מסכת עירובין דף ע״ד עמוד ב׳

אתא רב ענן לאחר מות שמואל:

שדיה הפיל הלחי:

נשדייה מן ישליכנו ממנו ומשום דלא הוה ביה אלא בית וחצר אסר עליה כרב:

וההוא חזנא הוה כו' וההוא מבואה להכי שרא ליה שמואל דחזנא הוה אכיל נהמא בביתיה שהיה לו במקום אחר:

ואתי ביית בבי כנישתא דהוה פתוח לההוא מבואה והשתא כי שדייה רב ענן לא הוה חזנא ביית בההוא בי כנישתא:

ואיבות בר איהי סבר דשמואל לאו משום חזנא שרייה דמקום פיתא גורם והא לא הוה אכיל בבי כנישתא:

ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם והוו להו שתי חצירות:

צידו אחד נכרי וצידו א' ישראל ומבוי ביניהם:

מבוי שצידו אחד נכרי פי' בתים וחצירות וצידו א' ישראל בית וחצר אין מערבין אותו דרך חלונות כו' ולבסוף מסיק משום דאסור לעשות יחיד במקום נכרי וקאמר אם יש בתי ישראל אצל ביתו של ישראל פתוחין לרשות הרבים ולא למבוי וחלונות ביניהן אין מערבין דרך חלונות זה עם זה להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה שפתוח למבוי משום דאסור לדור יחיד במקום נכרי שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו אלו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ויירא מן הכנעני שלא יהרגנו ויצא כך. פי' הקונט' וא"ת אפי' יערבו יחד איך יהו מותרין להשתמש במבוי הא אין כאן אלא חצר אחת של ישראל הפתוחה למבוי ולא מישתרי בלחי וקורה דחצירות של נכרי לא חשיבא דלא שמה דירה וי"ל דבצורת הפתח מיהו יכולין להתירו או בפס די או בב' פסין משהו מכאן ומשהו מכאן ועוד דלמאי דמסקינן דטעמא דרב משום דאסור לעשות יחיד במקום נכרי ס"ל שפיר דדירת נכרי שמה דירה לענין ליחשב בתים וחצירות פתוחים לתוכו אע"פ שאין צריך בתשמיש הנכרי להתיר בשבילו בלחי וקורה ואע"ג דנכרי אוסר עלייהו יכולין להשכיר או שמא אפי' שכירות אינו צריך לראב"י ואע"פ שיש בתים של ישראל פתוחין לתוך אותו בית כיון דלא עיילי למבוי אלא דרך אותו בית חשיבי כולהו יחיד במקום נכרי ועוד אור"י דאפי' היו הרבה בתים וכל אחד פתוח לחצר לגבי מבוי הוי כל בני חצר אחת יחידים במקום נכרי כמו בחצר שיש בה נכרי ובית אחד של ישראל דאינה אוסרת לראב"י אפי' יש הרבה ישראלים באותו בית כולהו חשיבי יחיד במקום נכרי והא דנקט חלונות פי' בקונט' לפי שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית ור"י פי' דדוקא חלונות נקט דאז אסור לערב שיש לחוש שיבטח זה הדר בחצר בשכניו המשתמשין עמו ויתייחד עם הכותי במבוי ויזיקנו הכותי אבל אם יש פתחים ביניהן מותר לערב דמרתת הכותי טובא ולא יזיקנו כיון שדרך פתחים יכולין לבא שם ומביא ר"י ראייה דדוקא נקט חלונות דהא משמע דבחלונות שבין בית לבית מיירי מדקאמר דרך פתחים למבוי דהיינו פתח הבית ופתח החצר דאי בחלונות מבתים לחצר איירי לא הוה ליה למימר דרך פתחים אלא דרך פתח למבוי דליכא אלא פתח החצר והשתא אי דרך פתחים נמי אסור. לערב אמאי נקט שפתוחים לבית טפי מפתוחים לחצר אלא ודאי חלונות דווקא כדפרישית ולכך. מיירי בפתוחים לבית טפי משום דבין בית ובית דרך לעשות חלונות כדפירש בקונט' אבל בפתוחים לחצר אין דרך לעשות חלונות אלא פתחים ובפתחים שרי לערב:

הוה אמינא טעמא דרב משום דאין מבוי כו' ולפי' זה אין להעמיד בחצר אחת נכרי וחצר אחת ישראל דא"כ אפי' מערבין דרך חלונות להחשב בתים פתוחים לחצר אין מבוי ניתר בלחי וקורה דאין כאן אלא חצר אחת של ישראל ועוד דמאי קאמר דדירת נכרי לא שמה דירה אפילו שמה דירה אין מבוי ניתר בלחי וקורה כיון דאין מערבין דרך חלונות וליכא בחצר ישראל אלא בית אחד אלא הוה מוקמינן לה במבוי שצידו אחד הרבה חצירות ובתים של נכרי וצידו אחד הרבה חצירות של ישראל ובכל חצר בית אחד אלא שפתוחים דרך חלונות בתים לכל בית שבחצר וקמ"ל דאין מבוי זה ניתר בלחי וקורה משום דדירת נכרי לא שמה דירה וע"י חלונות נמי אין מערבין אלא להחשיב בתים פתוחים לתוכו והא דנקט חלונות לאשמעינן דלא מיבעי אם יש פתחים בין כל בית ובית שנחשבים כבית אחד כדאמר רב לעיל וליכא שני בתים לחצר ולא מיבעיא נמי אם לא עירבו דרך חלונות שביניהם שאין כאן שני בתים לחצר כיון שאין היתר תשמיש לבית החיצון ולא שייך למבוי אלא אפילו עירבו דרך חלונות דהשתא שייכי כולהו בתים למבוי שיכולים להביא ע"י עירובן חפציהם למבוי ולא משוי להו עירוב נמי כחד כיון שאין פתוחים למבוי אלא ע"י חלונות ואפילו אם כשיש פתח בין בית לבית ראוי לחושבן אחד בלא עירוב כשאין פתח אלא חלון אין ראוי לחושבן א' אפילו עירבו מ"מ לא חשיבי בתים פתוחים לחצר כשפתוחים לבית עד שיהו שני בתים שניהם פתוחים לחצר ועי"ל דאם היו פתוחים בתים זה לזה דרך פתח ע"י עירוב הוו חשיבי שני בתים פתוחים לחצר דאע"פ דחיצונה אין עיקר יציאתה דרך בתים למבוי אלא מצד א' מ"מ ע"י פתחים ועירובן נחשבים להיות מן המבוי אבל כשאין כי אם חלונות אין נחשבים להיות מן המבוי ע"י עירוב ור"ת פירש מבוי שצידו א' נכרי וכו' גם לפי ההוה אמינא איירי בשאינו כי אם חצר אחת נכרי וחצר אחת ישראל כמו לפי המסקנא וע"י חלונות חשיבי שפיר שני בתים פתוחים לחצר ואין מערבין דרך חלונות משום דדירת נכרי לא שמיה דירה וליכא אלא חצר אחת של ישראל והא דנקט אין מערבין דרך חלונות ולא נקט אין מערבין סתם ואפי' יש הרבה בתים פתוחים לחצר אתא לאשמועינן דאי הוה מבוי שני צדיו ישראל כי האי גוונא שאין כי אם בית א' בחצר ובית א' פתוח לו דרך חלון בתים וחצירות קרינא ביה ואע"ג דלעיל גבי חצירות חשבינן פתוחות זו לזו כחד ולקמן [עירובין דף עה:] נמי אמר שמואל גבי עשרה בתים זה לפנים מזה דלעשירי הוו כולהו כבית שער ונותן הפנימי עירובו ודיו התם לפי שאין להם פתח אחר לרה"ר וכולם יוצאים דרך פתח אחד אבל הכא שיש להם פתח אחר לרה"ר אסרו החצר דחשיבי בתים וקשה לר"י על פירושו דמאי קאמר אי מהכא לא ידענא בתים וחצירות כמה אמאי לא ידענא כיון דאין מערבין דרך חלונות נקט לאשמועינן דאי הוה צידו שני נמי ישראל דאיכא ב' חצירות וב' בתים לחצר ע"י עירוב חלונות ניתר בלחי וקורה ולר"י אתי שפיר שפירש דמיירי דאיכא חצירות דנכרים וישראלים טובא ועי"ל דה"א טעמא דרב משום דאין מבוי ניתר בלחי וקורה כו' והוה מפרשינן דאיכא טובא חצירות ובתים דנכרים ודישראלים ואין כי אם חצר אחת של ישראל הפתוח למבוי זה והשאר אינן פתוחות למבוי זה וקאמר דע"י חלונות שיפתחו למבוי לא יועילו לחושבם פתוחות למבוי אלא בפתח גמור ובמהדורא קמא פר"ת בענין אחר מבוי שצידו אחד נכרי כו' שמבוי כולו חצירות של ישראל אלא בראש המבוי מצד אחד נכרי ופתוח לרה"ר ובצידו אחד ישראל כמו כן פתוח לרה"ר (כזה) וקאמר דאין מערבין שכניו של ישראל היושבים בראש המבוי עמו דרך חלונות שביניהם כדי שיוכל ע"י עירוב להוציא כליו למבוי דאסור לעשות יחיד במקום נכרי שהוא יחיד עמו ברה"ר וכשלא יערבו עמו (נכרי) יסתום פתחו לצד רה"ר ויעשה פתחו לצד מבוי וצדו אחד נקט לרבותא דאע"פ שרוחב המבוי מפסיק ביניהם וכ"ש אם שניהם בצד א' זה אצל זה ה"א טעמא דרב כו' והוה מפרשי הכי שצדו א' נכרי שכל חצירות שבמבוי מצד אחד נכרים ומצד אחד ישראלים ויש בין כל חצירות של ישראל חלונות פתוחות מזו לזו וקאמר דאין מערבין יחד דרך חלונות כדי להכניס ולהוציא מחצרותיהן דרך פתח למבוי דאותו עירוב לא מיבעיא דאינו מתיר להן אלא גם המבוי עצמו שהיה מותר לטלטל בו אם לא עירבו השתא שעירבו אין מטלטלין בו אלא בד' לפי שע"י עירוב נעשו כל החצירות אחת ואין כאן ב' חצירות למבוי דדירת נכרי לא שמיה דירה אבל בלא עירוב חשיבי ב' חצירות אע"ג דפתוחות זו לזו ודלא כפ"ה דלעיל ואין פירוש זה כשיטה שפי' לעיל גבי מילתיה דרב ופירוש דלעיל פירש במהדורא בתרא:

אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד נכרי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי פי' רב לטעמיה דלא הוה תני במתני' פתוחות זו לזו לפי שאם הם פתוחות כיון דמערבי הוו כלהו כחד ישראל ולגבי נכרי שרי לטלטולי מיהו אסר רב משום דקסבר אסור ליעשות יחיד במקום נכרי משום [הכי] קאמר רב (כי) [דכי] האי גוונא אסר במקום נכרי אפי' בחצר.

ואיבות בר איהו סבר מקום פיתא גורם כלומר: וחזנא כמאן דליתיה דמי ולא מעלה ולא מוריד.

ושמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם כלומר: ורב ענן סבר דשמואל כי שרי משום חזנא דמצטרף הוא דשרי. ואע"ג דהוה כריך ריפתא אבראי כיון דגני בבי כנישתא, דשמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם. ואיכא למידק האי עובדא היכי הות דהוה ס"ד דלא קבלה מיניה שמואל אלא בממריה קאי דאמר אפילו בית אחד וחצר אחד, דכיון דהוה ס"ד דמקום פיתא גורם וחזנא לא מעלה ולא מוריד: א"כ אין כאן אלא חצר אחת בלבד ובית ליכא, ושמואל בית אחד וחצר אחת מיהא בעי. ואף ע"ג דאיכא בית בבי כנישתא דחזיא לדירה, דירה בלא בעלים לא שמיה דירה ואינה אלא כחורבה. ותדע לך דאי לא מאי שנא כי אכיל חזנא פיתא התם או דלא אכיל ואי גאני או לא גאני, הא כולה מילתא בדאיכא בתים וחצרות פתוחות למבוי תליא בין איכא דיורין בין ליכא דיורין, אלא ודאי כדאמרן דבתים דאיכא בהו דיורין בעינן. והיינו נמי דמיקל ר' יוחנן דסגי ליה בחורבה מאי דלא מיקל אפילו שמואל ואף ע"ג דחורבה הראויה לדירה בעי ר' יוחנן כדאיתא לעיל. ועל כרחין הכא בדאיכא בבי כנישתא בית אחד מלבד ביתא דחזנא, ומשום הכי הוה ס"ד מעיקרא דשמואל משום ההוא ביתא הוה שרי ליה, דבחצר דאבות בר איהי איכא תרי בתי והוה ליה חצר אחד דאבות בר איהי ובית אחד בבי כנישתא בר מההיא דחזנא ומתכשר ליה מבוי בהכין. ודחינן דלא היא דמעיקרא לא שרי שמואל אלא משום חזנא דהוה גאני התם, והוה ליה מבוי שפתוחות לתוכו שתי חצרות ושני בתים לכל חצר וחצר כדעתיה קדמאה דאמר אנו אין לנו אלא כלשון משנתינו. כנ"ל. וזו ראיה גדולה לדברי רש"י שפירש בשני בתים לכל חצר וחצר קאמר. ולענין פסק הלכה הרב אלפאסי ז"ל וכן רובן של פוסקין פסקו הלכה כרב דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, משום דשמואל קאי כוותיה במסקנא. ועוד דרב נחמן אמר בפרק קמא דמכלתין (ה, א) נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יתר על רחבו ועוד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ואע"ג דר' יוחנן פליג עלייהו, כיון דרב נחמן דהוא בתרא קאי כרב ושמואל הכין הלכתא. ורבנו חננאל (לעיל ע"א) פסק כר' יוחנן. והראשון נראה לי עיקר. ואע"ג דר' יוחנן מיקל טפי וקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, שאני הכא דרב נחמן דהוא בתרא פסיק הכין בהדיא, ומשמע מלישניה דהכין פשיט ליה מדקאמר נקטינן. ובשחצרות פתוחות זו לזו נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דהלכה תני לא פתוחות מפני שכתבה לההיא דרב בהלכותיו. והראב"ד ז"ל כתב דבהא לא קיי"ל כוותיה משום דרב לא תני, וכולי עלמא תני פתוחות זו לזו. ועוד הביא ראיה מסוגיין דלעיל דמוקמינן לה למתניתין בעירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי כר' מאיר, וההיא סוגיא כמאן דתני פתוחות אזלא, דכיון דפתוחות זו לזו כי קאמר עירבו חצרות ודאי חצרות זו עם זו קאמר, דאי כל חצר וחצר בפני עצמה, למה לי דתני פתוחות זו לזו, הא ודאי כר' מאיר אתיא דאילו לרבנן כיון דעירבו חצרות למה להו שיתוף. אבל לרב דלא תני פתוחות איכא לאוקומה כולה כרבנן, ומאי עירבו בחצרות חצרות בפני עצמן קאמר, ומשום הכי מותרין בחצרות ואסורין במבוי. וכיון דסוגיין דלעיל כמאן דתני פתוחות והיא אליבא דגמרא, היכי שביק סיפא דגמרא ונקטינן דעת היחיד. אלו דברי הרב ז"ל ונראין דבריו. אלא שהראיה שהביא מן הסוגיא שלמעלה אינה ראיה בעיני, דעירבו בחצרות ודאי לא משמע כל אחת לעצמה, אלא שיערבו כולן כאחת, ומש"ה לא מיתוקמא להו מתני' כרבנן. ומיהו לא בפתוחות זו לזו אלא כשעירבו דרך חלונות וכמו שכתבנו למעלה (עג, ב ד"ה אלא), ואי נמי דרך סולמות, וכדקיימא לן בפרק מי שהוציאוהו ובפרק חלון (עירובין עו, א) דחלון תורת פתח עליו להקל ולא להחמיר.

מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. ואסיקנא דטעמא דמילתא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי, ולפיכך אסרו שלא יהא ישראל שאחרי ביתו מערבו עמו דרך חלונות להשתמש דרך פתחים למבוי והוא הדין לחצר. וכיון דאסיקנא דטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי, דוקא בשצד אחד ישראל יחידי, הא אילו היה שם שני ישראלים וגוי במבוי או בחצר יש לומר שלא אסר רב על השלישי להתערב עמהם דרך חלון ולהשתמש דרך הפתח לחצר ולמבוי, לפי שהוא רחוק מן היחוד אם יצא האחד וישארו השנים ויתירא מהם לעולם. כן כתב הראב"ד ז"ל. ואינו מבין שאם אילו שני ישראלים הדרים במבוי או בחצר עם הגוי דרים בשני בתים הרי אלו אוסרין זה על זה, ואפילו הם בעצמן אסורין במבוי ואפילו על ידי עירוב דאין עירוב מועיל במקום גוים, ואי בששכרו מגוים אפילו ביחיד נמי. ושמא אפילו בשדרין שניהם בבית אחד קאמר רבנו ז"ל, דהשתא הוי כיחיד לגבי היתר המבוי דכל שאין אוסרין זה על זה לא גזרו. וג"ז אינו נכון דא"כ צדו אחד ישראל דקאמר רב בישראל שדר יחידי בלא אשה ובנים קאמר והוה ליה לפרושי. ועוד דכל שהם דרים בבית אחד לא שכיח דדאיר קרינן ליה ולא אמרינן דאין מתיראין דאם יצא האחד ישארו עוד אחרים עמו. והשתא נמי דאסיקנא דמשום האי טעמא הוא לא שמעינן מינה דדירת גוי לא שמיה דירה לגבי האי, אלא שמיה דירה להתיר את המבוי בלחי וקורה על ידי חצרו, דמ"מ המבוי חשוב כיון דאיכא בתים וחצרות פתוחות לתוכו ודיורין דרין בהן.

והא ד אמר רב יוסף היינו דשמעית מר' טבלא דאמר גוי גוי ולא ידענא מאי היא. פירש: ועכשיו ידענא דהיינו אחד מבוי ואחד חצר, וטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי. אבל ר"ח ז"ל פירש גוי גוי אחד דירת גוי לא שמה דירה, ועוד דאסור לעשות יחיד במקום גוי. והראשון נראה עיקר, וכן דעת רבותנו הצרפתים ז"ל.

הא דנקט חלונות פירש רש״י ז״ל: דהוא הדין דרך פתחים אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית. אבל בתוספות פירשו: דדוקא נקט דרך חלונות שאז אסור לעשות יחיד במקום גוי, לפי שכיון שאין חברו רגיל להשתמש עמו אז בוטח הגוי שלא ידע ישראל חברו ואז איכא חשש היזק, והלכך אסרו לערב עמו כדי שלא יהא ישראל זה בוטח בשכנו שעירב עמו ויצא לו מן המבוי או מן החצר. אבל כשיש פתחים פתוחים בינו ובין חבירו מותר, דאז אין נזק הגוי מצוי דגוי מירתת. וכדברי התוספות נראה לי, דאילו לפי דברי רש״י ז״ל אפילו שתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ישראל וגוי דרין באחת מהן וישראל בשניה אין מערבין, דאע״ג דדירת גוי אינה אלא כדיר של בהמה כל שאין שני ישראלים אוסרים זה על זה, הכא אסרו משום דאסור לעשות יחיד במקום גוי. וקשיא לי דהא משמע בריש פירקין (עירובין סה, ב) גבי ההיא דרב ור' חייא דשתי חצרות זו לפנים מזו וישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דעירוב מועיל במקום גוי בשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דאמרינן במסקנא הכא במאי עסקינן בשעירבו וטעמא דאיכא גוי דאסר הא ליכא גוי לא אסר. ואם איתא דאפילו בפתוחות לרשות הרבים גוי מעכב מלערב, אמאי נקט שתי חצרות זו לפנים מזו ולאשמעינן דאפילו לר' אליעזר דאמר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה כיון דאיכא שני ישראלים אוסרין זה על זה כר' עקיבא גוי אוסר עליהם מלערב, והא אפילו בפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים דלא אסרי כלל אהדדי אפילו הכי גוי מעכב עליהן מלערב. וכי תימא אין הכי נמי ואלא מעשה שהיה כך היה, וכדבעינן למדחי התם באוקימתא קמייתא. הא ליתא, דלאוקימתא בתרייתא גוי דנקט דוקא, דאי לא תימא הכי כי אקשינן למה לי גוי אפילו שני ישראלים נמי, לימא מעשה שהיה כך היה כדאמרינן לאידך אוקימתא. אלא ודאי גוי דנקט דוקא ולאשמעינן דכיון דאוסרין זה על זה כר' עקיבא אין עירוב מועיל להן בלא שכירות, [אבל] בפתוחות לרשות הרבים דאין אוסרין מערבין. אבל לדברי רבותנו בעלי התוספות ז״ל ניחא לי דלא אמרו כאן אסור לעשות יחיד במקום גוי אלא דוקא דרך חלונות הא דרך פתחים שרי.

אלמא לא קבלה מיניה פי׳ דהא ודאי כיון דשריי׳ רב ענן לא היו בו בתי׳ וחצרו׳ ואפ״ה שריה שמואל כל ימיו ופרקי׳ לעולם קבלה מיני׳ והת׳ חזנא כו׳ פי׳ וכשמת שמואל נסתלק חזנא מהת׳ אבוה בר איהי סבר מקום פתא גורם פי׳ וההיא חזנא לא הוה מעלה ולא מוריד כלו׳ ושמואל לטעמי׳ דאמר מקו׳ לינה גור׳ כלומר דרב ענן סבר דשמואל כי שרא היינו משום חזנא דהוה מצטרף דשמואל לטעמיה דאמר מקום לינה גורם ואפשר דרב ענן לית ליה דשמואל אלא שבימיו לא רצה או לא היה יכול לסתר דבריו ויש ללמוד מן המעשה הזה דלרב דבעי בתים וחצרות שני בתים בכל חצר הוא צריך דהכי הכא למאי דסבי׳ לן מעיקרא דלא קבלה מיניה לא הוה סליק אדעתין דיור׳ דחזנא כלל ובלאו דידיה הוה בההיא מבואה בית וחצר בסברא דשמואל ואם כן על כרחין בהאי בי כנישתא בית דירה אחד היה בו שאל״כ חצר יש כאן דאבוה בר איהי אבל בית אין כאן. ואי משום דאיכא בית בבי כנשתא דחזיא לדירה דירה בלא בעלים לאו שמה דירה ואינה אלא כחורבה דאי לא מ״ש אי נייח התם חזנא או לא ואם הוא מקום פיתא או מקום לינה אלא ודאי דבתים דאית בהו דיורין בעי׳ הילכך הכא מלבד ביתא דחזנ׳ הוה בית דירה א׳ בבי כנישתא. וקס״ד דלית ביה בית דירה אחרינ׳ ושמואל לטעמיה דאמר דסגי לן בבית א׳ וחצר אחת והכא הא איכ׳ חצר אחת דאבוה בר איהי וזה הבית של בי כנישת׳ ודחי׳ דלא היא דמעיקרא לא שרי שמואל אלא משום חזנא דהוה נייח התם דסבר מקום לינה גורם והוה בבי כנישתא שני בתים ואשתכ׳ דאיכא שתי חצרות ושני בתים וכל אחת ואחת ובחצר דאבוה בר איהי הוו שני בתים דכיון דקפדינן בהאי חצר דבי כנישתא דלהוו שני בתי׳ ודאי ה״ה באידך וכן הביא ראיה מכאן מורי הרשב״א שיחיה שפי׳ שני בתים בכל אחת מן החצרות והסכימו רוב הפוסקי׳ ז״ל דהלכתא כרב בעי בתים וחצרות ואע״ג דר׳ יוחנן פלוג עליה והכא מ״ד דהלכ׳ כדברי המקל בערוב ואפילו בדברי האמוראין שאני הכא דרב נחמן דהוה בתרא פסיק הכי בהדיא בפ״ק דאמר נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתותין לתוכו וכן דאמ׳ נקטינן אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים ותצרות פתוחים לתוכו וכיון דאמר נקטינן משמע דהכין פשיטא להו אבל ר״ת ז״ל פסק כר׳ יוחנן ואינו נכון ולענין מאי דלא תנא רב פתוחות זו לזו וס״ל דפתוחו׳ זו לזו כחצר א׳ חשיבי דעת רבותי ז״ל דהא קיימא לן כוותיה דהא כ״ע תנו פתוחות והכין פסקו׳ במשניות וכן פסק הראב״ד ז״ל אלא שהראיה שלו צריכה תלמוד דוק ותשכח.

מבוי שצדו אחד עובדי כוכבים ומזלות וצדו א׳ ישראל פרש״י ז״ל כי מן הצד הא׳ יש חצר של עובדי כוכבים ומזלות ומן הצד האחר דרום שני ישראלים חצרו של א׳ מהם פתוח למבוי וחצרו של שני אינו פתוח למבוי אלא שיש חלון בין שתי החצרות האלו אין מערבין אותו דרך חלונות להתיר דרך פתחים למבוי כלומר שאסורין לערב בויניהם דרך חלונות כדי להוציא מן החצר שאינו פתוח למבוי כלים שבו לחצר הפתוח למבוי ושישתתפו בזה את המבוי להוציא אותם כלי׳ למבוי דרך הפתחים ולקמן מפ׳ טעמא והא דקאמר שאין מערבין אותו דרך חלונות פרש״י ז״ל דה״ה דרך פתחים שבין חצר לחצר אלא דארחא דמילתא נקט לפי שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית. אבל ר״י ז״ל פי׳ דדוקא נקט חלונות וכדבעי׳ לפרושי בסמוך בס״ד. וא״ת והיאך יוכלו להוצי׳ כלים מן החצר למבוי שהרי העובדי כוכבים ומזלות אוסר עליהם י״ל כגון ששוכרין ממנו א״נ דהכא כר׳ אליעזר בן יעקב דבעי שני ישראלים אוסרין זה על זה כיון שאין לאחד מהם דריסת רגל בחצר א׳ טעמיה דרבה כו׳ פי׳ והכא (אינו) אלא חצר אחת דחצרו של עובדי כוכבים ומזלות אינו עולה למנין דדירת עובדי כוכבים ומזלות לא שמה דירה וק״ל אי משום הא אמאי נקטה בכה״ג לימ׳ בהדי׳ מבוי שאין בו אלא חצר אחת של ישראל וחצר אחת של עובדי כוכבים ומזלות אין מערבין אותו תירצו בתוספות דמילתא אגב אורחיה אשמעינן דאלו היתה מצר של ישראל במקום חצרו של עובדי כוכבים ומזלות שהיו מערבין אותו ואף על פי שאין בחצרו של זה הישראל האחר אלא בית אחד היו מערבין הוא ושכנו דרך חלונות ויצטרף לעירוב ההוא לעשות שני בתים לחצר הזאת ויוכלו לערב עמו את המבוי להתירו דרך פתחים ולהכי נקט דהשתא שהחצר האחת עובדי כוכבים ומזלות ודירתו אינה דירה אין יכולין לערב אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי כמו שהיו עושין אלו היה ישראל במקום עובדי כוכבים ומזלות והשתא דאתי׳ להכי מתיישב הלשון שאמרו להתירו דרך פתחים ואלו בכאן אין למבוי אלא פתח א׳ ואמאי נקט פתחים אלא ודאי ה״ק שאינו ניתר ע״י הפתחי׳ שיש לישראל לעובדי כוכבים ומזלות למבוי כמו שהיה ניתר דרך אותם פתחים אלו היה הישראל במקומו ע״י צירוף הישראל השלישי שיצטרף אלינו דרך עירוב (חצרות) חלונות מעתה לרבותא נקט חלונות דלא מבעיא אם היה פתח בין ישראל לחבירו שהוא מצטרף לדון שיש בתים לחצר אלא אפי׳ בשערבו דרך חלונו׳ חשבי׳ ליה כאלו היה פתוח לחצר כיון דמאני דידיה שכיחי בחצר ע״י העירוב. גרש״י ז״ל ואי מהכא ה״א בתים לא ידענא כמה פי׳ דמהאי עובדא שפיר שמעי׳ דסגי בשתי חצרו׳ מדנקט צדו אחד עובדי כוכבים ומזלות הא תרוייהו ישראל שרי. אבל אכתי לא ידענא כמה בתים יש לכל חצר קמ״ל אידך מימרא דאמר בתים וחצרו׳ סתם בתים שתים וסתם חצרות שתים:

זה שכתבנו במבוי שהוא צריך שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו פירושו בחצרות שיש בהן דיורין אבל בית הכנסת אם אין שם דירה אינו כלום לענין זה. ולא סוף דבר בדיור לינה אלא בדיור אכילה שכבר ביארנו מקום פתא גורם:

מבוי שצדו אחד ישראל וצדו אחד עכו״ם כגון שיש לו לישראל זה חצר פתוחה למבוי ויש בה דירות חלוקות ויש בתים אחרים של ישראל סמוכים לו מאחורי ביתו שאין פתוחות למבוי זה אלא למבוי אחר או לרשות הרבים אבל חלונות פתוחים ביניהם ובאו לערב דרך החלונות להוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי זה ויש במבוי זה חצר אחרת בצד השני או חצרות לעכו״ם והרי נמצא שמבוי זה יש בו שני חצרות ושני בתים בכל חצר אלא שאחד לעכו״ם ואחד לישראל ואם דירת עכו״ם אינה דירה אין כאן אלא חצר אחת אלא ששמה דירה לענין זה לקולא והרי המבוי מבוי הראוי להכשירו בלחי וקורה ואינו צריך שתוף ולא שכירות שהרי אין העכו״ם אוסרים את המבוי עד שיהו שם שני ישראלים ואעפ״י שהיו בחצר של ישראל חלוק דירות כמו שבארנו מכל מקום חצר אחת לגבי מבוי יחיד הוא נקרא ועם כל זה ישראל זה שעירב עמו דרך חלונות אין עירובו כלום ואסור לו להוציא כליו למבוי מפני שאם נאמר כן נמצא שזה העירוב גורם לישראל זה שלא להתירא מן העכו״ם מפני שהוא נשען על צוות אותם המערבים והרי הם גורמים שיהא ישראל זה דר עם העכו״ם שהרי אין העכו״ם אוסרו הואיל ואין שני הישראלים במבוי אחד ונמצא צוות זה גורם לו לדור יחידי עם העכו״ם. וזהו ענין אסור ליעשות יחיד כלומר אסור להשתדל שיהא לו צוות מחצר שבמבוי אחר כדי לסמוך עליו ולדור יחיד עם העכו״ם שלא יאסור עליו וכן הדין בישראל ועכו״ם השרויים בחצר אחת וישראלים אחרים שכנים לו מאחורי ביתו וכמו שאמרו כאן בפי׳ אפי׳ בחצר. ומכל מקום אם היו פתחים בין הישראלים יש אומרי׳ שמותר שהרי מכל מקום אף בלא עירוב אין זה יחיד אצל העכו״ם שמאחר שהפתחים ביניהם רגילים הם זה עם זה. ואף העכו״ם מתירא מלהזיקו אעפ״י שאין העכו״ם אוסר עליהם הואיל ואינם שנים במבוי אחד מכל מקום אין העירוב גורם לו כלום שכל שיש ביניהם פתחים אף בלא עירוב הוא נשען על צוות שלו ולא אמרוה אלא בחלונות שאין תשמישן נוח כל כך ואין העכו״ם מתירא מלהזיקו או מללמדו מעשיו ונמצא הוא מתירא מן העכו״ם עד שהוא נשען על צוות הבא אחר העירוב והרי העירוב גורם עמידתו לשם בהבטחה. ומכל מקום גדולי הרבנים פירשוה אף בפתחים ולא תפשוה בחלונות אלא בהווה שאין דרך לעשות פתחים מבית לבית. וגדולי המחברים נראה שתפשו בביאור שמועה זו שיטה אחרת ונוסח דבריהם חצר שישראל ועכו״ם שרויים בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועירבו דרך חלונות אעפ״י שהם מותרים להכניס מבית לבית דרך פתחים מפני העכו״ם עד שישכיר שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום עכו״ם. נראה שהם פרשוה בשיש לשני הישראלים פתחים מבתיהם למבוי ולא אסרו כאן אלא לערב להוציא מבתיהם דרך המבוי לבתים. ואם כן עיקר השמועה מטעם שאין עירוב במקום עכו״ם עד שישכיר. ומכל מקום אין לשון אסור לעשות יחיד וכו׳ נופל בו יפה והיה לו לומר אין נעשין יחיד במקום עכו״ם או אין עירוב במקום עכו״ם ועוד מהו ששאלו מי אמ׳ רב אפי׳ בחצר ומה בין זה לזה והרי הואיל ואין עירוב במקום עכו״ם הרי יש בחצר שני ישראלים שאוסרין זה על זה אלא שהדברים נראין כפירוש שכתבנו.

וקצת גאונים פרשו שמועה זו שבחצרות הרבה של ישראל בצד אחד של מבוי ובאים לערב דרך חלונות כדי לעשות בתיהם אחד עד שיהו כיחיד במקום עכו״ם להתיר טלטולם למבוי ולא יצטרכו לשכור ממנו ואמר שאעפ״י כן אסור להוציא דרך פתחיהן למבוי עד שישכורו שאסור לרבים לעשות כיחיד במקום עכו״ם כדי שלא יצטרכו לשכור ממנו אלא ישכירו ושמא אין העכו״ם רוצה להשכיר ויסתלקו משכונתו:

גמ' לעולם כו' קיבלה כו' ואיבות בר איהי סבר מקום פיתא כו' כפרש"י וה"ה דהמ"ל דהשתא נמי חזנא הוה ביה ואיבות בר איהי סבר שפיר כשמואל דמקום לינה גרים ורב ענן שדייה משום דסבר כרב דמקום פיתא גרים דה"נ למאי דבעי למימר מעיקרא לא ס"ל רב ענן כשמואל אלא דתלמודא ידע דעובדא כך היה דלא היה חזנא שם השתא ואם כן ע"כ סבר היה איבות דשמואל ס"ל מקום פיתא גרים וק"ל:

תוס' בד"ה מבוי שצידו כו' ור"י פי' כו' דאז אסור לערב שיש לחוש שיבטח זה הדר כו' ויזיקנו הנכרי כו' עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי בזה וכי משום שלא יזיקנו נגעו בו דאסור לערב אלא משום שלא ילמוד ממעשיו הוא ובפתחים נמי דמרתת הנכרי טובא ולא יזיקנו אמאי שרי לערב מ"מ הא איכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו אבל דברי הרא"ש בשם פר"י נכונים בזה וכן מצאתי במרדכי ישן וז"ל ור"י פירש דוקא נקט חלונות משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל כו' וכי מערבי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפי' אם לא מערבין שכיח דדייר ולא מירתת כו' ושרי לערב כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר עכ"ל ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ה"א טעמא דרב כו' וע"י חלונות נמי אין מערבין אלא להחשיב בתים כו' עכ"ל וכדאמר אי מההיא ה"א דירת נכרי כו' ה"ה דהמ"ל דאי מההיא לא הוה ידעינן דאין מערבין דרך חלונות וק"ל:

בא"ד והא דנקט חלונות לאשמועינן דלא מבעיא אם יש פתחים כו' עכ"ל קצת קשה דהשתא נמי איכא למימר דנקט חלונות דבין בית לבית איירי מדקאמר פתחים כמ"ש ר"י לעיל ולכך מיירי כשפתוחים לבית טפי דדרך הוא לעשות חלונות ולאשמועינן דדוקא בפתוחים לבית אין מערבין דאין לחושבם כבתים אבל בפתוחים לחצר שרי דמחשב כבתים ואי הוה נקט פתחים ה"א דמיירי נמי בפתוחים לחצר ומשום דאסור לעשות יחיד במקום נכרי ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דלעיל גבי חצרות חשבינן פתוחות זו לזו כחד כו' עכ"ל יש לדקדק דמאי קושיא דהא לעיל במלתיה דרב כתבו התוס' דנהי דע"י פתחים חשובים כחד ע"י חלונות לא חשיבי כחד כמו סולם שאינו מחשיב אותם כחד וי"ל כיון דהכא ע"י חלונות לפי' ר"ת נחשב להיות מן המבוי אית לן למחשב נמי ע"י חלונות כחד ודו"ק:

בא"ד אבל הכא שיש להם פתח אחר לר"ה אסרי אחצר דחשיבי בתים עכ"ל הוא מגומגם לכאורה מאי אסרי אחצר שייך הכא אלא דחשיבי הכא בתים להתיר המבוי בלחי וקורה ויש לפרש דה"ק אבל הכא ר"ל כה"ג דמיירי הכא שיש להם פתח מצד אחר בההיא (ה"ה) [הי'] בתים זו לפנים מזו נמי לא הוו כולהו כבית שער ואותו שיש לו פתח מצד אחר אוסר אחצר וצריך נמי ליתן עירוב וק"ל:

בא"ד אי מהכא לא ידענא בתים וחצרות כמה אמאי לא ידענא כו' עכ"ל עיקר קושייתם מחצרות כמה דהוה ידענא שפיר אבל רש"י ל"ג כלל חצרות וק"ל:

בא"ד ועי"ל דה"א כו' וקאמר דע"י חלונות שיפתחו למבוי לא יועילו כו' אלא בפתח גמור עכ"ל ולפי זה ניחא דנקט חלונות דוקא ומיהו לשון פתחים אינו מיושב לפי' זה וק"ל: