מסכת עירובין דף צ״ג עמוד א׳

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין שתי דפנות שיש לה כהלכתה לאורכה ועשויה כמבוי ובדופן שלישית ורביעית קבועין עמודים לקרני הזויות ויש להם טפח:

כשירה דתנן (סוכה ו.) שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח:

ואילו השוה את פצימיה שבנה ב' מחיצות בתוכה אצל מחיצות הראשונות ונמצאו פצימיה עומדין בין שתי' המחיצות מכאן ובין שתי מחיצות מכאן ובתוך האכסדרה אינן נראין:

פסולה דאין לה אלא ב' מחיצות:

לדידי כשירה דפליגי עלך בהא מילתא לקמן בפירקין דאפילו אין לה שום מחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם דסתם אכסדרה תחובין קורות למעלה מעמוד לעמוד שעליהן נותנים את התקרה והנך קורות יש להם פה דהיינו חודה שאינה עגולה אלא מרובעת:

לדידך נמי דאמרת פסולה אין כאן מחיצה לאיסור דהכא היינו טעמא שסילק מכאן את הפצימין ואת מחיצות הראשונות ע"י מחיצות הללו והעמידה על אלו לבדן:

חציו מקורה מכוסה בגג חלק כעין תקרת עלייה:

גפנים כאן תחת הקירוי:

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין אין נראה כמו שפירש בקונטרס שיש שתי דפנות לאורכה כמבוי מפולש דבפ"ק דסוכה (דף יח:) מהדר ליה אביי לרבא בהא מודינא לך משום דהוי כמבוי מפולש ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא יש לפרש דהוי כמין גאם ואין להאריך:

חציו מקורה גפנים כאן מותר לזרוע כאן משום פי תקרה אע"ג דלענין שבת לא אמרינן פי תקרה לשמואל אלא כשיש ד' מחיצות לגירסת רבינו חננאל ור"ת [מ"מ] יש לחלק בין כלאים לשבת כדמשמע בפ"ק (דף יא.) והא דקא אמרינן לעיל דקטנה הוי כפתחה של גדולה אף לכלאים מיתורא דקתני במתני' מפני שהיא כפתחה של גדולה משמע ליה לכל מילי הויא כפתחה:

שנים בזה ושנים בזה ולא דמי לתשעה בקטנה ויחיד בגדולה דהכא איכא טעמא כדאמר דנפיק להכא ולהכא:

אמ' רב יהודה ג' קרפיפות זה בצד זה כול' נעשו כשיירה ונותנין להן כל צורכן איתיה לפירושיה בסוף פר' א' דהא מסכתא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נעשו שיירא נותנין להן כל צורכן:

אמר ליה רבא לאביי והא סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין כשירה ואלו השוה פצימיה פסולה. א"ל לדידי כשרה היא לדידך סלוקי סלוקינהו למחיצה והתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת והקטנה אסורה.

ואילו השוה גיפופיה גדולה נמי אסורה ודחינן התם נמי סלוקי סלוקינן למחיצתא והתניא יש במחיצות להקל ולהחמיר להקל כיצד כרם הנטוע עד עיקר מחיצה [זורע מעיקר מחיצה] ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזו היא מחיצת הכרם להקל.

להחמיר כיצד היה משוך מן הכותל י"א אמה לא יביא זרע לשם שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזו מחיצת הכרם להחמיר. הנה מצאנו מחיצה לאיסור. א"ל אדמותבת מברייתא מותיב ממתני' דתנן איזהו מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם י"ב אמה [לא] יביא זרע לשם היו שם י"ב אמה נותנין לו כדי עבודתו.

וזורע את המותר הנה יש מחיצה לאיסור אלא סברא הוא כל ארבע אמות כו':

אמר רב יהודה ג' קרפיפות כו' עד ויחיד בכל קרפף נעשו שיירא וכאילו באחד כולן שרויין ונותנין להן כל צרכן אבל אם האמצעית מגופף וב' החיצונות אינן מגופפות ויחיד בכל קרפף אין נותנין להם אלא בית שש בלבד סאתים לכל אחד מהן שאינן שרויין ביחד וכיחידים הן חשובין.

איבעיא להו ב' בזה הקרפף וב' בזה הקרפף ויחיד באמצע מהו מי אמרינן אי הכין נפיק הא הוו להו ג' ונעשו כשיירא ואי מהכא נפיק הוו להו נמי ג' אינון שיירא.

או דלמא אימ' מהכא לא אמרינן ב' באמצע ואחד בזה כו' והלכתא דבעיין לקולא. כלומר אמרינן אי מהכא נפיק הוו להו ג' וכן מאידך גיסא ונעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.

קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ב' החצונים מגופפים אמצעי אינו גופף נעשו שיירא ונותנין להם כל צורכן. ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים כדאמרינן בפרקא קמא (יז, א).

אמצעי מגופף ושנים החצונים אינם מגופפים ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להם כל צורכם אלא נותנים להם בית סאתים לכל אחד מהם במקומו.

ואיבעיא להו שנים באמצע ויחיד בזה ובזה מהו אי להכא נפקי הוו להו תלתא או דילמא חד להכא נפיק וחד להכא נפיק. כלומר: (למ״ד) [חד] דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק נפשיה מאידך, וחד דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק דעתה נמי תליא מילתא כדאמרינן בריש פרקין (עירובין פט, ב) גבי קטן סלוקי נפשייהו מהכא. וגם חצר שבין ב' חצרות (לעיל עירובין מט, א) (ו)פלגינן בין רגיל [ו]שאינו רגיל. ולכך כיון דאין כל מתלי דעתיה, ובהכין ליכא שירא בחד מינייהו וה״ל יחידים עד דגלו דעתיהו מערב שבת דבעו למיפק תרויהו בחד מן החצוניות. והקשה הראב״ד ז״ל כיון דבתר דעתייהו אזלינן [א]פי' שנים החצונים מגופפין ובאמצעי אינו מגופף, לימא דילמא דעתיה דכל חד מינייהו באתריהו ובדוכתייהו בלחוד הוא דקנו שביתה ולא בהדדי והוו להו יחידים. והוא ז״ל מתרץ לה דכיון דאמצעי לית ליה מחיצות אי אפשר דלא פשיט בהא ואי פשיט בהאי [לא פשיט בהאי] דלא עביד איניש בב' מקומות. ושמעתין כולה בשכותלי מי שאינו מגופף נכנסין לתוך המגופף, הא לאו הכי כולן כמגופפין הן, דקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי כדאיתא (לקמן) [לעיל] בפ״ק (ט, ב).

והלכתא בעיין לקולא כלומר: שתי הבעיות, דהיינו האמצעי בהאי לא פשיט בהאי ואי פשיט בהאי לא פשיט בהאי מגופף, דהיינו שנים ויחיד בזה ויחיד בזה וכן יחיד באמצע ושנים בזה ושנים בזה וכולהו חשבינן להו כשיירא ונותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים.

ואלו השווה את פצימיה פירש שעשו מחיצות אחרות כנגד פצימיה בענין שאין שם היכר פצימין בין מחיצה למחיצה פסולה שאין כאן אלא שתי דפנות ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם סלוקי מחיצת׳ הוא פירש כי הפסול בא לכאן מפני שבמחיצות הללו האחרונו׳ נסתלקו הדפנות הראשונו׳ שהיו מכשירו׳ אותה ושאר כל הסוגיא מפורשת יפה כפרש״י ז״ל.

אמר רב יהודה שלש קרפפות כו׳ פירש כגון ג׳ שהיו מהלכין בדרך ועשו ג׳ מחיצות של שתי או של ערב כגון של חבלים או כיוצא בו וקי״ל בפ״ק דבמחיצות כיוצא באלו לא התירו ליחידי׳ אלא ב״ס לכל אחד ואם היו ג׳ נעשו מרובים והם שיירה שהתירו להם כל צרכם ובלבד שלא ישאר שם ב״ס פנוי ועכשיו ג׳ בני אדם הללו עושין ג׳ קרפפות אלו פחוחות זו לזו והחצונים הם גדולים ועודפין מכל צד על האמצעי שביניהם שהאמצעי פרוץ להם במלואו מכאן ומכאן ואין הפרצה אלא בעשר דלגבי חצונים הוא פתח והרי האמצעי כפתחיהם של חצונים דומיא דחצר גדולה וקטנה וקאמרי דאע״ג דאין בא׳ מהם אלא אדם אחד נעשו שיירה ונותנין להם כל צרכן והוא שערבו מבעוד יום ופרש״י ז״ל שנותנין להם כל צרכן באמצעי קאמר לפי שהאמצעי מצרפן דדיורי גדולה בקטנה ונמצאו שלשתן באמצעי ואחרים פירשו דכיון דקאמר סתמא נותנין להם כל צרכה אף בחצונים נותנין לשם כל צרכם דכיון דנעשו שיירה באמצע למה להו אידך כחצר לאמצעי ונותנין להם בתים כל צרכם וכן דעת מורי הרשב״א נר״ו אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינם מגופפין פירש שהקרפף האמצעי הוא הגדול והחצונים הם קטנים ופתוחים לאמצעי במלואם פתח עד עשר ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להם כל צרכן שהרי דיורי אמצעי בחצונים ואין דיורי החיצוני׳ באמצעי וא״כ זיל הכא איכ׳ תרי וזיל הכא איכ׳ תרי וליכ׳ שייריה הילכך אם א׳ מן החצוני׳ יש בו יותר מב״ס הרי הוא אסו׳ ואם האמצעי יותר מב״ס כולם אסורין שהרי חצונים במלואם למקום האסור להם שהרי לא נעשו שיירה להיות מותרין באמצעי:

אבעיא להו שנים פירש אסיפא קאי שהאמצעי מגופף והחצוני׳ אינם מגופפין אי להכא נפקי הוו להו תלתא פירש ושרי׳ בשני החצונים יות׳ מב״ס שהרי נעשו שיירה בכל אחד מהם כי דעתם היה מבע״י להשתמש בכל אחד מהם ולקנותם שם שביתה כיון שהם כפתח לאמצעי או דילמא כו׳ פירש דמסתמא יותר היה דעת השנים להפרד כדי שיהא לכ״א הרווחה בקטן הסמוך לו ואשתכח דליכא בחד מינייהו אלא תרי כי כ״א מהם נכון לקנו׳ שבית׳ באמצעי ובסמוך לו ונסתלק מן החיצון האח׳ דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק דעת׳ נמי תליא מילתא וכדאמרי׳ בריש פרקין בני קטן סלוקי נפשייהו מהכא שנים מה שנים בזה ויחיד באמצע מהו פי׳ את״ל דאמרינן חד להכא וחד להכא נפיק שנים בזה כו׳ והלכתא בעיין לקולא פיר׳ שתי הבעיו׳ הללו לקולא תלינן להו ונותנין בהם כל צרכם על הדרך שפירשנו וכלו בשערבו. וכלה שמעתין בשכתלי קטנה נכנסין לגדולה דאי לא קי״ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משו׳ לחי וכלם חשובין מזופפין וכאלו אין אחד מהם נפרץ לחבירו ואין נותנין להם בא׳ מהם אלא ב״ס:

סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימים ר״ל לחיים על פתח האכסדרה ושתי דפנות בשני צדי האכסדרה לצפון ולדרום שתקרת האכסדרה קצרה מארבע אמות רוחב מפני שהיא הרבה על פני ארך כל הבית ונמצאו שני כותלי הבית משתמשין לקירוי האכסדרה מצד דופן עקומה אבל בצד שלישי של רוחב הבית העומד כנגד הנכנס האכסדרא רחבה שם הרבה נכנסת לארך הבית ואין כותל הבית שתחתיה משתמש לאכסדרה והרי שאין כאן אלא שתי דפנות ומכל מקום עשה הוא לחיים להכשיר את החצר על פתח האכסדרה והרי פצימין אלו עומדין במקום מחיצה ולחיים אלו נראים אם מבפנים אם מבחוץ ואם השוה את פצימיה כגון שבנה בצד הלחיים על פני כל רוחב הכותל עד שהושוו הלחיים לשאר הכותל הרי אין כאן לחי ונמצא תוספת מחיצה אוסר [אלא] שתוספת זה אינו תוספת מחיצה שהרי אינו עושה מחיצה ברוח הצריך לו אלא סלוק מחיצה הוא בהשואת הלחיים לכותל. וכן בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שגדולה מותרת בגיפופיה אלו עבה את הגיפופין ובנה בצדם עד שהושוו את הגיפופים לחודה של מחיצת הקטנה שנמצאו שתיהן נפרצות במלואן זו לזו נאסרו שתיהן להוציא כלי הבית לשם ונמצא תוספת מחיצה אוסר אלא שזה אינו תוספת מחיצה אלא סלוק מחיצה על הדרך שביארנו:

בית שהיה חציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועים בצד זה תחת התקרה מותר לזרוע ירקות בצד זה במקום שאינו מקורה אף בתוך ארבע אמות שלענין כלאים פי תקרה יורד וסותם והרי הוא כאילו מחיצה גמורה בנתים ואם השוה את קירויו ר״ל שקירה את כל הבית אסור אלא אם כן בהרחקה ונמצא תוספת מחיצה אוסרת שאף זה סלוק מחיצה הוא:

יש במחיצת הכרם להקל ולהחמיר להקל כיצד הרי שהיתה מחיצה בצד הכרם והוא נטוע עד עיקר המחיצה ר״ל סמוך לה אפי׳ לא היתה אלא מחיצה של קנים זורע מאחורי המחיצה ואילך בלא שום הרחקה ואלו לא היתה שם מחיצה היה צריך להרחיק ארבע אמות להחמיר כיצד לא היו הנטיעות סמוכות לגדר אלא רחוקות ממנו והיה הוא רוצה לזרוע לפנים מן הגדר. וכבר ביארנו בפרק ראשון שכל קרחה שבין כרם לגדר והיא הנקראת מחול הכרם אם יש שם שתים עשרה אמות מקום פנוי זורע באמצע שכשאתה מניח לצד הכרם לעבודת הכרם בחרישת השוורים ארבע אמות וארבע לצד הגדר שדרכו של אדם להניחו פנוי לילך בו סביב הכרם ולהעמיד שם בקר וכליו נשאר באמצע ארבע אמות וכל שיש בו ארבע אמות מקום חשוב הוא ואינו בטל אצל הכרם להיות נדון מתחומו אבל אם לא היו שם שתים עשרה אמות מקום פנוי אפי׳ אחת עשרה לא יביא זרע לשם שכשפרנסת ארבע לצד הכרם וארבע לצד הגדר לא נשארו אלא שלש והרי הם בטלות אצל הכרם וכל שהוא מתחום הכרם אסור לזרוע אף בהרחקת ארבע אמות ואלו לא היה שם גדר אלא שהיה הכל אויר היה רשאי לזרוע בהרחקת ד׳ אמות כמו שהתבאר:

כבר ביארנו בפרק ראשון בענין הקפת שלשה חבלים לשיירא שחנתה בבקעה שאין מתירין ליחיד לטלטל בקרפף של מחיצות ר״ל של שתי לבד או של ערב לבד כגון של חבלים או של קנים אלא בבית סאתים הואיל ואין כאן מחיצות קיימות וכן לשנים בית סאתים לכל אחד לדעת קצת. ויש אומרים בין שניהם כמו שביארנו שם אבל בשיירא ר״ל שהם שלשה הותר להם להקיף כל צרכם. מעתה שלש קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו שלשה מהלכין בדרך והקיפו שלש קרפיפות לדירה במחיצות של שתי לבד אם היו שנים החיצונים מגפפים ר״ל שהם רחבים מן האמצע ועודפים עליו עד שהוא פרוץ במלואו בשניהם כגון זה אעפ״י שיחיד בזה ויחיד בזה ואין כאן שיירא בקרפף אחד הרי דיורי החיצונים באמצעית ונותנין להם כל צרכם בכל אחד מהם בין בחיצוניי׳ בין באמצעי וכן כתבוה גדולי המפרשים שמאחר שנעשו שיירא באמצעי הרי החיצונים כחצר לאמצעי ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים כמו שכתבנו בפרק ראשון. וכן דוקא שכותלי האמצעי נכנסים לכאן ולכאן עד שאינו ניתר בנראה מבחוץ אעפ״י ששוה מבפנים שאם לא כן כלם מגפפי׳ הם. וכן הדין אם גיפופי החיצוניים רחבים ארבע אמות שאין נקראין עוד גיפוף שהרי אין להם תורת לחי כמו שהתבאר.

אמצעי מגפף ושנים החיצוניים אינם מגפפים כגון שהוא רחב מהם עד שהם פרוצים במלואם הרי הם יחידים ואין נותנין להם אלא בית סאתים לכל א׳ וכל שיש בו יתר על בית סאתים אסור הוא והפתוח לו ונמצא שאם האמצעי יתר מבית סאתים כלם אסורי׳ שהרי נפרצו החיצונים למקום האסור להם שהרי מ״מ אין כאן שיירא והרי דיורי האמצעי בחיצוני׳ ולא של חיצונים באמצעי והילכך הרי אין באמצעי אלא דיור אחד ובחיצונים בכל אחד שני דיורין עם האמצעי שחושבין בתוכו והרי מכל מקום אין כאן שלשה. (היו שנים באמצעי ובחילונים אחד אחד הרי מכל מקום אין כאן שלשה). היו שנים באמצעי ובחיצונים אחד אחד הרי מכל מקום אם נמלכו הפנימיים לצאת ביחד כאחד מן החיצוניים ונמצאו שלשה בחיצון ומתוך כך מקילין בו אעפ״י שאפשר לפנימיים שיחלקו ויצא אחד מכאן ואחד מכאן ר״ל שיהא דעתו בכך מבין השמשות ונמצא שקנה שביתה בסלוק עצמו מן האחר ולא יהו אלא שנים בכל אחד מן החיצוניים שכל כיוצא בזה תולין להקל וכל שכן אם היו שנים בזה ושנים בזה ויחיד באמצעי נראה שנותן לב לשניהם אלא אם כן גלה דעתו שאינו רוצה לצאת אלא באחד:

תוס' ד"ה ל"ת, מה דתירצו דפרכת הש"ס מכח מה אולמא האי סתמא כו'. קשה לי דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס, ואף דבחולין (דף מג) במה דפרכינן והאר"י הלכה כסתם מתני' כתבו תוס' ג"כ דפרכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא, היינו דהתם דר"י קבע להלכה ואמר הלכה כדברי האומר כזית, דמשמע דהוי הלכה פסוקא מספיקא, ובזה פריך הש"ס שפיר מאי אולמא. וביותר דאף על לשון הלכה אין להקשות כן, דא"כ תקשה בסוף שבת דאמרינן ואף ר"י אמר הלכה וכו' ר"י סתמא אחרינא אשכח עיי"ש, יקשה ג"כ מאי אולמא האי סתמא מהאי, וצ"ל דהוי ספק וכיון דמוקצה דרבנן ספיקו לקולא (ואף דהוי דבר שיל"מ, דבספיקא דדינא גם ביש לו מתירין ספיקו לקולא, כמ"ש בפר"ח א"ח סי' חצ"ח, ואף למ"ש תוס' ריש ביצה דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו לחומרא י"ל זהו אם הדין ודאי דמוקצה אסור ואנן מספקינן עתה אם נולדה בשבת או בחול, אבל כל שאנו דנין על עיקר הדין אם מוקצה אסור הוי בכלל ספק דרבנן ולקולא), וע"כ צ"ל דפרכת הש"ס בחולין היינו דלישנא דהלכה כזית משמע דודאי כן ואפילו לקולא לפטור מכיסוי הדם, מש"ה פריך שפיר מאי אולמא, גם י"ל במה דמשני בשבת, ר"י סתמא אחרינא אשכח ליכא לאקשויי מה אולמא האי סתמא, די"ל דב"ה עדיף מסתם, וקיי"ל כב"ה נגד סתם משנה, ועי' בשכנה"ג בכללי התלמוד [סי' י"ד] ונראה דכיון לזה בשער המלך [הל' גירושין פ"ג ה"ד דף עח ד"ה אך ק"ל], ומה דפרכינן ריש שבועות (דף ב') מכדי האי סתמא וכו' אף דמ"מ מספיקא שפיר הדין דאינו לוקה, מ"מ י"ל מלשון אין לוקין דאר"י משמע ודאי אינו לוקה, ונ"מ אם נתגרשה אשה בעדים כאלו שנשבע שאוכל ולא אכל אם הוא ס' חיוב מלקות היא רק מגורשת מספק, דהעדים פסולים, אבל אי בודאי אינו לוקה העדים פסולים רק מדרבנן מגורשת ודאי מה"ת ואם בא עליה כהן אחר מיתת הבעל הוא לוקה, א"כ הכא בסוגיין יקשה מאי פריך הש"ס ממתני' דנזיר חופף ובדרך מאי אולמא הא שפיר פסק ר"י מספק דאסור לקנח בחרס. ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש תוס' שבת [דף מא ד"ה מיחם שפינוהו וכו'] דגם לר"י אינו אסור דבר שא"מ בשבת רק מדרבנן וכ"פ רש"י ז"ל שבת (דף קכא ד"ה דילמא) ושפיר פריך הש"ס דמספק יהא מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן כן נראה לענ"ד: