מסכת עירובין דף מ״א עמוד ב׳

דאי סלקא דעתך אכולהו אמרה רב יהודה:

הא בעי מיניה רבה מרב יהודה כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה:

מתענה ומשלים בערב שבת:

הא בעי רבה מרב הונא לעיל ולא פשט ליה:

לבתר דשמעה רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה:

הכא נמי דרב יהודה לא תיקשי:

הא מקמי דשמעה מרב:

הא לבתר דשמעה רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו:

והלכתא מתענה ומשלים פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא: [ומורי אמר לי בשם ה"ר ידידיה דאפילו ר' יוסי ל"פ אלא דיכול להשלים מיהו גם ר' יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ"ל מדקאמר ר'. יוסי אי אתה מודה לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבע"י והתם ע"כ דחייב קאמר דומיא דהכי ע"ש דחייב להשלים קאמר] [רש"ל בשם תוס' שאנ"ץ]:

מתני' מי שהוציאוהו על דעתו ועל דעת קונו - ואע"ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה ויצר הרע אע"ג דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו"ק ד' יז.) דפעמים שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכופו מ"מ אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך:

הרשות פי' רבינו חננאל עול מלכות עובדי כוכבים כדאמר במסכת אבות (פ"ב מ"ג) הוו זהירין ברשות ורש"י פירש נושה:

לצדדין קתני אחזר לדעת לא רצה לתרץ כך לצדדין קתני דסוף סוף אהחזירוהו צ"ל לעולם לצדדין קתני (ועוד) דניחא ליה לפרש שיתקיימו דברי רב נחמן הראשונים:

לא הפסידו את מקומן אע"ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שנשתלח לו הני מילי התם דאיתיה חוץ לתחום אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפילו להאי דאפקא ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא:

במזיד לא יאכלו משמע לשום אדם לא יאכלו ואף על גב דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כיון שנעשה איסור על ידי ישראל החמירו:

מי שהוציאוהו אמ' להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כבר פירשנוהו למעלה דהני מילי בלאו דלא תסור אבל לאו דאוריתא לא דחי ופירושו בברכות בפר' מי שמתו מוטל לפניו:

הדרן עלך בכל מערבין פ"ד מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות.

החזירוהו כאלו לא יצא כו':

נכרים ורוח רעה ועניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום פי' נכרים ורוח רעה כופין אותו בעל כרחו. עניות נמי דכתיב פן אורש וגנבתי למאי נפקא מיניה לבקש רחמים ויצילהו הקב"ה מהן ועוד דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות כיון שיש להן יסורין בעוה"ז אין רואין פני גיהנם.

וי"א אף מי שיש לו אשה רעה למנ"מ לקבולי מאהבה פי' הרשות עבודת השרים והשלטונים. זוותא תכריכין.

אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד' אמות אסיקנא היכא דיצא לדעת אע"פ שהחזירוהו נכרים בע"כ כיון דיציאתו לדעת היתה אין לו אלא ד' אמות.

בעו מיניה מרבא כיון דתנן מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות אם הוצרך לנקביו פי' השתנת מים והוצאת רעי מה יעשה ופשיט ליה יצא חוץ ויעשה צרכיו דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר באבדה (אחר) [במקום אחד] לא תוכל להתעלם וכת' והתעלמת מהם ואמרו חכמים פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינו לפי כבודו. הנה התירה התורה לזקן להתעלם ואע"ג דכתיב בה לאו.

אמרי נהרדעי ואם זה שהוצרך לנקביו הוא חכם ויודע שהנכנס בתחומו אפי' מזיד כיון שתחלתו אנוס הוא אם חזר בתחומו כאילו לא יצא ויש לו אלפים אמה לכל רוח וילך ויעשה צרכיו באותו מקום שיצא ממנו ואם יזדמן לו ליכנס בתחומו ונכנס בתחומו ישב שם ודומה כאילו הנכרים החזירוהו ויש לו אלפים אמה לכל רוח וזהו פי' כיון דעל על ואמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן.

מ"ט אנוסים נינהו כלומר לאו בני דעה נינהו ומותבי על רב פפא מדברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב ופריק תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' ואסיקנא דכ"ע מזיד לא והכא בשוגג שלא במקומן פליגי ת"ק סבר דשוגג שלא במקומו שרי ור' נחמיה אמר אפילו בשוגג נמי במקומו אין שלא במקומו לא.

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים וכן הלכתא, והעידו בתוספות על רבנו יצחק הידוע בעל התוספות זצ"ל, שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים. ושמא (כוונתו) היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר, ולא שהיה חייב בכך. ואין זה ענין שמועתינו. והראב"ד זכרונו לברכה כתב: דלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. וכבר אמרו (לעיל עמוד א) שאין רשאי להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בערב שבת שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה.

אמר רב פפא פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו. ומדתלי רב פפא טעמא באונס שמעינן מינה דדוקא חזרו קאמר, דומיא דאדם דאמרינן הוציאוהו והחזירוהו הרי הוא כאילו לא יצא, אבל חוץ למקומן אסורין כאדם שאין לו אלא ארבע אמות. ואע"ג דאוקימנא כתנאי ורב פפא כת"ק, ואסיקנא דלת"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו דכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שרו רבנן, אפילו הכי רב פפא לא סבר ליה כוותייהו אלא בחדא דהיינו בשחזרו במקומן, אבל בשלא במקומן כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. וכן הלכה.

הלכה מתענה ומשלים נראה כי ר״י ז״ל סובר דה״פ שאם רצה מתענ׳ ומשלי׳ אבל אם רוצה לאכול הרשות בידו וזו מצוה מן המובחר כדי שלא יכנ׳ לשבת כשהוא מעונ׳ שהם העידו על ר״י ז״ל שפעם אחת אירע עשר׳ בטבת בע״ש ולקח ביצה מגולגלת מבעוד יום וגמע׳ ולא רצה להשלי׳ נראה שהוא מפרש כמו שכתבנו וכן כתב ה״ר יעקב הארלני ז״ל ופשטא דשמעתין לא משמע כן וכתב הראב״ד ז״ל שלא אמרו להתענו׳ ולהשלים אלא שלא לאכל קודם שקיע׳ החמ׳ אבל משתשקע החמה מתוס׳ שבת הוא וכבר קדש היום וכיון שכן אם רצה לאכל אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות וכבר אמר שאסור להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בא בע״ש שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואע״פ שלא חשכה: ודעת רבותי שהמתענה בע״ש בין תענית קבוע בין תענית של רשות אין עושין נפילת אפים במנחה גם אין אומרים בו וודויים בצבור אלא שאומרים תפילת תענית בלבד אבל יחיד מתפלל מנחה קודם זמן התוספת אם רצה נופל על אפיו ומתודה:

פרק רביעי מי שהוציאוהו מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה פירש חוץ מתחומו אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו לתחומו הרי הוא כאלו לא יצא ואסיקנא בש״ס דדוקא שהיתה היציאה והחזרה שלא לדעת אבל אם היתה היציאה או החזרה לדעת אין לו אפילו בחזרתו אלא ד׳ אמות בלבד הוליכוהו לעיר אחר׳ או נתנוהו בדיר וסהר פי׳ מקים שהוא מוקף מחיצות. ר״ג ור׳ אליעזר אומרים מהלך את כלה פי׳ דסבי׳ להו דכל מקום מוקף מחיצות כד׳ אמות דמי אף לענין זה ומוכח בירוש׳ לקמן שאין זה אלא במקום שמוקף לדירה אי נמי במקום שאינו מוקף לדירה ויש בו עד בית סאתים אבל אם מוקף שלא לדירה ויש בו יותר מבית סאתים אין לו אלא ד׳ אמות ובש״ס דהא דקתני הכא נתנוהו בדיר וסהר או בעיר אחרת לאו דוקא אלא ה״ה שיצא לדעת יש לו בבקעה ארבע אמות כדמוכח בש״ס וכיון דכן כך יש לו כל מקום מוקף מחיצות שדינו כד׳ אמות ולא גזרו בזה נתנוהו אטו החזירוהו דנימא כי היכי דביצא לא שני בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ה״ה בחזרה דהא לא דמו אהדדי והא דלקט נתנוהו עובדי כוכבים ומזלות אגב רישא נקט לה ומשו׳ כחן דר׳ עקיבא ור׳ יהושע נמי רבי׳ ז״ל: מעשה שבאו מכל גרסין וכו׳ בש״ס מפרש לה:

גמרא אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ופרכי׳ השתא מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וכו׳. מהא שמעי׳ דלכ״ע אפי׳ ליוצא לדעת יש לו ד׳ אמות דהא עד כאן לא מתמהינן עליה דשמואל אלא דלא קמ״ל מידי: ותו שמעינן מינה שהיוצא לדעת נכנס בדיר וסהר קנה את כלה לר״ג ור׳ אלעזר דאי לא אדשקלי׳ וטרי׳ להפוכי מימרא דשמואל נימא דהא קמ״ל שהיוצא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ואפי׳ נכנס בעיר או דיר וסהר א״ו כדאמרן: אימא יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות אין לו אלא ד׳ אמות לעולם כלומר ואפי׳ בחזרה ואע״פ שהחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות: הא נמי תנינא וכו׳ פי׳ דמסתמ׳ כי קתני סיפא החזירוהו כאלו לא יצא ארישא קאי שהוציאוהו שלא לדעת: מהו דתימא לצדדין קתני וכו׳ פי׳ דדילמא תנא דמתני׳ מילי קתני דמי שהוציאוהו משם אין לו אלא ד׳ אמות ואע״פ שהחזירוהו דחזר לדעת וכן אם יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כאלו לא יצא כלומר דכלא מילתא תליא בחזרה שאם הוא לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ואע״פ שהיציאה שלא לדעת ואם היא שלא לדעת קנה מקומו ואע״פ שהיתה היציאה שלא לדעת והיינו דטרחי׳ לפרושי ברישא דה״ק מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וחזר לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ולא אמרי׳ דרישא לא איירי אלא ביציאה בלחוד כנ״ל וכתבו בתוס׳ דהשתא דאתי׳ להכי ה״ה דכי פרישנא מימרא דשמואל דה״ק חזר לדעת אין לו אלא ד׳ אמות ופרכי׳ דמאי קמ״ל תנינא וכו׳ לשנויי דלצדדין קתני והא דקתני החזירוהו כאלו לא יצא הא חזר לדעת אינו כאלו לא יצא דהיינו בשיצא לדעת דסופא ביוצא לדעת מיירי ולאו ארישא קאי אבל יצא שלא לדעת אע״פ שחזר לדעת הרי הוא כאלו לא יצא קמ״ל והא דלא משנינן הכי משום דכל דאיפשר לשנויי באנפא אחרינא לא משנינן לה דהוה סיד לצדדין קתני דתלינן כלא מילתא בחזרה אבל בההיא דלעיל דהוה מוקמי׳ לצדדין ונימא דאע״ג דחזרה לדעת יקנה מקומו מפני שיצא שלא לדעת הא ליכא למימר. הוצרך לנקביו מהו פי׳ יכול לצאת חוץ מד׳ אמות א״ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כלומר לאו דלא תסור ותחומין דרבנן נינהו הילכך יוצא לנקביו עד שיהא במקום הצנוע.

ואי פקח הוא עייל לתחומו פי׳ מחזר אחר המקום הצנוע כלפי תחומו: כיון דעל על. והוא שיצא שלא לדעת דכשהוצרך לנקביו ה״ל כחזרה שלא לדעת כיון דברשות ב״ד חזר וכל שיצא וחזר שלא לדעת הרי הוא כאלו לא יצא וזה ברור: אמרי רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן פי׳ והרי הם כרגלי הבעלי׳ כמו שהיו בתחלה ובי״ט עסקי׳ שיכול חדם להוליכן בכל התחום דאלו בשבת אסור להעבירן ד׳ אמות ברשו׳ הרבים: ובהא מתרצא מאי דמקשו הכא היכי אמרי׳ דאפי׳ החזיר במזיד יהו מותרין לטלטל דאכלו במקומן וכדקתני לקמן דהא קי״ל שהמבשל במזיד בשבת לא יאכל ואפי׳ לר׳ מאיר דמקל וה״ה דכל מעשה שבת אבל י״ל דהתם הוא בשבת אבל הכא בי״ט עסקי׳ דליכא אלא איסור תחומין דרבנן ומשום איסור תחומין לא קנסי׳ ליה שלא יאכלו ולפי׳ מה שכתבו בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה לדעת הרב ר׳ יונה ז״ל אפי׳ בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תקון בגופו שזה נקרא מעשה והיינו דנקטי׳ בכל דוכתא מעשה שבת וטעמאדמסתבר הוא. ודעת מורי הרב ז״ל דהא דרב פפא לא נצרכה אלא אפי׳ בשיצאו חוץ לתחום במזיד ע״י הבעלים דסד״א בתרוייהו בהדי וכיון שהחזירום במזיד כשם שאין להם אלא ד׳ אמות כך פרותיהן אין להם אלא ד׳ אמות קמ״ל דפירות גופייהו אניסי ולא הפסידו מקומן ואוקמנא כתנאי אבל היכא דהוציאום אחרים שלא לדעת הבעלים הא דכ״ע היא שלא הפסידו מקומן כשחזרו דאנוסין נינהו דלאו כל כמינייהו לאוסרינהו אבעלים:

איתיביה כו׳ לעולם אסורין עד שחזרו למקומן שוגגין נקוט האי כללא בכלא שמעתין דכל היכא דאמרינן שהם מותרים אי נמי יאכלו אם הוא שלא במקומן מותרין בד׳ אמות בלבד ואם הוא במקומן כגון שחזרו הם מותרים בכל תחומין הראשון כאלו לא יצאו דוק ותשכח: ה״ג דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו וכו׳ ולא גרסי׳ שיצאו חוץ לתחום וחזרו דהאי לקמן אתי למימר דרבנן ור׳ נחמיה בשוגג שלא במקומן פליגי דאלמ׳ ת״ק לא מיירי בחזרה למקומן והכי מוכח׳ כלא שמעת׳: ורש״י ז״ל לא גריס ליה: והא דקתני במזיד לא יאכלו ולא קתני לא יאכל משמע שלא יאכלו לשום אדם ואפי׳ למי שלא באו בשבילו וא״ת ומ״ש מיה׳ דקי״ל באיסור תחומין שהביא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר: י״ל דשאני הכא דאתעביד בהו איסורא ע״י ישראל ובעי׳ למקנס טפי: וכי קאמרי׳ שיאכלו חוץ למקומן מיירי למי שקנה שם שביתה שהם תוך לתחומו. אי נמי אפי׳ לבעלים שיצאו בשוגג או שהוציאום שלא לדעת. מאי במקומן כלומר האי דשרי ר׳ נחמיה כשחזרו למקומן ה״ד אלימא במזיד והא עלה קתני פי׳ עלה דריש׳ דמתניית׳ קתני במתניית׳ אחריתי ר׳ נחמי׳ ור׳ אליעזר וכו׳ ומסתמ׳ לא פליגי׳ מתניית׳ אהדדי:

זה הפרק אמנם יחל בביאור עניני החלק השלישי ורובו יסוב על ארבעה ענינים. הראשון בעניני הצדדין המפקיעים ממנו את תחומו מצד שביתתו שאין לו אלא ארבע אמות ואותן ארבע אמות היאך מודדין אותן והצדדים שאינן מפקיעים את תחומו אעפ״י שהיה ראוי לומר כן אלא שקנו שביתה במקומן אעפ״י שלא נתכונו לכך. והשני על איזה צד אדם יכול לקנות שביתה באיזה מקום באמירתו אעפ״י שאינו שובת ממש לשם ושלא עירב לשם ועל איזה צד אין אמירתו מועלת לו בכך. והשלישי בענין מדידת אלפים אמה. והרביעי בענין העירוב על איזה צד הוא בפת על איזה צד הוא ברגליו. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול אלא שרובם בענינים הצריכים בביאור אלו הענינים הנזכרים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון ובפרט במי שהופקע תחומו מכל וכל והוא שאמר מי שהוציאוהו עכו״ם ר״ל שהוציאוהו חוץ לתחום באונס בעל כרחו או רוח רעה שנטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום וכשהיה חוץ לתחום הניחוהו העכו״ם או נשתפה אין לו אלא ארבע אמות הואיל ויצא חוץ לתחום שביתתו אעפ״י שבאונס יצא הפסיד כל רוחותיו ואין לו אלא ארבעת אמות לבד שהרי תחום ששבת בתוכו כבר יצא ממנו ותחום זה שהוא בתוכו הרי לא קנה בו שביתה. החזירוהו כלומר באונס גם כן וכן ברוח רעה שחזר מתוך טירוף דעתו גם כן. ובאותה שבת שאם בשבת אחרת הרי הוא כהוציאוהו ונתנוהו בדיר או בסהר הואיל ולא שבת באויר אותם המחיצות מבעוד יום. וכן מצאתיה בתוספות אבל זה שהחזירוהו באותה שבת עצמה הרי הוא כאלו לא יצא וחזר לדין תחומין כבני העיר להיות כל העיר לו כארבע אמות ולילך (שתים) [אלפים] בכל צד שירצה מעיבורה ולהלן הואיל והיציאה והחזרה שתיהן באונס אבל כל שאחת מהן שלא באונס כגון הוציאוהו וחזר או יצא והחזירוהו יתבאר בגמרא שאין לו אלא ארבע אמות וכן הלכה. וכתבו גדולי המחברי׳ שכל שיצא לדעת אעפ״י שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר או סהר אין לו אלא ארבע אמות אף באותו רשות. וגדולי הדור סוברים שאם יצאו לרשות היחיד הרי אותו רשות להם כארבע אמות כדין הוציאוהו עכו״ם על הדרך שיתבאר בסמוך. וראיה להם ממה שהקשו בגמרא הוציאוהו אין לו אלא ארבע אמות יצא לדעת מיבעיא ואם כדבריהם היה יכול לתרץ יצא לדעת אין לו אלא ארבע אמות אף בנתנוהו ברשות היחיד מה שאין כן בהוציאוהו. אלא ודאי הכל שוה וכל רשות היחיד להם כארבע אמות וכן עיקר.

הוציאוהו לאנסו הוליכוהו לעיר אחרת ר״ל המוקפת מחיצות או שנתנוהו בדיר וסהר שהם מוקפים אלא שהקיפם שלא לשם דירה רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומ׳ מהלך את כלה שמאחר שהם מוקפים הרי הוא כארבע אמות ור׳ יהושע ור׳ עקיבא חולקים לומר שאין לו אף בתוכן אלא ארבע אמות שמאחר שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום אין המחיצות מועילות לו. ופסקו גדולי הפוסקים והמחברים כרבן גמליאל בכלם וממה שאמרו בגמרא אמ׳ רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר והוא הדין לעיר ואעפ״י שלא שבת באויר הדיר והסהר או העיר הואיל ואין לו אלא ארבע אמות הקלו עליו להיות לו כל העיר כארבע אמות אעפ״י שלא שבת באויר מחיצותיה אבל במי שיש לו אלפים אמה לא הקלו להיות לו העיר שלא שבת בה כארבע אמות כמו שאמרו בהיה מודד ובא. על הדרך שיתבאר. שאם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. ושמואל אמ׳ הלכה כרבן גמליאל בספינה אבל לא בדיר וסהר. ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואף בתוספות פסקוה כן. ומכל מקום גאוני הראשונים פוסקים כשמואל ממה שאמרו בגמרא שהכריע ר׳ יהושע כדבריו וכמו שאמרו חנניה אומ׳ כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה ואמש הכריע אחי אבא ביניהם כרבן גמליאל בספינה וכר׳ עקיבא בדיר וסהר. וגדולי הפוסקי׳ מבטלים ראיותיהם שהרי אמרו אין למדין הלכה מפי תלמיד. ואם מצד ההכרעה כבר אמרו בפרק כירה שלא אמרו כדברי המכריע אלא במתניתי׳ אבל לא בברייתא ועוד שר׳ יהושע בעצמו חולק בדבר ואין בעל דבר מכריע. וכן במה שאמרו [לקמן מג:] בנחמיה משכתיה שמעתא ויצא והקשו אי בדמלו גברי פשיטא דהא אמ׳ ר׳ יהודה הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. אלמא פשוט היה להם שכן עד שהיו למדין ממנה שאם היה אותו הדיר או הסהר תוך ארבע אמות לתחומו היה יכול לחזור מתורת הבלעת תחומין כמו שיתבאר וכן [לקמן מז:] בדכרי דאתו למברכתא ושרא רבא למזבן מינייהו דכלא מברכאתא כארבע אמות דמיין.

מעשה שבאו מבלרדסין והוא שם מקום והיו עומדין בערב שבת בנמל מקום שהספינה גוששת בתוך התחום לעיר והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצא שקנו שביתה ביבשה ובא רוח גדולה ורחק את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום או על ידי חובל ארמאי. ומכל מקום בספינה גוששת ולמטה מעשרה שאלו למעלה אין תחומין למעלה מעשרה כמו שיתבאר. אלא למטה מעשרה היתה ורבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה הלכו את כלה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמם שמן הדין אף לדבריהם אין דמיון מספינה לדיר וסהר שהספינה מתנדנדת בכל שעה ומוציאתם מארבע אמות ואין ראוי לומר בה דין ארבע אמות שמעולם לא שבת בהם ועוד שהרי שבתו באויר מחיצותיהם מבעוד יום כמו שיתבאר וכבר כתבנו שלדברי הכל הלכה כרבן גמליאל בספינה.

ונתגלגל אחר כן להודיע שקנין שביתה הוא בין השמשות שמשחשיכה אינו קנין אחר שהיה בין השמשות במקום הראוי לקנות בו שביתה ואמר פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה שהיו באים דרך ים ולא הגיעו ליכנס לנמל שבתוך תחום העיר עד שחשיכה שאלו נכנסו לנמל מבעוד יום. היו רשאין לירד מן הספינה ליכנס לעיר אחר שהם בתוך תחומה אבל לא נכנסו לנמל עד שחשיכה ושאלו מה אנו לירד שהרי אם קנינו שביתה בין השמשות הרי אנו באותה שעה חוץ לתחום ואעפ״י שהספינה מכל מקום אין אנו חייבים לעכבה ותלך כמה שתוכל מכל מקום כשנגיע לנמל הרי אנו כיוצאים חוץ לתחום ולא נוכל לירד משם ואין לנו אלא ארבע אמות או כל הספינה לדעת רבן גמליאל ואם אין קנין שביתה עד שחשיכה לגמרי הרי בשעת הקנין היינו תוך התחום ואמ׳ להם מותר לירד שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ר״ל בתוך תחום העיר. וכן הלכה שקנין שביתה בין השמשות למי שהוא בין השמשות במקום הראוי לשביתה. וכמו שאמרו תחלת היום קונה עירוב והוא סוף בין השמשות כמו שהתבאר ואף זו פירושה שמהלכת ברקק ר״ל במקום שאין בה עשרה שאם בעמק הים לא קנו בו שביתה שאין תחומין למעלה מעשרה וכל שאינו בין השמשות במקום הראוי לשבות בו שביתה כשמגיע למקום הראוי לשביתה קונה שם שביתה אפי׳ בשבת ויורד בלא פקפוק ויש לו אלפים אמה ממקום שירד בו או ממקום שיגיע בו לפחות מעשרה. ואם אותה שעה הם בתוך תחום העיר נראה לי שהם כבני העיר אלא שגדולי הדור אין אומרין כן אלא אם כן היה בין השמשות בתוך התחום אבל כל שלא יקנה שביתה עד שחשכה מונה אלפים אמה לבד משהגיע למקום הראוי לשביתה ואם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר.

ומכל מקום לעיקר מה שכתבנו שכל שלא היה במקום הראוי לשביתה בין השמשות קונה שביתה כשיגיע למקום הראוי אף בשבת. יש שואלין בה אם כן גשמים שירדו ביום טוב למה אמרו עליהם שהם כרגלי כל אדם אף לדעת האומ׳ חפצי הפקר קונין שביתה ומפני שמאחר שלא היו בין השמשות במקום שביתה ולא קנו שביתה שוב אין קונין שביתה למדוד להם משם ויקנו שביתה כשהגיעו לארץ אינו דומה שהאדם לדעת עצמו שובת ומתכוין לקנות שביתה כשמגיע למקום הראוי לה מה שאין כן במים. וכן יש שואלין והרי בישן בדרך הואיל ואין ראוי לקנות שביתה בין השמשות לדעת חכמי׳ שאומרי׳ שאין קנין שביתה לבא בדרך אלא בניעור אין לו עוד קנין שביתה אף לכשיעור ואין לו אלא ארבע אמות וכן שיש פוסקי׳ כחכמי׳ כמו שיתבאר. ומכל מקום תירצו בתוספות שהישן הואיל ובמקום הראוי לשביתה הוא אלא שהוא אינו ראוי שוב אינו קונה אבל כל שאינו בין השמשות במקום הראוי אין ספק שכשיגיע למקום הראוי קונה ואם כן משנתנו בשהיו בין השמשות ברקק שהוא מקום הראוי לשביתה ובעמדה בין השמשות כמו שנבאר או שמן הסתם דנין אותה כעומדת. ואעפ״י שאמרו בפרק הזורק שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. שמא זו בספינה קטנה. ויש שפרשו במהלכת ברקק שהיא מהלכת במים שהם עכורים מאד והוא כארעא סמיכתא מצד עירוב טיט שבהם וכן כתבוה גדולי המפרשי׳. וראשון עיקר. ואלמלא ששיעור רבן גמליאל שבתוך תחום היו לא היו יכולין לירד אלא תלך הספינה עד שתוכל והם מטלטלין בכלה וכששיער שבתוך התחום היו יכולין לירד ולידון כבני העיר ואעפ״י שחבריו לא נתנו לבם לכך בין השמשות עד שאדרבה נתכונו לקנות שביתה באותו מקום ונודע להם שאותו מקום תוך התחום היה מותרין לירד וליכנס לעיר ולמדוד חוצה לה אלפים אמה לדעת ר׳ יהודה שהלכה כמותו אבל לר׳ מאיר מותרין ליכנס אבל לא למדוד חוצה לה ומחלקתם נזכר בפרק זה במי שישב בדרך ועמד וכיון לקנות שביתה לשם ובבקר ידע שהוא באלפים אמה לעיר שר׳ מאיר אומר לא יכנס הואיל ולא היה מכוין לשביתה בתוך העיר אלא ילך אלפים ממקומו וינוח במקום שכלו אם בשער העיר אם בחצי העיר ור׳ יהודה אומר יכנס ודינו כבני העיר שכל שאילו היה יודע שבתוך התחום הוא היה נכנס דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר והולכין אחר הכונה והלכה כר׳ יהודה. אלא שכתבו בה גדולי המפרשי׳ דוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי אבל אמ׳ כן הרי עוקר שביתת העיר וקנה במקומו וכמו שאמרו באומר שביתתי תחת האילן שלא אמ׳ כלום ואין לו לזוז ממקומו ואין אומרין אלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו אלא כיון שעקרה בפי׳ הולכין אחר דבריו אלא שאין ראיה זו מכרעת כל כך. ויש מפרשים בזו שאף לר׳ מאיר היא שנויה שאף אלו היו מפקפקין בדבר וגומרין בדעתם שאלו הם בתוך התחום שיקנו שביתה בעיר ונמל זה פירשוהו בתלמוד המערב שהוא יתר מבית סאתים שאם אינו כן הרי הוא כדיר וסהר שהנמל שלהם מוקף היה או שהוא מוקף הרים ולשון הירושלמי ואפי׳ משחשיכה לאו רבן גמליאל היא דאמ׳ נתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כלה תפתר ביתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פי׳ שלא היו מחיצות גבוהות עשרה. ומכל מקום לתלמוד שלנו שלא שאלוה נראה שמצד האחרים הוצרך לכך אפי׳ לירידה לנמל שלדעתו אף משחשיכה הרי הוא כדיר וסהר לירד בתוכו ולטלטל בתוכו. וכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא שלא נפרץ לים ביתר מעשר שאם כן אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות וכן הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות או שמא בתלמוד שלנו לא דברו בנמל המוקף אלא בחוף הים. אלא שאין קרוי נמל אלא כשהוא מוקף. ולגדולי הדור ראיתי שאף לעצמו הסתכל וזה שלא שאלוה בתלמוד שלנו מפני שרבן גמליאל היה מסתכל כדי לראות אם הוא בתוך תחום העיר עד שלא חשיכה כדי לקנות שביתה בעיר ואלו לא נכנס לתוך אלפים אמה של עיר לא היה להם אלפים אמה אלא מן המקום שפגעו ראשון לרקק ר״ל למטה מעשרה ואפי׳ לא היה משם לעיר אלא אלפים או פחות מכן וכמו שאמרו היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר אבל כל שנכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה הרי העיר תחום שלהם והרי הן כאנשי העיר להיותה להם כארבע אמות ולמדוד ממנה אלפים לכל רוח וכדעת ר׳ יהודה. ואני תמה אם היו בין השמשות במקום שאינו ראוי לשביתה וכשהגיעו משחשכה למקום הראוי לשביתה הם בתוך תחום העיר למה לא ידונו כבני העיר ואין זה דומה למודד ובא ועוד שהרי העמדנוה ברקק ובין השמשות קנו שביתה. ואפשר לפרש שהסתכל אם הם בתוך התחום כדי לידון כבני העיר ואלו לא היו בתוך התחום אף הוא לא היה מתיר לירד אלא להשתמש בכל הספינה. ומכל מקום למדנו מתלמוד המערב שכל יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה אינו מהלך בו אלא בארבע אמות אם נתנוהו שם או נכנסה שם הספינה והוא ששבת ביבשה או ברקק בין השמשות כמו שכתבנו ועוד יתבארו לפנינו דינים אחרים בענין תשמישם של יורדי הים באניות בע״ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו בהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה שאין לו אלא ארבע אמות אם הוצרך לנקביו הואיל והדבר מזולזל לפנות במקומו מותר לו לצאת ולהרחיק כדי שיעור הראוי עד שיוכל לשוב למקומו ולא יגיעהו זלזול (ריח) [דיו] בכך. ויש אומרי׳ אף בכדי שלא יראה כגון אחורי גדר או כמלא עיניו וכן אם אין מקומו צנוע עד כדי שימצא לו מקום צנוע שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה באיסורי [דברי] סופרי׳ כמו שביארנו בברכות אלא שבזו כתבו הגאונים דוקא תוך (כדי) [שני] אלפים ממקומו וכשיפנה יכול לשוב תוך אלו ארבע אמות שלו. ויש אומרי׳ דוקא לשוב עד שיכלה הריח ויעמוד לשם בארבע אמותיו. וראשון עיקר שמאחר שהולך ברשות חוזר וביאר אחר כן שאם הוא פקח ומבין דבר מתוך דבר כשהורשה לו לצאת מאותן ארבע אמות הוא נכנס (מצד) [לצד] העיר ואם אירע לו שכשהגיע למקום צנוע או למקום הראוי לפנות יהא בתוך אלפים אמה לעיר הרי הוא כאילו החזירוהו הואיל וברשות נכנס והרי הוא כאלו לא יצא מכל מקום דוקא בשיצא שלא לדעת אבל אם יצא לדעת אעפ״י שהורשה לצאת משם לנקביו אינו יכול ליכנס עוד שהרי אף החזירוהו אין מועיל לו כמו שביארנו וכן כתבוה מפרשי ההלכות והדברים נראין:

תוספות בד"ה והלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה כו' עכ"ל כבר כתבנו לעיל הוכחה לזה ודברי התוס' בספ"ב דתענית תמוהים בזה שכתבו הלכתא מתענה ומשלים פי' הא דקא פסיק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ופורים אינו יכול להתענות דיום משתה כו' עכ"ל והוא היפך סוגיא דשמעתין דבעיא לאוקמא דוקא בחנוכה ופורים ודו"ק:

תוס' בד"ה לצדדים כו' אחזר לדעת לא רצה לתרץ כך לצדדין כו' עכ"ל לאו ממש לצדדין כדקאמר תלמודא איצא לדעת דהא ע"כ מי שהוציאוהו נכרים דאין לו אלא ד' אמות לא איירי בחזר לדעת אלא דע"כ איירי השתא מי שהוציאוהו נכרים והוא עדיין שם שלא במקומו אבל בחזר למקומו אפי' לדעת כאלו לא יצא אם הוציאוהו נכרים אלא דבסיפא החזירוהו נכרים היינו לצדדין כדאמר תלמודא דאפילו יצא לדעת אם החזירוהו נכרים כאילו לא יצא דבהוציאוהו נכרים לא ה"ל למתני החזירוהו דאפי' חזר לדעת נמי כאילו לא יצא ולהכי לא הוה קשיא ליה לתלמודא מעיקרא אחזר לדעת אלא מדיוקא דהחזירוהו ולא מרישא דמי שהוציאוהו דאיכא לאוקמא בכה"ג שלא חזר כלל למקומו ואהא תרצו כיון דסוף סוף גם לפי זה בהחזירוהו לעולם צ"ל לדחוקי לצדדין קתני בסיפא דהחזירוהו וע"כ דהוה ס"ד לטעות בתרתי דהיינו חדא במי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת דכאלו לא יצא ואידך בסיפא בהחזירוהו נכרים אפי' יצא לדעת דכאלו לא יצא וניחא ליה לתלמודא למימר דלא הוה ס"ד לטעות אלא בסיפא ביצא לדעת והחזירוהו נכרים דכאלו לא יצא אבל בחזר לדעת אפי' הוציאוהו לא הוה ס"ד לטעות דבהכי ודאי איירי רישא דלא יצא רק ד' אמות וליכא לאקשויי דאכתי אמאי לא משני כך לצדדין קתני ולא הוה ס"ד לטעות אלא בחזר לדעת דמי שהוציאוהו לא איירי אלא שלא במקומו אבל ביצא לדעת והחזירוהו נכרים האמת כך הוא דכאלו לא יצא די"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לומר לפי האמת דמתני' דקתני החזירוהו לצדדין ומשמע דארישא דמי שהוציאוהו קאי והדברים ברורים למבין:

בפרש"י בד"ה בשוגג יאכלו כו' אם יש אדם שעירב כו' עכ"ל דיאכלו משמע לאחרים ואי הוה שרי נמי לאותו שהביא בשוגג הוה ליה למימר בשוגג יאכל לשון יחיד ואע"ג דלא קנסינן שוגג אטו מזיד כמ"ש התוספות הכא לא עדיף מנכרי שהביאו בשביל ישראל דאסור למי שהובא בשבילו ודו"ק:

גמ' אי פקח הוא עי' לקמן דף מד ע"ב תוס' ד"ה ומר סבר:

רש"י ד"ה הוליכוהו לעיר אחרת וכו' מוקפת מחיצות עי' לקמן דף מז ע"ב בתוס' ד"ה דכולה:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת. לְמַאי נַפְקָא מִינֵיהּ? לְמִיבָּעִי עֲלַיְהוּ רַחֲמֵי. קשה וכי שאר מיני יסורין אף על פי שהם קלים ופחותים מאלו אינם כדאי לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ? ונראה לי בס"ד הכונה דאלו צריך לבקש עליהם רחמים קודם בואם, שיתפלל האדם תמיד שלא יבא לידי יסורין כאלה, יען דאחר ביאתם ושליטתם בו קשה להתפלל, כיון דְּמַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ. אי נמי הכונה לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי בכל זמן ועידן ואפילו בשבת ויום טוב, דעל אלו אין אומרים 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק' כמו שאומרים בשאר יסורין וחולאים.