מסכת עירובין דף ס״ח עמוד ב׳

ניתיב מר אדוכתיה דמדקאמרת פנו לי מאני גלית אדעתך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היום היתר בחצר והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר אדוכתיה ובטל להם רשות חצרך שעה אחת עד שיקחו החמין ויחזרו הם ויבטלו לך אותו הרשות ויחזירו לך חצרך:

דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה:

מר נמי לא ליבטיל דהא מחצר לחצר הוא:

התם דאין חוזרין ומבטלין טעמא לאו משום דה"ל כבן חצר אחרת אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן:

כחוכא שחוק:

ואטלולא ליצנות:

רב דאמר כרבנן דאמרי במתני' ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם דאמרי המבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו אלמא לא מסתלק ליה לגמרי ולא הוה ליה כבן חצר אחרת:

ושמואל כרבי אליעזר דאמר בפרק עושין פסין (לעיל עירובין דף כו:) ביתו מותר להכניס ולהוציא להם מאחר שביטל רשותו דרשות ביתו נמי ביטל:

אנא דאמרי אפילו כרבנן הוה מצי למימר טעמא דלעיל דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא:

קנסו שוגג אטו מזיד לא שייך לקנסו שוגג אטו מזיד דעלמא דהכא לא קנסי' לדידיה מידי דבלאו הכי הוה אסיר אלא כלומר גזרו שוגג אטו מזיד:

רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דרבי אליעזר כו' לית ליה לרב אשי הא דאמר רבא לעיל אליבא דשמואל פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין דהא מסיק לעיל כי קאמר לרבנן והכא לרב אשי הוה שמואל כרבי אליעזר:

אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי כו' פירשתי במשנתנו:

והתניא בניחותא ומייתי סיועא דפליגי רבנן בצדוקי אבל מכל מקום בברייתא זו צ"ל חסורי מיחסרא שלא יהא מעשה לסתור ואינו נראה כלל לחלק משום דמתני' סתמא קתני אבל בברייתא מסיים בה דברי ר"מ שהיה שונה דברי רבותיו:

והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה כו' פירוש או הכניסו דבחד מינייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר לאו דוקא הוציא אלא אפילו הכניס:

למימרא דכי מפקי אינהו כו' מתוך הלשון משמע דמסיק אדעתיה שפיר לחלק בין מפיק אינהו והדר מפיק איהו למפיק איהו ברישא ותימה דאם כן מאי קא קשיא ליה הא איכא לאוקומי מתני' דמי שנתן רשותו כו' כגון דמפיק איהו ברישא כדמשני אביי כאן שהחזיקו ואין לומר דמי שנתן רשותו והוציא משמע ליה בכל ענין שהוציא אפילו דמפקי ליה אינהו ברישא דהא כי משני רב יוסף אימא אינו אוסר ע"כ לאו בכל ענין קתני דהא בעי למימר כי מפיק איהו ברישא אוסר ומפרש ר"י דמי שנתן רשותו משמע ליה שנגמרה לגמרי מתנתו דהיינו כי החזיקו דאפקי אינהו ברישא מדלא קתני מי שביטל דמשמע אמירה בעלמא כדקתני לעיל שהרי ביטל לכם רשותו ואביי דמוקי לה בשלא החזיקו קא סבר דשייך למיתני מי שנתן אף על גב דאיירי בלא החזיקו ומייתי סייעתא מברייתא דקתני מי שנתן וקתני סיפא בד"א בשלא החזיקו אבל להא לא אצטריכא ליה לאביי לאתויי ראיה לחלק בין החזיקו ללא החזיקו דמברייתא דלעיל שמעי' ליה דקתני מהרו והוציאו כו' עד שלא יוציא הוא כו' ומאי אולמיה דהא מהאי:

נינח מר אדוכתיה וניבטל להו רשותיה ונשקלו חמימיה וניהדרו אינהו ונבטלו רשותייהו למר ולישתרי למר לאשתמושי בחצר כרב דאמר מבטלין מהני להני ותוב הדרי הני ומבטלי להני.

א"ל בהא כשמואל סבירא לי דאמר אין חוזרין ומבטלין א"ל ולאו הדא היא טעמא דשמואל בקמייתא דסבר כיון דבטיל רשותיה אסתליק ליה מההיא חצר והוה ליה בן חצר אחרת. ומשום הכי אין חוזרין ומבטלין ליה דאין מבטלין מחצר לחצר. א"ל לאו מהאי טעמא אלא משום דלא מהוויין מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. כלומר כמו שחוק אלו מבטלין להן וחוזרין אחרי שעה ומבטלין אלו לאלו:

גופא רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. נימא רב דאמר כר' אליעזר דתנן וכן שמעתי מר' אליעזר אנשי חצר ששכח א' מהן ולא עירב [ביתו] אסור להכניס ולהוציאו לו אבל הן מותרין ומקשינן והא תנן אסור לו ולהן. ופרקינן הא מתני' ר' אליעזר היא וסבר המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל ושמואל דאמר כרבנן דתנן הכא אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור כו'. ואוקימנא כשביטל רשותו וקתני ביתו אסור לו ולהם ש"מ המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל כו'. ורב מוקים לטעמי' אפילו כרבנן ושמואל אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר כו' ואתא רב ששת לאוקומי לרב כר' מאיר דאמר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. דייק כיון דבשוגג אוסר על בני החצר ש"מ דלא נסתלקה רשותו ואם יבטלו החצר לגביה חזרה רשותו אליו והותר בכל ושמואל אמר כר' יהודה דאמר בשוגג אינו אוסר. ונדחה ואסקה רב אשי דרב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי ודברי רבי אליעזר מפורשין בסוף פ' עושין פסין לביראות: ירושלמי שלהם מותרין לו ולהם שביטלו רשותו (מהם) [מהו] שתחזור חלילה. תלמידי דרב משמיה דרב אמרי חוזרות חלילה הוא מותר והן אסורין פתר לה לצדדין הא מתניתא כו': אר"ג מעשה בצדוקי אחד כו'. אוקימנא חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי אינו כנכרי ר"ג אומר הרי הוא כנכרי ואר"ג מעשה בצדוקי וכו' עד והתניא הדר עם הנכרי וצדוקי הרי אלו אוסרין עליו. ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר"ג במבוי בירושלים. ואר"ג לבני מבוי מהרו והוציאו מה שתרצו להכניס שלא יוציאו (התועבה הזה) [התועב] ויאסר עליכם שהרי ביטל לכם רשות דברי ר"מ ואקשינן עלה ואי מפקי בני מבוי והדר מפיק הצדוקי מי לא אסר והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר"מ. ודחי רב יוסף תני במתנית' אינו אוסר דברי ר"מ ופירק אביי פירוק אחר ואמר מתניתא בשלא החזיקו בני המבוי במבוי לפיכך אע"ג דביטל רשותו אם הוציא אוסר.

אבל המבטל רשותו וקדמו בני המבוי והחזיקו במבוי אע"פ שהוציא אח"כ:

אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר ומיהו קושטא דמילתא אית לן למימר דרב ושמואל ביש ביטול רשות מחצר לחצר פליגי וכדפשיטא להו לעיל בסמוך ולרבא ורבינא דאמר ליה לרבא ולאו חד טעמא הוא. ותדע לך דדילמא סבירא ליה לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי קא מהדרי להו בהא, דהא רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דאמר בסמוך לא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי, ובקושטא דמילתא לא איצטריך ליה לעיולי נפשיה בהכין דהא איהו ס"ל דרבא כר' יוחנן סבירא ליה דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ופלוגתא דרב ושמואל חד טעמא הוא בהך פלוגתא דיש ביטול רשות מחצר לחצר או אין ביטול, והלכך אפי' לכשתמצא לומר דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה במבטל אי מבטל לגמרי וביטול אלים או לא וסבירא ליה לרב בההיא אפי' כר' מאיר, לא איכפת לן מידי דלא שייכא ההיא בפלוגתא דרב ושמואל כל כך. ואלא מיהו בההיא אפשר דרבא משום דאינהו אמרי דר' מאיר ור' יהודה בפלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין, ואיהו ס"ל בההיא כמאן דאמר אין חוזרין ומבטלין ולא משום דמסתלק לגמרי והוה ליה כדין חצר אחרת דהא איהו כר' יוחנן ס"ל אלא משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא, משום הכי דחי ואמר דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין.

אמר רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. יש לפרש דהוא הדין דהוה מצי למימר איפכא דכולי עלמא מבטלין וחוזרין ומבטלין, אלא משום דרבא ס"ל הכין, קאמר דכולהו ס"ל דאין חוזרין ומבטלין וכמו שכתבתי למעלה.

רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי רב כרבנן ושמואל כר' אליעזר. תמיהה לי והא טעמי דרבא אית ליה לרב דאיהו דאמר אפילו כר' אליעזר, וכדדחינן לעיל דעד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. וניחא ליה דהא דחינן לההוא טעמא לעיל בשלהי פסין (עירובין כו, ב), דאי לההיא טעמא לר' אליעזר אפילו פריש ואמר חצר בלא בית לאו כל כמיניה משום דבבית בלא חצר לא דיירי אינשי. ואסיקנא לעיל דבין לרבנן בין לר' אליעזר אי פריש פריש. ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דרב אשי דהוא בתרא אוקי פלוגתייהו בדר' אליעזר ורבנן ואנן קיימא לן כרבנן ורב דאמר כרבנן, א"כ קיימא לן כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ולדבריו הא דתניא לעיל בפרק חלון (עירובין עט, ב) בית שבין שתי חצירות ועלה בו תבן דבנמעט התבן וכו' [ומבטל את רשותו] הוא אסור וחבירו מותר, דאמרינן עלה פשיטא, ופרקינן לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, אפשר כר' אליעזר. וכן נמי הא דאמרינן לקמן גמרא (סט, ב): נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין. [ודחינן] לא דכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין והכי קאמר אם ביטלו לו רשותן מעיקרא. לאו בדוקא קאמר אלא בדרך אי מהא לא תסייעיה קאמר. ואלא מיהו איכא לאתמוהי טובא מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי פלוגתייהו כר' אליעזר ורבנן למימר דכל היכא דמסלק לגמרי ממאי דמבטל אינו חוזר ומבטל, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. אלא שיש לומר לכשתמצא לומר דרב ושמואל תרווייהו ס"ל דאין ביטול רשות מחצר לחצר ובפלוגתא דהני תנאי פליגי, טפי שייכא פלוגתייהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן מדלא שייכא בפלוגתא דהנך תנאי. ומיהו אנן לאו בהכי מוקי לה אלא ביש ביטול רשות מחצר לחצר דרב סבר יש ביטול רשות ושמואל סבר אין ביטול, אלא מיהו בהא דמבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דרב אשי כשמואל סבירא ליה וכטעמיה דרבא דאמר דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. וכן פסק הראב"ד ז"ל, ונראין דבריו.

הא דאמרינן הכא בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי לישנא דקנסו לאו דוקא, דהכא מאי קנסו איכא, דהכא למאן דאפיק מעיקרא נמי אסירא וכדתנן ביתו אסור אלא גזרו קאמר.

והתניא הדר עם צדוקי נכרי וביתוסי וכו' הא נמי צריך לאוקמי דחסורי מיחסרא והכי קתני ר"ג אומר צדוקי אינו אוסר ומעשה בצדוקי. והא דמייתי מינה סייעתא, משום דההיא פשיטא טפי דמוכח לן.

ר"י אומר וכו' ושני ליה לר' יהודה בין ביטול דישראל גמור לביטול דצדוקי, דאילו ישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דהחזיקו בני מבוי במבוי לא מצי למישקל מאי דיהיב, אבל צדוקי אף ע"ג דמבטל כישראל לא אלים ביטוליה ואפילו החזיקו בני מבוי במבוי מאי דיהיב שקיל. והכין משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם רב אחא בשם ר' חיננא כולי עלמא מודו שיש לו ביטול רשות, מה פליגן לחזור בו ר' מאיר אומר מבטל רשותו ואינו חוזר בו ורבנן אמרו מבטל רשותו וחוזר בו, ותימר אע"ג דר' מאיר אמר מבטל רשותו ואינו חוזר בו מודה והן שזכו במבוי תחילה. ע"כ בירושלמי, הנה זה מבואר כדברי. ולפי דברי הירושלמי נתכוונו דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' עירובין ה"ו) שאינו יכול לאסור לאחר שהחזיקו בישראל ואפילו (לר' מאיר) [לר' יהודה] אבל הצדוקי מבטל ואוסר כדברי ר' יהודה. והרב ר' זרחיה הלוי פסק דצדוקי הרי הוא כגוי.

לימא רב ושמואל כו׳ פרש״י ז״ל ודכ״ע בין לרב בין לשמואל סבי׳ להו דאין ביטול מחצר לחצר ורב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין סביר׳ לי׳ כרבנן וכיון שלא ביטל רשו׳ ביתו לא הוי כבר חצר אחריתי ושוב אינו חוזר ומבטל שאין ביטול מחצר לחצר ודחי׳ לה דלאו תנאי היא דרב אמר אפילו נר׳ אליעזר ושמואל אמר אפילו לרבנן. ולפי פי׳ זה תהיה זו הסוגיא הפך דברי רבא ורבינא דלעיל דאלו לעיל בין לרבא בין לרבינא רב סבר דיש ביטול רשות מחצר לחצר וזה דבר של תימ׳ ועוד מאן אכרחינן לאוקומי לרב דלא כהלכתא כיון דאפשר לפרושי טעמא דידיה שפיר דס״ל בין כר׳ אליעזר בין כרבנן וס״ל כר׳ יוחנן דיש ביטול מחצר לחצר כדאוקמא רבינא ורבא אין זה דרך התלמוד בשום מקום. לכך נראה לפרש דהשתא נמי סבי׳ לן כדאסיק רבא לעיל דטעמא דשמואל משום דלא להוי מילי דרבנן כי חוכא ורב סבר דמשו׳ דחוזרין ומבטלין לא מיחזי כחוכא. והיינו דאמרינן דרב דאמ׳ כרבנן דסבי׳ להו שהמבטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו וכיון דכן לא אסתלק ליה לגמרי ומאן דיהיב אינו אלא כמתנ׳ וע״מ להחזיר וכי הדר ומהדרינן ליה ליכא חוכא ושמואל סבר כר׳ אליעזר שביטל רשות ביתו ואסתלק לגמרי בעין יפה וכיון דכן אי הדרי וערבי ויהיב ליה להוי כחוכא כמי שנותן לחבירו מתנה סתם והלה חוזר ונותנה לו בחצי היום שזה מעשה הנערים ודחי׳ דלעולם רב דאמר אפילו לר׳ אליעזר דע״כ לא קאמר ר׳ אליעזר שנותן רשות לביתו אלא דבית בלא חצר לא מהדר אבל לענין אסתלוקי ודאי מודה הוא דלא אסתלק לגמרי ומאי דבטל ויהיב לא היה אלא מתנה לפי שעה ובמתנה ע״מ להחזיר. ושמואל אמר דאפילו לרבנן התם הוא מסתמא אין אדם מוותר ומבטל רשות ביתו אלא במאי דמבטל מסתלק הוא לגמרי דאלו בטל אף רשו׳ (ביתו) בפי׳ הוי מבטל וכיון דמסתלק ממאי דיהיב אי הדרי ויהבי ליה מיחזי כחוכא:

והא דאמר רב ששת כתנאי מי שנתן רשות והוציא כו׳ פרש״י ז״ל דמ״ד שאם הוציא בשוגג אוסר ס״ל דמעיקרא לא אסתלק ליה לגמרי ומ״ה אפי׳ כשהוצי׳ בשוגג חוזר לחזקת רשותו ואוסר וכיון דלא אסתלק לגמרי מעיקרא לא הוי כבני חצר אחריתי ולפי׳ חוזרין ומבטלין ומ״ד דבשוגג אינו אוסר ס״ל דמעיקרא לגמרי נסתלק ולפי׳ אינו חוזר לחזקתו עד שיחזור ויחזיק ברשותו במזיד והיא הנותנת דהויא לה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבשוגג אינו אוס׳ וס״ל דמעיקר׳ לגמרי נסתלקו ולפי׳ (אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דבר) אינו חוזר לחזקתו עד שיחזו׳ ויחזיק בזכותו במזיד והיא הנותנת דהויא ליה כבר חצר אחריתי ולפי׳ אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאין ביטל מחצר לחצר. ולפי השטה שכתבתי יש לפרש דהא דרב ששת בשיטתא דרבא דלעיל דמ״ד שאם הוציא בשוגג חוזר לחזקתו ס״ל דלא אסתלק מעיקרא מרשותיה אלא בקל ולפי שעה ולפי׳ חוזרת רשותו אליו בקל והיא הנותנת כשחוזרין ומבטלין לו לא מחזי כחוכא ומאן דסבר בשוגג אינו חוזר לחזקת ביתו ס״ל דאסתלק לגמרי וכיון דכן אי הדרי ומבטלי ליה מחזי כחוכא כנ״ל.

מר סבר קנסו בשוגג אטו מזיד מסתברא דקנסו לאו דוקא להכא למאן קנסו אי לדידיה בין הכי ובין הכי אסור הוא בחצר ואי לדידהו אמאי קנסינן להו דהא לא עביד מידי אלא ה״ק שגזרו שוגג אטו מזיד שאם אתה אומר שאינו אוסר כשהוציא בשוגג יבאו לומר דאף במזיד אינו אוסר וכלה חדא גזירה הוא. ואיידי דנקטי׳ בעלמא האי לישנא דקנסו שוגג אטו מזיד בפ׳ הניזקין ודוכתי אחריתי נקטוה הכא באשגרת לישן דעלמא וכן פי׳ בתו׳ וגם רבותי כך פירשו:

רב אשי כו׳ פי׳ לא ניתא ליה לרב אשי במאי דדחי׳ לעיל דע״כ לא אמר ר׳ אליעזר אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי אינשי וההיא סברא אתיא כמ״ד דלא כר׳ אליעזר אפי׳ פרש ואמר שלא בטל רשות ביתו לאו כל כמיניה. ואנן אסקי׳ בפ׳ עושין פסין דבין לר׳ אליעזר בין לרבנן אי גלי גלי.

ולענין פסק י״א דהלכתא אין חוזרין ומבטלין כסברא דרבא דהו׳ בתרא ואע״ג דרב אשי אסקה לפלוגתייהו כפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן דרב דאמר כרבנן ואנן הא ק״ל כרבנן י״ל דהכא לא בדוק׳ לאו אלא לומר דאם איתא דבתנאי אמרו׳ למלתייהו לא כפלוגת׳ דתנאי דרב ששת היא אלא כתנאי דר׳ אליעזר ורבנן ומיהו אפשר הוא דלא פליגי בהא ואפילו רבנן סבי׳ להו דכשחוזרין ומבטלין מחזי מילי דרבנן כי חוכא וכיון דכן לית לן למשבק. פשיטותא דרבא משום הא דרב אשי ועוד דסוגיין בעלמ׳ כשמואל דאמר בפ׳ חלון חלון שבין שתי חצרות ומלאו תבן עד הא קמ״ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלי׳ ודוחק הוא לאוקומה כר׳ אליעזר וכן פסק הראב״ד ז״ל והוא הנראה נכון אבל הרי״ף ז״ל פסק כרב משום דלאוקומה דרב אשי דאמר כרבנן ואנן קי״ל כרבנן ובודאי כי לפרש״י ז״ל הלכה כרב דהא כלה פלוגתא דרב ושמואל תלינן כדברי שמואל דאין בטול מחצר לחצר אבל אין הפי׳ הזה נכון כפי מה שכתבו גם הרי״ף ז״ל לא פסק כרב מן הטעם ההוא נראה שאינו סובר כפירושו של רש״י ז״ל:

צדוקי מאן דכר שמיה כבר פירשנו במשנתנו כי התוספת הזו אינה אלא בדברי רבי אליעזר בן יעקב וה״ק ר׳ אליעזר אומר לעולם אינם אוסרים עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה וצדוקי הרי כעובד כוכבים ומזלות ומשום דשמעוה לר״מ שאינו אוסר אלא במי שאינו מודה בעירוב קאמר אינו כצדוקי אע״פ שמודה בעירוב הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות ובא ר״ג ואמר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות.

ג״ה והתניא הדר עם נכרי צדוק וביתוס הרי אלו אוסרין עליו ומעשה בצדוקי ובודאי דלפום האי נסחא ברייתא חסורי מחסרא וה״ק ר״ג אומר צדוקי אינו כעובדי כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי וא״ת א״כ היאך מאי קא מייתי׳ סייעתא מהא מתניית׳ למאי דתריצנ׳ למתני׳ י״ל דמ״מ מתניית׳ פשיטא טפי דקתני בה בהדיא כדברי ת״ק דצדוק וביתוס הרי הוא כעובד כובבים ומזלות ואיכא דגרסי בהדיא במתניית׳ ר״ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ומעשה בצדוקי כו׳ אמר להם ר״ג לבני מבוי כו׳ פי׳ או הכניסו מה שאתם מכניסים דבחדא מינייהו סגיא דכיון דאחזוק בחצר משחשכה בדבר שהיה נאסור להם בלא ביטל הרי זו חזקה ר׳ יהודה אומר כו׳ פי׳ דס״ל דצדוקים דינו כעובד כוכבים ומזלות אפי׳ לר״ג דלא פליג ר״ג עם ת״ק בצדוקי והיינו דלא תלי מילתא בשיוציא הצדוקי אלא כשתחשך היום כלומר דמכוין שחשכה שוב אין להם תקנ׳ בבטול וחזק׳ דאפי׳ למ״ד ששוכרין מן העובד כוכבים ומזלות בשבת מ״מ לא שכיח למיגר בשבת ובמתני׳ דתני ר׳ יהודה עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם משמע לפום פשטא דאלו לא הוצא התועב הזה לא היה אוסר דסבי׳ ליה דצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות ובבטול סגי ליה אלא שהוא סובר דאפי׳ קדמו בני מבוי והחזיקו לאחר ביטולו יכול לחזור בו וחוזר ומחזיק ואוסר ולקמן רמי׳ לה אהדדי ומתרצי׳ להו דלא קשיין אמר מר כו׳ וכי מפקי כו׳ עד אמר רב יוסף תני אינו אוסר תמיהא מילת׳ אמאי איצטריך רב יוסף לשבושי מתניית׳ ומקשי גופיה מאי קשי׳ ליה דהא מצי לתרוצי כדתריץ אביי בסמוך דמתני׳ בשקדם הוא והחזיק וליכא למיחש דאיהו ס״ל דליכא לאפלוגי בין שקדם והחזיק הוא לשקדמו הם והחזיקו והא מדנקט בלישנא למימרא דכי מפיק אינהו מכלל דפשיט׳ ליה דלכ״ע כי לא מפקו אינהו פשיטא מילתא דכי מפיק איהו אוסר וכ״ת דמשמע ליה דמתני׳ סתמא קתני בין שקדם הוא ובין שקדמו הם והא כי תריץ רב יוסף תני אוסר הא ודאי לאו בכל אנפה מוקים לה דהא כ״ע מודו דכשקדם הוא והוציא אוסר עליהם לפי׳ תרצו בתוס׳ דמקשי משמע ליה דכיון דקתני מי שנתן רשותו ולא קתני מי שביטל רשותו דהא נתינה מעליית׳ משמע שנגמרה מתנתו בשקדמו והחזיקו כמי שאומר לחבירו לך חזק וקנה והלך והחזיק דאז נגמרה מתנתו ומ״ה שבשה רב יוסף למתני׳ ואמר תני אוסר ואביי אמר דמשום הא ליכא לשבושה דאשכחן לשון נתינה ואפי׳ בשלא החזיקו וכדתניא כו׳ והא תניא פי׳ סייעתא היא אם עד שלא נתן כו׳ פרש״י ז״ל דר׳ יהודה סבר דכיון שהוציא במזיד ה״ל מומר לחלל שבתות ודינו כעובד כוכבים ומזלות ורבי מאיר סבר מומר לחלל שבתות אינו כעובד כוכבים ומזלות ויכול לבטל והקשו עליו בתוספות דא״כ ה״ל למתני בשהוציא במזיד בפרהסיא דהא אפי׳ לר׳ יהודה לא קאמר אלא במומר לחלל שבתות בפרהסיא כדאי׳ לקמן. ועוד דמשום דחלל שבת פעם אחת אין אדם נעשה מומר דא״כ כל העושה עבירה במזיד יהיה מומר לאותו דבר והא ליתא שאין מומר אלא הפורק עול הדבר ההוא מעליו ורגיל לעבור בו תמיד. ועוד לכאורה לא משמע דפליגי אלא לאותו שבת בלבד ואם הו׳ מומר לעול׳ אוסר עד שיחזור בחשובה לכך פר״י ז״ל והוא הנכון דטעמא דר׳ יהודה משום דכיון דקתני והוציא במזיד אלים חזקתיה בחצר לגלויי דעתא שאינו רוצה להסתלק משם כל אותו היום וכשהו׳ מבטל אינו מבטל בלב שלם שכבר מסר מודעא על בטולו ור׳ מאיר סבר דהא לאו גלויי דעת׳ הוא ואינו אוסר אלא בשהחזיק לאחר בטולו דגלי דעתיה דמאי דיהיב שקל:

בד"ה קנסו שוגג כו' אטו מזיד דעלמא דהכא כו' אלא כלומר גזרו כו' כצ"ל:

גמ' ור"ג אומר צדוקי אינו כנכרי ואמר ר"ג מעשה כו' כצ"ל לפי הגרסא שלפנינו במתני' ר"ג והוא ר"ג דיבנה ובברייתא דאמרינן שהיה דר עם רשב"ג כו' וא"ל רשב"ג לבניו כו' הוא רשב"ג שהיה מעשרה הרוגי מלכות אבל לפי גרסת הספרים דגרסי' במתני' רשב"ג כמ"ש התוס' לעיל צ"ל נמי הכא ורשב"ג אומר צדוקי אינו כנכרי ואמר רשב"ג והיינו רשב"ג אביו של רבינו הקדוש דהלכה כמותו במשנתינו ולקמן בברייתא גרסי' שהיה דר עם ר"ג כו' וא"ל ר"ג לבניו והיינו ר"ג דיבנה ודו"ק:

תוס' בד"ה והתניא כו' מ"מ בברייתא זו צ"ל חסורי מיחסרא כו' עכ"ל מדבריהם מוכח דל"ג בברייתא ורשב"ג אומר צדוקי וביתוסי אינן אוסרין אלא שהוא מחסרא דאל"כ ה"ל מעשה לסתור וק"ל:

בא"ד אבל בברייתא מסיים בה דברי ר"מ שהיה שונה כו' עכ"ל והיה לבעל דין לחלק לומר דבכה"ג לא הוה מעשה לסתור וע"ז קאמרי דאין סברא לחלק ובכה"ג נמי הוה מעשה לסתור וק"ל:

בד"ה והוציאו כו' והא דקתני בסמוך מי שנתן רשות והוציא כו' עכ"ל אהא דקתני במתני' והוציאו את הכלים כו' דאיירי בהוצאת המחזיק ע"כ דלאו דוקא הוציא דהא הכא בברייתא קתני נמי הכנסה אבל בהוצאת המבטל דלא קתני ביה הכנסה הוצרכו לומר דלאו דוקא נמי קאמר הוציא אלא אפילו הכניס דומיא דהוצאת המחזיק ומיהו אהא דקתני עד שלא יוציא דאיירי נמי בהוצאת המבטל המ"ל דלאו דוקא הוא ואפשר כיון דמתני' מעשה שהיה הוא לא חשו לפרש בו דלאו דוקא הוא ודו"ק:

בד"ה למימרא כו' דהא כי משני רב יוסף אימא אינו אוסר ע"כ לאו בכל ענין כו' עכ"ל ומאביי גופיה שהביאו לעיל ליכא ראיה דאימא שלא חש לסברת המקשה דהוה משמע ליה דאיירי בכל ענין אבל לרב יוסף קשה אמאי מגיה הברייתא אמאי לא שבק אותה כפשטה אלא דלא איירי בכל ענין וכמו שתירץ אביי ודו"ק:

בא"ד דמברייתא דלעיל שמעינן ליה דקתני מהרו והוציאו כו' עד שלא יוציא כו' עכ"ל ר"ל מלישנא דנקט הוציאו או הכניסו ולא קאמר ועשו כל צרכיכם כדקאמר ר"י שמעינן דסגי בהחזיקו אבל מעד שלא יוציא כו' ודאי דלא שמעי' מידי דהא ר"י נמי קאמר עד שלא יוציא במתני' ואינו מחלק בין החזיקו ללא החזיקו ומיהו טפי הל"ל מלישנא דמתני' דקתני מהרו והוציאו כו' שמעינן דסגי בהחזיקו אבל בברייתא דקתני נמי הכנסה אפשר דבעי תרוייהו דהיינו כל צרכיכם אי לאו מתני' דקתני והוציאו לחוד ואפשר משוס דבמתני' לא מסיים בה דברי ר"מ נקטו הברייתא כמ"ש לקמן אקושיית התלמוד אברייתא מטעם זה ודו"ק:

גמ' רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין עי' לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה והא קמ"ל: