בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עירובין דף מ״ו עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עירובין דף מ״ו עמוד ב׳

    מסכת עירובין דף מ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־369 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ה"ג רב פפא אמר איצטריך ולעיל קאי אדרבי יהושע בן לוי איצטריך ליה למימר הלכה כרבי יוחנן ואע"ג דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב:

    אבל בעירובי תחומין לא כו' והא דרבי יוחנן בן נורי באיסור תחומין קאי:

    א"ר יהודה כו' לקמן בפרק חלון (עירובין פא:):

    בד"א דאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו שנתרצה:

    בעירובי תחומין דשמא חוב לו להפסיד אלפים למזרח על מנת להשתכר באלפים למערב:

    עירובי חצירות אין שם הפסד אלא ריוח:

    הני מילי דהלכה כמיקל בעירובי חצירות:

    בשיורי עירוב שהניח עירוב במקום המשתמר לכמה שבתות ונתמעט האוכל משיעור ב' סעודות מקילין ביה לאכשורי:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Eruvin 46b · Sefaria

    תוספות

    ואין חבין לאדם שלא בפניו וא"ת והיכי מוכח מהכא דעירובי תחומין חמירי הלא אין הטעם תלוי בחומר אלא משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ויש לומר מ"מ מוכח שפיר דחמירי טפי דאפילו ידעינן גבי עירובי תחומין דלמחר דעתו לילך באותו צד אפי' הכי כיון דאיכא קצת חוב שמפסיד במה שאינו יכול לילך לצד אחר אם ירצה לא הוי עירוב ובעירובי חצירות אע"ג דאיכא קצת נמי חובה שמערבין בפת שלו שלא מדעתו כדאמר בפ' חלון (לקמן עירובין דף פ.) אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף באין בני אדם ונוטלין הימנו שיתופו בע"כ וצריך שימחול להם פתן אם ירצו לצאת כדאמר בהדר (לקמן עירובין ד' סח.) כיון דאי בעי ליה מינאי ולא יהיבנא בטל שיתוף והיינו משום דחמירי טפי:

    שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות פ"ה אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ומשנה היא זו לקמן בפרק חלון (עירובין דף פ:) ושם פירש הקונט' בענין אחר ולא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו אלא שלא לשכח תורת עירובי חצירות מן התינוקות מדורות הבאין הלכך מקילין ביה בשיורי עירוב והכי משמע דתניא לקמן בפרק הדר (עירובין דף עא:) מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות ולר"י נראה דפי' דהכא עיקר דההיא דפרק חלון לא איירי כלל בעירובי חצירות אלא אשיתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין כו' ולמה אמרו לערב בחצירות היינו פירוש אשיתופי מבואות וקרי שיתוף מבוי עירובי חצירות בכמה דוכתי:

    כרבי יוסי מחביריו והא דאמר לקמן (עירובין דף מז.) אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אתיא כר' יעקב בר אידי:

    רבי אסי אמר הלכה פ"ה ודרשינן בפירקא ומ"ד מטין מורינן ולא דרשינן בפירקא ונראין היינו דאי עביד הכי לא מהדרינן עובדא אבל לא מורינן וקשה לפירושו דאפי' לא איתמר נראין לא מהדרינן עובדא כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לכן נראה לי דהלכה דאי עביד כאידך מהדרינן ומטין אורויי נמי אורינן ואם בא למיעבד עובדא כאידך מחינן בידיה ומיהו אי עביד עובדא לא מהדרינן ונראין מורין ואי בעי למעבד כאידך לא מחינן בידיה וכן משמע בפרק הכותב (כתובות פד.) גבי דנו דייני כר' טרפון וא"ת אדרבה ביש נוחלין (ב"ב דף קכד:) משמע דלמ"ד מטין היינו דיעבד מטין כהני תנאי אבל לכתחלה עבדינן כאידך גבי בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו דאמר רבא הלכתא אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר וי"ל דמטין דהתם היינו לענין חבריו דפליגי התם רבנן עליה ויש סובר הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו דאתמר הלכה כחבריו ורבא סבר מטין כחבריו אתמר ולא הלכה כחבריו:

    Tosafot on Eruvin 46b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואפי' בדרבנן הרי שני בין יחיד ליחיד ליחיד ורבים ופריק רב פפא לכולהו ואפילו למאי דאקשינן איהו נמי וא' איצטריך ר' יהושע למימר הלכתא כריב"נ אפי' בעירובי תחומין דאי לא פריש הוה אמינא כי אריב"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין לא קמ"ל דהלכתא כריב"נ אפילו בעירובי חצרות ומנא תימרא דשני לן בין עירובי תחומין לעירובי חצרות דלא משמע בהאי וה"ה להאי דתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות כו'.

    רב אשי בא לומר איצטריך לומר הלכה כריב"נ שלא תאמר בשירי העירוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל בתחלה אימא לא קמ"ל הלכתא כריב"נ דהוא כמו תחלת העירוב:

    ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכתא כר"ע מחבירו וכר' יוסי (מחבירו) [מחביריו]. וכרבי מחבירו ר' (יוסי) [אסי] אמר הלכת' אתמר ר' חייא בר אבא אמר מטין אתמר. ור' יוסי בר' חנינא אמר נראין אתמר. א"ר יעקב בר אידי משום ר' יוחנן ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ר' יהודה ור' יוסי הלכתא כר' יוסי. וכ"ש ר"מ ור' יוסי הלכתא כר' יוסי.

    ור' אבא אמר רבי יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכתא כר"י.

    אמר רב אשי ר' יוסי ור"ש הלכה כר"י אבעיא להו ר"מ ור"ש הלכתא כמאן תיקו. בא רב (אשי) משרשיא לדחות דברי ר' אבא שאמר משמיה דר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי מדתנן אמר ר"ש למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה"ר ועירבו שתיהן עם האמצעית כו' ואמר (רבא) [רב חמא בר גוריא אמר רב] הלכה כר"ש מאן פליג עליה ר' יהודה. והא"ר יוחנן ר"י ור"ש הלכה כר"י [ומאי קושיא] היכא דלא איתמר עלה בפירוש הלכה (כר"ש) [כר"י] אבל היכא דאתמר לא א"ר יוחנן.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 46b · Sefaria

    רשב"א

    לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו וא"ת אם כן לאו משום חומרא וקולא הוא, דבמילתא תליא. וי"ל משום דזימנין משכחת לה לתחומין בלא חובה כגון דשמעינן ליה דבעי למיזל להתם וקאמר למחר נמי דניחא ליה, ואפ"ה לא קנה לו עירוב. וזימנין נמי דמשכחת להו לעירובי חצרות דאית בהו חובה כגון דעירבו לו בפתו בעל כרחו, ואפ"ה אמרינן לקמן (עירובין פ, א) דעירובו עירוב.

    ר' אסי אמר הלכה פירש רש"י ז"ל: דמאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקין, מאן דאמר מטין לא דרשינן אלא מטין ומורין לו, ומאן דאמר נראין אפילו אורויי לא מורין, ומיהו אי עביד עובדא כוותיה לא מהדרינן. ואינו מחוור דאפילו לא איתמר נמי אנן הכין עבדינן, דכל תרי דפליגי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אי עבד כמר עביד ואי עביד כמר עביד, דמאי טעמא מהדרינן. על כן פירשו בתוספות דמאן דאמר הלכה מדרש דרשינן ואי עביד כאידך מהדרינן, ולמ"ד מטין מדרש דרשינן ואי עביד כאידך לא מחינן בידיה.

    אילימא מהא דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו' ודילמא היכא דאיתמר איתמר. וקשיא לי ולימא שאני התם דפלוגתייהו בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב. ורש"י ז"ל (להלן עירובין מט, א ד"ה ה"ג) כן נראה דס"ל דמאן דפסיק כר"ש מהאי טעמא הוא וכדכתבינן לקמן (עירובין מח, ב ד"ה ואזדא) גבי האי מתני', גבי הא דאמרינן ואזדא שמואל לטעמיה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהא עדיפא דאי משכחת נמי בעלמא דלאו גבי עירוב אמרינן נמי הכי דהיכא דאיתמר איתמר. ואי נמי משום דאע"ג דר' יהושע ב"ל קשיש מר' יוחנן זמנין דר' יוחנן פליג עליה, ולפיכך לא בעי למתליה בדר' יהושע ב"ל דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כל היכא דמשכח פירוקא אחרינא ודעדיף מינה.

    Rashba on Eruvin 46b · Sefaria

    ריטב"א

    ה״מ בשיירי עירוב פי׳ כגון שהניח עירוב לשבתו׳ הרב׳ ובאמצע השבתו׳ נאכל מקצתו. ולא סוף דבר שיירי עירוב ממש דמשום הא בלחוד לא הוה עביד ר׳ יהושע בן לוי האי כללא אלא כל הלכו׳ שהם בסוף עירוב או בסוף תחומין דהיינו בתר דאיתחזק קרי שיירי עירוב והיינו דמדמינן הא דידן לתחל׳ עירוב. ולא אמרו לערב בחצרו׳ אלא שלא לשכוח את התינוקו׳ יש שפירשו להכי לא אמרו לערב בחצרו אלא שלא לשכח התינוקו׳ עירובי תחומין ולא נהיר והנכון כמו שפירשו הגאוני׳ ז״ל ולא אמרו לערב בחצרו׳ כשעושין שתופי מבוי אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירובי תצרות כשאין שם שתוף מבוי לפי׳ אף זה בעירוב הי׳ כשיירי עירוב ואין צריך שיעור:

    רב אמר הלכה ר׳ חייא בר אבא אמר מטין ר׳ יוסי בר חנינא אמר נראין. פרש״י ז״ל דלמ״ד הלכה דרשי׳ לה בפרקא ואורויי מורי׳ ליחידים ולמ״ד נראין אורויי נמי לא מורינן ומיהו אי עבד כר׳ עקיבא לא מהדרי׳ עובדא והקשו עליו בתוס׳ חדא דר״פ הכותב משמע דלמאן דאמר מטין דרשי׳ לה בפרקא ועוד כי לפי פי׳ זה למ״ד נראין מה מרויח ר׳ עקיבא מפני שאמרו שנראין דבריו מחבירו דהא בלאו הכי נמי כיון שחברי׳ הם ולא איתמ׳ הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עבד ודעבד כמר עבד דמאי טעמא מהדרי׳ עובדא ואין צ״ל דרשי׳ לה בפרק׳ ולמ״ד מטין לא מדרש דרשי׳ בפרקא ומיהו אי עבד כאידך לא מהדרי׳ עובדא ולמ״ד נראין לא דרשי׳ בפרקא אלא דמורי׳ הכי למי שבא לשאול ואומרי׳ לו נראין לנו דברי ר׳ עקיבא ומיהו אי בעי למעבד כאידך לא מחי׳ בידיה: משל למה הדבר דומה וכו׳ לקמן מפרשי׳ לה בס״ד והא אמרת ר׳ יהודה ור״ש הלכה כר׳ יהודה וא״ת ומאי קושיא דהכא משום הכי הלכ׳ כר״ש מפני שר״ש מקל והלכה כדברי המקל בעירוב. וי״ל דלאו מהאי טעמא הוא דא״כ למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו לשבקה אי נמי לימא בהדיא כדאמר ר׳ יהושע כללא הלכה כדברי המקל בעירוב. ומיהו רש״י ז״ל כתב לקמן מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב פסק רב הלכה כר״ש. ולפי דבריו י״ל דהכא בדין הוא דלימא ליה הכי אלא דבעי׳ לשנויי ליה דעדיפא מינה דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר פי׳ שלא נאמרו הכללות אלא במקום שלא נפסקא בו הלכה בפי׳ ומפני שנפסקה הלכה בשום מקום כנגד הכלל לא נסתור הכלל דהיכא דאיתמר הלכה כפלו׳ איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר והדרי׳ לכללין:

    Ritva on Eruvin 46b · Sefaria

    מאירי

    מה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פירושו בין בעירובי חצרות בין בעירובי תחומין ואעפ״י שבמקצת דברים מצינו חלוק בין עירובי חצרות לעירובי תחומין כגון עירב לחברו שלא מדעתו שבעירובי תחומין אין עירוב לחברו אלא מדעת שהרי שמא חוב הוא לו שמפסידו אלפים אמה לצד השני ואין חבין לאדם אעפ״י שיש שם זכות מצד אחר אלא בפניו אבל עירובי חצרות מערבין לו אף שלא מדעתו שהרי אין כאן חובה בשום פנים אלא זכות וזכין לאדם שלא בפניו. מכל מקום בזו אין חלוק ביניהם וכן לא סוף דבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב (בשיני) [בשיורי] עירוב כגון נתמעט האוכל מכשיעור בעירובי חצרות שאינו צריך להוסיף הואיל ותחלת העירוב היה בו כשיעור שהרי לא אמרו עירוב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקות אחר שנשתתפו במבוי כמו שיתבאר אלא אף בענינים שהם תחלת העירוב כגון זה שישן לו בדרך. ויש פוסקין שבשירי עירוב צריך להוסיף כמו שיתבאר בפרק חלון:

    לעולם הלכה כר׳ עקיבא מחברו וכן כר׳ יוסי מחברו ולא סוף דבר נראין דבריהם עד שמכל מקום אין מורין בהם לשואל. וכן לא סוף דבר מטין ר״ל (שנורה לשואל) [שנוטה לפסוק] כדבריהם אלא שלא [נחזיר] את העושה כדרך בני מחלקתם אלא הלכה גמורה עד שהעושה כדברי המתנגד מחזירין אותו. ור׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ור׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ואין צריך לומר שר׳ מאיר ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה ואין צריך לומר שר׳ שמעון ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ור׳ מאיר ור׳ שמעון לא הוברר בסתם מחלקתם הלכה כמי. ויש כללים אחרים בענינים אלו כגון יחיד ורבים הלכה כרבים. והלכה כסתם משנה. ומחלוקת דברייתא וסתם מתניתי׳ שהלכה כסתם. ומחלוקת דמתניתי׳ וסתם דברייתא אין הלכה כסתם. ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. וסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם בחדא מסכתא. ותלתא בבי כחדא מסכתא הוא כמו שביארנו בראשון של ע״ז וכן לא נאמר סתם משנה אלא בשאין מחלוקת באותה משנה כלל כמו שביארנו בראשון של יום טוב ובפרק החולץ. וכן כל באמת הלכה היא. וכן הלכה כר׳ מאיר בגזרותיו וכן אמרו סתם מתני׳ ר׳ מאיר סתם ברייתא ר׳ יהודה סתם ספרי ר׳ נחמיה סתם ספרא ר׳ שמעון וכלהו אליבא דר׳ עקיבא. ודברים אלו הרבה יוצאים מן הכלל בכמה מקומות והיכא דאיתמר איתמר. ואין לסמוך על הכללים אלא בסתם ר״ל שלא נפסקה כדברי בעל מחלקתם. וכן שאין הדבר תלוי במחלוקת אחד שמצד אותו המחלוקת יהא ראוי לפסוק כדברי האחר. וגדולי המפרשי׳ כתבו בפרק כיצד משתתפין שלא נאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא במחלוקת תנאים אבל במחלוקת אמוראים חוזר לכללו והוא ברב ושמואל כרב וברב ור׳ יוחנן כר׳ יוחנן וברבים במקום יחיד וכן נדון אחר שטת הסוגיא הא בדבר שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראים שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין בו אחר המיקל שהרי בכל שהוא מדרבנן כן:

    עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כלה אלא צריך שישיירו בה עד שיכירו הכל שאף מה שמטלטלין בה מתורת עירוב הוא. ומכל מקום שיור זה אינו צריך שיהא גדול כעיר חדשה שביהודה ששיערו בה חמשי׳ דיורין ולא אפי׳ (של) [שלש] חצרות של שני (שני) בתים אלא אפי׳ בית אחד בחצר הוי שיור. ועיקר ענין זה יתבאר בפרק כיצד מעברין כהלכתה בע״ה:

    Meiri on Eruvin 46b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמ' ואמר רב חמא ב"ג אמר רב הלכה כר"ש והא אמרת ר"י ור"ש כו' ק"ק כל הנהו דמייתי רב הלכתא להקל גבי עירובין מאי קושיא דאימא מאי דלא אזיל בתר הנהו כללי דר"י ור"ש הלכה כר"י משום דאזיל רב בתר אידך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ודו"ק:

    בתוס' בד"ה ואין חבין כו' ונוטלין הימנו שיתופו בע"כ וצריך שימחול להם פתו כו' עכ"ל דאי הוו מחוייבים להחזיר וליתן לו פתו לא ה"ל שום חובה במה שנוטלין הימנו בע"כ אבל צריך שימחול להם פתו וא"כ אית ליה קצת חובה בכך שמפסיד פתו בע"כ וק"ל:

    בד"ה שלא לשכח כו' ושם פ"ה בע"א ולא אמרו לערב בחצירות לאחר שנשתתפו כו' עכ"ל משמע לפירושו דהכא גם אם לא נשתתפו לא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח כו' ויש לדקדק בזה כיון דאין לו שום עיקר מאי איכפת לן שתשתכח מדורות הבאין ודוחק לומר שתשתכח עירוב תחומין שיש לו עיקר דמה שייך עירוב חצירות לעירוב תחומין דעירוב חצירות משום איסור רשויות נגעו בה וכן יש לדקדק אשיתוף מבואות לפי פר"י בדבור זה ויש לפרש לפי' קמא דודאי עירוב חצירות משום איסור דרשויות נגעו בה אלא דה"ק דלא אמרו בתחלת עירוב חצירות דאינו סגי בכל שהוא ובעי שיעורא דב' סעודות אינו אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב תחומין דבעי שיעורא ולא סגי בכל שהוא אפי' בשירי עירוב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Eruvin 46b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אר"י ר"מ ור"י הלכה כר"י עי' זבחים דף ו' ע"א תוד"ה אחד:

    Gilyon HaShas on Eruvin 46b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף מ״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־369 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״וְרַב פָּפָּא אָמַר, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:…״

    2. קטע 238 מילים

      נפתחת ב״וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת…״

    3. קטע 317 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא,…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב…״

    5. קטע 512 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״לְמַאי הִלְכְתָא? רַבִּי אַסִּי אָמַר: הֲלָכָה. וְרַבִּי…״

    8. קטע 846 מילים

      נפתחת ב״כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי…״

    9. קטע 937 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אַסִּי: אַף אֲנִי לוֹמֵד: רַבִּי…״

    10. קטע 108 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי?…״

    11. קטע 1111 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מְנָא…״

    12. קטע 1236 מילים

      נפתחת ב״אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְמָה…״

    13. קטע 1331 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב:…״

    14. קטע 1413 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי קוּשְׁיָא, דִּילְמָא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר,…״

    15. קטע 1540 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית…״

    16. קטע 163 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְרַב פָּפָּא אָמַר, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין — אֵימָא לָא צְרִיכָא.

    וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת לְעֵירוּבֵי תְּחוּמִין — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת מְעָרְבִין בֵּין לְדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעַת, שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הָנֵי מִילֵּי בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב, אֲבָל בִּתְחִילַּת עֵירוּב — אֵימָא לָא.

    וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב לִתְחִילַּת עֵירוּב — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא.

    וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת.

    רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ, וּכְרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵרָיו, וּכְרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ.

    לְמַאי הִלְכְתָא? רַבִּי אַסִּי אָמַר: הֲלָכָה. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: מַטִּין. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: נִרְאִין.

    כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא?!

    אָמַר רַב אַסִּי: אַף אֲנִי לוֹמֵד: רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא?

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי? תֵּיקוּ.

    אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מְנָא לֵיהּ לְרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָא?

    אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.

    וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: לֵיתַנְהוּ?

    וּמַאי קוּשְׁיָא, דִּילְמָא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.

    אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים — מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ. שֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד — אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה חוּצָה לָהּ, כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִין — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: