מסכת עירובין דף ק׳ עמוד ב׳

דלא קא עביד איסורא כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן:

יבש שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא:

בימות החמה יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין:

קא נתרי פירי שנשארו בו משנה שעברה ואתי למשרי ביה תלישה דלח נהי דעליה דיבש אטו עליה דלח לא גזרי' דהיא גופא גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזר:

בגדודא יחור שנשרו ענפיו כולם:

בקעה מצא כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ:

ואץ ברגלים חוטא אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה והכא איכא חטא שתולש עשבים:

לחים אסור דהוי תולש יבשין כתלושין דמי:

לא קשיא הא בלחים הא ביבשים וא"ת והא לעיל אסרינן ביבש דפריך והא נתרי קינסי כו' וי"ל דבאילן שהוא גבוה שייך למגזר טפי משום דמינכר ביה ניתרי קינסי:

והאידנא דקי"ל כר"ש כולהו שרי פי' ר"ח דהאי היתר לא קאי אלא אעשבים דשרי בכל ענין אבל באילן אין להוכיח שם שום היתר אפילו יבש דשייך למיגזר טפי משום דמנכרא מילתא:

והשתא דקיימ' לן כר' שמעון כולהו שרי דהיינו דאמ' ר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דקא סבר דבר שאינו מתכוין מותר ואיתה בפר' במה מדליקין וכבר פירשנוהו בפר' כירה ואמרינן נמי דעיק' דברי ר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור במשנת יום טוב ובמשנת בכורות איתנהו:

תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור להשתמש בו ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש דלא משיר עליו מותר ופריק רב יהודה הא דתני אסור כשאין גזעו מחליף והא דתני יבש מותר בשגזעו מחליף. והא דתני אסור בימות הגשמים דאיכא עלין ומשירן. והא דתני יבש מותר בימות החמה ואקשינן בימות החמה הא קא משיר פירי ודחינן באילן דלית ביה פירי. והא איכא קינסי פי' עצים יבשים דקים שנפרכין ברגל או ביד כשעולין או כשיורדין מן האילן ודחינן באילן גררא פירוש אילן קרח שאין לו עליו לא עלין ולא אמירין אלא הוא יבש כדגרסינן במועד [קטן] ואין משקין שדה גריר במועד.

איני והא רב אסר באילן גררא בשבת ופרקי רב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר מקום שלא היתה בו תורה כמו בקעה ואסר להן אפי' דבר המותר. פ"א קיסני פירוש עלה האילן.

תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת שנאמר ואץ ברגלים חוטא ותניא אידך מותר ופרקינן הא דתני אסור ר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והא דתני מותר ר"ש.

ואמרינן אי בעית אימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בימות החמה והא בימות הגשמים. [ובדאית להו] שראני עשבים יבשים והן כגון פרוע מתלעתה או דסים מסאני דאית בהו עקוסא בהיזמי והיגי ואסקינ' והשתא דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי בין בימות החמה בין בימות הגשמים בין אית להו שראני בין לית להו שראני בין מסיים מסאני בין לא סיים. בין אית להו עקוסא בין לית להו. בין בהזמי והיגי בין בשאר ציבי בכלהו שרי.

אסור לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וכל הכופה הוויין לו בנין שאינן מהוגנין דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב נפש היוצאה מביניהם לא טובה.

כל אשה שתובעת בעלה כגון לאה שכתוב בה ותצא לאה לקראתו וגו' ונפק מיניה יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. ובדורו של משה כתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואילו נבונים לא אשכח והא דאמרן דתובעת בעלה לאו תובעת ממש תביעה בפה אלא דמרציא ארצויי קמיה בלבישת [בגדים] נאים ותקונם של גוף ודברים בניחותא שמרגילין את האדם לדבר מצוה:

י' קללות נתקללה חוה הרבה ארבה כו'.

ומנודה מכל אדם דאשה אחת אסורה להינשא לשני אנשים כאחד.

רב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר: מקום עמי הארץ ואסר להם את הכל. וכתב הראב"ד ז"ל [דהשתא] על אותו גדר שגדר רב באותה בקעה ובאותו מקום אנו נוהגים עכשיו ונאסור לעלות על כל אילן בין לח בין יבש, לפי שאין רוב העולם בקיאין בין יבש שגזעו מחליף ליבש שאין גזעו מחליף.

תאני חדא (אסור) [מותר] לילך על גבי עשבים [בשבת] ותניא אידך לא ילך. ובכולהו הכי אוקמתא דלא כהלכתא נינהו ואליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כר' שמעון בכל מקום וכדאמרינן בגמרא, והשתא דקיימא לן דר' שמעון כולהו שריאן, והלכך בין בימות החמה בין (סאתים בין לא סאתים) [סיים מסאניה בין לא סיים מסאניה] שרי, דבכולהו ליכא משום פסיק רישיה ולא ימות. ולא גזרו להשתמש במחובר אלא באילן אבל בעשבים לא.

מותר לאדם להלך על גבי עשבים בשבת אפי׳ בימות הגשמים שהם רכות ונוחות להשבר. וכן אפי׳ נועל מנעלים שהדבר מצוי לשברן בנקל שכל דבר שאין מתכוין מותר. וזו שנאמרה כאן לאסור לא על דעת ר׳ שמעון נאמרה וכבר ידעת שהלכה כר׳ שמעון:

אסור לאדם שיכוף את אשתו לדברי׳ שבצנעה אפי׳ לכונת מצוה אלא ירצה תחלה ואחר כך יעשה מעשה. דרך הערה אמרו מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. אפי׳ לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול. ר״ל שמכסה את צואתו. וגזל מנמלה ר״ל שמכינה לחמה בקיץ ואין אחת גוזלת לחברתה. ועריות מיונה ר״ל שאינו נזקק אלא לבת זוגו. ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל והוא שמהלך סביבותיה ופושט לה כנפיו דרך פיוס:

אעפ״י שמדת הצניעות משובחת אצל הכל בנשים משובחת ביותר ואעפ״י כן כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכונת מצוה אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומדה מעלה ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים הואיל ואין כונתה אלא לכך. וכבר העיד הכתו׳ ותצא לאה לקראתו וגו׳:

בשני של נדה [לא:] אמרו אסור לאדם שישמש את מטתו ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתבזה עליו. וכן שישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום. ובבית אפל מותר. ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש:

ומה שנתגלגל כאן באיסור ייחוד של איש עם אשה כבר התבאר במקומות אחרים:

גמ' הא והא בימות החמה ברי"ף ורא"ש הגי' הא והא בימות הגשמים:

שם ואי בעית אימא הא והא דמיים מסאניה הרי"ף כאן השמיט ב' אוקימתות דעוקצי ודשרכא אבל בשבת פרק ואלו קשרים הביאן ובהיפוך בתחילת אוקימתא הא דאית ליה שרכא ואח"כ אוקימתא דסיים מסאניה ואח"כ אוקימתא דעוקצי. ושם איתא ועוקסי והיינו כמו עוקצי. ע' בערוך ערך עקום:

עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה נראה לי בס"ד טעם לעשר כנגד עשרה אותיות של עץ דעת טוב ורע, כמו שנאמר (בראשית ב, יז) וּמֵ' עֵץ הַ דַּעַת טוֹב וָ רָע ', דאותיות ו"מ של ומעץ הם שימוש, וכן אות ה"א של הדעת ואות וא"ו של ורע הם שימוש. או יובן בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דקודם החטא היה שמה חיה ביו"ד, ואחר החטא נקראת חוה בוא"ו, ולכן כנגד מה שגרמה לסלק ממנה אות יו"ד נתקללה בעשר קללות.

"הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג, טז) אֵלּוּ שְׁתֵּי טִפֵּי דָּמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה, וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים. יש להקשות כיון דשניהם דם הם למה פלגינהו דשניהם אוסרים אותה בתשמיש, וחד שמא אית להו? ונראה לי בס"ד דיש בזה מה שאין בזה, דאיכא קושי בדם בתולים שאינו בדם נדה, כי דם בתולים אוסרה תיכף אחר ביאה ראשונה דעדיין לא שבעה הנאה מבעלה, ועוד דאותה ביאה אליה וקוץ בה דכאיבה לה, מה שאין כן דם נדה תראה אחר שתשכב עם בעלה כמה לילות שתראה בזמן וסתה דשבעה לה הנאה מכמה בעילות אחר טבילתה. ויש קושי בדם נדה טפי דהוא תדירי מה שאין כן דם בתולים אינו אלא פעם או שתים או שלש בכל ימיה ולהכי פלגינהו לתרתי. והא דרמז הכתוב שני דמים הללו במילות אלו של ' הַרְבָּה אַרְבֶּה '? נראה לי בס"ד שרמז על קושי אחר שיש בהם מצד הזדמנותם בזה אחר זה בפרק אחד, דהיינו בליל חופה בא בעלה וראה דם בתולים ונאסרה, ואחר חמשה ימים עשתה הפסק בטהרה וספרה לה שבעה נקיים ובסוף יום השביעי סמוך לטבילתה ראתה דם נדה, דהשתא צריכה להמתין עוד ששה ימים ותעשה הפסק בטהרה, ותמנה עוד ז' נקיים כדי שתטהר לבעלה, ונמצא הרחקת טבילתה היתה ביותר מחמת מראות שני מיני דמים אלו של דם בתולים ודם נדה הבאים בזה אחר זה תכף, וזה הקושי בא רבוי אחר רבוי ולזה אמר הַרְבָּה אַרְבֶּה.

"עִצְבוֹנֵךְ" (בראשית ג, טז) זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת עִצְבוֹנֵךְ, שהיא תיבה נחלקת לשתי תיבות על ידי אות בי"ת שהיא באמצע, ונקראת לכן ולכאן דקרינן בה עצב בונך כלומר עצב של בניך בגידוליך אותם. והא דהקדים צער גידול בנים לצער העיבור? משום דגידול בנים זמנו ארוך יותר עשר ידות על זמן צער העיבור, שהוא על הרוב יהיה שלשה חדשים מכל מקום. אי נמי צער הריון דנקיט כאן הוא בהיותו פתיך עם צער גידול בנים, כי יזדמן שתכף אחר שתטבול טבילה ראשונה אחר הלידה תתעבר, ואז מעורב עם גידול בנים צער הריון ובזה יגדל הכאב מאד.

"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) כְּמַשְׁמָעוֹ נראה לי בס"ד נרמז בזה כמה מיני קושי שיש לה בזה. הא' שתהיה מצטערת ונעצבת בעת חבלי יולדה פן תלד נקבה, וצער זה פתיך בהדי חבלי יולדה, וזהו בְּעֶצֶב רצונו לומר ב' עֶצֶב דהיינו בשני עצב תֵּלְדִי, ועוד תֵּלְדִי בָנִים תרי שתלד תאומים, ודבר זה קשה לה מאד מכמה טעמים. הא' על הרוב יהיו חלשים הרבה, והב' שלא תוכל להניק את שניהם, ותהיה מוכרחת להביא מנקת, וקשה לו למצוא מנקת מכמה סיבות, ועוד צער לידה של שנים הוא כפליים על אחד, ולכך אמר תֵּלְדִי בָנִים תרי ביחד ולא אמר תלדי בסתם.

"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג, טז) מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעִלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. נראה לי הכונה בשעה שהוא יוצא ממש, דרבים בני אדם נמצאים עמו ללוותו אז יבא לה תאוה הרבה להזקק אליו, ודא עקא כי אותה שעה אי אפשר לשמש, והרי זה דומה למי שיש לו חטטין בלשונו והאוכל לפניו ואינו יכול להכניס לפיו.

"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה. נראה לי בס"ד הכונה דהאשה תביעתה סגורה בלבה ואינה יכולה לפרש אותה בפה, על כן תהיה מוכרחת לעשות המצאות ועניינים שיבין בעלה שרוצה בתשמיש וישמש עמה, ודא עקא כי לפעמים תעשה המצאות הרבה והוא לא ישים לבו להבין כונתה, או אפילו שמבין יעשה עצמו כאין מבין, ונמצא טרחתה בהמצאות ההם היה לריק ולא עלה בידם כלום, מה שאין כן התובע בפה מוכרח שימצא בקשתו באין מנוס. ומה שאמר זוֹ הִיא מִדָּה יָפָה שֶׁבַּנָּשִׁים, רצונו לומר אף על גב דבאמת הוא צער גדול לה זוֹ מִדָּה יָפָה שסובלת הצער ואינה תובעת, אף על פי שדבר זה מסור בידה לתבוע אם תהיה חצופה, מה שאין כן הנך אינם בידה.

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדָּה מִכָּל אָדָם. נראה לי רב יצחק נמי נקיט להאי תלתא דרב דימי דהא בתחלת דבריו קאמר עשר, אך בעל השמועה ששמע להא דרב יצחק לא סיימוה קמיה, אי נמי שכחם אחר כך ואתא רב דימי ופירש אותם, ברם הא קשיא אמאי הני תלתא לא נמצא להם רמז במקרא? ונראה לי בס"ד כי הני אינם קללות גמורות, דכסוי הראש יש כמה נשים ניחא להו ביה כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם, וכן הב' אין זה נחשב צער לרוב הנשים שדרכם לצאת ולטייל גם עתה נשים אצל נשים, והג' אין זה צער כל כך, דרוב הנשים עדיפה להו להיות כל אחת מיוחדת לאיש אחד, והיא שמחה בבעל נעוריה בלבד שעשאה כלי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כב:) 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כל' דגם באנשים יש טבע שלא לישא אלא רק אשה אחת בלבד אף על גב שיכול לישא שתים ושלש.

מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהא ודאי אם השער סתור אינו שבח לה דהוי כְּלִילִית, אך אחר שקולעתו הוא שבח כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הריאות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השער בכלל הקישוטין דכתיב (שיר השירים ד, א) שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, והיינו בהיותו קלוע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית ב, כב) 'וַיִּבֶן הֳ' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע' שקלע את חוה והביאה אל האדם, כלומר בעת שבראה גזר שתהיה נבראת בעלת שער, אך גזר שיהיה שערה קלוע מעת הבראו כדי שתתנאה בעיני בעלה, ולא נבראת בשער סתור דהוי כְּלִילִית.