דף ביאור

מסכת חגיגה דף ט׳ עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חגיגה דף ט׳ עמוד א׳

מסכת חגיגה דף ט׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־360 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

לא שנו הא דתניא לקמן אותו אתה חוגג ולא יותר אלא שלא גמר היום:

אבל גמר היום ולא היה לו שהות להקריב כל חגיגות שהפריש:

מתני' מי שלא חג שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג:

ויו"ט האחרון של חג חוגג שמיני עצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין לראשון:

מעוות מקולקל:

והוליד ממזר שהביא פסולין בישראל ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה:

יכול להחזיר דמי גניבתו וגזלתו לבעלים:

ויתקן ויהא מתוקן מן החטא:

ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Chagigah 9a · Sefaria

תוספות

זה הבא על הערוה דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עבירות רוצח וגזלן אין עדיו לפניו:

נאמר עצרת בפסח ובירושלמי יליף לה ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר חמשה עשר בפסח ונאמר חמשה עשר בחג מה להלן [יו"ט אחרון תשלומין לראשון אף כאן י"ט אחרון תשלומין לראשון] ותו ליכא למיפרך כדפריך בהש"ס שלנו דהא גזרה שוה גמורה כדילפינן מינה בסוכה בפ' הישן (סוכה דף כז.) ועוד יהודה בר ספרא בשם רבי אושעיא דריש התם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמנה הם אלא יצא שבת [מהם] הרי ז' ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר התיב רבי יוחנן אחוי דרב ספרא והתניא אף בפסח כן מעתה צא מהן שבת הרי [ששה] הגע עצמך שחל י"ט ראשון ואחרון בשבת [צא מהם שני ימים] הרי כאן ששה אתא יהודה בר ספרא בשם ר' אושעיא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים צא מהן שבת שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת ומה ת"ל תחגוהו לרבות יו"ט האחרון לתשלומין לראשון וכל אותן דרשות אינן בכאן אך בפרק אלו דברים (פסחים דף ע:) מייתי לההיא דיהודה ספרא ופריך עלה ההיא דחל יו"ט הראשון והאחרון בשבת הרי כאן ששה ולא מייתי תחגוהו:

תשלומין זה לזה וההיא דלקמן (חגיגה דף יז.) דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא:

כיון דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני וצ"ע אם היה פשוט בראשון וחגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא עליה רמיא בראשון תו לא פקע מיניה אע"ג דהשתא לא חזי או דלמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעיא לאו מיחייב ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינו בביאה לא הוי בהבאה:

נטמא ביום מביא גבי נזיר שנטמא קאי דע"כ לא פליגי רבי ור' יוסי בר יהודה (נזיר דף יח.) בנטמא בשמיני שכן יצא לשעה הראויה להביא קרבן אבל בליל שמיני דלא חזי לקרבן לא ורבי יוסי בר יהודה דנקט נטמא בשביעי לאו משום הבאת קרבן הוא אלא דחשיב ליה כמה טומאות בשביעי:

שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני היה קשה למורי א"כ סבירא ליה לר' יוחנן נטמא ביום ראשון וחזי בשני מייתי חגיגה אם כן לימא לעיל ריש מכילתין לאתויי טמא בראשון ונטהר בשני ויש לומר דאין הכי נמי אלא משום דלרב פפא דבסמוך לא מצי למימר הכי נקט מילתא דשוי לתרוייהו:

Tosafot on Chagigah 9a · Sefaria

רבנו חננאל

קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן בסתם כאן במפרש ש"מ אתמר נמי משמיה דר' יוחנן לא שנו כיון שפסק שוב אינו מקריב אלא שלא גמר היום דאמרינן מדלא אקריב שיורי שיירינהו לזמן אחר ונעשו כדין נדרים ונדבות.

אבל גמר היום חוזר ומקריב:

מתני' מי שלא חגג ביו"ט הראשון חוגג והולך את כל הרגל כולו ויו"ט האחרון וגמרינן להו לתשלומין מדכתיב בחג וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם וכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכו' אשתכח דאתקוש להו כולהו להדדי. התינח הני יום שמיני של חג מנא ליה.

א"ר יוחנן גמרינן ליה בג"ש נאמרה עצרת בשביעי של פסח ונאמרה עצרת בשמיני של חג. מה שביעי של פסח יש לו תשלומין אף עצרת דחג יש לו תשלומין ואמרינן האי עצרת צריך להיות מופנה ומפורש במס' נדה פרק המפלת שצריך להיות מופנה כדי שתדין ממנו זה הדין שכל ג"ש שהיא מופנה בשני צדדין למידין ואין משיבין. ואע"פ שיש לה פרכא אין משיבין. ואם אינה זו העצרת כתובה בה מופנה.

איכא למפרך מה לשביעי של פסח שכן אין חלוק מלפניו פי' כולן שבעת ימי הפסח קרבן אחד לכולן. קרבן של יום ראשון הוא קרבן לכל הימים. אבל שמונת ימי החג. יום הראשון י"ג פרים. ויום השני י"ב פרים הולכין ומתמעטין וביום השמיני פר אחד הנה חלוקים הן זה מזה.

ואמרינן לאיי אפנויי מופנה כו'.

ותנא מייתי ליה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וגו' יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו. אותו כלומר יום ראשון אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז'. א"כ למה נאמר שבעה תשלומין זה לזה.

פירוש ר' יוחנן סבר מי שנתחייב לחגיגה ביום הראשון ולא חג משלם כל שאר ימות החג ואם לא נתחייב בראשון כגון שהיה חולה וכיוצא בו שאינו מתחייב בחגיגה אע"ג דאתפח בשני פטור הוא. ור' אושעיא סבר כיון דאתפח בשני חייב לשלם בשאר הימים וכן כל ימות החג תשלומין הן זה לזה.

ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

Rabbeinu Chananel on Chagigah 9a · Sefaria

מאירי

המשנה החמשית מי שלא חג בי"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל וי"ט האחרון עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמ' מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות רשב"מ אומר איזהו מעוות שאינו יכול להתקן זה שבא על הערוה והוליד ממזר אם תאמ' בגונב ובגוזל יכול הוא שיחזור ויתקן רשב"י אומר אין קורי' מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחלה ונתעוות ואי זה זה תלמיד חכם שפורש מן התורה אמר הר"ם פי' רוצה באמרו חג ולא חג הקרבת העולה והשלמים שהוא חייב בהן כמו שביארנו ודע כי חג השבועות אע"פ שהוא אחד יש לו תשלומין כל ז' לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומיו כל ז' אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:

אמר המאירי מי שלא חג בי"ט הראשון וכו' כונת המשנה שאם לא קרבן בראשון מקריבן כל (יום) [ימי] החג ואמר על זה מי שלא חג ר"ל קרבן עולה ראיה וקרבן שלמי חגיגת ט"ו ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל ימות הרגל שלא נאמר עליו עבר יומו בטל קרבנו אלא יש לו תשלומין כל ז' ואפי' י"ט האחרון של חג ר"ל שמיני עצרת שהוא י"ט בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב לענין זה מיהא י"ט אחד הוא ואף בשמיני משלם חגיגתו של ראשון וכ"ש שקרבנות הפסח יש להם תשלומין כל שבעה של פסח ולא עוד אלא שאף עצרת שאין בו אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' כמו שיתבאר עבר הרגל פי' אף שמיני עצרת ולא חג אין לו עוד תשלומין ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכו' ר' שמעון אומר וכו' פרוש לא בא לחלוק על תנא קמא אלא שבא להוסיף בביאור הפסוק ואמ' שכל העובר עברה שאי אפשר לו להשיבה הוא מעוות בלא תקון כגון הבא על הערוה והוליד ממנה בן ובגמ' פי' בקצת עריות אע"פ שלא הוליד ממנה כגון הבא על אשת ישראל ברצון או על אשת כהן אפי' באונס שהרי אסרה על בעלה ואין לה עוד תקון אע"פ שעל ידי שאר חלקי התשובה יש לו חלק לעולם הבא אחר שאין בידו להשיבה אבל גונב וגוזל הרי אפשר לו להחזיר ולתקן עותתו רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו והוא כעין תלמיד חכם שפירש והוא שאמרו בגמ' אין אומרין בקרו גמל בקרו חזיר שהרי מעקרו אין ראוי לקרבן אלא בקרו טלה אם נפל בו מום אם לאו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:

כל גזירה שוה שאינה מופנית משום צד אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד למדין הימנה אלא שאם מצאנו עליה קושיא משיבים עליה ואם היא מופנית משני צדדין למדין ואין משיבין:

עקר החיוב בראיה בחגיגה בראשון הוא ולא בשאר הימים וכשהוא חוגג בשאר הימים אינו חוגג אלא מתורת תשלומי' של ראשון מעתה היה חגר או טמא ביום ראשון ונתפשט או טהר בשני אינו חוגג שהרי אין תשלומי' לראשון אחר שלא היה בו עקר החיוב ומ"מ אם היה בו חיוב אפי' רגע אחד ואירעה בו סבה הפוטרתו ובשאר הימים נעדרה אותה סבה חייב שהרי מ"מ היה לו חיוב בראשון באיזה רגע שבו וזהו שאמרו נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ועקר פירושו נטמא בלילי י"ט ראשון אינו משלם הואיל ולא היה ביום ראשון עליו חיוב אבל נטמא ביום הואיל וכבר חל עליו חיוב קרבן בלא טומאה מביא וכן בחגר אתה מפרשה שהיה חגר קודם היום אע"פ שי"מ שמועה זו ר"ל נטמא ביום וכו' לענין נזיר ולענין מה שאמרו עליו בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ט' א' שלפעמים אינו מביא על טומאות הרבה אלא קרבן אחד ופעמים מביא קרבן על כל טומאה וטומאה ופי' בה שאם נטמא בלילה שמחרתו שמיני לטומאתו הואיל ולא נתחייב עדיין בקרבן טומאה אין זו טומאה אחרת ואינו מביא קרבן אחר אבל אם נטמא ביום ח' הואיל וכבר נראה לקרבן אע"פ שלא הביאו הרי זה טומאה אחרת ומונה ז' ומביא בשמיני שני קרבנות אינו כן שבנזיר כל שלא הביא קרבנותיו חדא טומאה היא כמו שיתבאר אלא שזו שנאמרה כאן עקר הדברים לפרשה לענין חגיגה וכן נראה שפירשוה גדולי המחברים ואע"פ שר' יוחנן אמ' בה אף בלילה מביא הלכה כחזקיה שהיה רבו ונמצא טמא וחגר בדין אחד:

היה חייב בראשון ולא חג ובשני אירעה לו סבה הפוטרתו אין אומרי' הואיל ובראשון היה חייב יהא מביא עכשו מתורת תשלומי' שהרי אף אם בראשון היה כך לא היה מביא:

נזיר שאירעה לו טומאה בתוך נזירותו מונה ז' ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ומונה לו נזירותו מתחלה והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אירעה לו טומאה בתוך ז' קודם שהעריב שמשו מהם הרי זה סותר ומונה ז' אחרים ואינו מביא אלא קרבן אחד על שתי הטמאות וכן הדין אף בהעריב שמשו ואף בשמיני או אפי' נתאחר כמה ימים אחר טהרתו כל שנטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו מונה ז' אחרים ומביא קרבו שני על טומאה זו אפי' לא הביא אלא מקצת קרבנותיו כגון שהביא חטאתו ולא הביא את אשמו ואת עולתו נחשבה [טומאה] זו כטומאה אחרת ומביא אחר טהרתו קרבן אחר וכן היא שנויה במס' נזיר לדעת ר' שמעון בפרק מי שאמר הריני נזיר י"ח ב' וכן כתבוה גדולי המחברים וזו היא שהביאתנו לדון בהם שלא פי' זה של נטמא ביום לענין נזיר אלא לענין חגיגה שהרי בנזיר אפי' נטמא ביום ח' אינו מביא כמו שכתבנו וכן שלענין חגיגה כתבו שאם היה טמא בליל י"ט ראשון אע"פ שטבל בשני פטור אבל נטמא ביום הואיל ובכניסתו היה חייב שהרי היה טהור מביא קרבן ראיה וחגיגה אחר שיטהר כל זמן שהוא בזמן הראוי לתשלומי' ר"ל כל החג אלא שלענין פירוש יש בסוגיא זו קצת בלבולין לכל הפירושין שאם אתה מפרש זו של נטמא ביום לענין נזיר ולשיטת גדולי הרבנים היאך תירץ בה שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומי' בפסח שני דילמא אחגיגה קאי אלא שהם דוחקים לפרש שאני טומאה דלאו דחייה גמורה היא הואיל ומצינו במקום אחר טומאה שיש לה תשלומי' והיא לענין פסח שני שאם היה טמא בראשון מביאו בשני אע"פ שאין מביא עמו חגיגה ומאמר שמצינו טומאה שיש לה תשלומי' אף זו של נזיר ראוי לומר שיהא לה תשלומי' הא בשאר דחיות לא כגון חגר בראשון שהרי אף לפי' שני שמפרשי' זו של נטמא ביום לענין חגיגה אתה צריך לפרש הואיל ויש לה תשלומי' לענין פסח דהא חגיגה בשני ליכא וכן כשאתה מפרש זו של נטמא ביום לענין חגיגה ולשיטת גדולי המחברים קשה לפרש כשהקשה לו הניחא למאן דאמ' פסח שני תשלומי' דראשון הוא אלא למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא ושהלכה כן כמו שיתבאר בפסח שני פרק טמא היאך תירצו אלא קסבר ר' יוחנן לילה אין מחוסר זמן כלו' ומשום הכי קאמר שאף נטמא בלילה מביא והרי אין לשון חסור זמן נופל אלא בטומאה שכלתה לא על תחלת טומאה וא"כ כשתפרשה בענין נזיר אתה מפרש טעמא דר' יוחנן בנזיר משום דמכיון שנראה בליל ח' בלא טומאה חיוב קרבן עליו הואיל וזמן טומאה עבר שאין לילה מחוסר זמן שעבר לומר שעדיין לא נשלם זמן הטומאה ולא חל עליו חיוב קרבן אלא ודאי נשלם זמן הטומאה והגיע זמן הטהרה אלא שלא יצא לפועל עד למחר וכבר חל עליו חיוב קרבן [ומאחר שחל עליו חיוב קרבן] כי הדר ומטמא טומאה אחריתי היא אבל בחגיגה הרי לא נשלם זמן חגרותו ולא הגיע זמן חיוב אבל כשאתה מפרשה לענין חגיגה היאך לשון חסור זמן נופל במה שלא בא לכלל חיוב כלל עד שמתוך כך פסקו רבים בנזיר שמאחר שהגיע לשעה הראויה לקרבן הרי הוא כאילו הקריבו ומונה ומטהר וטעון שתי קרבנות מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום לענין נזיר על הדרך שכתבנו ופוסקין כחזקיה שאם נטמא ביום מיהא מביא אבל בלילה אינו מביא שהלילה מחוסר זמן כלו' מחוסר זמן הז' שלא עבר תחומן מצד כניסת השמיני עד שיראה לקרבן ולא עוד אלא שיש פוסקין שאפי' נטמא בלילה ר"ל לילה שמחרתו שמיני הואיל ומ"מ עבר גבול הז' מביא שתי קרבנות שהלילה אינו מחוסר זמן הז' והרי זה חיוב הקרבן עליו הואיל והעריב שמשו ואין הלילה פוטרו אלא שדוחתו עד למחר מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום וכו' בנזיר גם כן ופוסקי' כר' יוחנן:

Meiri on Chagigah 9a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה זה הבא על הערוה כו' רוצח וגזלן כו' עכ"ל גזל בכדי נקטו דהא בלאו האי טעמא קאמרינן במתני' דמעוות יוכל לתקון הוא ואולי בגוזל הרבים קאמרי דאין לו תקנה שלימה כדאיתא פרק הגוזל:

בד"ה כיון דלא חזי בראשון כו' ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא כו' עכ"ל ר"ל דמה"ט כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי כו' אפי' לר"י דאית ליה תשלומין דראשון ומש"ה לא מצי למימר דאיכא בינייהו בכה"ג:

בד"ה נטמא ביום מביא גבי נזיר שנטמא קאי דע"כ לא פליגי רבי ור' יוסי ב"י כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דר"י ב"י דאית ליה בכריתות דנזירות דטהרה מיום ז' הוא לא פליג בהך מלתא לגבי הבאת קרבן אחר דאינו אלא מיום ח' ומתני' דמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אתיא כר' יוסי ב"י ודו"ק:

Chidushei Halachot on Chagigah 9a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר, אֲבָל גָּמַר — חוֹזֵר וּמַקְרִיב.

קטע 2

מַאי ״גָּמַר״? אִילֵּימָא גָּמַר קׇרְבְּנוֹתָיו — מַאי מַקְרִיב? אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר הַיּוֹם, אֲבָל גָּמַר הַיּוֹם — חוֹזֵר וּמַקְרִיב.

קטע 3

מַתְנִי׳ מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

קטע 4

עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, עַל זֶה נֶאֱמַר ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״.

קטע 5

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְּיָיא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתָּקֵן? זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל — יָכוֹל הוּא לְהַחְזִירוֹ, וִיתַקֵּן.

קטע 6

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין קוֹרִין מְעֻוָּות אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן בַּתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵּות, וְאֵי זֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.

קטע 7

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, וְנֶאֱמַר ״עֲצֶרֶת״ בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג. מָה לְהַלָּן לְתַשְׁלוּמִין — אַף כָּאן לְתַשְׁלוּמִין.

קטע 8

מוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁכֵּן אֵינוֹ חָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו, תֹּאמַר בִּשְׁמִינִי שֶׁל חַג שֶׁחָלוּק מִשֶּׁלְּפָנָיו.

קטע 9

לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה. מִכְּדֵי מַאי ״עֲצֶרֶת״ — עָצוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, הָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה״, ״עֲצֶרֶת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

קטע 10

וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״וְחַגּוֹתֶם אוֹתוֹ חַג לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים״, יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל שִׁבְעָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג, וְאִי אַתָּה חוֹגֵג כׇּל שִׁבְעָה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״שִׁבְעָה״ — לְתַשְׁלוּמִין.

קטע 11

וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא חָג יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחוֹגֵג וְהוֹלֵךְ אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אוֹתוֹ״, אִי ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״, יָכוֹל יְהֵא חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ אַתָּה חוֹגֵג, וְאִי אַתָּה חוֹגֵג חוּצָה לוֹ.

קטע 12

וּמַאי תַּשְׁלוּמִין? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה.

קטע 13

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי בָּרִאשׁוֹן — לָא חֲזֵי בַּשֵּׁנִי. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה, אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי בָּרִאשׁוֹן — חֲזֵי בִּשְׁנֵי.

קטע 14

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?

קטע 15

וְהָאָמַר חִזְקִיָּה: נִטְמָא בַּיּוֹם — מֵבִיא, בַּלַּיְלָה — אֵינוֹ מֵבִיא.

קטע 16

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בַּלַּיְלָה נָמֵי מֵבִיא.

קטע 17

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שָׁאנֵי טוּמְאָה, דְּיֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בְּפֶסַח שֵׁנִי.

קטע 18

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פֶּסַח