מסכת עירובין דף נ״א עמוד א׳

והוא דכי רהיט מטי הא דקתני מתניתין דאם סיים קנה שביתה בעיקרו הוא דכי הוה רהיט מטי התם קודם שתחשך התם מהניא אמירה ואי קני התם מצי למיזל לביתו בנחת:

חשכה לו לילך עד ביתו אפילו במרוצה אבל לעיקרו הוה מטי במרוצה אי הוה רהיט:

מסגי קלי הולך מעט מעט:

דסביל אחוה אילן אחר היה נסמך עליו:

דפריק מריה מכרגא טוען פירות הרבה ומוכרן ופורע מהן המס:

לא ידענא ליה איני מכיר אותו אילן:

מוסר שביתתו למכיר אומר שביתתי עמך:

ולא היא הא דאמר ליה משמיה דר' יוסי ליתא דלא תניא ליה בשם ר' יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל ומשום הכי אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דליקבלה מיניה:

כזה יהו כל שובתי שבת פ"ה דגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנין שיעור אלכסון דהא ליכא למימר בהן ריבוע ועיגול ור' שמואל מפרש שמרביעין ד' אמות ברשות הרבים בריבוע עולם ואם מעביר או זורק ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב בד"א לחודיה ואם לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיזרוק או יעביר ד"א ואלכסונן ועמוד נמי ברה"ר גבוה י' ורחב ד' דבעינן נמי ד' על ד' מרובעים היינו כשמעמיד אלכסון העמוד לאלכסון העולם אבל העמיד האלכסון ממזרח למערב ומצפון לדרום לא סגי בד' על ד' מרובעות ועיר עגולה נמי אמרינן בכיצד מעברין (לקמן עירובין דף נו.) דמרבעה בריבוע עולם ור"ת מפרש דלכל צד נותנין האלכסון בזריקה ובהעברה ובתחום שבת ועמוד נמי צריך שיהא בו ששה פחות ב' חומשין והא דמזכיר בכל דוכתא ד' אמות היינו משום דנפיק מינייהו האלכסון וכוורת דפ"ק דשבת (ד' ח.) שהיא עגולה ואין לה אלכסון נקט רחבה ו' דאי הוה נקט ד' הוה משמע דלא בעי אלכסון ול"נ דפיאות דשבת ילפינן מערי הלוים והתם אין נותנין פיאות אלא לפיאות העולם כדמוכח בכיצד מעברין (לקמן עירובין דף נו:) דקאמר נמצא מגרש רביע:

פי' אם נתן עירובו בצפון בסוף אלף אמה יש לו לילך בצפון ג' אלפים אמה אלפים תחומו שבצפון ואלף שהעתיק לו מן הדרום נשאר לו בדרום אלף אמה וכענין הזה בצפון: פיסקא מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה.

אמר רבה והוא כי רהיט מטי תותי האילן קודם שקדש היום והאי דקתני והיה ירא שמא תחשך לביתו אבל לאילן מצי אזיל. אי נמי כי מסגי קליל קליל.

אבל אם רהיט מטי.

פי' דקלא דסבילא דקל נפל על דקל אחר והיה עמסו והיה נקרא דקלא דסביל אחוה. דקלא דפריק מריה ביה דקל גדול והיה עושה פירות הרבה והיה בעליו מוכרם ופורע המס שעליו. והיה נקרא דקלא דפריק מריה. כלומר פודה בעליו מן המס שעליו. הא דא"ל רבה לרב יוסף משום דר' יוסי תניא ר' יוסי אמר [אם היו] שנים אחד מכיר אילן או גדר או מקום ואחד אינו [מכיר] מוסר שביתתו למכיר.

והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני זו הברייתא לא שנאה ר' יוסי אלא אמר רבה משום דר' יוסי כדי שיקבלוהו ממנו רב יוסף משום דר' יוסי נימוקו עמו:

מתני' אם אינו מכיר או אם אינו בקי בהלכות כו'.

הני אלפים אמה היכא כתיבן דתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנ"ל אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום כתיב הכא אל יצא איש ממקומו ביום השביעי וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מה זה מקום שיש בו ניסה אף זה מקום (אילן יש בו כתוב) [הוי כמו שכתוב בו] ניסה וילפינן ניסה מן ניסה כתיב הכא ניסה וכתיב התם ואם יצא יצא הרוצח אל גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה מה ניסה זו יש בה גבול אף ניסה זו יש בה גבול ויליף גבול מגבול כתיב הכא גבול וכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ויליף מחוץ ממחוץ ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה וגו' ואקשינן אדיליף מחוץ ממחוץ באלפים נילף מחוץ מחוצה אלף אמה סביב שנא' מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ודחינן דנין מחוץ ממחוץ ואין דנין מחוץ ממחוצה. ואקשינן על ר' חנינא בן אנטיגנוס דתני במתני' אלפים אמה לכל רוח עגולות מה נפשך אי בג"ש גמר מהני אלפים אמה מרובעות הוה ליה למימר דהא בקרא פאת כתיבי.

פי' פאת קדמה ופאת נגב ופאת ים ופאת צפון ולא אשכחת לה פיאות אלא (בקובע) [במרובע] ואי לא גמיר גזירה [שוה] אלפים תחום שבת מנא ליה ופרקינן לעולם גמיר ג"ש ושאני מגרשי ערי הלוים דכתיב בהו זה יהיה לכם מגרשי הערים כלומר לזה אתה נותן פיאות ועושה אותן מרובעות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת דגמירי מיניה. ורבנן דבעי מרובעות סברי כדתני רב חנינא זה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת. פי' רבנן סברי פיאות הן הזויות וקיי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא הלכך ד' אמות שאמרו חכמים הן ה' אמות וג' חומשי אמה וכן למדידת ד' אלפים אמה תחום שבת.

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן. שהן חמש אמות ושלשה חומשין. ופירש רש"י ז"ל: דהא אמרו כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להו, וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונא, דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול. ומשמע מלשונו דלעולם אינו חייב אלא א"כ מעביר הן ואלכסונן. וכן כתב רבנו תם וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ב, הי"ח) והראב"ד. ובעלי תוספות ז"ל חלקו בדבר ואמרו, אם איתא לא לשתמיט בשום מקום כשהזכירו ארבע אמות שיאמרו חמשה אמות ושלשה חומשין, וכן כשמזכירין אלפים אמה שיאמרו אלפים ושמונה מאות. ורבנו תם ז"ל אמר: דלעולם אינו מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ומיהו אכתי איכא למידק דהא עיקר פיאות לגבי שבת מנלן מערי לוים ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, והתם אלפים אמה יש להם רחב בלבד ולא אלפים ושמונה מאות, אלא שיש להן זויות שנשכרין בהן אלכסונן. ועל כן פירש רבנו שמואל ז"ל: שמרבעין ברה"ר ד' אמות בריבועו של עולם, שאם זורק ומעביר ד' אמות ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, אבל אם זרק או העביר לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ועמוד נמי גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אם עומד ריבועו לריבועו של עולם די לו בד' (אמות) [טפחים] לבד, אבל אם עומד אלכסונו לריבועו של עולם אינו רשות היחיד אלא א"כ רחב חמש (אמות) [טפחים] ושלשה חומשין, דריבועו של עולם עיקר, דהא עיר עגולה כשמרבעין אותה אין מרבעין [אלא] לריבועו של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין (עירובין נו, א). [ואיכא למידק דהא מרובעת אין עושין לה זויות לריבועו של עולם כדאיתא בברייתא דלקמן בפרק כיצד מעברין (עירובין נה א)], דקתני מרובעת [אין] עושין לה זויות, ואמרינן עלה פשיטא, ואמרינן לא צריכה דלא מירבעא לריבועו של עולם מהו דתימא נרבעה לריבוע עולם קא משמע לן, ואפילו הכי לההיא דלא מרבעא לריבועו של עולם לא יהבינן תחומין אלא אלפים. והראב"ד פירש: דכשהוא מעביר בישר כנגד פניו בארבע אמות לחודייהו סגי, אבל כשמעביר לאלכסון אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ובין לדברי הר' שמואל ובין לדברי הראב"ד ז"ל קשיא לי, דא"כ האיך סתם רב אחא בר יעקב דבריו ואמר המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן, דמשמע דלעולם אינו חייב בד' אמות לבדן, ואם כדבריהם היה לו לפרש המעביר לאלכסונו או לאלכסון העולם. ומסתברא דזה יהיה לכם אפיאות קאי ומיניה דרשינן כזה יהיו כל שובתי שבת, כמדה הזו יהיו כל שובתי שבת שמדתן כמדת הפאות.

ואמרינן ליה לאו היינו דתני ר' חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת תמיהה לי למה להו למימר מדרב חנניה, מי סניא מתני' דקתני מרובעות. ואיהו נמי מי בדק במאי דמפורש במתני'. וניחא לי דבמתני' ליכא אלא אלפים אמה של תחום וכיון דאינן אלא מדבריהם אפשר לומר הקילו בהם לעשותם כערי לוים, אבל רשויות דאורייתא דילמא אפילו בלא אלכסונן, ומשום הכי בדיק להו. ואינהו אהדרי ליה מדתני רב חנניה כזה יהיו כל שובתי שבת, ומקרא קא דריש.

זו היא שיבה זו היא ביאה פי׳ בנגע כתי׳ כתב רחמנ׳ בהסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה הנגע וצוה הכהן וחלץ וגו׳ וכתב בתר הכי אם ישוב הנגע ופרח בבית וכו׳ ובתריה כתיב ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו׳ ובתרי׳ כתיב ונתץ את הבית וכו׳ ואותו הפסוק של ובא הכהן כו׳ כתוב שלא במקומו דבפריחה לא בעי׳ פשיון כדמוכח בספר מקרא והמקרא ההוא אינו מדבר אלא דפשה קודם שחלץ וקצה וטח. בשעמד בראשון ופשה בשני והייתי סבור דלהכי כתביה רחמנא הכא ללמדנו דכל כה״ג נותץ מיד ואינו חולץ וקוצה וטח אלא כשפשה בראשון וכבר אמרו חכמים שאף כשעמד בראשון ופשה בשני כך הוא דינו שחולץ וקוצה וטח. ואם חזר ופרח דנין אותו כדין מי שפשה בראשון וגמרה ליה מג״ש. שנאמר בפשיון שני ובא הכהן ונאמר בפשיון ראשון ובא הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח ואח״כ נותץ אם פרח אף כאן חולץ וקוצה וטח ואחר כך נותץ אם פרח ואע״ג דהכא כתיב ביאה והתם שיבה תאנא דבי ר׳ ישמעאל זו היא שיבה וזו היא ביאה מפני שהכל ענין אחד:

מי לית ליה ג״ש פי׳ מי לית ליה דעבדינן האי ג״ש לתחומין שלהם בלי שיהא להם שום סמך מן המקרא. אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור הם ואלכסונם פי׳ עד שיעביר ברשות הרבים חמש מאות וג׳ חומשין כשיעור אלכסונם לחשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה. פרש״י ז״ל טעמו משום דדריש בזה כל שובתי שבת וגם העברה ליכא למיתן פיאות. דהא לא שייך בה לא עיגול ולא רבוע וכיון שכן מרבין בשעורו שלא יהא חייב עד שיעבור שיעור אלכסונם ונראה מדברי רבי׳ ז״ל דהאי דינא איכא בכל מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אבל באלפים אמה של תחומין דאפשר בפיאות וזויות אין לנו להרבות במדה מה שמוסיף באלכסון. ור״ת ז״ל כתב דה״ה לתחומין שמוסיפין עליו האלכסון והוי שיעורו אלפים ושמונה מאות. דאל״כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והרי בשום מקום לא הזכירו חכמים אלא ד׳ אמות ברשות הרבים ואלפים אמה לתחומין. י״ל שאין התלמיד מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ורשב״ם ז״ל פיר׳ דכל שזורק או מעביר ברבועו של עולם ממזרח למערב או מצפון לדרום הרי הוא חייב בד׳ אמות. אבל כל שזורק או מעביר שלא ברבועו של עולם אלא לאלכסונו של עולם אז אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונם כי לא חייבה תורה אלא בזורק או מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים מרבועו של עולם הילכך עושין ד׳ אמות מרובעות כרבועו של עולם. ואם העבירם כדרך רבועם חייב בד׳ אמות. ואם העבירן באלכסון אינו חייב עד שיעבור כל האלכסון שאל״כ עדיין הוא בתוך ד׳ אמות. ותדע דרבועו של עולם עיקר דהא עיר עגולה שמרבעין אותה אין מרבעין אותה אלא ברבוע של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין. ואע״ג דכשהיא מרובעת אין לרבע אות׳ ברבועו של עולם כדאי׳ התם בהדיא גבי הא דתניא מרובעת אין עושין לה זויות התם הוא בתחומין דרבנן דכיון שכבר יש לה פאות אין לנו לשנותה לגבי חיוב ד׳ אמות דאורייתא שנתנה להם תורה פאות לא נתנם אלא ברבועו של עולם ואינו חייב עד שיצא מאותן ד׳ אמות הן בדרך הקו הישר הן בדרך אלכסון. כנ״ל לפי שיטת רשב״ם ז״ל. וגם הראב״ד ז״ל כמודה לשטה זו כי הוא ז״ל כתב שכל המעביר כנגדו ביושר כדרך הלוכו חייב בד׳ אמות אבל כל שהוא זורק או מעביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעבירנו מכל האלכסון של המרובע שלו ודנין את מקומו כאלו הוא מרובע בין שמקומו. ברבועו של עולם בין שאינו ברבוע של עולם וגם זה נכון לפי שטה זו. ומיהו בין לפי׳ רשב״ם בין לפי׳ דידיה קשיא טובא דהא מילתא פסיקתא נקט רב אחא בר יעקב דמשמע שכן דנין בכל מקום שאל״כ היה לו לפרש שאין דרך האמוראין לסתום דבריהם כל כך. גם מה שפר״ת ז״ל שהדין הזה לעולם בכל אלפים אמה של תחום שבת הוא דבר קשה מאד היכי לא אישתמיט שום תנא ושום אמורא לפרש כן גבי אלפים אמה כדפריש רב אחא בד׳ אמות. ועוד דהא רבנן דמתני׳ דאית להו הא דתני רב חנניא לא חזי׳ להו תנו במתני׳ אלא שיהו האלפים אמה מרובעות אבל תוספת אמות לא הזכירו ועוד דכיון דמערי הלוים. ילפי׳ להו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והתם אלפים אמה בלבד יש להן אלא שנשכרין את הזויות ועוד דהא ודאי אם אתה מרבה כשיעור תחומין שיהיו אלפים אמה ושמנה מאות אין לך לעשותן מרובעות. חדא דמנא לן לתת פיאות לזויות ולתת שיעור הפיאות לקו הישר. ועוד דא״כ אתה נותן לאלכסון ואין אתה נותן להם זויות כיון שכבר הוספנו שיעור הזויות בקו הישר. והא״א לומר חדא דהא מנא תיתי לשנות את הפאות ולעוקרן ממקומן כדי להרבות בשיעור. ועוד שזה הפך משנתנו דקתני שעושין אותן מרובעות כדי שיהא נשכר את הזויות ואם אתה מסלק את הזויות אין זה נקרא מרובעות מכל אלו הצדדין נ״ל שאין הפי׳ הזה נכון. והיותר נכון בעיני וגם בעיני רבותי כדברי רש״י ז״ל והוא דעת הרמב״ם ז״ל דבכל ד׳ אמות הדין כדברי רב אחא ולפי שאי אפשר לתת להם שם זויות באנפא אחרינא אבל באלפים אמה שאפשר בפאות אין לנו אלא פאות וכ״ת א״כ היאך נפרש הכוונה לצדדין. הא לא קשיא כי כשדבר הכתוב וזה יהיה לכם פאת ים היה מדבר באותו אלכסון של פאה ואמר כי זה האלכסון תתן לכל שובתי שבת. וכל שאפשר ליתנו בזויות ממש דערי הלוים נותנין אותם שם. וכל שא״א כגון ד׳ אמות ברשות הרבים שאין לנו לחלק בין המעביר באלכסון למעביר ביושר נותנין אותם לכלם בקו היושר דאין מחייבין אות׳ אלא כשיעור האלכסון שכן אמרה תורה טול מדה זו ושובתי שבת.

אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד׳ צריך הם ואלכסונם או לא. ואמרו ליה לאו היינו רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. פרש״י ז״ל מבעיא שיהא עמוד מרובע בזויות כענין שיהא בו אלכסונם של הד׳ טפחים או לא בעי׳ זויות אלא אפי׳ ד׳ טפחים עגולות בלא זויות ואמרו ליה דודאי בעי׳ להו מרובעות באלכסונם דהיינו בכלל מאי דתני רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. ויש מקשים על פי׳ זה חדא דאמאי נקט האי לישנא הל״ל צריך שיהו מרובעות או לא. ועוד דלמה להו לאתויי מדתני רב חנניא לפשטוה ממתני׳ דקתני מרובעות ולפי׳ פי׳ דה״ק צריך הם ואלכסונם ולא יהא חשוב רשות עד שיהא בו כתוס׳ האלכסון שיהא רחב ה׳ טפחים וג׳ חומשים וגם רשב״ם ז״ל כך הוא מפ׳ אלא דמוקי׳ לה בעמו׳ שאין רבועו נתן לרבועו של עולם אלא באלכסון של עולם וכיון שכן יש לנו לרבעו כרבועו של עולם עקר. ואין הפי׳ הזה נכון יען הטעמי׳ שכתבנו למעלה גבי אלפים אמה דתחומין ועוד דבשלמא המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה אפשר לומר דכיון שלא העבירו מד׳ אמות של עולם אין כאן העברת ד׳ אמות וכאלו לא יצא ממקומו דמי אבל לא לענין לעשות מקום להיות רשות היחיד ברבועו של עולם: ואף אם נאמר כן היה לנו לומר שלא יהא חייב אלא כשהיא ברבועו של עולם אבל מה טעם להוסיף בשיעור ולעשות הקוים הישרים מחמש אמות ושלש׳ חמשים זה דבר שאין לו טעם. והנכון כפי׳ רש״י ז״ל והאי דנקטו להו האי לישנא דהן ואלכסונן סרכא דלישנא דרב אחא תפסו להו ולא פשטוה ממתני׳ משום דהתם הוא דהוי מדרבנן ודילמא התם הקלו. ועוד דהתם הוא כדרב אחא כדי שיהא נשכר את הזויות הן במקום הזויות עצמן הן להוסיפן על השיעור אבל לגבי רשות היחיד דאין כאן שכר זויות דילמא לא קפיד קרא על הרבוע כלל. והיינו דפשטיה ליה דכיון דחיישי׳ בזה יהיו כל שובתי שבת כללא הוא לכל שובתי שבת לתת להם זויות כנ״ל:

אמר רב נחמן מחלוקת במקומי פי׳ באומר תהא שביתתי במקומי כלומר שהוא מעורב במקום רגליו דר׳ מאיר סבר עיקר עירב בפת. פי׳ עיקר עירובו רבנן בפת הוה משום דמיחזי טפי כקונה שם שביתה.

תבות השוות בענין אעפ״י שאין דומות מצד הלשון למדים גזרה שוה מהם זה מזה וזהו שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וכבר ביארנוה בראשון של יומא ובשאר מקומות מזה החבור ואעפ״י כן כל שיש ללמדה מתיבה השוה זו לזו בלשון ובענין למדין הימנה. ולמדת לפי דרכך במה שאמרו אין למדין גזרה שוה אלא אם כן למדה מרבו שלא היו מקובלים (מפרט) [מפורש] הגזרה שוה אלא שבאותה תיבה היה ענין גזרה שוה ואחר כך היתה הבחירה בידם באיזו תיבה הדומה לו למדין לה לגזרה שוה. וכבר ביארנו דבר זה במקומות מן החבור:

בפרש"י בד"ה ושב הכהן כו' מפקינן ליה התם מהאי משמעות ומרבינן נתיצה לנגע החוזר כו' עכ"ל היינו כמ"ש לעיל צרעת ממארת לג"ש כו' וכדלעיל וק"ל:

תוס' בד"ה כזה יהו כל שובתי כו' אבל העמיד האלכסון ממזרח למערב ומצפון לדרום כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה ברא"ש ולשון או מצפון כו' שכתוב בל' התוס' אינו מיושב דהא אם העמיד המרובע שיהיה האלכסון של ב' קרנות ממזרח למערב ממילא הוי נמי האלכסון של ב' קרנות השניים מצפון לדרום וק"ל: