דף ביאור
מסכת עירובין דף ע״ד עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת עירובין דף ע״ד עמוד א׳
מסכת עירובין דף ע״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 8 קטעים ממוספרים, כ־209 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בתים וחצירות פתוחות לתוכו בתים לחצירות שני בתים לכל חצר ושתי חצירות למבוי והנך כיון דכולן פתוחין זו לזו ומערבות יחד דרך פתחיהם חדא תשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי לערובי אי נמי בעי לערובי ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירות אחד לצידו זה ואחת לצידו אחר והמבוי ביניהן שאינן יכולות להתערב אלא על ידי מבוי:
בית אחד וחצר אחת בית בלא חצר וחצר שבית אחר פתוח לה:
אפילו חורבה מכאן וחצר מכאן דאין חצר בלא בית:
אפי' שביל של כרמים פתוח למבוי מכאן וחצר מכאן:
אחד גגות כו' כולן רשות אחת לטלטל כלים ששבתו בגג זה לגג חבירו ולא אמרי' כשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה וכלים ששבתו בחצר זו מוציאין לחברתה וכן לקרפף וכן לחצר ולקרפף מן הגגין הואיל וכולן רשות שאינה דירה היא ואין צריך לערב מחצר לחצר אלא בשביל כלים ששבתו בבית שבחצר זו להוציאם לחצר אחרת:
הלכה כר"ש שהחצירות מוציאין מזו לזו בלא עירוב:
והוא שלא עירבו בני החצירות כל אחת לעצמה ואסור להוציא מן הבתים לחצר דכיון דאין מצויין כלי הבית בחצר ליכא למיגזר אי מפקת כלים ששבתו בחצר לחברתה אתו לאפוקי נמי כלים ששבתו בבית שהוציאן מחצר זו לחצר אחרת:
דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר אחרת:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Eruvin 74a · Sefaria
תוספות
עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ומערבין יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי עירוב אי נמי בעו עירוב ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירות אחת לצידו אחד ואחת לצידו אחר והמבוי ביניהם שאינן יכולות להתערב אלא ע"י מבוי ע"כ לשון הקונט' וקשה לר"י דלא מסתבר למימר דפליג רב אברייתא דלעיל דהא קי"ל בהא כרב מדאמר רב נחמן בפ"ק (לעיל עירובין דף יב:) נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה וכו' ופי' ר"י דלא חשבינן בתים וחצירות דאב ובנו חדא כיון שאין הבתים פתוחים זה לזה ולא החצירות פתוחות זו לזו אלא למבוי דכי היכי דבעירבו ונשתתפו להיות מותרים להוציא מחצר לחצר דרך המבוי חשובות החצירות שתים ולא משוי להו שיתוף חדא חצר לענין בתים וחצירות פתוחים לתוכו כיון שאין פתוחין זו לזו אלא למבוי הכא נמי כי במה שהם של אב ובנו אין לחושבם אחת יותר מבשל נכרים ועירבו דטפי מעירוב לא מהני מה שהם של אב ובנו להחשב אחת ולהחשב המבוי כאילו אין בתים וחצירות פתוחין לתוכו ואם תאמר כיון דמשוי להו כחדא כשפתוחות זו לזו משמע דיכולין לערב יחד בלא מבוי אם כן היכי משכחת לה שעירבו בחצירות ומותרין לרבנן כאן וכאן ולר' מאיר אין מותרין אלא בחצירות ובכל החצירות מיהא מותרין וכשעירבו ונשתתפו מותרים כאן וכאן אע"פ שסתם מבוי דמשנה וברייתא משמע שהכשירו בלחי וקורה דלהכי לא תני פתוחות זו לזו דבעי לאוקומי במבוי הניתר בלחי וקורה הא כיון דבעירוב לחודיה סגי לרבנן בין בחצירות בין במבוי א"כ עירבו כל החצירות יחד ומאחר שרבי מאיר אוסרו למבוי ומתירן כולן מזו לזו שהרי אינו אוסרן אלא המבוי לבדו אם כן פתוחות כולן זו לזו והואיל וכן היאך מותר המבוי בלחי וקורה לרב שאוסר כשיכולין לערב דרך פתחיהן מזו לזו ואף על פי שלא עירבו וכל שכן כאן שעירבו כולן יחד דרך. פתחיהן עצמן בלא פתחיהן הפתוחות למבוי ויש לומר דמשכחת לרב כגון שעירבו חצירות זו לזו דרך סולמות דלא חשיבי בהכי פתוחות זו לזו דהא אמרינן בכיצד מעברין (לעיל עירובין דף נט:) דסולם תורת מחיצה עליו להקל אף בשעה שיש עליו תורת פתח להקל ועוד יש למצוא כגון שמערבין דרך חלונות הפתוחות מחצר לחצר בתוך עשרה כיון דהוי כוליה חלון למעלה מארבעה טפחים אין ראוי לאסור אפי' פתח שעשוי ליציאה וכניסה ואין פתח אחר לצאת שם אינו אוסר כיון שיש שם דקה ד' ואפילו אם נפשך לומר שכשהיה פתח והיה עושה לפניו דקה נראה שם הסילוק יותר מכאן לפי שהיה כאן פתח וביטלו אבל בחלון למעלה מד' לא חשיב גובהו ביטול פתח כיון שלא פתח מעולם ולא דמי לפתח המתבטל מ"מ כיון שחלון שמחצר לחצר אינו עשוי ליציאה וכניסה כמו פתח שישנו מזו לזו לא עדיף מסולם לחושבו אחת וגם אם לא יהיה החלון למעלה מד' אלא יהיה למעלה מג' דכיון דלא מידריס יש סברא לומר כן ועוד דאפי' פתח גמור כיון שאינו רגיל אינו אוסר כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין דף מט.) וכיון דתורת מחיצה עליו שלא לאסור גם לענין זה שבכאן בחלון שאין רגילות כניסה ויציאה דרך חלון כמו בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר (יש עליו) תורת מחיצה כמו בסולם שלא להחשיב החצירות אחת ע"י עירוב שמערבין יחד דרך חלונותיהם מזו לזו ולא דמו לפתחים שבין זו לזו דמשוו להו חדא אע"פ שאין בני כל חצר וחצר רגילין בהן כמו בפתחי המבוי כי מה שאין רגילין בהן כמו בפתחי המבוי זה לפי שרשויות החצירות חלוקות ואין עיקר תשמיש ודירה של כל חצר וחצר אלא לבני החצר עצמה ולא לבני האחרת ולהכי חשיב כרגיל לשוינהו חדא על ידי עירוב אבל חלון יהא עליו תורת מחיצה דלא לשוינהו חדא ע"י חלון כיון דלא חזי למיהוי רגיל כפתח הפתוח למבוי אפי' היו כל החצירות של אדם אחד:
ושמואל אמר אפי' בית וחצר פי' בקונטרס בית בלא חצר ובית וחצר למעלה פי' באופן אחר בפ"ק (לעיל עירובין דף יב:) גבי הא דאמר ר"נ נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה שאורכו יתר על רוחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו:
הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה תימה מאי קאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כי סבר כרב נמי דאמר והוא שלא עירבו אבל עירבו גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר מכל מקום הכא אין לו לגזור דהא בחצר שעירבו לעצמה לא אסרינן לה לאפוקי מאני דבתים לתוכה דילמא אתי לאפוקינהו לחצר אחרת ה"נ כשעירבו במבוי לא אסרי' לאפוקי מאני דבתים למבוי דילמא אתי לאפוקינהו לחורבה דהא לא אשכחן דגזר מקום המותר דילמא אתי לאפוקי אותם כלים עצמן משם למקום האסור ואור"י דהכי פי' דלרב כשגזר כשעירבו לאסור כלים ששבתו בחצר לאפוקינהו לחצר אחרת אע"פ שכל החצרות רשות אחת לר"ש לכלים ששבתו בתוכה אפי' הכי אסר רב כשעירבו דילמא אתי לאפוקי לחצר אחרת כלים ששבתו בתוך הבית ומצויין באותה חצר ה"נ כשעירבו במבוי היה אוסר כלים ששבתו במבוי לאפוקינהו לחורבה דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בתוך הבית לחורבה שהם מצויין במבוי וכיוון דאסור להוציא מן המבוי לחורבה אם כן אין לחורבה להתיר המבוי אבל רבי יוחנן דלא גזר הכי נמי לא היה אוסר להוציא כלים ששבתו במבוי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה ומש"ה מהני שפיר חורבה להתיר את המבוי:
Tosafot on Eruvin 74a · Sefaria
רבנו חננאל
ופרקינן אלא היינו טעמא דרב קסבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם הוו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והני כיון דפתוחות זו לזו נעשית כחצר אחת לפיכך לא הוה תני פתוחות זו לזו ושמואל אמר אפי' בית אחד ור' יוחנן אמר אפי' חורבה אם יש במבוי כיון שהיא ראויה לבית דירה ניתר בלחי וקורה אבל שביל של כרמים דלא חזי לדירה לא. וקיי"ל כר' יוחנן ואזדו לטעמייהו דתנן ר"ש אומ' אחד גגות ואחד חצירות [ואחד קרפיפות רשות אחת הן] לכלים ששבתו בתוכן כו'.
אמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.
ושמואל אמר הלכתא כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו וכן א"ר יוחנן מי לחשך. פי' מלשון לחש כלומר (איש) [מי] השמיעך הלכתא כר"ש בין עירבו בין לא עירבו ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ה"נ לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה:
Rabbeinu Chananel on Eruvin 74a · Sefaria
רשב"א
בתים וחצרות פתוחים לתוכו פירש רש"י ז"ל: שני חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. והכי איתא בירושלמי בהדיא כאן (ה"ח) ובפרק קמא דמכלתין (ה"א), דגרסינן התם רב נחמן בר יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחות משני בתים, והכי נמי משמע בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלא, א). אבל הראב"ד ז"ל פירש: שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואינו מחוור, ולקמן (בע"ב) גבי אבות בר איהי משמע לי לא כדברי הראב"ד ז"ל כמו שנכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה ושמואל).
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו' ואיכא למידק היכי אזיל לטעמיה, דהא אפילו הוה סבירא ליה לר' יוחנן בהדיא כרב דגזר התם בשעירבו, הכא ליכא למיגזר. דעד כאן לא גזרינן התם אלא להוציא לחצר אחרת כלים ששבתו בחצר זו, גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים [לחצר אבל לכולי עלמא לא אסרינן לאפוקי מאני דבתים] לחצר זו של עצמן [דילמא אתי לאפוקי] לחצר אחרת. והכא נמי אף על פי שנשתתפו במבוי ואיכא חורבה אסורה למאנין דבתי, אמאי אסרינן לאפוקי למבוי מאני דבתים וחצרות שנשתתפו בו משום גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים לחורבה. וי"ל דהכי קאמר דרב דאסר לעיולי מאני דמבוי לחורבה גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים, דינא הוא שלא תחשב חורבה זו מכלל המבוי להתירו. אבל לר' יוחנן דלא גזר ומצי לעיולי מאני דמבוי לחורבה ולא גזרינן, ראויה החורבה להצטרף ולהחשב מכלל המבוי. ומיהו לאו למימרא דכל מאן דלא גזר חשיבא לה חורבה להתיר את המבוי, דהא שמואל נמי אית ליה כר' יוחנן דלא גזר, ואפילו הכי בעי בית וחצר, ולמסקנא נמי בעי בתים וחצרות. אלא מאן דגזר א"א לחורבה להתיר כדאמרן, אבל למאן דלא גזר אפילו הכי אפשר שלא תצטרף משום דלא חשיבא חורבה להחשיב את המבוי לעשותו מבוי הראוי להתיר בלחי וקורה.
Rashba on Eruvin 74a · Sefaria
ריטב"א
הגרש״י ז״ל אפילו בית אחת וחצר אחת ור׳ יוחנן אפי׳ חורבה ה״ק אפי׳ חורבה אחת וחצר אחת וכי בעי׳ שביל של כרמים מהו בשיש שם עוד חצר אחת קאמרי׳ וזה פשוט. ר׳ יוחנן לטעמיה דתנן כו׳ עד ולא גזרי׳ כו׳ פי׳ דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בבתים דרך החצר שערבה לחצר אחרת כיון דמאני דבתים שכיחי בחצר ע״י ערוב שערבו:
הכא נמי לא גזרינן כו׳ פי׳ דרך מבוי פרש״י ז״ל דהא ודאי אף לר׳ יוחנן אסור להוציא מן החצר לחורבה שהרי החורבה לא נשתתפה במבוי מכיון שאינה אוסר׳ במבוי שאינו אוסר אלא בית דירה וכיון דכן אלו ס״ל לר׳ יוחנן כההי׳ דרב דגזר היכ׳ דערבו ה״ל למגזר הכל שלא לשתוף המבוי הוה שיש לו חורבה כדי שלא יבאו להוציא מאני דחצר לחורבה דרך המבוי שהוא משותף אלא ודאי כי היכי דלא גזר התם לא גזר הכא. והקשו עליו בתוס׳ דהא אפי׳ ס״ל לר׳ יוחנן כגזירה דרב דהתם לא ה״ל למיגזר הכא שלא להוציא מאני דבתים וחצרות למבוי דהא אפי׳ רב לא גזר התם שלא לערב הבתים עם החצר שלא להוציא מאני דבתים לחצר אלא דגזר בכל שערבו שלא להוציא מן החצר לחצר אבל מן הבתים לחצר לא גזר כלום שמא יבא להוציא מחצר לחצר. וא״כ מאי אזדא ר׳ יוחנן לטעמיה איכא הכא. לכך פר״י ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דכיון הכא דאפי׳ חורבה מותרת ומכשרת המבוי בלחי וקורה מכלל שאף היא בכלל השתוף ומותרת היא להכניס ולהוציא כלים דמבוי לחורבה ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שהובאו למבוי אל החורבה ואלו ס״ל הגזרה דרב דהתם ה״ל למיסר שלא להכניס מן המבוי לחורבה ומהאי גזרה דאמרן. וכי תימא אה״נ הא לא אפשר דכיון שהיא מתרת את המבוי בלחי וקורה על כרחין היא נתרת עליו אלא ודאי דלא גזרו היינו דאזדא לטעמיה דלא גזר התם בשערבו והא דאמרי׳ דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה לאו דוקא אלא כלומר מאני דבתים לחצר כן פי׳ בתוספות:
Ritva on Eruvin 74a · Sefaria
מאירי
גגות העיר וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו כלים ששבתו באחת מהן לחבירו הא מן הבית להם או מהם לבית לא. הא מזה לזה מטלטלין כר׳ שמעון שאמר כן בפרק גגות. ומכל מקום נחלקו בה רב ור׳ יוחנן שלדעת רב הלכה כר׳ שמעון בשלא עירבו בתים עם חצרות שאין כאן טלטול מבית לחצר אבל אם עירבו גזרה שמא יוציא כלים ששבתו בבית לחצרות וממנה למבוי ונמצאו כלים ששבתו בבית יוצאים למבוי ור׳ יוחנן אמ׳ הלכה כר׳ שמעון אף בעירבו ואין גוזרין בה והלכה כר׳ יוחנן אלא שקצת מן הראשונים פסקו בה כרב ואין נראה כן שהרי רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן ועוד שהרי שמואל קם ליה כר׳ יוחנן וכבר כתבנו מזה במסכת שבת פרק מילה:
Meiri on Eruvin 74a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בית א' וחצר אחת כו' וחצר שבית אחרת פתוחה לה עכ"ל אבל בפ"ק כתבו התוס' בשם פרש"י דהכא וחצר אחת עם הבתים דמשמע שני בתים וזהו שכתבו התוספות הכא לפ"ה דהכא ולמעלה פירשנו באופן אחר דהיינו בשם רש"י גופיה וביש ספרים הגיהו הכא בתוס' ולמעלה פי' דאין לפרש בענין אחר בפ"ק כו' ואין צורך וק"ל:
בד"ה ה"נ לא גזור כו' לאפוקי מאני דחצר לחורבה דרך כו' עכ"ל וכ"ה בכל הספרים שלפנינו ה"נ לא כו' לאפוקי מאני דחצר כו' אבל מדברי התוס' נראה דגרסי' הכא נמי לא גזור לאפוקי מאני דבתים לחורבה אבל מאני דחצר שרי כמו דשרי מאני דמבוי לחורבה דהא חצרות ומבואות כולן רשות א' הן ודו"ק:
תוס' בד"ה עד שיהו כו' ולא משוי להו עירוב חדא חצר כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל (וה"ה) [וכ"כ] בסוף דבריהם אין לחושבם אחד יותר מבשל נכרי ועירבו דטפי מעירוב כו' ודו"ק:
בא"ד כיון שאין פתוחין זו לזו אלא למבוי הכא נמי כו' כשפתוחות זו לזו משום דיכולין כו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דמשכחת לרב כו' זו לזו דרך סולמות כו' ועוד יש למצוא כגון שמערבין דרך חלונות כו' עכ"ל כל אריכות דבריהם דהכא ראוי היה לכותבם גם לעיל גבי כל שאין מכניסו כו' שהקשו שם כעין הקושיא דהכא וכן התירוץ שכתבו הכא דרך סולמות היה ראוי לתרץ גם קושייתם דלעיל ואפשר משום דאוקימתא דלעיל כל שאין מכניסו כו' לא קאי לא חשו להאריך בתירוצים ונטרו עד הכא להאריך בו לפי המסקנא דהכא ודו"ק:
בא"ד כמו בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר תורת מחיצה כמו כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 74a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' ואזדא ר"י לטעמיה עיין לקמן דף צב ע"א תוס' ד"ה איכא דאמרי:
רש"י ד"ה ה"נ לא גזור וכו' והרי רשות אחרת עיין לקמן דף פה ע"א תוס' ד"ה שני בתים:
Gilyon HaShas on Eruvin 74a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף ע״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־209 מילים ב־8 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 8 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״עַד שֶׁיְּהוּ בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ. וּשְׁמוּאֵל…״
- קטע 231 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אָמַר רַבִּי…״
- קטע 331 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: וְאַזְדָּא רַבִּי…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא…״
- קטע 538 מילים
נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ.…״
- קטע 637 מילים
נפתחת ב״יָתֵיב רַב בְּרוֹנָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר…״
- קטע 715 מילים
נפתחת ב״וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: אֵין לָנוּ בְּעֵירוּבִין…״
- קטע 822 מילים
נפתחת ב״קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת עירובין דף ע״ד עמוד א׳ · קטע 6 — “…בֵּי רַב: אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, אֲמַר…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת עירובין דף ע״ד עמוד א׳ · קטע 2 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ…”
לשון המקור
עַד שֶׁיְּהוּ בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ בַּיִת אֶחָד וְחָצֵר אַחַת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חוּרְבָּה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים? אֲמַר לֵיהּ: לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶלָּא בְּחוּרְבָּה, דַּחֲזֵי לְדִירָה. אֲבָל שְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים, דְּלָא חֲזֵי לְדִירָה — לָא.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא: וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דִּתְנַן (אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן): אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת וְאֶחָד חֲצֵרוֹת — רְשׁוּת אַחַת הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת.
וְאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. אֲבָל עֵירְבוּ, גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְבָתִּים לְחָצֵר.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בֵּין עֵירְבוּ וּבֵין לֹא עֵירְבוּ. אַלְמָא: לָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְבָתִּים לְחָצֵר, הָכָא נָמֵי לָא גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְחָצֵר לְחוּרְבָּה.
יָתֵיב רַב בְּרוֹנָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר בֵּי רַב: אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, אֲמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי אוּשְׁפִּיזֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין.
וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: אֵין לָנוּ בְּעֵירוּבִין אֶלָּא כִּלְשׁוֹן מִשְׁנָתֵינוּ, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵירוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים. אִישְׁתִּיק.
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּהָהוּא מְבוֹאָה דַּהֲוָה דָּיַיר בֵּיהּ אַיְבוּת בַּר אִיהִי, עֲבַד לֵיהּ לִחְיָיא, וּשְׁרָא לֵיהּ שְׁמוּאֵל,