מסכת עירובין דף ע״ה עמוד ב׳

תניא נמי הכי כרב יהודה דהא מקום אחד דמתני' בחיצונה קאמר:

ובין מן הפנימית כו' שתיהן אסורות כדפרשינן:

נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות דחיצונה מיתסרא בשכחה דפנימית דלא מצי אסתלוקי מינה ועוד דליתיה לעירובה גבה:

שתיהן אסורות דברי ר"ע ולא אמרי' תסתלק פנימית מינה כדמפרש לקמיה דעירוב החיצונה המונח לתוכה מרגילה שם:

בזו פנימית מותרת דמשום שכחה דחיצונה לא מיתסרא אלא אחדא דשא ומסתלקא מינה:

מבטלינן לך וכי אמר ר"ע פנימית אסורה עד שתבטל לה חיצונה רשות הרגל עירובה קאמר:

אין ביטול רשות מחצר לחצר ואי אמרת תיסר עלה מעוותא לה הלכך אמרה לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי:

שמואל ורבי יוחנן דאיפלגו לעיל בפרקין (עירובין דף סח.) בבטול מחצר לחצר:

עד כאן לא קאמר ר"ע הכא אלא בב' חצירות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי - יש לישב הך סוגיא נמי אליבא דרבא דאמר לעיל (עירובין דף סו.) לשמואל דבשתי חצירות זו לפנים מזו פעמים אין מבטלין אע"ג דאסרן אהדדי דהכא קאמר דאסרן אהדדי בפשיעות בני חיצונה שהורגלו עירובן בפנימית דשכח א' מהן ולא עירב אבל בכל הנהו דאמר שמואל אין מבטלין מי אסרן אהדדי בפשיעה דכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב אין האיסור בא ע"י שפשעו במה שהרגילו עירובן ושכח אחד מהם ולא עירב דבלאו הכי היה להם דריסת הרגל ואין לתמוה היאך מתוקם לרבא שמואל כר"ע וכרבנן הא ע"כ כר"ע דוקא ס"ל כדפי' בקונטרס לעיל דמ"מ בעיקר פלוגתייהו דאין ביטול רשות מחצר לחצר מוקמי נפשיה בכולהו וא"ת ולאביי דאמר שתי חצירות זו לפנים מזו דמבטלין בכל ענין לשמואל (מי נימא) שמואל כר"ע ולא כרבנן דלרבנן ב' חצירות זו לפנים מזו אין מבטלין וי"ל דהוה מפרש כר' יוחנן דבסמוך עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דאמר' לה אדמבטלת לי קאסרת עלי בפשיעותא שהרגלת עירובך ושכח אחד מכם:

ואני קורא בהם רבים בחיצונה ויסברו שיש כמו כן שנים בפנימית ולא עירבו אבל כשיש שנים בפנימית ועירבו לא גזרינן אטו לא עירבו דעירבו אטו לא עירבו לא גזרינן אבל כשיש אחד בפנימית ולא עירבו יסברו שהם שנים כמו בחיצונה והרי לא עירבו:

נכרי הרי הוא כרבים אליבא דשמואל קאמר כדפי' בקונט' דליכא למימר דביחיד בחיצונה נמי אסר דאפי' היה דר עמו בחצר לא אסר דקיימא לן כראב"י כ"ש דריסת רגל דלא אסרה וכן מוכחא בהדיא לעיל גבי ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה דאי ליכא ישראל בפנימית אלא נכרי לחודיה לא אסר וא"ת ולמה ליה למימר הרי הוא כרבים אפילו לא הוו כרבים אסר דכיון דיש שני ישראלים בחיצונה ואוסרין זה על זה ויש לו דריסת רגל עליהן וי"ל כיון דישראל לא אסר נכרי נמי לא אסר דאין להחמיר בנכרי יותר מבישראל אי לאו דהוו כרבים:

ורבי יוחנן סבר בית שער דיחיד לא הוי בית שער והא דאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן עירובין דף פה:) כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד פי' דאף על גב דהדר שם אינו אוסר הנותן שם עירובו הוי עירוב אתי נמי כר' יוחנן דהתם איירי בבית שער דחצר כדפי' שם בקונטרס דאינו עשוי לדירה אבל הכא העשוי לדירה אוסר:

לימ' שמואל ור' יוחנן בפלוגתא דר' עקי' ורבנן קא מיפלגי והיינו חלוקתם בזה הפרק לשעבר אמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר:

סליק הדר

תניא נמי הכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח בין מן הפנימית [ובין] מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד ולא עירב בין מן הפנימית בין מן החיצונית שתיהן אסורות. דברי רבי עקיבא וחכ"א בזו ששכח אחד מן החיצונית ולא עירב פנימית מותרת והחיצונה אסורה ואקשינן לרבנן מ"ש פנימית דשריא דאמרי אחדא לדשא ומשתמשא לעצמה.

לר' עקיבא נמי נימא הכי אמאי תני שתיהן אסורות ודחינן סבר ר"ע [עירוב] מרגילה כלומר עירובה מכניס רגלי החיצונה בפנימית ופרקי' רבנן סברי יכולה לומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי א' שליח לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי.

ור' עקיבא אמר לך כי האי גוונא לא מקריא עוות דאמרה לה חיצונה מבטילנא לך רשותאי וכאלו הרשות כולה לפנימית והנה (יש הן) [יש כאן] מי שלא עירב ואוסר עליה ורבנן [ס"ל] אין ביטול רשות מחצר לחצר כרבנן ור' יוחנן דאמר מבטלין רשות מחצר לחצר כרבי עקיבא ופרקינן לעולם רבי יוחנן (עקיבא) ואפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין ביטול רשות מחצר לחצר אלא משום דאמרה להאי (מבטלת) [אדמבטלת] לי בטולי רשותיך הא (אם) [קא] אסרת עלי אבל מחצר לחצר כגון ב' חצרות ופתח ביניהן מאי קאסר עלה הלכך אפי' רבנן סברי מבטלין רשות מחצר לחצר וקיי"ל כר' יוחנן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן:

פיסקא ואם היו של יחידים אין צריכין לערב אמר רב יוסף אמר רב ג' אסורין פי' אין ניתרין יחידים אלא בזמן שהן ב' חצרות ובכל חצר דר אחד. אבל בג' חצירות ובכל חצר דר אחד שנמצאו כולן ג' אסורין.

ואמר רב ביבי אנא אמרתה ליה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמרת ליה ולא משמיה דר' ומ"ט ג' חצירות ובכל חצר שוכן יחיד אסורין הואיל ואני וקורא רבים בחיצונה כי כל שלשה רבים הם ועכשיו שנמצאו דורסין אותה שלשה והן רבים אסורין [אמר רב יוסף] מארי דאברהם רבים ברבי איחלף לי. כלומר אמר לי רב ביבי רבים ונתחלף לי וקבעתי שמועה זו ברבי ושמואל אמר לעולם מותרין עד שיהו בפנימית ב' ולא עירבו לפיכך אסורין בחיצונית שהן רגל האסורה. אר"א נכרי הרי הוא כרבים ואוסר ואמרינן מ"ש דישראל יחיד לא אסר דכל מאן דחזי ליה דמטלטל אמרינן אי ידע דיחיד הוא הא ידע ואי לא אמר בדעתיה האי דמטלטל משום דאגר מיניה.

ודחינן סתם גוי לא שתיק אלא פעי ומכריז מלשון כיולדה אפעה כלומר צועק ואומר אנא אוגרית רשותי להאי ישראל וכיון דלא פעי ידעיה דלא אגר ואמרי מטלטל במקום נכרי הוא לפיכך אסור.

אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה לפנים מזה הפנימי נותן עירובו ודיו. פי' כיון שדורסין כולן [על החיצונים] כאילו רשותו הן ורשות אחת הן.

אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לר' עקיבא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא התם אלא דשתי חצרות זו לפנים מזו דקא אסרן אהדדי. קשיא לי והא חיצונה היא דמבטלת לפנימית דלא אסרה עלה אלא משום דרגל ערובה בלבד, וא"כ אפילו שתי החצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהן כמו שעירבו ושכח אחד מבני החצר שאין העירוב אצלה יבטל לבני אותה שהעירוב אצלה. וכי תימא הכי נמי א"כ למה לי דנקט שתי חצרות זו לפנים מזו, לימא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא כגון שתי חצרות שעירבה זו עם זו דקאסרן אהדדי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכין, אלא משום דעל שתי חצרות זו לפנים מזו קאי נקט הכין, וה"ה לכל דדמי לה. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפירש דאסרן אהדדי ע"י הרגל עירוב, וכי אמרי אנא בשתי חצרות ופתח אחד ביניהן ולא עירבו ע"כ.

אבל הכא מי קא אסרה עילויה דלימא לה כיון דמקלקלת עלויי לא ממתינא לך ולביטולך לא צריכנא, הא ודאי צריכה היא לביטולה וביטול מיהא סגי לה.

אמר רב יוסף תני רבי אם היו שלשה אוסרין זה על זה פירוש: אם היו שלשה בין שתי החצרות, ולא מיבעיא אם היו שנים בפנימית ואחד בחיצונה דרגל האסורה אוסרת, אלא אפילו היו שנים בחיצונה ואחד בפנימית, משום שאני קורא רבים בחיצונה וגזירה משום רבים בפנימית.

ושמואל אמר לעולם מותרות עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה דלא גזרינן וכדמפרש טעמא בסמוך דאי ידע, ואי לא ידע אמר עירובי עירוב.

אמר ר' אלעזר וגוי הרי הוא כרבים כלומר: אם היה גוי דר בפנימית ושני ישראלים בחיצונה, דריסת רגלו אוסרת עליהן. ואע"פ שאינו דר עמהן וישראל דכוותיה אינו אוסר, אפילו הכי גוי אוסר וכדמפרש טעמא משום גזירת הרואין, דאיכא דלא ידע וסבר דגוי [אינו] אוסר אפילו בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה דרין עמו, דמימר אמר גוי לא השכיר דאם איתא מיפעא פעי. ור' אלעזר אליבא דשמואל אמרה לשמעתיה, דאי לרב מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה וכמו שפירש רש"י ז"ל. והלכך קיימא לן כשמואל, זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ולפי שיטה זו ההוא עובדא דישראל וגוי בפנימית ובעיא דישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית שבתחילת פירקין (סה, ב), אפשר לומר שאין הלכה כרב ור' חייא דאסרו ואף על גב דהוו רבים בחיצונה. משום דלא אמרו כאן אלא בשיש שני ישראלים בחיצונה וגוי בפנימית, דמכל מקום הא איתא בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה. אבל הראב"ד וגם ר"ח ז"ל פירשו: אם היו שלשה אסורין, כלומר: שלש חצרות ובכל חצר אחד ונמצא בחיצונה שלשה שהם רבים. ושמואל פליג בישראלים ואמר שאינן אוסרין עד שיהיו שנים בפנימית דרגל האסורה אוסרת אבל רגל המתרת אינה אוסרת. ור' אלעזר קאי כשמואל בישראלים, אבל גוי הרי הוא כרבים שאם דר גוי בפנימית ושני ישראלים בשתים החיצונים אחד בכל חצר הרי אוסר עליהן. ולפי פירוש זה ההיא דלעיל דרב ור' חייא דישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה, ואי נמי ישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית החיצונה אסורה כרב ור' חייא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל שם במקומה. וכבר כתבתיה משמו למעלה בס"ד (שם בד"ה אמר ליה). והתימא מן הרב אלפאסי ז"ל שפירש כאן כפירושו של ר"ח ז"ל ועם כל זה לא כתבן להנהו דרב ור' חייא ור' אלעזר בהלכות (לעיל עירובין סה, ב), דנראה שדחאן מהלכתא.

מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער. כתב הראב"ד ז"ל: אע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הכא הלכה כשמואל משום דקאי רב כשמואל, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן שם את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד. דאלמא בית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר ואין צריך ליתן עירוב. וזה כשיטתו של הראב"ד ז"ל שפוסק כרב ושמואל לגבי ר' יוחנן כשאר רבים דעלמא לגבי יחיד, ולא אמרו שמואל ור' יוחנן ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא בשלא נחלק עליו אלא האחד מהם. אבל הגאונים ז"ל פסקו בכל מקום כר' יוחנן ואפילו במקום שניהם. ובתוספות כתבו דההיא דרב אפילו כר' יוחנן אתיא, דההוא בית שער היינו בית שער דחצר שאינו עשוי לדירה אלא לבית שער, וכי הא דאמרינן לעיל (עירובין עב, ב) מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר. אבל האי דהכא דשני בתים זו לפנים מזו שהחיצון עשוי לדירה לא הוי כשאר בית שער דיחיד והדר שם אוסר. ונראין דבריהם מדקאמר רב כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו, דמשמע דמילתא פשיטא היא לכולי עלמא. והלכך בשני בתים זו לפנים מזו אפילו החיצון אוסר כיון דעשוי לדירה ואינו בית שער אלא ליחיד.

תניא נמי הכי כו׳ עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם כו׳ פרש״י ז״ל עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרין אהדדי ע״י הרגל עירוב וכי אמרי אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח ביניהן ולא ערבו והפי׳ הזה נכון הולך לפי שטת רבא דקאמר לעיל בפרקין אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין ולדבריו לא אמרו בברייתא זו דמבטלין אלא בסיפא דאמר רבי עקיבא שתיהן אסורות כלומר אסורות עד שתבטל החיצונה לפנימית דלא אסרה לפנימית אלא ע״י הרגל עירוב ופנימית אחדא דשא ומשתמשין וכדאי׳ לעיל ובהא הוא דאיפש׳ בבטול אבל פנימית לחיצונה דאסרה בדריסת הרגל לא מבטל שאין ביטול מחצר לחצר ולפי שטה זו יפה פי׳ רבי׳ ז״ל שלא אמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות דלא אסרן אהדדי אפילו ע״י הרגל עירוב לא אמר וכ״ש שלא אמר כן בשתי חצרות דאסרן ע״י דריסת הרגל כגון פנימי׳ לחיצונה אבל הסוגיא הזאת דאביי היא ואליבא דידיה הוא דשקלי׳ וטרי׳ השתא ולאביי כל מאי דתני במתנייתא אסורו׳ סגי להו ביטול אפי׳ אליבא דשמואל דבכל שתי חצרות זו לפנים מזו מודה שמואל דמבטלא ומהני לה ביטול כל היכא דערובה וא״כ לפי שטתו יכולנו לפרש בכאן עד כאן לא קאמר רבי עקיבא אלא בשתי חצרות זו דאסרן אהדדי הן ע״י דריסת רגל הן ע״י הרגל העירוב אבל שתי חצרות זו לפנים מזו דלא ערבו ולא אסרן אהדדי כלל לא וכן פי׳ בתוספות ומיהו עדיין אפשר לומר דאפילו לפי שטתו של אביי נפרש כמו שפרש״י ז״ל דאע״ג דלאביי הכי נמי דלשמואל מבטלא פנימית לחיצונה כיון דהשתא דר׳ עקיבא ורבנן שקלי׳ וטרי׳ ופלוגתייהו אינו אלא בביטול חיצונה לפנימית שאוסרן ע״י הרגל עירוב נקטי׳ מאי דאמר ר״ע בהא כנ״ל.

ורבי יוחנן אמר אנא דאמרי פרש״י ז״ל מי אוסרה חצר על חברתה בפתח שביניהן בלא עירוב דאי אמרת להוי עוות עכ״ל ולפי פשוטו כן מוכיח לשון הש״ס כפירושו ומיהו קשה דמשמע מהכא דלא אמרי׳ מבטלין מחצר לחצר אלא בשתי חצרות זו בצד זו ופתח אח׳ ביניהן ולא ערבו אבל לא בשתי חצרות זו לפנים מזו דאסרן אהדדי וזה אינו אפילו לשטתו של רבא שלא מצינו שחלק הוא לרבי יוחנן בזה וכ״ש לאביי דאמר דאפילו לשמואל מבטלין שתי חצרות זו לפנים מזו והכא ה״פ אבל הכא מי אסרה עליה שיהא האיסור בא מחמת הביטול דאלו במשנתינו אם אתה אומר שאין מבטלין אינה אוסרת על הפנימית דפנימית אחדא דשא ומשתמשא ואמר לה לתקוני שדרתיך עמי ולא לעוותי וכסברא דרבנן אלא שר״ע קאמר דכיון דערובה מרגילה ואפשר בביטול תיבטל נמצא שהעובדי כוכבים ומזלות איסורה על הפנימית הוא מפני שאתה מצריכה ביטול אבל בעלמא אין הביטול גורם האיסור דאלו בשתי חצרות זו לפנים מזו והרי הפנימית מדינא אוסרת על החיצונה מפני דריסת סרגל ואם לא תבטל כ״ש שתהא החיצונה אסורה ובשתי חצרות זו בצד זו אס ערבו הרי הן מוסרות זו על זו מן הדין אם שכח אחד מהם ולא עירב ואם לא ערבו בין שתבטל ובין שלא תבטל אינם אוסרות זו על זו וזה ברור וכן פיר׳ בתוספות ואף פרש״י ז״ל יש להלום לשטה זו ולאו דוקא נקט חצרות שפתח אחד ביניהן אלא חדא מינייהו נקט והיינו דאמר מר״ן ז״ל דהכא ליכא למומר דאי אמרת תבטל להוי עוות וזה עולה למה שפירשנו. פרש״י ז״ל וכן בתוספו׳ אמר רב יוסף תני ר׳ אם היו ג׳ אוסרין זה על זה. ופי׳ הוא ז״ל אם היו ג׳ בשתי החצרות אוסרין הפנימיי׳ על החיצונה ולא מבעיא בשהשנים בפנימי׳ שאוסרין זה על זה וה״ל רגל האוסרת במקומה שאוסרת שלא במקומה אלא אפילו אחד בפנימית ושתים בחיצונה שהפנימי מותר במקומה אפ״ה אוסר על החיצונ׳ ואפילו להאי תנא דס״ל דרגל המותר׳ אינה אוסרת מ״ט גזירה שנים בחיצונה אטו שנים בפנימית. ושמואל א״א ולא גזרי׳. ולעולם מותרין עד שיהו שנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה א״ר אלעא עובדי כוכבי׳ ומזלות הרי הוא כרבים כלומר שאם היה עובדי כוכבי׳ ומזלות דר בפנימית אפי׳ יחיד ושני ישראלים בחיצונה הרי הוא אוסר עליהם כדי שישכרו ממנו דחשבינן ליה כאלו דר עמה בחיצונ׳ כיון שדריסת רגלו עליהם. אבל כשאין שני ישראלי׳ בחיצונה אינו אוסר עליה׳ דקי״ל כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר דבעי׳ שני ישראלי׳ אוסרין זה על זה. והא דר׳ אלעא בשטת שמואל היא דאמר דישראל א׳ בפנימית ושנים בחיצונה אינו אוסר עובדי כוכבי׳ ומזלות יחיד אוסר כדי שלא ידור עמו וילמדנו ממעשיו. דאילו לרב יוסף מאי אירי׳ עובדי כוכבי׳ ומזלות בפנימי׳ אפי׳ ישראל נמי כיון שיש שנים בחיצונה וכיון דכן שמעי׳ מינה דהלכת׳ כשמואל זו היא שטתו של רש״י ז״ל ורבותינו בעלי התוספו׳ ז״ל. ויש שסוברין לדקדק מכאן דלית׳ לההוא עובדא דאמרי׳ בפרקין גבי ישראל עובדי כוכבי׳ ומזלות בפנימית ואחר בחיצונ׳ ובעיא דישראל ועובדי כוכבי׳ ומזלות בחיצונה דישראל בפנימית ואסרו התם ר׳ חייא דהא הכא אין העובדי כוכבי׳ ומזלות אוסר אלא בשיש שני ישראלים אוסרין זה על זה וי״ל שזו אינה ראיה כלל דלעול׳ אימא לך דה״ה להנהו דהתם כיון דאיכא טעמא דדייר התם ישראל עם העובדי כוכבים ומזלות משום דעובדי כוכבי׳ ומזלות מרתת דאוסרין זה על זה לאו דוקא והא דנקטה הכא ר׳ אלעא בשיש שני ישראלים בחיצונה משום דרבותא דההיא דלעיל דשרי שמואל בישראל אחת בפנימית ושנים בחיצונה נקטה ולעולם לאשמעי׳ דכה״ג עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כרבים דאע״ג שאין ישראל דר עמו בחצר כאחת כדי שילמוד ממעשיו. אפ״ה אסור אבל לעולם אימא לך דה״ה בהנהו התם ויש ספרים שגורסין כאן אמר רב יוסף אס היו ג׳ אוסרין ויש שגורסין אם היו ג׳ אסורות כלומר אסורות החצרות ואף לפרש״י ז״ל יש לפרש כן ואסורות דקתני לאו דוקא אלא לומר שהחיצונ׳ אסורה ור״ח והר״ף ז״ל פי׳ בע״א כמו שהיו באלנות ואינו נכון.

מ״ש ישראל דלא וכו׳ פי׳ דאי ידע מאן דחזו להו לישראל אחד בפנימית אינו אוסר כיון דהוי רגל המותרת במקומה ניחא ואי לא ידע יאמר דעירוב עירוב כלהו עובדי כוכבי׳ ומזלות נמי כולי כלומר אי דידע הרואה שאין העובדי כוכבי׳ ומזלות ראוי לאסור כיון שאינו דר עמהם בתצר ולא ילמדו ממעשיו ידע ואי לא ידע אלא שהוא סבור שאף זו היה לו לאסור מ״מ הרי הוא אומר מגר אגריה מיניה ופרקי׳ דסתם עובדי כוכבי׳ ומזלות דמגר מבעיא בעי ומפרסם הדבר. במאי קמפלגי כו׳ פרש״י ז״ל דדוקא בהאי שהוא בית עשוי לדיר׳ אבל בבית שער בעלמ׳ שאינו עשוי לדירה דכ״ע אינו אוסר ואע״פ שדרין שם וכדתניא לעיל בבית שער אכסדרה ומפרסת אינו אוסר וסתם בית שער דיחיד הוא מעתה הא דאמר רב יהודה אמר רב בפ׳ כיצד משתתפין חוץ מבי׳ שער דיחיד דאלמא בית שער דיחיד אינו אוסר אפי׳ כר׳ יוחנן היא ולאו משום דס״ל כשמואל דדעת רבים. הילכך אפי׳ תימא דכי פליג ר׳ יוחנן על רב ושמואל תרוייהו אין הלכ׳ כר׳ יוחנן כמו שסובר הראב״ד ז״ל הלכה כר׳ יוחנן דלא קאי רב עם שמואל וכ״ש לדעת הגאונים ז״ל שאומרי׳ דהלכה כר׳ יוחנן אפי׳ לגבי רב ושמואל תרוייהו:

אמר רב פי׳ והבתי׳ הם פתוחי׳ זה לזה ופתוחי׳ לחצרות והם לתשמיש החצרות ושתי חצרות אלו באו לערב ביחד ונתנו עירובן באמצעית וכלה פשוטה היא. בדיק להו רחבה לרבנן פי׳ הא מיירי בשערבה כל חצר לעצמה ויש לכל אחת זכות בבתים ההם שפתוחי׳ להו כל אחת מהן נותנה העירוב בבית הסמוך לחברת׳ ועוש׳ מן הבית הסמוך לה בית שער נמצא כל בית ובית מהם שזו עוש׳ אות׳ בית שער וזו עושה אותו בית שמניחין בה עירוב דבעי׳ דלא להוי בית שער ובודאי כל שאתה עושה אותו בית אסור לטלטל ולהכניס ולהוציא לשם שהרי לא ערבו אותו ואם אתה אומר לזה שהביא הסמוכ׳ לא נידונית כבית נמצא שערובו רחוק ממנו שהרי הבית האסו׳ מפסיק בינו ובין עירובו וא״א לו להביאו אצלו ודוק:

עשרה בתים זה לפנים מזה בחצר אחת והחיצון פתוח לחצר ויש בחצר דיורין אחרים מלבד אלו שהם צריכים לערב עמהם והרי כל אותם הבתים שהם זו לפנים מזו דריסת רגל על החיצון ונמצאת דריסת הפנימי על כלן. נחלקו בה שמואל ור׳ יוחנן שלדעת שמואל פנימי נותן עירובו ודיו והותרו כל החיצונים עם שאר הדיורין בנתינת עירוב של זה שהרי כלן נעשין בית שער לפנימי ואינן אוסרין על בני חצר וכמו שאמרו בפרק שתוף (פה:) הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ומעתה כשבאים שאר דיורי חצר לערב עם אלו פנימי זה נותן עירוב ודים. ור׳ יוחנן אמר אפי׳ חיצון ר״ל שאף החיצון צריך ליתן עירוב ולא חיצון ממש שהרי בית שער של רבים הוא אלא חיצון של פנימי ר״ל הסמוך לו שאינו בית שער אלא לפנימי לבד ובית שער של יחיד אינו בית שער הא כל שאר החיצונים פטורים שהרי הם בית שער של רבים זה של שנים וזה של שלשה וכן כלם:

ולענין הלכה גדולי המפרשים פסקו כשמואל ואעפ״י שאמרו שמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן בזו הלכה כשמואל ולא מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב שלא נאמר אלא במחלוקת התנאים אבל במחלוקת אמוראים לא. וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק שתוף אלא שטעם דבריהם ממה שאמר רב בפרק שתוף [שם] כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן עירובו לשם אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד. אלמא בית שער של יחיד אינו אוסר ונמצאו רב ושמואל כנגד ר׳ יוחנן והרי הוא יחיד במקום רבים ולא אמרו לדעתם רב ושמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן אלא בשחלק עליו אחד לבד. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שכתבו בשם גאונים שאף כשנחלקו עליו שניהם הלכה כר׳ יוחנן. ובתוספות פרשו שזו של פרק שתוף אף לדעת ר׳ יוחנן נאמר׳ ובית שער האמור שם הוא בית שער של חצר שאינו ראוי לדיר׳ כלל. וכמו שאמרו בפ׳ זה מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חברו אינו אוסר אבל זו שעשויה לדירה הואיל ואינה אלא בית שער של יחיד אוסרת ואם כן בזו אף חיצון ר״ל חיצון של פנימי אוסר וצריך ליתן עירוב עם שאר דיורי החצר אבל בית שער של חצר אינו אוסר ואינו צריך ליתן את העירוב:

שתי חצרות ושלשה בתים ביניהם ר״ל שתי חצרות בצד צפון של מבוי והרבה דיורין בתוכם ויש בין החצרות שלשה בתים מזו לזו בית אחד פתוח לחצר זה ובית אחד פתוח לחצר אחרת והאמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן והחצרות רוצות לערב זו עם זו ונמלכו להניח עירובן בבית אמצעי ובני חצר זה באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם באמצעי ובני חצר אחרת באים דרך הבית הפתוח לחצרם ומניחין עירובם גם כן באמצעי כל דיורי שלשה בתים אלו פטורים מליתן פת בעירוב השנים הסמוכים לחצרות מפני שנעשו בית שער כל אחד לחצר הפתוח לו שהם רבים ואמצעי מפני שהניחו שם את העירוב ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת. ולמדנו שאף בית שער ליום אחד נקרא בית שער שהרי לא עשאוה בית שער אלא לשבת ולתקון עירוביהם:

תוס' בד"ה ע"כ לא כו' וי"ל דהוה מפרש כר"י כו' אדמבטלת לי קאסרת עלי כו' עכ"ל [א] לאו ממש כר"י דאליביה בכל זו לפנים מזו אין מבטלין לרבנן כדקאמר סתם אדמבטלת לי קאסרת עלי אבל לאביי אליבא דשמואל בכל זו לפנים מזו מבטלין חוץ מהך דנתנו עירובן בפנימית והחיצונה לא עירבה דאין מבטלין מה"ט דקאמרי אדמבטלת קאסרת עלי בפשיעותך כו' ויש לדקדק דלפ"ז לאביי נמי הל"ל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין בזו לפנים מזו כמו לרבא דבכולן אין מבטלין חוץ מהך דאסרת בפשיעה ה"נ לאביי בהיפך בכולן מבטלין חוץ מהך דאסרת עלי בפשיעה וי"ל דמלתיה דאביי לעיל אליביה דר"ע הוא דבכולן מבטלין וכן מלתיה דרבא לעיל אליביה דר"ע דלרבנן בכולן אין מבטלין וה"ה דה"מ למיפלג לעיל אליבא דרבנן לאביי בכולן מבטלין חוץ מהך דאסרת עלי בפשיעה ולרבא בכולן אין מבטלין ומיהו ק"ק לפי זה בעיקר קושייתם דלק"מ דאימא אביי לעיל אליבא דר"ע אמר למלתיה אבל לרבנן בכולן אין מבטלין ובהא לא פליגי עליה דרבא אלא אליבא דר"ע פליגי לעיל ודו"ק: