בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עירובין דף ל״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עירובין דף ל״ב עמוד א׳

    מסכת עירובין דף ל״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בשל סופרים סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין:

    הרחוקין מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהן שלוחינו ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה:

    התם כדתני טעמא כו' ואבי דינא סמכינן אבל אשליח בעלמא לא:

    שליח כולי יומא נטריה ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו:

    מעות דמי שתי תורים:

    ונותנת בשופר שכתוב עליו קינין ששם נותנין מעות קיני חובה כדתנן בשקלים (פ"ו משנה ה) י"ג שופרות כו':

    וטובלת דתנן (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש:

    ואוכלת בקדשים לערב אלמא חזקה כהנים עושין שליחותן הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Eruvin 32a · Sefaria

    תוספות

    רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו הרב רבינו שמשון מפולירר"א פוסק כרב ששת דבה"ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ולר"ת נראה דהכא הלכה כרב נחמן דבפ' התקבל (גיטין דף סד.) אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמר האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה"מ לחומרא אבל לקולא לא ובפ"ק דחולין (דף יב.) נמי מסיק לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו והאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם ואע"ג דהתם רב נחמן קאמר לה מ"מ סליק הש"ס התם הכי וההוא דבעא מיניה קיבלה ועוד דרב שמעיה דבסמוך סבר נמי כרב נחמן דלרב ששת לא היה צריך לחזקת כהנים ואומר ר"י דמכל זה אין ראיה דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לשחוט ולתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום ודרב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמר כדי ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ' האשה (יבמות דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על גב דמקוה לפנינו דילמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע"ג דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דילמא פשע כדרב שמעיה והתם נמי מייתי לה:

    הרחוקים מותרין אף על גב דע"כ צריכין להקריב משום מצות העומר מ"מ מייתי ראיה מהא דשרו רחוקין מחצות ואילך אף על גב דיש שהות כל היום אלא שממהרין לפי שיודעין שהרחוקין סומכין עליהן וכן גבי קיני זבה ויולדת אף על גב דמצווין להקריב באותו יום מיהא לא מיחייבי אי לאו משום שסומכות עליהן וחזקה שליח עושה שליחותו:

    האומר לחברו צא ולקוט לך בפרק לולב (סוכה דף לט.) גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית מגיה שם רש"י מעם הארץ משום דלא הוה קרי ליה חבירו ואין צריך להגיה דהכא מוקי לה בעם הארץ שאמר לחבר אע"ג דקתני לחברו ובשבת פרק השואל (דף קנ.) אמר אומר אדם לחברו צא ושכור לי פועלים ומוקי לה בחברו נכרי:

    תאנים מתאנתי אף על גב דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לה כשל תורה:

    Tosafot on Eruvin 32a · Sefaria

    רב נסים גאון

    האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר פי' שופר האמור כאן היא תיבה שמקבצין לתוכה מעות של קינין כמפורש במסכת שקלים י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין תקלין עתיקין ולזה נתכוונו במסכת גיטין בפרק הניזקין והא שיפורא דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא:

    Rav Nissim Gaon on Eruvin 32a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואקשי' ודלמא האי לא קביל מיניה ושנינן חזקה שליח עושה שליחותו. וזה כיון שא"ל לקבלו ממנו ונתרצה לקבלו חזקה שקבל כדרב יחיאל האי דרב חסדא ורב יחיאל אהא אתמר דתניא נתנו לפיל או לקוף והוליכו אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו [הרי זה עירוב] ודלמא לא מקביל ליה.

    אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו ומקבלו.

    אמר רב נחמן בשל סופרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה עד שיתברר שעשה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו.

    אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן במנחות משקרב העומר מותר בחדש מיד. והרחוקין מחצות היום כו' ופשוטה היא [וכו']. ורב ששת ב"ד אין מתעצלין ושרי מחצות היום אבל גבי שליח כל היום. יתר מזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו.

    אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא באשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות לקינה ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת [בקדשים] לערב מאי טעמא לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודחי רב נחמן ואמר התם כדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב"ד עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר.

    אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים [מתאנתי] אוכל מהן עראי ומעשרין דמאי מלא לך כלכלה זו אוכל מהן עראי ומעשרין ודאי.

    בד"א בעם הארץ אבל חבר אוכל ואין צריך לעשר דברי רבי רשבג"א לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום [שלא] מן המוקף. א"ר נוחין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

    ואל יאכילו לעמי הארץ טבלא ודייק רב ששת מנה ואו' עד כאן לא פליגי ר' ואבא אלא בנחשדו.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Eruvin 32a · Sefaria

    רשב"א

    [והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.

    התם כדרב שמעיה וכו' ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.

    עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו'. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל. ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סד, א) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (יב, א) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן. ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (צ, ב) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב, ב) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.

    Rashba on Eruvin 32a · Sefaria

    ריטב"א

    התם כדקתני טעמא שאין ב״ד מתעצלין פי׳ ושליחות׳ דב״ד שאני. דבדידהו ודאי אמרי׳ דחזקה עושים שליחותם אבל שליח דעלמא לא כן פרש״י ז״ל. והא דלא פרקי׳ דשאני כהנים דזריזין הם משום דהא מילתא שיש להם זמן יותר לעשו׳ ליכא טעמא דלזרזו נפשייהו אי לאו טעמא דחזק׳ שליח עוש׳ שליחותו בעלמ׳. ונותנת בשופר פי׳ מדעתם של כהני משמרה ומסיימת מצותיה שיהא נודע של מי הם כדי שיקריבו כוליה בו ביום:

    התם כדרב שמעיא דאמר רב שמעיא וכו׳ ומיהו לא מצי לאותוביה לרב ששת מהא כדאותבי׳ לעיל בחד לישנא מדקתני טעמא לפי שאין ב״ד מתעצלין דהא דרב שמעיא מימרא היא ומימרא לדרב ששת לית ליה. אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו׳ עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו פי׳ לאו דוקא שנחשדו בכל מקום ח״ו אלא לומר שנחשדו במקום זה וכדמפרש טעמא לקמן ולישנא קלילא נקט. הא דבנו חזקה שליח עושה שליחותו ואע״ג דהכא ליכא שליחות בכל דכן מקשי׳ שזה החבר שנתן רשות לזה לאכול מפני שעול׳ בדעתו שזה סומך עליו שיעשר לו וכאלו הובטח בדבר טורח לקיים הבטחתו כדי שלא יעשה איסור על סמך שלו כשנעשה לו שליח ממש שעושה שליחותו:

    התם בדרב חנינא חוזאה וכו׳ פי׳ דשאני התם דכל חבר רוצה שלא יכשל שום אדם בפירות שלו אבל בשליחות דעלמא שמקבל לחבירו לעשות אפשר דלא עביד שליחותיה. וכיון דלא שני ליה דחבר שני שמעי׳ מינה דלגבי שליח חזקה שליח לא שנא בין חבר לעם הארץ והיינו דפרכי׳ נמי לעיל מההיא כהני׳ שהם בחזקת חברי׳ וחבר אחד שומעו פי׳ ואותו חבר השומע רוצה לאכול מהם מדעת המקבל שניתן לו רשות לאכול או שנתן לו במתנה דליכא משום גזל.

    Ritva on Eruvin 32a · Sefaria

    מאירי

    איסור חדש נוהג בכל חמשת המינין עד שיקרב העומר בששה עשר בניסן ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ואף לאחר חורבן ומכל מקום בזמן שבית המקדש קיים משקירב העומר הותר החדש בירושלם והרחוקים שאינן יודעים אם קרב עדיין מותרין בו אחר חצות ואעפ״י שבדברי תורה אין סומכין על חזקת שליח והכהנים שלוחי צבור הם במקום בית דין אין לחוש לכך והדבר ידוע שאין בית דין מתעצלים בו עד לאחר חצות ואחר חורבן יום הנף כלו אסור ובגולה שנהגו בשני ימים אסור כל יום שבעה עשר כמו שיתבאר במקומו:

    כל הקרבנות אין מקריבין על ידם אלא מדעתם חוץ ממחוסרי כפרה ומחוסרי כפרה הם ארבעה זב וזבה ומצורע ויולדת. ולשון חסרון כפרה הוא שאעפ״י שטהרו מטומאתן וטבלו והעריבו שמשן לא גמרה טהרתן לאכול בקדשי׳ עד שיביאו קרבן למחר ויחזרו ויטבלו שהמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש מדברי סופרי׳ כמו שביארנו באחרון של חגיגה. וזב וזבה קרבנן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת והיולדת קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם אין ידה משגת שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ושלש עשרה שופרות היו במקדש והם תיבות קטנות רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עשויות כמן שופר כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת משליך דמיהן לתיבה זו וכתוב עליה קנים:

    האשה שיש עליה קרבן לידה או זיבה מביאה מעות ר״ל דמי הקנים ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדש לערב אעפ״י שלא ידעה אם קרב קרבנה אם לאו מפני שחזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר ויקריבו כנגדן קנים כדי שלא יהיו גרמא להיות הנשים אוכלות בקדשים בחסרון כפרה ואין כאן חזקת שליח אלא חזקת בית דין:

    חבר שאמ׳ לו אחד צא ולקוט לך תאנים מתאנתי ולא נתן לו מדה בלקיטתו הרי זה לוקט ואוכל מהן עראי אבל כשהוא בא לאכול מהם בקבע מעשרין ודאי שהדבר ברור שלא עישר עליהם בעל התאנה ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה לקט ואפי׳ היה המשלח חבר. ומה שאמרו למטה רישא בעם הארץ שאמר לו לחבר פי׳ אף בעם הארץ שאמ׳ לו לחבר שיש לומר עליו שמא מתוך שיודע בו שהוא חבר מעשר עליהן לכבודו ואינו חשש לשלא מן המוקף ולמה שאינו יודע כמה אלא שיעשר באומדן אעפ״י כן מעשרן ודאי ואינו חושש לכך וכל שכן בחבר שבודאי אינו מעשר אומדות או שמא פירושא ארישא והוא מה שאמר במה דברים אמורים שמעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לחבר והענין הוא שאם אמ׳ לו אחד מלא לך כלכלה זו אם זה האומר הוא עם הארץ כשבא לאכול קבע מעשר דמאי שמא עישר עליו ממקום אחר שמא לא עישר הא אם זה האומר חבר הן שאמר לחבר הן שאמ׳ לעם הארץ וחבר אחר שומע אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר חזקתו שהפריש ואעפ״י שאין תורמין ומעשרין המוקף נוח לו בכך כדי לסלק את המכשול ומכל מקום כל שאמר לקוט ואני מפריש ממקום אחר סומך עליו שחזקת שליח עושה שליחותו ואעפ״י שאין חזקת שליח נאמרת בשל תורה להקל ומעשר פירות מן התורה הוא לדעת גדולי המחברים ואף לשטתנו שאינה מן התורה כמו שכתבנו בברכות מכל מקום יש לו עיקר מן התורה. בזו אינו חזקת שליח לבד אלא חזקת חבר שהיא כחזקת בית דין וכמו שאמרו חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו:

    ולענין פי׳ אתה צריך לפרש כל השמועה בשהלוקט או האוכל מן הנלקט חבר שאם הלוקט עם הארץ אנו אין לנו והוא שאמרו עם הארץ מאי בעי [התם] וענין מעשר דמאי כבר ידעת שענינו הוא שאוכל הוא בעצמו מעשר הראוי ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר שבו האסורה לזרים שהרי המעשר מותר לזרים ונסתלק האסור וחזר לדיני ממונות והרי הוא אומר ללוי אייתי ראיה ושקול כמו שהתבאר במקומו:

    Meiri on Eruvin 32a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה רב ששת כו' אלא במקום כו' יבא המשלח לידי עבירה כו' ולכך בגט אין כו' עכ"ל ודקאמר התם הני מילי לחומרא אבל לקולא לא היינו בכהאי גוונא דהתם דצא וקדש לי אשה כו' והך דבעל אומר לגירושין כו' דליכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה אבל היכא דאיכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה כי הכא אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וק"ל:

    גמ' אימא סיפא כו' ולא יאכילו לע"ה טבלים ע"ה מאי בעי כו' ר"ל כיון דרישא איירי בסתם במקבל חבר סיפא נמי איירי בהכי והא דלא תקשי ליה בפשיטות אסיפא גופה ע"ה מי ציית די"ל דליתן מעשר ודאי כדאמר רשב"ג ודאי דציית דלא קאמרינן דלא ציית אלא ברישא גבי דמאי דע"ה חבריה מהימן ליה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Eruvin 32a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה תאנים מתאנתי וכו' כשל תורה עי' לקמן דף לז ע"ב תוס' ד"ה מאן האי תנא:

    Gilyon HaShas on Eruvin 32a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, אמר רב נחמן בשל תורה לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו, עד דחזינן דעביד ודייק לה מדתנן משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים, (מירושלים שאין יודעין אם עדיין קרב העומר) מותרים מחצות היום ואילך, לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו, (ב"ד הוא דלא מתעצל הא שליח מתעצל). קשה מנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא דלמא חזקה זו אינו בירור גמור רק בדרך רוב, ובחדש דהוי דשיל"מ לא סמכינן עליה להפוסקים דבדבר שיל"מ לא סמכינן אמרובא פריש, ולל"ק [דרב ששת פליג על ר"נ, וסובר דגם בדאורייתא סמכינן אחזקה זו ומביא ראי' מדשרי רחוקים אחר חצות] נכונה הראי' דעדיף חזקה זו מרוב ובדרך אנן סהדי, אבל להיפוך דלא סמכינן כלל על חזקה זו מנ"ל למידק להני פוסקים. ובזה יש לעיין חולין (דף פו ע"א) מ"ש רישא דשחיטת חש"ו פטור מכיסוי ומ"ש סיפא דחייב ביה משום אותו ואת בנו ועי' בתוס' שם הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב, דמעשיהם מקולקלים, אבל בסיפא לענין אותו ואת בנו הוי דבר שיל"מ ולא סמכינן על הרוב. וצע"ג.

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 32a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עירובין, דף ל״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״בְּשֶׁל סוֹפְרִים — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.…״

    2. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן:…״

    3. קטע 321 מילים

      נפתחת ב״וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. וְהָא חָדָשׁ…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — לְפִי…״

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ: בֵּית דִּין עַד…״

    7. קטע 731 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא:…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְרַב שְׁמַעְיָה, דְּאָמַר רַב…״

    9. קטע 932 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא:…״

    10. קטע 1041 מילים

      נפתחת ב״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעַם הָאָרֶץ, אֲבָל…״

    11. קטע 1118 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא. מוּטָב…״

    12. קטע 1219 מילים

      נפתחת ב״עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר:…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״וְרַב נַחְמָן, הָתָם כִּדְרַב חֲנִינָא חוֹזָאָה, דְּאָמַר…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעַם…״

    15. קטע 1545 מילים

      נפתחת ב״הַאי עַם הָאָרֶץ, דְּקָאֲמַר לֵיהּ לְמַאן? אִילֵימָא…״

    16. קטע 1618 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: רֵישָׁא — בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    בְּשֶׁל סוֹפְרִים — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר, הוּתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד.

    וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. וְהָא חָדָשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָתָנֵי: הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. לָאו מִשּׁוּם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ?

    וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.

    וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּקָתָנֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ. בֵּית דִּין הוּא דְּלָא מִתְעַצְּלִין בּוֹ — הָא שְׁלִיחַ מִתְעַצֵּל בּוֹ!

    וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ: בֵּית דִּין עַד פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא, שָׁלִיחַ כּוּלֵּי יוֹמָא.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ לֵידָה אוֹ זִיבָה, מְבִיאָה מָעוֹת וְנוֹתֶנֶת בַּשּׁוֹפָר, וְטוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

    וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְרַב שְׁמַעְיָה, דְּאָמַר רַב שְׁמַעְיָה: חֲזָקָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָר.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״צֵא וְלַקֵּט לְךָ תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי״ — אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן וַדַּאי. ״מַלֵּא לְךָ כַּלְכַּלָּה זֹה תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי״ — אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי.

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעַם הָאָרֶץ, אֲבָל בְּחָבֵר — אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעַם הָאָרֶץ, אֲבָל בְּחָבֵר — אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף.

    אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא. מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף, וְלֹא יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים.

    עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: נֶחְשְׁדוּ, וּמָר סָבַר: לֹא נֶחְשְׁדוּ. אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

    וְרַב נַחְמָן, הָתָם כִּדְרַב חֲנִינָא חוֹזָאָה, דְּאָמַר רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה הוּא עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ.

    אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעַם הָאָרֶץ, אֲבָל בְּחָבֵר — אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי.

    הַאי עַם הָאָרֶץ, דְּקָאֲמַר לֵיהּ לְמַאן? אִילֵימָא דְּקָאָמַר לְעַם הָאָרֶץ חַבְרֵיהּ — מְעַשְּׂרָן דְּמַאי, מִי צָיֵית? אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ דְּקָאֲמַר לֵיהּ לְחָבֵר. אֵימָא סֵיפָא: נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא, מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְאַל יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִין. עַמֵּי הָאָרֶץ מַאי בָּעֵי הָתָם?

    אָמַר רָבִינָא: רֵישָׁא — בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר, סֵיפָא — בְּחָבֵר שֶׁאָמַר לְעַם הָאָרֶץ, וְחָבֵר אַחֵר שׁוֹמְעוֹ. רַבִּי