מסכת עירובין דף י״ג עמוד ב׳

ונמלך וחזר בו מלגרש אותה:

פסול אלמא וכתב לה משמע לשמה הכי נמי כתיב ועשה לה משמע לשמה:

התם כתיב לה לגבי כתיבה:

הכא כתיב לה לגבי עשייה עשייה היינו מחיקה:

על סוף דעתו לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה:

דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו:

נחש שממית אדם ובהמה ומביא טומאה בעולם:

טהור כשמת דהא שמונה שרצים כתיבי:

עשייה דידה מחיקה היא ואם תאמר אם כן למה אין מוחקין לה מן התורה ואומר ר"י משום דכתיב וכתב את האלות האלה דבעינן שתהא כתיבה לשם אלה:

שיודע לטהר את השרץ תימה מאי חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו בהדיא ואומר רבינו תם דלענין טומאת נבילות איירי שלא יטמא כזית ממנו במשא דהא כתיב או בנבלת חיה ושרץ אע"פ שרוחש הוי בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ד' נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש ויליף רבינא ק"ו מנחש דיצא מכלל נבלת חיה דממעט ליה בתורת כהנים מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון וכי מסיק ולא היא וסותר הקל וחומר מ"מ אתי במה מצינו שפיר מנחש דלא הוי בכלל חיה ה"נ כל שרצים שרוחשין לא הוו בכלל חיה ולא מצא ר"י בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות ועוד קשיא לר"י דבהדיא ממעט בת"כ כל שרצים מטומאת נבילות דקתני התם היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאים במשא שיכול ומה בהמה שלא עשה הכתוב דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת"ל היא ולא שרץ ומיהו י"ל אע"ג דאיכא מיעוטה עביד נמי ק"ו אבל קשיא היכי אתי רבינא לבטל הק"ו שבתורת כהנים ואי לאו דאיכא מיעוטא בהדיא אדרבה הוה עבדינן ק"ו דתורת כהנים ועוד דעל ק"ו דרבינא איכא למיפרך מה לנחש שכן טהור אפילו במגע בכעדשה:

נוח לו לאדם שלא נברא והא דאמרינן בפ"ק דע"ג (ד' ה.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלי הן לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א"נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו:

תלמיד אחד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה אומ' על כל דבר ודבר של טמאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה ישנו בפר' ארבעה ראשי שנים הם (ר"ה כא) כשהזכיר ר' אבהו (תהילים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים אמרו פליגי בה רב ושמואל חד אמ' נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו לו למשה בסיני חסר א' שנ' ותחסרהו מעט מאלהים לפי שפירש מזוקק שבעתים שבעה כפולים שבעה פעמים שיעלה חשבונם מ"ט ויהיה פירוש ותחסרהו מעט בשביל האחד שחסר מן הנ' ובתלמו' סנהדרין דבני מערבא גרסי' כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור רבא בר מריה בשם ר' יצחק נתן לו הקב"ה למשה את התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא דכת' (שיר השירים ב׳:ד׳) ודגלו עלי אהבה שלמה אמרו ודגלו עלי אהבה פירו' ודגלו בגימטריא מ"ט וכן הוא אומ' אמרות יי' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:

כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו מרבה ורב יוסף ותמצא פירושו בסוף מסכת ברכות:

א"ר (חנינא) [חמא] בר חנינא גלוי וידוע מפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה מראה כאילו מטמא את הטהור ומראה לו פנים וכו' ור' מייאשא היה שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר פנים בהלכה. וכן ר' אלעזר בן ערך נקרא ר' נהוראי.

אמר רב האי דעדיפנא מחבריי דחזיתיה לר' מאיר לאחוריה פי' שהייתי קטן ולא הגעתי לישב בשורה שלפניו אלא הייתי יושב בשורה שלאחריו. ואילו הייתי זוכה לישב לפניו הוינא עדיף טפי. שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.

ותלמיד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה ר"מ אומר על כל דבר טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל טהרה מ"ח טעמי טהרה.

תנא תלמיד וותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ מק"נ טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו מה נחש שממית וכו':

שלש שנים חלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצתה בת קול ואמרה הללו והללו דברי אלהים חיים הן אלא שהלכה כב"ה ומפני מה זכו להיות הלכה כמותן מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.

דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית כו'.

ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה [מגביהו] וכל המגביה עצמו [הקב"ה] מנמיכו וכל המחזר אחר השררה השררה בורחת ממנו. וכל הבורח ממנה היא מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו והנדחה מפני השעה שעה עומדת לו.

ת"ר שנתים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה ובסוף נמנו וגמרו נוח לו למי שלא נברא.

שיכול לטהר את השרץ מהתורה הקשו בתוס' ומה חכמה היא זו לעשות ק"ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי' ר"ת ז"ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ"ד מיתות (נט, ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר' י"ב פי' ג') מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר' י' פי' ג') שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת"ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט' מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס'.

שיכול לטהר השרץ מן התורה כתבתי קצת שטת התוספו׳ בזה במסכת סנהדרין בס״ד:

אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ״ט פנים לאיסור ומ״ט פני׳ להיתר ושאל להקב״ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.

ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב״ש לדבריהן וכדרך שעשו במשנ׳ זו שהו׳ מבי׳ שאמרו ב״ה לא כך היה המעש׳ שהלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה הרי שהקדימו בדבורם זקני ב״ש לזקני ב״ה וע״ד זה הלך רבי הקדוש שהיה מזרע ב״ה שהקדים בכל מקום דברי ב״ש לדברי ב״ה.

יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו פי׳ יפשפש שייך לשעבר כדאמרינן במי שיסורין באין עליו וימשמש שייך להבא שיזהר מכאן ואילך לדקדק תמיד במעשיו ולהזהר בהם ולהזכירם על לבו תמיד וכענין שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה וחייב אדם למשמש בגדיו ע״ש ותו לא מידי:

הקורא שאמר רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבנה של ג׳ טפחים פי׳ נקט של ג׳ טפחים משום דאיכא זוטרתי כדאיתא בפ״ק דבתרא וא״ת ליתני הקורה שא׳ רחבה טפח ומחצה י״ל דטעמא נקט דלהכי בעי׳ האי שיעורא כדי שתהא ראויה לקבל פחות שבבנין דהיינו אריח ומה שאמר אח״כ דיה לקורה שתהא רחבה טפח פי׳ בתלמודא כי על ידי שצריך ללבן קורה זו בטיט מן הצדדין כמי שמכין אותה לקבל אריח הרי מרחיבה הטיט חצי טפח ובריאה כדי לקבל אריח וכתוב הראב״ד ז״ל שצריך שתהא כל הקורה ראויה לקבל אריחיים ככולה רחבים דאע״ג דלא בעי׳ אריחים ממש ראויה כדי לקבל אריחים בעי׳ ואפשר דלהכי הדר תני רחבה ובריאה ד׳ דמה רחבה ד׳ ככולה אף בריאה ככולה וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם קורה שאמרו כדי לקבל אריח א״ר אבא כדי שתקבל דימוס של אריחים לרחב״ן רשב״ג אומר כדי לקבל דימוס של אריחין לארכן מה ביניהן על דעתהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתי׳ דרשב״ג עשרין ארחין ע״כ: פי׳ דקורה שהיא עשר אמות לדעת רבנן שמשימין האריחין לרחבן ואריח הוא טפח וחצי צריך ארבעה אריחים לחשבון אמה בת ששה טפחים: ולטעמא דרשב״ג שמשים האריחים לארכן וארכן ג׳ טפחים דייה לקבל ב׳ אריחים מ״מ נראה שאין זו שיטת תלמודא שלנו כיון שצא פירשו כן גם שלא אמר רשב״ג בתלמוד שלנו שיתנו האריח על הקורה לארכו כפי מה שנראה מן הירושלמי: אלא כי בעינן לפרושי בתלמודא:

היתה של קש או של קנים שמין אותה כאילו היא של מתכת פי׳ כיון שרחבה טפח ואפשר דנקט מתכת לגוזמא בעלמא: א״נ לאשמועינן שאם היא דקה כל כך שאפי׳ היתה של מתכת תהא חלושה שאינה כשרה: וכן פי׳ מורי הרב ז״ל:

עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה נראה ודאי דבהא רואין אפי׳ רבנן מודו כיון שתקינו אפשר מעצמו בלא שום דבר מבחוץ אלא שהוא מחוסר מעשה להסיר העקמומית וכן פירש הראב״ד ז״ל וכן פירש בירושלמי דכיון שהיא הדין דמודו רבנן בעגולה שהרי אינה מחוסרת אלא רבועה בלבד דמאי שנא מעקומה ועוד דהכי אפשר דרישא רבי יהודא ומציעתן רבנן וסיפא ר׳ יהודא ליתני עגולה מקמי עמוקה אלא ודאי כדאמרן. והיינו דבתלמודא כי שקלי׳ על מתני׳ דהיתה של קש אמרינן הא תו למה לי היינו הך משום דאתינן לרבנן אלא אמרינן פשיטא כלומר דמודו רבנן בהאי וכי הדר אמרי על עגולה אמרינן הא תו למה לי מפני ששתי אלו לרבנן וכן נראה ברור: וכן דעת רבותי. אבל בירושלמי אמרו דעגולה לרבי יהודא היא ונראה שאין זו שטת התלמוד שלנו ואולי שהוא שבוש כגר׳ בירושלמי.

המשנה השלישית היא מענין החלק הראשון בביאור עניני הקורה והוא שאמר קורה שאמרו צריך שתהא רחבה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה כדי שיהא נראה שלקביעות הונחה שם כאלו רצו לבנות עליה מיהא (באין) [בנין] אריחים והאריח חצי לבנה ולבנה שלשה טפחים ונמצא רחב אריח טפח ומחצה ודיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח זה לרחבו (ואע״ף) [ואעפ״י] שהאריח עודף אצבע לכאן ואצבע לכאן כך הוא ראוי לו כדי שימרח בטיט על רחבה של קורה ויניח האריח על הטיט ויעדיף מכאן ומכאן להגין על הקורה מפני הגשמים. וזהו שאמרו בגמרא מלבן לה בטניא ואעפ״י שאין אנו צריכי׳ לנתינת טיט ואריח מכל מקום לראוי לכך אנו צריכים ואחר שהזכיר שיעור הרחב חזר ודן על העובי שלא דבר עכשו בקורה (עגלה) [עגולה] אלא שטוחה ואמר (שהמבוי) [שהעובי] אין לו שיעור אלא בכדי אומד שתהא בה חוזק לקבל אריח והיא אמרו (בריהא) [בריאה כדי] לקבל אריח ואין אנו צריכים לשיעור עובי אלא בכדי חוזק זה שאם אינה חזקה בכדי שיעור זה לא יהא ניכר שלקביעות הונחה שם. וכתבו גדולי המפרשי׳ שצריך שתהא ראויה לקבל אריחים כשיעור כל הקורה עד (שלא) [שאם] היתה הקורה במבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין תהא ראויה לקבל עשרים אריחין בארך שהאריח ארכו שלשה טפחים שהוא חצי אמה. וכן נראה בתלמוד המערב. ומכל מקום לאו דוקא כלה לגמרי אלא עד שני ראשיה בסמוך פחות משלשה שהרי אף אם אין מגעת כלל כל שהוא כפחות משלשה [כשר] במבוי כמו שיתבאר.

ר׳ יהודה אומ׳ רחבה אעפ״י שאינה בריאה שהוא סובר קורה משום מחיצה ובכל שהוא פיה יורד וסותם ולדעתו נאמר אחר כן היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת וחזר ולימד כן לומר אעפ״י שאין במינה בריאות לקבל אריח. ואין הלכה כר׳ יהודה בזו אלא בריאה בעינן. ומכל מקום מפרש בגמרא שאם היתה רחבה ארבעה אין צריך לבריאה וכן פסקוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:

עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת רוב מפרשי׳ הסכימו שאף לרבנן נאמרה שאם היתה עקומה באמצעיתה ושני ראשיה ישרים ועקמימותה יוצא למקום פסול כגון למעלה מעשרי׳ או למטה מעשרה או חוץ למבוי רואין אותה כאלו [היא] פשוטה וכל שהיא בפחות משלשה לפשיטותה שהוא במקום הכשר כגון שאם ניטל העקמימות ישארו שני הראשים בפחות משלשה זה לזה כשרה וכן כתבוה בגמרא. וכן אמרו בתלמוד המערב ר׳ יוסה בשם ר׳ זעירא דברי הכל היא וכן עגולה שאין ראויה לקבל אריח שהרי אין האריח מתישב יפה על דבר עגול רואין אותה מרובעת וכל שיש בהקפה שלשה טפחים דנין אותה בטפח מרובע ואף זו לדעת חכמים וכן גדולי המחברי׳ הסכימו בה שפסקו בעגולה ועקומה להכשיר ואעפ״י שנחלקו חכמים בשל קש שלא לומר רואין פירשו בו גדולי הדור מפני שמחיצת קש אי אפשר להיות חזקה אבל עקומה ועגולה הואיל ובגופו של דבר אפשר לתקנו ואין כאן אלא חסרון מעשה כל שאפשר לבא לידי כך רואין אותו כאילו נעשה והדברים מחוורים. ובעקומה מיהא נראה שצריך שיהא רובה במקום הכשר. ויש מפרשים עגולה ועקומה לדעת ר׳ יהודה לבד וראיה להם מה שאמרו בגמרא עליה סבר לה כר׳ יהודה דאית ליה רואין. אלמא לרבנן לית להו רואין ואין נראה כן אלא מפני שר׳ יהודה אמרו על כל הדרכים ייחסו לו דעת זה ומכל מקום חכמים סוברים כן באלו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתינו והוא הנכון ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה שיודע לטהר כו' וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו מ"מ אתי במה מצינו כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותו לזה דמ"מ אתי במה מצינו כו' ובתוס' ספ"ק דסנהדרין ליתא ואפשר דקים לי' לר"ת בשום מקום במשנה ובתלמוד שהשרץ טהור מטומאת משא ולכך הוצרך לומר דהיינו במה מצינו מנחש מיהו א"א לומר דקים ליה הכא מההיא דת"כ שהביא ר"י מדכתיב היא מיעוטא היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאין במשא דא"כ לא הוצרך למילף מבמה מצינו מנחש ודו"ק:

בא"ד ועוד על ק"ו דרבינא וכו' שכן טהור אפי' במגע בכעדשה עכ"ל וה"ה דמהך מלתא ה"מ למעבד ק"ו בת"כ ומה בהמה שאינו מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא שרץ שמטמא בכעדשה א"ד שמטמא במשא ת"ל היא ולא השרץ ומיהו ק"ק דמי הכריח אותן להך פירכא דכעדשה דהך מילתא גופא דת"כ מצי למפרך דמה לנחש שכן דמו אינו כבשרו *) דדמו כבשרו לא מרבי' אלא בח' שרצים ודו"ק:

בד"ה נוח לו כו' שאלמלא הם לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א"נ כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אמר רבינא אני אדון ואטהרנו עי' תשובת רמ"א סי' קז:

שם יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים עי' רש"י כתובות דף נז ע"א ד"ה הא קמ"ל:

וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ פירוש הסכמת החכמים לקבוע הלכה כרב פפא ודאי היא בהשגחה מן השמים כי רוּחַ ה' דִּבֵּר בָּם על דרך (תהלים כה, יד) סוֹד הֳ' לִירֵאָיו, ומאחר דקמי שמיא גליא שהוא חכם מכולם בודאי דבריו הם אמת וצדק שאינו טועה בהוראתו ולכן שואל למה לא הניח הקבית הלל בלב החכמים לקבוע הלכה כמותו דהכל בידי שמים.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ קשה והלא בודאי הוא עצמו עמד על סוף דעתו ואם יש יכולת בידו לטהר הטמא ויראה לו פנים ודאי הוא לא יפסוק כן להלכה אלא חוזר וסותר דברים אלו כי באמת הוא חסיד וישר ונאמן ולא יפסוק להלכה אלא אליבא דאמת אף על פי שהאחרים אין שכלם משיג להכיר בזה? ועוד יש להבין, בלאו הכי צריך לנו לדעת למה היה עושה רבי מאיר דבר זה לטהר הטמא ויראה לו פנים דמה תועלת יש בזה אם אינו פוסק הלכה בחריפות זו? ונראה לי בס"ד כי הוא היה עושה חריפות זו לטהר הטמא ויראה לו פנים כדי לחדד התלמידים ולראות אם ירגישו לדחות את דברים אלו בטענה של חריפות ומאחר דעל הרוב קצרה יד שכלם של החכמים להשיג הסתירה שיש לסתור את חריפות זו אלא נראה להם כי הפנים אשר מראה לדבריו הם אמתיים, לכך אף על פי שבאמת שהוא עצמו עושה סתירה לדברים ומראה להם שאין זה האמת חשו חכמים אם יקבעו הלכה כדבריו יהרהרו אחרים על קביעות הלכה זו כי יאמרו אולי גם הלכה זו אמרה על דרך אותה החריפות שעושה לטהר הטמא ולהראות פנים ואתם אין מרגישים בסתירה שיש לסתור דברים אלו כמו שלא הרגשתם בדברים אחרים שאמר לכם ולכן כדי שלא יהרהרו אחר דבריו שאומר להלכה אם יקבעו הלכה כמותו לכך לא קבעו הלכה כמותו ואף על פי שהם יודעים שהוא צדיק ונאמן ואם היה סתירה להלכה זו היה מגלה להם עם כל זה חשו משום לְזוּת שְׂפָתַיִם מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי. והא דאמר ' שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא, טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים ' נקט על טמא טהור ברישא לרבותא כי בכוחא דהיתרא איכא רבותא טפי שצריך ראיות חזקות כדי להתיר.

תָּנָא, לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ הקשה הרב ישרש יעקב ז"ל מה חילוק יש בין מֵאִיר לְנְהוֹרַאי והכל אחד ולמה נשתנה שמו בשביל זו? עיין שם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן ערך קרא אותו אביו ביום המילה ' אֶלְעָזָר ' ואחר שגדל בחכמה והיה מנהיר עיני חכמים קראו אותו החכמים בשם ' נְהוֹרַאי ' בעבור המעלה הזאת, והוא היה קודם רבי מאיר מוכח כי היה מתלמידי רבי עקיבא. וכשנולד רבי מאיר קרא אותו אביו בשם ' נְהוֹרַאי ' ביום המילה וזה היה עיקר שמו אך אחר שגדל בתורה וְהָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים רצו החכמים לחדש לו שם חדש בעבור המעלה הזאת וקראו אותו בשם ' מֵאִיר ' ואף על פי שבשמו העיקרי שהוא נְהוֹרַאי יש בו משמעות המעלה הזו שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי הֲחֲכָמִים. עם כל זאת כיון דשם נְהוֹרַאי נקרא בו מעת היותו קטן מיום המילה אינה ניכרת המעלה שלו בשם זה וגם בודאי 'כמה שם נהוראי איכא בשוקא' מאחר ששם נהוראי כבר נתחדש בעולם בזמן רבי אלעזר בן ערך שחידשו לו חכמים שם זה, ולכך הוצרכו לחדש לו עתה שם חדש שקראו אותו מֵאִיר כדי לפרסם המעלה שהוא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה ושם זה היה ראשון בעולם שנתחדש אצלו. ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל מה שכתב רבינו ז"ל בביאור מאמר 'תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה' שרמז בשם מֵאִיר – ' נֵר וְ אוֹר ' שנתקיים בו נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) יעיין שם. ונראה לי שיבא רמז זה בשם נְהוֹרַאי יותר שיש בשם זה אותיות נֵר ואותיות אוֹר ונשאר אותיות י " ה שהם סוד חו"ב [חכמה ובינה] שהיה חכם ומבין וראש וסוף נְ הוֹרַא י [60] עולה מספר הֲלָכָה [60] ונשאר באמצע אותיות אוֹרָה רמז שֶׁמֵּאִיר אוֹרָה בַּהֲלָכָה זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן].

אָמַר רַבִּי הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרָאי, דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ, הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי. נראה לי בס"ד אחורי אותיות מֵ אִ יר יש אותיות קלט ואותיות לקט כי אות האלף לא יש אות מאחוריו דהוא ראשון אך אחר אותיות מֵאִיר שהם מקמיה הם אותיות כבשן [372] שעולה מספרם שבע [372] ונרמז בזה דהרואה את רבי מאיר מאחוריו הרי זה קלט שיעור לקט שהוא דבר מועט שאינו משביע אך מאן דחזיה מקמי הרי זה שבע מאור תורתו דברי תורה שהם כבשונו של עולם. בא וראה כמה גדולה המשכה שתהיה מצד הפנים דאיכא בירושלמי (ירושלמי נדרים כט:) ברבי שמעון בן אלעזר שלא היו יכולים כל החכמים למצוא לו פתח לנדרו עד שבא זקן אחד ומצא לו פתח בחכמה ואמרו החכמים לאותו זקן מנין לך זאת החכמה שנתחכמת כולי האי? ואמר להם מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת אותי דעת! עיין שם. ופרשנו במקום אחר מה שהיתה סגולת המקל חזקה וגדולה כל כך כי הראשונים ז"ל היה דרכם ליקח בידם משענת ולפעמים סומכים עצמם עליה ומסתכלים בה כדי לפשט מחשבתם מן עניני עולם הזה ולצמצם מחשבתם בדבר קדושה אשר יביאו ויתבוננו בו ולכן המקל ההוא נמשך עליו רוח קדושה מקדושת מחשבתם ולכן אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענת שלו וישים אותה על פני הנער להחיותו יען כי משענתי חופף עליה רוח קדושה מפניו הקדושים בעת שהוא מסתכל בה בעת ההתבודדות שלו ולכן יכולה היתה מקלו של רבי מאיר שהיה נשען עליה ומסתכל בה בעת שהיה מתבודד ומחשב בכונות קדושים הידועים לו להמשיך על עצמו רוח הקודש וגם היתה המקל קולטת רוח קדושה מן אור פניו הקדושים וכל כך קלטה קדושה שהיה בה טופח על מנת להטפיח שיש בה שיעור גדול שהזקן היה קולט חכמה מן קדושה שהיתה שורה עליה. ולכך אמר רבי אִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי כי גדול האור הנמשך מצד הפנים עשר ידות על הנמשך מצד האחור ולכך הזהיר הכתוב (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. והנה לפי דברי גמרא דידן אמר רבי דברים אלו על זמן שהיה רבי קטן בשנים בזמן אביו רבן שמעון בן גמליאל והיה יושב בבית המדרש בשורה שהיא מאחוריו של רבי מאיר ואמר מחדדנא מחבראי מאותם שלא למדו תורה מן רבי מאיר ולא ישבו בישיבתו של רבי מאיר אפילו מאחוריו. אך בירושלמי דביצה פרק משילין (ירושלמי ביצה פרק ה הלכה ב דף כ:) איתא כשהיה רבי משיא את רבי שמעון בנו היו מטפחין באחורי ידיהם בשמחת חתן ביום שבת ועבר רבי מאיר ואמר רבותי! וכי הותרה שבת? ושמע רבינו את קולו ולא ידע שהוא רבי מאיר ואמר: מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו?! כי רבי סבר טפוח כזה שהוא באחורי היד מותר ורבי מאיר סבירא ליה דאסור גם בכהאי גוונא, ושמע רבי מאיר קולו של רבי שאמר כך וברח לחוץ ויצאו עבדי רבי אחריו והוא היה רץ ובורח ואדהכי הפריח הרוח את סודר רבי מאיר מאחריו והיה רבי מציץ ורואה מן החלון בביתו וראה צוארו של רבי מאיר מאחוריו ואמר רבי לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמית קדליה דרבי מאיר מן אחורוי! עיין שם. ואנא עבדא פרשתי הטעם שרץ רבי מאיר וברח כדי שלא יראהו רבי ויתבייש רבי מן הדברים ההם שאמר מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו. ונמצא לפי זה יש הפרש גדול בדבר זה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ונראה לי בס"ד דהא והא איתא דתחלה אמר רבי כמו שאמרו בבבלי על זמן שלמד תורה בישיבה של רבי מאיר בקטנותו ואחר כך בגודלו אחר שהיה נשיא דאז השיא את רבי שמעון בנו כמפורש בגמרא דכתובות שהשיאו בזמן נשיאותו אמר דברים הנזכר בירושלמי להפליג בשבחו של רבי מאיר. ועיין בספר לקוטי תורה המתייחס לרבינו האר"י ז"ל שפירש מאמר דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ על הסוד ותמצית דבריו דכונת רבי בדברים אלו הוא על הארת מקום שורש נשמת רבי מאיר והלביש הסוד בדברים אלו להסתיר הענין.

שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל וְכוּ' נראה לי בס"ד טעם שנמשכה המחלוקת בהלכות התורה 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים' כי המחלוקת באה להם מצד השכחה כי קודם זה שלא היה שכחה לא היה שום מחלוקת אלא היו שונים ההלכות כנתינתן מסיני וידוע דהשכחה באה מצד הקליפה וידוע כי הקליפות ישנם בשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] מה שאין כן באצילות כתיב בה (תהלים ה, ה) לֹא יְגֻרְךָ רָע ולכן נמשכה המחלוקת שלש שנים כנגד הקליפות של שלש עולמות בי"ע. או יובן בס"ד טעם לזה כי תורה שבכתב היא גוף האילן ותורה שבעל פה היא פירות היוצאין מן האילן והדין הוא בפירות האילן שלש שנים ערלים וברביעית מותרים לאכילה וכנגדו היה בהלכות שהם פירות שלש שנים היו במחלוקת שלא נפסקה ההלכה ואחר שלש יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל ואז נעשו ההלכות שלהם ראויין לאכילה לעשות מעשה על פניהם. ועוד נראה לי בס"ד כי הלל ושמאי הם כנגד חסד וגבורה דרגין דאברהם ויצחק וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ותלמידים שלהם כנגד קו האמצעי דרגא דיעקב היוצא משניהם ולכן אחר שלש שנים הגין זכות האבות שהם סוד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ויצאה בת קול ופסקה ההלכה ושקטה המחלוקת.

מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין הֵן וַעֲלוּבִין הֵן נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי כי יש נראה נח בפיו לעיני הרואין אך לבו בוער כאש להבה ומצטמק ורע לו על הדבר אך בית הלל נּוֹחִין מבחוץ בפה וַעֲלוּבִין בלב שיש להם ענוה שלימה מבית ומחוץ.

לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ וְכוּ' כתב מהרש"א ז"ל לכאורה כל הני שלשה חלוקות דנקט הם קרובים לענין אחד וכפול הוא עיין שם. ונראה לי בס"ד מַּגְבִּיהַּ קאי על חכמת התורה וּמְחַזֵּר קאי על שררה וממשלה ונשיאות וְדּוֹחֵק על ריוח ממון והצלחת משא ומתן. ונראה לי דשלש אלה נסבכים זה בזה כי תחלה מַּגְבִּיהַּ עצמו בחכמה שמראה לפני העולם שהוא חכם גדול כדי שיתנו לו כתר הרבנות ואחר שיגדלוהו ונותנים לו כתר רבנות אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ שיעבירו אותו מגדולתו שבזה יצטער יותר מאחר שכבר נתגדל. וכיון שהושפל לא ישקוט ולא ינוח לעשות המצאות שֶׁיַּחֲזֹר לגדולתו והקדוש ברוך הוא סותר בנין שלו כמו שנאמר (מלאכי א, ד) הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס ובזה יצטער יותר כי רואה בעיניו שהגיעה הגדולה לידו וברחה ממנו. ואחר שרואה שלא הועילו לו כל המצאות שעשה לעצמו אז ירדוף אחר השררה להשיגה במקום אחר וְדוֹחֵק את השעה ליקח מקום של אחרים ואינו שלו וגם זה לא יועיל שהשעה דוחקתו! וכן תלת לטיבותא גם כן נסבכים זה בזה כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ כדוד המלך ע"ה שהיה רועה צאן ולא קפיד על כבודו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ שלקחו מן הנוה מאחרי הצאן ונמשח למלך על פי ה' שאמר (שמואל א' טז, א) כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ ואמרו רבותינו ז"ל כביכול 'עָלַי מֶלֶךְ' ואחר שנמשח למלך ברח מן הגדולה שחזר להיות רועה צאן ונעשה עבד לשאול המלך ע"ה ולא מרד בו ליקח המלכות מידו בחייו, הנה אז הגדולה מחזרת אחריו שסבב השם יתברך שימות שאול ובניו וסוף במעט ימים תפס דוד המלך ע"ה את המלוכה על כל ישראל שגם אויביו השלימי אתו. ואחר שמלך על כל ישראל עמד עליו אבשלום בנו והוא לא נשאר בירושלם על כסא מלכות להלחם עם אבשלום וסיעתו אלא נדחה מפני השעה שברח מירושלם וגם את שמעי שקללו לא פגע בו הנה סופו הצליח שהיתה השעה עומדת לו שנהרג אבשלום וכל ישראל חזרו ונכנעו אליי והשלימו אתו.

שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הנה הרב פתח עינים ז"ל הביא סדר חשבון בדבר זה בשם הגאון מהר"י ז"ל ויש בזה דוחקים הרבה כאשר יראה הרואה. ואנא עבדא נראה לי בס"ד לבאר החשבון בדרך זה כי יצחק עשה החשבון על שבעים שנה וקבל עליו י"ב שנה וחצי אך בקרא כתיב (תהלים צ, י) וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה נמצא הזכיר שְׁמוֹנִים ואם תנכה מאלו העשרה שנים שהם משבעים עד שמונים כל הנכויים שניכה יצחק לפי ערך השבעים ישאר שתי שנים ומחצה אשר בעבורם לא דבר יצחק אבינו ע"ה כלום ולא לקח על עצמו שום חלק מהם ולכן על אלו השתי שנים ומחצה נחלקו חד אמר נֹחַ שֶּׁלֹּא נִבְרָא כי אין להם על מה לסמוך וחד אמר נֹחַ לוֹ שֶּׁנִּבְרָא.