מסכת עירובין דף מ״ו עמוד א׳

כל שכן דהוו להו נולד ואסירי אפילו לטלטלן במקומן:

הרי הן כרגלי כל אדם כיון דניידי לא קנו שביתה ואפילו הן של יחיד אינן כרגליו:

בפירוש שמיע לך מרבי יהושע בן לוי:

או מכללא דשמיע לך מיניה מילתא אחריתי ודייקת מינה דכר' יוחנן בן נורי סבירא ליה:

ומאי כללא מאיזה כלל הוה ס"ד מעיקרא דשמעת ליה לר' יהושע בן לוי דנימא מילתא דנידוק לה מינה:

בעירוב בכל משפטיו ותחומין מהלכות עירובין הן:

בין לקולא כגון אדם ישן דאי לא קנה שביתה לא נפיק מד' אמות:

לחומרא כגון כלי הפקר אי אמרת קונין שביתה אסור להוליכן למקום שעירב זה המוצאן אלא אלפים הוא דאית להו לכל רוח:

כל שכן דהוי ליה נולד ואסיר ואע"ג דמשקין בפירי נמי אמרינן בפסחים (דף לג:) דמבלע בליעי אפ"ה לא מתסרי משום נולד אי לא גזרינן שמא יסחוט דמים בעבים בליעי טפי ואינה ניכרין כמו משקין בפירי ואפילו לא היו ניכרין משקין בפירי כלל לא חשיבי נולד כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל אוכלא דאיפרת הוא וא"ת ולימא הא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד כדאיתא בריש ביצה (דף ב.) וי"ל דבנולד כה"ג דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה רבי שמעון וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה ר"ש דאסור לכסות בו אא"כ ראוי לצלות בו ביצה כדאמר בפרק קמא דביצה (דף ח.):

נהרות המושכין פ"ה אפי' הן של יחיד ונראה שדקדק דאי הוה של רבים דווקא מאי איריא נהרות אפי' מים מכונסים נמי אמרי' לעיל כרגלי הממלא והיינו כרגלי כל אדם דהכא כדפרישי' לעיל דהכל אחד וכן מוכח בפרק בתרא דביצה (דף לט.) דבשל יחיד מיירי דפריך מהך דהכא אמתני' דהתם דקתני בור של יחיד כרגלי היחיד ומיהו שם לא פירש רש"י כרגלי הממלא וכרגלי כל אדם בענין אחד ור"ת מפרש אפילו מיירי בשל רבים מדקדק שפיר דדווקא משום דניידי לא קנו שביתה אבל מכונסים דקנו שביתה יש להם אלפים אמה לכל רוח כרבי יוחנן בן נורי:

הוה אמינא בין לקולא בין לחומרא הוה ליה למימר דאיצטריך הלכה כדברי המיקל לפסוק הלכה בכל מקומות אלא דניחא ליה למימר דאפילו להך מילתא גופה איצטריך:

קמ"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב דלענין אדם הלכה כרבי יוחנן בן נורי דקני שביתה ולענין כלים הלכה כרבנן דלא קנו שביתה והרי הן כרגלי כל אדם ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקיימא לן כרבנן דאמרי אין חפצי הפקר קונין שביתה וישן היינו טעמא הואיל וניעור קני ישן נמי קני כדפ"ה ואפילו אם לא היה משמעינן רבי יהושע בן לוי אלא הלכה כדברי המיקל בעירוב לחוד הוה משמע מדבריו דהלכתא כדברי שניהם להקל:

לסמוך עליו בשעת הדחק פי' הקונטרס דשנת בצורת הוה ואיכא הפסד טהרות ואי אפשר לומר כן דבדחק כה"ג אפי' רבנן מודים. כדאמר בפ"ק דנדה (ד' ט:) אין שעת הדחק ראיה ומפרש התם מאי שעת הדחק שנת בצורת הוה ואיכא דאמרי דטהרות אפיש ועבוד וחשו רבנן להפסד טהרות:

דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו ביחיד במקום רבים נראה דלעולם הלכה כדברי המיקל באבל וחוץ מזו לאו למעוטי שאר מקומות דאבל קאמר כדקאמר אבילות הוא דאקילו ביה רבנן וכן מוכיח בהדיא פרק בתרא דמו"ק (דף יט:) גבי אבא שאול ורבנן גבי קובר את מתו ג' ימים לפני הרגל וגבי בא ממקום קרוב פלוגתא דרשב"ג ורבנן (דף כב.) וא"ת כיון דאפי' יחיד במקום רבים אמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל למה ליה לשמואל למיפסק בפרק בתרא דמו"ק (דף כד.) כרשב"ג דאמר ר"ה ויום הכפורים כרגלים ויש לומר דקמ"ל אפי' ביחיד במקום רבים כדאמר לעיל ונראה אפי' ביום ראשון של אבילות דהוי דאורייתא כדאמר בה"ג דהלכה כדברי המיקל באבל מידי דהוי כהלכה כדברי המיקל בעירוב דמשמע לעיל דאפילו הוי דאורייתא הלכה כדברי המיקל מדקאמר מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום וכו' משמע דאי הוה דאורייתא ניחא דצריכי וכן מוכח בפ' יש בכור (בכורות דף מט.) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן דאמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כשלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ואפילו ביום ראשון אינו נוהג אבילות וזה לשון ה"ג היכא דשכיב שכיבא ביום טוב ראשון או ביום טוב שני או בחולו של מועד או בי"ט ראשון של יום טוב אחרון אינו נוהג אבילות עד דנפקי יומא טבא כולהו אבל יומא בתרא דרבנן מסלק סליק למנין ז' אבל אבילות לא נהיג ביה כלל אבל שכיב שכיבא בי"ט שני של י"ט אחרון כיון דעיקר אבילות יום ראשון נהיג ביה אבילות וסליק למנין ז' דהכי אסמכוה רבנן דעיקר אבילות יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וכיון דיום ראשון דאבילות דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דאורייתא דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים דרבנן והא דאמרינן בכתובות (דף ד'.) מכניסין את המת לחדר ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבילות אלמא דלא דחי יומא קמא דאבילות מועד דרבנן שמא מועד דחתן עדיף טפי:

א"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כריב"נ במי שישן ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח ותוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ש"מ דלית הלכתא כר' יוחנן אלא לקולא אבל היכא דאיכא לחומרא כגון חפצי הפקר דקנו שביתה ולית ליה למוצאם להוציאם חוץ לאלפים אמה שלהן לא אלא כרגלי כל אדם. ולא פי' הלכתא כריב"נ אלא משום דפליג בהדי רבים.

אמר רבה מכדי עירוב דרבנן הוא מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים הכל אחד הוא. ואמרינן וכל מדרבנן לא שאני לן בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים והתנן בתחלת נדה ר' אלעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות פי' הווסת שלה שהיתה ווסתה לראות כל ט"ו יום הפסיקה ועכשיו עברו עליה ג' פעמים ט"ו יום ולא ראתה ואע"ג דאינה זקינה שיש לומר נסתלקו דמים חדל להיות לה אורח כנשים. ואח"כ ראתה דייה שעתה ואין מטמאין אותה מעת לעת ותניא מעשה ועשה רבי כר' אליעזר סבר יחיד פליג עליה לאחר שנזכר עליה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. אמר כדי ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי שעת הדחק פירשוה רבנן אשה שהפסיקה ג' עונות ואמרינן עונה בינונית שלשים יום אפי' שהעבדה טהרות ואח"כ ראתה דם. איכא דאמרי שנת בצורת היתה ועשתה טהרות ונדחק הדבר לרבי להפסידם. ולהחזיקה בטומאה לאחר מעת לעת ופסק כר' אלעזר דייה שעתה. והנה זה מדרבנן הוא דאמר רבא מאי דרבנן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר חכמים תקנו לבנות ישראל להיות בודקות עצמן שחרית וערבית בשחרית להכשיר טהרות שעשתה בלילה. בערבית להכשיר טהרות שעשתה ביום וזו הואיל ולא בדקה הפסידוה עונה יתירה וטומאות מעת לעת (הני) [הוא] מדרבנן ושני בין יחיד ליחיד ובין יחיד לרבים ותוב אתו רבנן אחריני למידק ולאחוויי דשני (כדתנן) [בדרבנן] בין יחיד ליחיד בין יחיד לרבים מהא דתניא שמועה קרובה שהיא בתוך שלשים יום נוהגת ז' ימי אבילות ולגיהוץ כיוצא בו ל' יום.

ושמועה רחוקה שהיא לאחר ל' יום אינה נוהגת אלא יום אחד דברי ר"ע וחכ"א בין קרובה בין רחוקה נוהגת ז' ול'.

ואמרינן כ"מ שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע"פ ר"ע יחיד הוא במקום רבים ומיקל הלכתא כוותיה.

דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל [באבל] באבילות הוא דאקילו רבנן (ואמרינן כיחיד) [אפי' ביחיד] במקום רבים אבל בעלמא לא.

מים בעבים נמי מינד ניידי [וכו'] ולפיכך אפילו דיחיד לא קנו שביתה. והכי נמי מוכח בפרק בתרא דביצה (לט, א) דקא מקשה מיהא דמעינות הנובעין לבור של יחיד.

אי אמר הלכה כר' יוחנן בן נורי הוה אמינא בין לחומרא בין לקולא קמ"ל. דלקולא אמרינן כגון באדם, לחומרא כגון בכלים לא אמרינן. ולאו תרתי דסתרן אהדדי הוא, דטעמא דאדם משום דאיכא הואיל וניעור, והלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא מטעמיה קאמר.

אי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד ורבים במקום רבים אבל יחיד במקום רבים לא. כי הא דר' יוחנן בן נורי, קמ"ל. כלומר: בהא דקאמר הלכה כר' יוחנן דאפילו היכא דפליגי יחיד ורבים בעירובין הלכה כדברי המיקל, ולא בהא דר' יוחנן בן נורי בלחוד קאמר, דאתיא הא דאמר הלכה כדברי המיקל וגלי אהא דמהאי טעמא דמיקל הוא דקאמר. וכן מוכחת כל הסוגיא. וקשיא לי לימא הלכה כדברי המיקל בעירובין אפילו יחיד במקום רבים, ולא לימא הא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דהא עדיפא, דאי משכחת מאן דלימא הלכה כרבנן לא תימא לא פליגא אכללא דר' יהושע בן לוי דדילמא היכא דאיתמר איתמר, וכדמשנינן לקמן במילי אחריני גבי כללי דכליל ר' יוחנן.

אלא מים בעבי׳ מינד ניידי פרש״י ז״ל וכל מים דניד לא קני שבית׳ ואפי׳ הם של יחיד וכדתניא נהרות המושכין וכו׳ ולמדנו מדבריו ז״ל דהא נהרות המושכין אפי׳ בנהר ומעין של יחיד הם והכין מוכחא בשמעתין דאי לא היכי דייק מינה דמשום דנדי לא קנו שביתה דילמא משום דהוי דהפקר׳ ורבנן היא דאמרי נכסי הפקר איני׳ קונין שבית׳ אלא ודאי סתמא הוא אפי׳ כשהם של יחיד וכן פירשו בתו׳ והביאו ראיה דהא במס׳ י״ט פרכי׳ מינה להא דתנן בור של יחיד. והא דקתני כרגלי כל אדם וכן לעיל גבי גשמים שירדו בי״ט פירשו שהם כרגלי הממלא וכן פירשו בתוספות והכין תני לה מתנייתא בהדיא בתוספת׳ במסכת ביצה וש״מ דרגלי הממלא ורגלי כל אדם חדא מילתא היא. ומיהו ק״ל אמאי נקט האי לישנא ולא נקט כרגלי הממלא כדקתני גבי בור של עולי בבל וי״ל דבנה׳ או מעין או גשמי׳ שהולכין ומתפשטין בהרבה מקומו׳ וזה ממל׳ כאן וכו׳ נקט לישנ׳ כרגלי כל אדם כלומר שכל מי שממל׳ מה׳ ואפי׳ הם אלף מוליכן כרגליו אבל גבי בור שהם מכונסי׳ במקום אחד ואין שנים ממלאים ביחד נקט לישנא כרגלי הממלא. אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דכי קתני כרגלי כל אדם היינו כל אדם ממש שאפי׳ מלא מהם ראובן יכול שמעון להוליכן כרגליו ואפי׳ הם ברשותן של שמעון מה שאין כן בבור של הפקר דקתני שהם כרגלי הממלא דבעודם ברשות ממלא מיהת שלא נתנם לאחר הרי הם כרגלי הממל׳ לכל אדם שבא להוליכם וטעמא דמילתא דגשמים היורדים בי״ט ונהרות המשוכין כיון שלא היו נוחין בבין השמשות אינן ראויות לקנות שביתה כלל ואפי׳ יש להם בעלים דלא עדיפו מימיו של אדם מגופו שאינו קונה שביתה במהלך בבין השמשות וכיון שכן אף נכסים כן אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה בבין השמשות אלו היו להם בעלים כל שבא זה ומילא מהם נעשו כנכסיו בעודו ברשותו מיהת והיינו דהכא קתני הרי הם כרגלי כל אדם והתם קתני הרי הם כרגלי הממל׳ ע״כ והרי פי׳ זה דחוי מעיקרו מן התוספת׳ כמו שכתבנו.

ולימא הלכה כדברי המקיל בעירוב פי׳ דאע״ג דהא לא בעירוב מיירי אלא בתחומין מ״מ קים לן דכי אמרינן הלכ׳ כדברי המקל בעירוב לאו בעירוב ממש בלחוד קאמר אלא בכל דבר שהוא ניתר בעירוב ושהוא מתולדות עירוב וזה ברור הוא. בין לקולא בין לחומרא פי׳ בין גבי אדם ישן דהוי לקולא שהוא קונה אלפים אמה לר׳ יוחנן בן נורי דאלו לרבנן אין לו אלא ד׳ אמות בין לחומרא כגון גבי כלים הפקר דלר׳ יוחנן קונין שביתה במקומן ואלו לרבנן הרי הם כרגלי הממלא וכדכתיבנא לעיל וכן פרש״י ז״ל. קמ״ל הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לקולא דהיינו גבי אדם אבל לא לחומרא גבי כלים וא״ת אי נקטי׳ באדם לקולא כר׳ יוחנן בן נורי ובכלים כרבנן לקולא ה״ל כקולי דמר וכקולי דמר והוו תרוצי דסתרי אהדדי י״ל דהא ליתא דאנן כי פסקי׳ כר׳ יוחנן בן נורי להלכתיה ולאו מטעמיה הוא דטעמא דידיה משום דחפצי הפקר קונין שביתה ואנן נקטינן דטעמא משום דכיון דאלו נעור קני ישן נמי קני וכדפרש״י ז״ל. אי חמר הלכה כדברי המקל בעירוב ה״א ה״מ יחיד אצל יחיד קמ״ל מאי דפסק כר׳ יוחנן בן נורי דאפי׳ במאי דהוי יחיד אצל רבים הלכה כדברי המקיל בעירוב. ואיהו ודאי לכך נתכוון בתחלה ולפי׳ סתם לשונו ולא אמר דבר כללי הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי׳ במקום רבים וכשראה שהיו למדין בלשונו למסבר דדוקא ביחיד אצל יחיד לא היה יכול לתקן הלשון הראשון ולהוסיף בו והוצרך לפסוק בפי׳ הלכה כר׳ יוחנן ועל זה הדרך יש לפ׳ כלהו פרוקי דסוגיין דעבדין אמוראי בהא מילתא. סד״א ה״מ בעירובי חצרות פי׳ דקולי דליכא אל עירובו רשותא בעלמא. ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצרות לעירובי תחומין דתנן א״ר יהודה בד״א שאין מערבין לאדם אלא לדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין בין לדעתו ובין שלא לדעתו והקשו בתוס׳ והיכי שמעי׳ מהכא דעירובי׳ חצרות קלי טפי מערובי תחומין דהא לאו משום קול׳ וחומרא הוא אלא בתורת טעמא. ותירצו שהטעם הזה שתפס ר׳ יהודה קושטא דמילתא נקט לפי הנוהג ברוב בני אדם אבל אינו עיקר הטעם דהא אע״ג דאיכא איפכא לא משתני דינא דבעירובי תחומין אע״פ שידענו דניחא ליה כגון ששמענו ממנו בע״ש שרוצה ללכת כלפי מקום העירוב והוא אומר עכשיו בשבת דניחא ליה אפ״ה אין עירוב קונ׳ לו שלא מדעתו וגבי עירוב חצרות נמי אע״פ שעירובו לו בפתו בעל כרחו עירובו עירוב כדאמר לקמן במכלתין.

יחיד ורבים ברוב מקומות הלכה כרבים ואפי׳ בדרבנן ומכל מקום במקום שפסקו בו במוחלט בדברי המיקל כגון בעירוב ובאבל אף ביחיד במקום רבים כן:

כל הנשים מטמאות (טהורות) [טהרות] משעת ראייתן ולמפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וארבע נשים הן שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע כלל ואחת מהן זקנה והיא שנסתלקו דמיה סמוך לזקנותה שלש עונות ר״ל תשעי׳ יום שסתם עונת נשים לפריסת נדות שלשים יום וכל שלא ראתה סמוך לזקנותה שלש עונות נסתלקו דמיה ואפי׳ חזרה וראתה דיה שעתה אבל ילדה אעפ״י שעמדה כמה עונות בלא ראיה אין אומרין בה דיה שעתה שאין הלכה כר׳ אליעזר שאמר בכל אשה ואעפ״י שרבי׳ הקדוש עשה כר׳ אליעזר וטהר את הטהרות שלמפרע אף בילדה כבר אמרו שנזכר שלא כדין עשה אלא שלא החזיר את הוראתו הואיל ולא נפסקה בהדיא כרבנן אעפ״י שהיה מחלוקת יחיד ורבים וכן שהיו שני בצורת והוא שאמר כדאי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ודבר זה יתבאר במסכת נדה:

שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה כל שהיא בתוך שלשים רחוקה כל שהיא לאחר שלשים ודבר זה יתבאר במסכת מועד קטן:

תוס' בד"ה לסמוך עליו כו' שני בצורת הוו ואיכא דאמרי דטהרות כו' עכ"ל כצ"ל ובספרים חדשים הגיהו וי"ל דטהרות כו' וטעות הוא למעיין שם וכמ"ש מהרש"ל וק"ל:

בד"ה דאמר שמואל כו' אפי' ביחיד במקום רבים כו' עכ"ל ק"ק דהא השתא קיימינן לפום הסברא דבדרבנן נמי איכא לפלוגי בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים ולגבי עירוב אי לא הוה פסק ריב"ל רק הלכה כדברי המיקל בעירוב ה"א דוקא יחיד במקום יחיד א"כ הכא דלא פסק שמואל רק הלכה כדברי המיקל באבל אימא נמי דדוקא ביחיד במקום יחיד ולא במקום רבים ואפשר שסמכו על מה שכתבו לקמן דשמואל פסק כרשב"ג בר"ה ויה"כ דהוו כרגלים דשמעי' מיניה אפילו ביחיד במקום רבים ותלמודא נמי מייתי מלתיה דשמואל אדר"י דאיירי ביחיד במקום רבים וק"ל:

בא"ד ונראה דאפילו ביום א' כו' דמשמע לעיל דאפי' הוי דאורייתא הלכה כו' עכ"ל והשתא הא דמייתי תלמודא מדקאמר באבילות אקילו הא בעלמא אפילו בדרבנן שני לן בין יחיד כו' ממלתיה דשמואל ליכא לאתויי ראיה דאימא דאיצטריך למפסק באבילות אפילו ביום ראשון דהוי דאורייתא אלא מדר' יוחנן דאיירי בשמועה רחוקה מייתי ראיה דהוי דרבנן ואפ"ה באבילות הוא דאקילו כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה דאמר שמואל וכו' עד דיום ל' כשלפניו וכו' פי' אם מת הולד ביום ל' אין צריך להתאבל עליו ע"ש: