מסכת עירובין דף נ״ג עמוד ב׳

ירשיע לא היה זוכה להורות כהלכה:

על אותו עון עון דנוב עיר הכהנים:

אתה ובניך עמי שמואל קאמר לשאול כשהעלהו על ידי בעלת אוב:

אכוזו תנן או עכוזו בבכורות (דף מ.) גבי מומין תנן שאין לו אלא ביצה אחת הרי זה מום רבי עקיבא אומר מושיבין אותו על עכוזו וממעך אם יש ביצה אחרת סופה לצאת אכוזו עגבותיו וכן עכוזו:

ידעי היו יודעין:

כתרדין על אדמה ירקרקת היתה כצבע ירק הארץ:

אמר למאן מדבר בשפה רפה ולא פירש האות ואינו ניכר אם עמר אם חמר אם אימר:

עמר למילבש לעשות בגדים:

עלת נקפת בכד כלי שדולין בו יין מן הכד והא דאמר בפרק כל כתבי (שבת דף קיט.) גבי רב יוסף מוקר שבי ובפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלג:) גבי יוסף בן יועזר זבני בתליסר עיליתא דדינרי מפרש ר"ת דעיליתא הוא כלי כמו עלת דהכא ולא כמו שפי' בקונט' שם עליות וגוזמא קאמר:

גבר פום דין חי פי' רבינו חננאל אושפיזכנא תרגום איש גבר ופי פום זה דין נא חי אל תאכלו ממנו נא מתרגמינן כד חי (שמות י״ב:ט׳):

משיירין פיאה בקערה ואין משיירין פיאה באילפס בפרק בן עזאי קתני משיירין פיאה במעשה קדירה ואין משיירין פיאה במעשה אילפס פירוש במעשה קדירה נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אילפס אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר:

כיצד מעברין אכוזו תנן או עכוזו תנן מחוי כלפי מה ששנינו בבכורות בפר אלו מומין ר' עקיבה אומ' מושיבין אותו על עכוזו:

פי' (עבו זו) [עכוזו] בית היריכים בית העגבות מקום החלחולת והוא משנה בבכורות פ"ג [החלחולת] גוואן כוליתן של מין צבע כולית זו כתרדין עלי אדמה פי' דמות כרתן.

אמר למאן אמר למן כו' א"ל שוטה פרש דבריך לומר [חמר] למרכב או חמר יין או עמר למלבוש כלומר היתה לשונם ערלה: ההיא דהות בעיא למימר לחברתה שכינתיתא אי ספי לך חלבא וא' לה שלוכתיתא איספי לך לבא ואיתתא אחריתא אמרה לדיין מרי כירא תפלה הות לי וגנבוך. אני וברי הואי כד הוה שדרו לך עליה ולא מטו כרעיך אארעא. פי' אדוני קורה היתה לי וגנבוה ממני והיתה קומתה כמו קומתך. ואלו היו מרבצין אותך עליה לא היו מגיעין רגליך לארץ.

פי' עלת נקפת בכד כלומר [כלי] שמוציאין בו היין נגע בתחתית החבית ולא נשאר יין בחבית יבעון נשרייא לקיניהון אתערו בתר חברתא מינה. פי' ילכו התלמידים לאהליהם או תוסר מגופת החבית אחרת וישארו במשתה היין. פעמים היה משיב להם יבעון נשרייא לקיניהון כלומר ילכו לבתיהן. ופעמים היה אומר להם תוסר מגופת חבית אחרת ותשוט (הובא) בחבית כספינה בלב ים.

שור משפט תרגום שור תור ותרגום משפט דין נמצא שור משפט תרגומו תור דין. חרדל תרגומו (סוד) [טור] מסכן. נמצא הלשון תרדין בחרדל. גבר דין. חי פירושו אושפזיכנא [תרגום] איש גבר (תרגום) פי פום. תרגום זה דין. תרגום אל תאכלו ממנו נא (חי מה) [כד חי] טיבו יש כפשוטו. התריגו (לפני חמין) [לפחמין]. ארקיעו לרהבין פי' הטריגו. (הכי פחמין). [לפחמין] שיברו אותן מלשון טטרוגי מטטרגי להו הרקיע לזהבין. פי' אותן להיות לוחשות כמראה הזהב.

ועשו לי בהן ב' עופות והם (שבו) נקראו כך שהן מגידין בעלטה העיתות איזה עת מן הלילה היא:

הצפינני היכן ר' אילעאי צפון פי' הראני מלשון צופה היכן ר' אלעא טמון. עלץ בנערה אהרונית עירונית אחרונית. יש שאומר (שרוח) [שמח] שנשא אשה כהנת מזרע אהרן והיא מבנות הכפרים כדגרסינן בתלמוד [בפרק] המביא ביו"ט [דף לב] מאי הרניות. אמר רב יהודה עירניות. אמר אביי צעי חקלייתא. אחרונית והיא אשתו אחרונה שכבר נשא ראשונה וזו אחרונה ויש אומרים שמח ששנא מסכתא מתורת כהנים כגון שחיטת קדשים וכיוצא בה עירוניות כלומר משנה חיצונה. אחרוניות שגורה באחרית ימיו:

נתייעץ במכתיר נשא עצה מראש ישיבה והנגיב והלך לארץ הנגב אצל חכמי דרום.

משיירין פיאה באילפס ואין משיירין פאה בקערה פשוטה היא:

אָמְרוּ לֵיהּ מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. כתב הרב פ"מ ז"ל להיות דעסקיהם הכל ביראת ה' היו רומזים עניני מוסר גם בדברים שמרבים לצרכם עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל פניות זרות וגשמיות לא מטוהרות נמשכים מיסוד העפר, והאדם צריך להתגבר לסלק עצמו מיסוד העפר כדי שלא יהיה במצות שלו תערובת פניה זרה אשר איננה טהורה, ולכן כששואלין על גַּוָּן טַלִּיתוֹ הרומז על חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות משיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, רצונו לומר מסולק מיסוד העפר שהוא האדמה וגובר עליו שאז הוא נקי מן פניה זרה. ואמר כִּתְרָדִין, כי תְרָדִין הוא אותיות ' דָּת נֵרִי ' רמז לתורה שנקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ורמז למצוה שנקראת נר דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה.

מִנַּיִן שֶׁמָּחַל לוֹ (לְשָׁאוּל) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן? וְכוּ' פירש רש"י ז"ל 'עון דנוב עיר הכהנים' ולפי דבריו קשה מה שייכות יש להאי מימרא דרבי יוחנן הכא? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'שָׁאוּל לָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא' ולהכי כתיב ביה (שמואל א' יד, מז) 'וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ' אפשר שיחשוב אדם שטעה בהוראה למעשה שהתיר את האסור! לכך הביא מימרא זו דקאמר שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן ממה שמצינו שאמר לו שמואל הנביא ע"ה עמי במחיצתי, וכיון דזכה לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה, ודאי לא יצא תקלה מידו בהוראה של טעות לענין מעשה, כי שמואל הנביא ע"ה היה שופט אמיתי שלא טעה בהוראה. מיהו נראה לי יותר ד'אוֹתוֹ עָוֹן' קאי על ענין מלחמת עמלק, שלא הרג הכל מפני שדן קל וחומר וטעה בו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:) על הפסוק (שמואל א' טו, ה) 'וַיָּרֶב בַּנָּחַל' והיינו דכתיב: וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ, דלכך טעה בקל וחומר זה.

אָמְרוּ לֵיהּ גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה, 'חֲמַר' לְמִרְכַּב? אוֹ 'חֲמַר' לְמִשְׁתֵּי? וְכוּ'. נמצא במילה אחת שהוציא מפיו נסתפקו בה בארבעה דברים. ובזה יובן (קהלת י, יד) 'וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים' ולהכי קרי ליה גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה שהוא סָּכָל.

אַמְהָתָא דְּבֵי רַבִּי, כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעיִין בִּלְשׁוֹן חָכְמָה כן הגרסא בעין יעקב. ונראה לי דהשפחות ההם מפני שהיו חכמניות ביותר היה מוסר רבי הנהגת הבית בידם, אך ודאי היתה אחת גדולה ביותר שהיא נשיאה על כולם, והאמה הקטנה בעת שתראה שהיין נשלם מן החבית שואלת מהאשה הגדולה הנשיאה מה לעשות, ואומרת אם יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן, או יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואז אותה האמת הנשיאה אם רצונה דליתבון הות אמרה יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואם רצונה דלזלון אמרה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן ואז הם שומעים קולה ועושים כחפצה ורצונה. ודע כי רבינו הקדוש שהיה נשיא היו חכמים רבים אוכלים בביתו בכל יום, והוא לא היה יושב עמהם בעת אכילה דהוא היה מסגף עצמו ואוכל דבר מועט לבדו, ועל שלחנו לפני האורחים יביאו מינים רבים של מאכל כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. ונודע דעל אמהותיו אמר רבינו האר"י ז"ל שהיו מאותם שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה.

עַלַת נָקַפְתְּ בְּכַד, יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן נראה לי בס"ד על דרך הרמז 'עַלַת' אותיות 'תלע' בסוד (במדבר כח, ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, שהוא רמז לתולע הקדוש המתגלה בכל בקר להכניע את התולע הטמא שבסטרא אחרא וכנזכר בשער הכונות, וז"ש עַלַת רמז לתלע שבקדושה נָקַפְתְּ לשון ניקוף בְּכַ " ד זיני דמסאבותא, ועל ידי זה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא אלו ישראל לְקִינֵיהוֹן עיר האלקים, ואומרם יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ עיקר הגרסא היא באות כ"ף דהכסוי של החבית הוא כמו כתר להחבית.

עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן נראה לי בס"ד כשהיה מדבר בצורך הגשמיות הוה משתעי בלשון חכמה להלביש בדבריו דברים נסתרים, והיינו שׁוֹר רמז ליסוד הנקרא שׁוֹר בסוד יוסף שקרוי שׁוֹר, וּמִשְׁפָּט רמז לתפארת הנקרא מִשְׁפָּט, וחיבורם יהיה על ידי עסק התורה ומעשים טובים, וְטוּר מִסְכֵּן רמז לסוד המלכות כנודע. והכי קאמר שׁוֹר מִשְׁפָּט, רצונו לומר יסוד דתפארת תקנו אותו בְּטוּר מִסְכֵּן סוד המלכות שנקראת דלה שישפיע בה. וגם אם הדברים לפי פשוטן בלבד הוצרך לדבר בלשון חכמה כדי שלא יבינו השומעין איך היא אכילתו בביתו, ויעשה בזה רמאות וכהך עובדא דכידור, וכן בענין האושפיזא מדבר בלשון נסתר כדי שלא יבינו השומעין וקופצים עליו, וכמו שנאמר (משלי כז, יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. ונראה לי בס"ד כַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, רצונו לומר שואל דבר שהוא צרכי עולם הזה הנקרא 'אוּשְׁפִּיזָא' הוה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, רצונו לומר עסק ועמל ויגיעה של האדם בעולם הזה הוא בעבור פיו, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) 'כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ' ודא עקא שלא תעמוד בו ההנאה אלא לשעה קלה, ולזה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, כלומר שואל צרכי עולם הזה שהם צרכי הפה אם הם עומדים בטוב והוא מוסר דק ללבבות המשכילים.

רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה הא דהוצרך לדבר דבריו אלו בלשון חכמה ולא היה אומר בפירוש להביא? נראה לי בס"ד שהיו תלמידים לפניו ואם היה אומר שיבערו הפחמין כדי להתחמם בהם היו קופצים ועושים לו הם בעצמם, אך הוא לא היה רוצה שיהיה להם ביטול תורה, לכך מדבר בלשון רמז שלא יבינו התלמידים ורק אנשי ביתו שהם מלומדים בכך יבינו וישמשו אותו כרצונו.

אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין נראה לי בס"ד שהיה רומז לפי דרכו דברים יקרים ומוסר השכל, אַתְרִיגוּ לשון הידור, כי תרגום של הדר אתרוג, וּפֶחָמִין רמז לשחור שבעינים שבו חוש הריאות, רצונו לומר תהדרו את מקום השחור שבעינים אשר מתוכו תהיה הראיה, שלא תראו בו מראה רע אלא מראה טוב, וכמו שנאמר (שיר השירים ה, יב) 'שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם'. אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין על דרך מה שאמר מונבז המלך כשחילק אוצרותיו לצדקה, אני גנזתי למעלה ואבותי גנזו למטה (בבא בתרא יא.) דהנותן צדקה יהיה אוצרו ברקיע. וזהו שאמר הזהובין שלכם תניחו אותם ברקיע על ידי שתחלקום לצדקה ודבר מצוה. גם אַרְקִיעוּ לשון תגבורת, כמו 'מאן ספין ומאן רקיע' (במועד קטן כח.) וגם הוא לשון התרוממות כמו תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים (באיוב לז, יח) ושני משמעות אלו ישנם בזהובין שנותן האדם לצדקה וד"מ. ואמר עוד וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה רמז לשתי כליות היועצות שיש באדם שדרכם להיות א' לטובה וא' לרעה, והצדיק עושה את שניהם לטובה, והם עומדים במחשך הגוף לפנים. גם שְׁנֵי מַגִּידֵי הם קול ודיבור בעלמא בעולם הזה שדומה ללילה.