תערב כלומר שלא תערב לעצמה דהא לגבי דידה אין כאן מחיצה ותחתונה אוסרת עליה וא״ת ולישני ליה דאה״נ וכי קתני מערבין שני׳ אבני תחתונה קאי וכדשנינן לקמן גבי סיפא דקתני פחות מכאן מערבין א׳ י וי״ל דברישא ליכ׳ למימ׳ הכין דהא קתני בהדיא ועליונ׳ גבוה מן התחתונה י׳ דכל המחיצה בגדר ובין בתחתונ׳ ובין בעליונ׳ מערבין שנים ואין מערבין אחד אבל בסיפא דקתני פחות מכאן מצי לשנוי הכין דה״ק ופעמים שהאחד מהם מערבין אחד ואין מערבין שנים ואבני תחתונה כגון שהיתה עליונה מגופפות והולכ׳ עד עשר אמות פירש כי מלבד החמש׳ שעשו מחיצה בעליונה על הגדר הוסיפו מכאן ומכאן גפופין לתשלום גבוה המחיצה עשרה ושיירו בין הגפופין פתח עד עשר דהשתא הוי כפתח שבין שתי חצרות שמערבין שנים. ומיהו בזו אין מערבין אחד כי התם כיון דמפתח זו איכא גובה עשרה לבני התחתונה דלדידהו גדר חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין.

ופרכינן אי הכי אימא היכא פחות מכאן כלומר פחות ממחיצה חמשה מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואמאי איבעיא חדא תערב ואיבעיא תרי הערב כלומר דהשתא ליכא ביניהם אלא פתח דקי״ל מערבין אחד או שנים ופרקינן דהכא במאי עסקינן שהתחתונה פרוצה במלואה לפתח של עליונה וכלה שמעתא פשוטה מכאן ואילך וליתיה להאי שקלא וטריא דהא קי״ל גדר חמשה ומחיצ׳ חמש׳ מצטרפין וקא״ל כלה מתנייתא כפשוטה.

דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו כלומר כתל שבין שתי חצרות שנפרצה בשבת אוסרין זו על זו או לא מי אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה או לא. ת״ש כו׳. קס״ד דסתמא קתני ואפילו נפרצה בשבת. אמר רבה אימור כו׳ א״ל אביי כו׳ עד ואמר לי שבת כיון דהותרת הותרה והקשו בתו׳ מאי קושיא שאני התם דאיתנהו למחיצות אבל הכא דליתנהו למחיצות שנפרצה הכתל שביניהן דילמא לא אמרינן הכי דהא רבותא אמרינן בפ״ק אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי סתם דלא אמרינן שבת כיון דהותר׳ הותרה אלא משום דליתנהו למחיצות אבל הכא דאיתנהו למחיצות ותירצו דההיא דר׳ יוסי איכא מחיצות שעושות רשות כגון חצר שנפרצה לשתי רוחותיה ומבוי שנטל׳ קורתו או לחיו והא חשיב חסרון אבל כתל שבין שתי חצרו׳ דלא עביד רשות אלא לחלק רשויות שלא יתערבו בהא ודאי כי נפל לא חשיב חסרון וכמאן דאיתנהו למחיצות דמי וראוי לומר שבת כיון שהותרה הותרה והשתא אע״ג דקי״ל בההיא כרבי יוסי בהא דהכא קי״ל כשמואל דשרי בסמוך דהא רבא ואביי כוותיה סבי׳ להו וכן רב הונא ורב יהוד׳ ולא תקשי הלכתא אהלכתא לפום האי טעמא דאמרן: איתמר כתל שבין שתי חצרות כלומר שלא ערבו זו עם זו. ונפל בשבת רב אמר כו׳ פי׳ דקסבר דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. ופרש״י ז״ל דסתמא קאמר שאין מטלטלין אפילו כלים ששבתו בחצר ואע״ג דקי״ל כר״ש דכלם רשות אחת הם לכלים ששבתו בחצר ומיירי בשערבה כל חצר לעצמה ורב לטעמיה דאמר דערוב גזרינן מאני דחצ׳ אטו מאני דבתים. וק״ל דהכא ליתא לההיא גזירה דהא כיון שסב׳ רב דלא אמרינן שבת הואיל והותרה אסור להוציא כלים דבתי׳ לחצר דחצר אחת אוסרת עליה וא״כ ליכא גזירה דמאני דבתים וי״ל דהכא במאי עסקי׳ כגון שהוציאו כלים דבתי׳ קודם שנפרץ הכתל שאם אתה מתיר לטלטל כלים ששבתו בחצ׳ יאמרו שני כלים במקום אחד זה אסו׳ וזה מותר.

כבר ביארנו במסכת שבת בפרק הזורק שהמבוי שהוא שוה מתוכו ונעשה בצד ראשו מדרון לרשות הרבים כגון שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רשות הרבים והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים שאותו מדרון הוה לו כמחיצה ואינו צריך לחי וקורה. למדת שהגדוד כמחיצה. ואחר שכן כל שהיו שתי חצרות סמוכות זו לזו והאחת גבוהה מחברתה עשרה הרי יש כאן מחיצה מצד זה ואינו צריך מחיצה אחרת אף לעליונה וכל שכן לתחתונה שהוא אצלה מחיצה גמורה. היה שם גדוד חמשה כגון שקרקע החצר גבוה מחברתה חמשה ובנה עוד מחיצה חמשה על הגדוד הרי אלו מצטרפין למחיצה ואין צריך כלום מאותו חצר ואין אומרין או כלו בגדוד או כלו במחיצה ומפני שהמחיצה ראויה למנוע שם מחיצה מן הגדוד אחר שהיא מונעת ראיית החמשה של גדוד אין אומרין כן שהרי מכל מקום הרי הכל מין מחיצה הוא. ומעתה שתי חצרות שזו למעלה מזו עשרה או שיש שם גדוד חמשה ומחיצה חמשה הרי הוא ככותל שבין שתי חצרות ומערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכן מערבי׳ אחד ולא שנים שהכל רשות אחת היא:

ולענין ביאור מיהא זה שהיה רב חסדא אומר שאין מצטרפי׳ והקשו לו משמועה זו של שתי חצרות ותירץ בה שמודה הוא בתחתונה הואיל והכל נראה לה שהוא אצלה מחיצה אבל לעליונה מיהא אינן מצטרפי׳ למחיצה הקשו לו אי הכי תחתונה תערב תרי. כלומר תערב לעצמה כדין החצר החלוקה מחברתה וראשונה לא תערב כלל אף בפני עצמה כלומ׳ לא יועיל לה עירוב שהרי פרוצה היא וצריכה לתקון אחר. ופרשה כגון שהיתה עליונה מגפפת והולכת עד עשר אמות. פי׳ כגון שיש ביניהם מחיצה עשרה או גדוד עשרה בחוץ לעשר אמות מכאן ומכאן ונשארה פרצת עשר שאין בה מחיצה גמורה אלא שיש בהן גדוד חמשה ומחיצה חמשה ולענין זה מיהא אחר שיש שם מחיצה עשרה מועלת מחיצה זו שלא ליחשב כפרצת עשר שתהא כפתח לערב אחד אם ירצו אלא מערבין שנים דלגבי הא סתימה היא. והקשה ממה שאמר פחות מכן מערבין אחד ולא שנים. כלומ׳ אם אין בגדוד חמשה ואחר שיש שם מחיצה גמורה בשני ראשיו הרי זה כפתח והיה לו לומר רצו מערבין שנים לא רצו מערבין אחד. ופרשה כגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה כגון שאין רחב כלה אלא כנגד פרצת העשר. והקשו ומכל מקום תינח לבני תחתונה שאם תערב לעצמה העליונה אוסרתה אלא עליונה תערב כמו שתרצה שהרי הפרצה פתחה של עליונה היא וכו׳ וכבר ביארנו הלכה רווחת שמצטרפין:

דיורין הבאים בשבת כגון שתי חצרות שכותל ביניהן ועירבו כל אחת לעצמה ונפל הכותל שהרי אלו היו לאדם אחד היה מטלטל בכלו מביתו ואין כאן איסור אלא מחמת דיורין שנתוספו אין אוסרין זה על זה שהשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כלה לענין איסור דיורין שאלו נפרצה לרשות הרבים או לכרמלית ודאי אסור כמו שיתבאר אבל כשנפרצה לחצר שאינה מעורבת או שעירבו כל אחת לעצמה אין כאן אלא דיורין ואין אוסרין בשבת. וכן הדין בעירבו שתי חצרות ביחד מצד חלון או פתח שהיה ביניהם ונסתמו בשבת שמשתמשין דרך חורים או דרך גובה הכותל כמו שהתבאר. ואם כן מה שאמרו במשנתנו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שקטנה כפתחה של גדולה ואינה אוסרת עליה אבל הגדולה אוסרת על הקטנה מחמת דיוריה פירושה שנפרצה מבעוד יום הא משקדש היום אף הקטנה מותרת הואיל ואין כאן איסור מחיצות אלא איסור דיורין והילכך כותל שבין שתי חצרות שנפל זה מטלטל מכאן עד עיקר המחיצה וזה מכאן עד עיקר המחיצה כמו שהיו עושין מתחלה ור״ל בכלים ששבתו בבית הואיל ועירבה כל אחת לעצמה. וגדולי המפרשים כתבו בה שכבר יצאו לחצר קודם שנפל הכותל שאלו לאחר שנפל הואיל והחצרות נפרצו למקום האסור להם שהרי אסורות הן זו עם זו אין מוציאין לה מן הבתים מתחלה דיינו שנתיר בכלה טלטול כלים ששבתו בחצר. מאי למימרא הרי כל חצרות רשות אחת הן ואף מחצר לחצר כן אלא שבכלים ששבתו בבית היא אמורה ומאחר שאין כאן צורך מחיצה אם רצו לפרוס וילון ביניהם דרך צניעות בעלמא מותר וכן הדין להסירה כשירצו שאין בה דין אהל כלל אחר שאין בה שום צרך ואעפ״י שנחלק בה רב הלכה בזו כשמואל שהרי לא מחלקת של עצמן הוא אלא של אחרים וכבר נפסקה שאין אוסרין:

ולענין ביאור מה שאמרו אמ׳ להו שמואל אי קפיד אבא קטרו ביה המייניה. דרך בדיחותא היא. כלומר שתסתייע עשיית המחיצה בשלו על כרחו ואין צריך לומר שלדעת רב אין מחיצה אלא קבועה ושעל זה אמ׳ שמואל קטרו לה בהמייניה שתהא קבועה. וכן בפירושי׳ אחרים שנאמרו בה. ומה שאמרו ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור. והשיבו אתריה דשמואל הוה שנראין הדברים שאין לחכם לאסור במקום חכם אחר. דוקא באיסור חמור כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב אף במקומו. ויש פוסקי׳ בזו כרב ולא שיהא רב חולק על דיורין הבאים בשבת ולא בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שכל אחת מותרת לעצמה שהרי גיפופי גדולה מכשירין בה אלא שבזו הואיל ונפלה מחיצה האמצעית כלה וכל אחת נפרצה במלואה לחברתה ותשמישה של זו נוח בזו יש לגזור שלא לטלטל כלי הבתים לחצר עד עיקר מחיצה שמא ימשך ויטלטל לחצר אחרת ומתוך כך אינו מטלטל אלא בארבע אמות. ומכל מקום שטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון:

גמרא כגון שהיתה עליונה מגופפת עד י' כו' וליכא למפרך הכא תחתונה תרי תערב חד לא תערב עליונה אי בעי חד תערב אי בעי תרי תערב דהא משום תחתונה לא מצי מערבי חד משא"כ לקמן בסיפא דפריך עליונה אי בעי חד תערב אי בעי תרי תערב והתחתונה לא מעכבא עליה וכן פרש"י וק"ל:

שם כגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה כו' ולא מצי למימר איפכא כגון שנפרצה העליונה במלואה לתחתונה דא"כ ברישא לא מתוקמא במגופפת עד י' אמות ותקשי כדמקשינן עליונה לא תערב לא א' ולא ב' וק"ל:

תוס' בד"ה וכי קתני כו' דמשמע ליה מערבין שנים אתרוייהו עכ"ל והכא ה"נ אין מערבין ב' אתרוייהו קאי וכיון דתחתונה לא תוכל לערב לבדה אין מערבין שנים מקרי וק"ל:

בד"ה אין מטלטלין כו' בכלים ששבתו בבית לר"ש עכ"ל לכאורה קשה מי הכריח אותן לפרש בכלים ששבתו בבית דהא בכלים ששבתו בחצר נמי לרב דקיימינן הכא נמי מתוקמא שפיר כיון דעירבו גזר רב אפי' אכלים ששבתו בחצר וה"ל נפרצה במלואה למקום האסור לה אף לכלים ששבתו בחצר וכן פרש"י בהדיא ויש ליישב לדעת התוס' כיון דהשתא דנפלה המחיצה ולא אמרי' הואיל והותרה הותרה לרב הרי נאסרו מדינא להוליך כ"א מכלי הבית לחצרו אע"ג דעירבו שהרי נפרצו במלואו למקום האסור וא"כ כיון דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ה"ל כאילו לא עירבו מעולם והותרו במאני דחצר להוליך מחצר לחצר וק"ל:

בד"ה חייב דברי ר"א כו' והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א כו' עכ"ל ר"ל השתא דמתוכה דרבנן ממש ומתוכה דר"א אינו ממש אתי שפיר דשבקי רה"י דנקט ר"א כו' וק"ל:

גמ' גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין עי' לעיל דף עז ע"א תוס' ד"ה כותל: