בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת חגיגה דף ה׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חגיגה דף ה׳ עמוד א׳

    מסכת חגיגה דף ה׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־463 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    וקא מחריא תנורא מכבדת את התנור:

    אותיבתיה אגבה דכרעה הושיבתו על גב רגלה ונכות והורע מזלה:

    דרעינא להו אנא איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו והוא קרוי דור:

    דמעביר במיליה מעביר על מדותיו:

    דמטו נתבשלו:

    הני מינטרן אותן שלא בישלו כל צורכן אין ממהרות לירקב:

    היינו דכתיב כו' הטובות ירא פן ירקבו אף הבחורים הצדיקים נאחזין למיתה פן יחטאו:

    אדזוטר בעודו בחור:

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chagigah 5a · Sefaria

    תוספות

    מוסיפנא לו והוה חלופיה יש להקשות לרבי עקיבא דאית ליה בשילהי החולץ (יבמות דף נ. ושם) משלו הוסיפו לו לחזקיהו ולית ליה זכה מוסיפין לו הא משמע הכא דמוסיפין לו צ"ע:

    מבעט ברבותיו הוה וכן איכא למימר בההיא דפ"ק דשבת (דף יג.) באחד שמת והיתה אשתו מולכת תפיליו בבית המדרש אמרה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה היכי מת בחצי ימיו ולא השיבו לה דבר ולא היו אומרים מהני הוה דבקדושיו לא יאמין אי נמי לא היה תשובה נצחת:

    הא יראוני מוחלין גבי עושק שכר שכיר כתיב דהוה ליה לא תעשה ופליגא דרבי ישמעאל בפרק בתרא דיומא (דף פו.) דאמר תשובה תולה ויוה"כ מכפר ואיכא ברייתא אחרת דאמר על עשה ולא תעשה תשובה מכפרת ועוד יש לחלק בין עניני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרינן בשבועות (דף יב: ושם) העובר על מצות עשה ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע"י יסורין יתכפרו לו עונותיו:

    שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא פר"ת רפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו וכן אמרינן ריש פרק ב' דע"ז (דף כח: ושם) חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא:

    זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו פרש"י דקאי אדלעיל אם טוב ואם רע שממתין לו עד שעת היוקר ונמצא קונה ביוקר. לתליתא לקנות פת לפי שעה כמו שקונהו בסלו כדאמרינן תלא לסילתי תלא למזוניה וקשיא לר"ת חדא למה נקט כולי האי ואפסקיה באידך קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות ועוד דאמרינן המלוה לעני בשעת דוחקו עליו נאמר אז תקרא וה' יענה (ישעיהו נ״ח:ט׳) בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג. ושם) מיהו התם מחלק הריב"ן בין מלוה לממציא ועוד דנקט הש"ס מילתא דלא שכיח לתלות הלחם דאמר בערבי פסחים (דף קיא: ושם) תלאי בביתא קשי לעניותא ומפרש ר"ת צרות רבות ורעות זהו הממציא מעות לעני בשעת דוחקו כגון שתפסו המושל ובא זה ואמר לו שילוה לו מעות על קרקעותיו ואם לא היה זה בא המושל היה מיקל בפדיונו לפי שהוא דחוק ועני זוזי לעללתא לא שכיח אם היה רוצה לקנות תבואה להאכילו לביתו אין מוציאין לו מעות לתליתא כמו תלא וזבין (ב"ב דף מז:) כשדוחקין אותו למכור משלו לתלותו כדי שיפדה עצמו [וע"ע תוס' סנהדרין דף עו: ד"ה והמלוה]:

    Tosafot on Chagigah 5a · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    ולא עוד אלא רב ביבי בן אביי היה מתעסק בראיית השדים לפיכך יש לומר כדרך הזה ראה ואין סומכין עליו ופתרון יש נספה בלא וגו' כגון אדם שהרג חבירו.

    ותסיתני בו אתה מעלה בדעתך כיון שאתה בא בדבריך הללו בעקיפין אתה מדמה להסית ואינך יכול להסית אלא (ברבוי מור) מיכן שהשטן של איוב אדם היה. הן בקדושיו לא יאמין כלומר אינו מאמין להם לחיות הרבה שמא בזקנותם יטו מן הדרך הטובה [וקשיא לי דהא אמרינן ביומא כיון שאדם עבר שלשים וששה שנה ולא חטא שוב אינו חוטא] וההוא תלמיד דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן ושכיב זוטר. ואמר ר' יוחנן אי בעי להוטובי ארחתיה דלא לבעוט ברבותיו היה חיי. ר' יוחנן הוה בכי אמר כתיב וקרבתי אתכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' עבד שרבו מקרבו לדין וממהר להעידו כלום יש בו תקנה.

    אריב"ז אוי לנו ששקל הקלות עושק שכר שכיר וכיוצא בו הקישו למנאף ולמכשף ר"ל אמר ומטה גר ומטי גר כתיב כלומר כאלו מטה דין של מעלה וכל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו שנאמר ולא יראוני הא יראוני אני מוחל להם.

    כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם היה ר' יוחנן אומר עבד שרבו שוקל שגגות כזדונות תקנה יש לו. על כל נעלם זה שהורג כינה לפני חבירו ונמאס אם טוב ואם רע כלומר אפילו רצה לעשות טוב ועלה בידו רע כגון שנתן צדקה לעני בפרהסיא שנמצא מביישו ר' שילא אמר הנותן צדקה לאשה בסתר ומייתי לה חשדא שמשיאה שם רע רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר בע"ש שאינו מחותך אלא אי קים ליה בגווא ובהימנותא כרבא בר רב חסדא:

    והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות.

    אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא כגון שעקצו זיבורא ועקרב ביחד לאדם מי שעקצו עקרב [אינו] רוצה דברים קרים נמצא המועיל לאחד מזיק לאחר.

    שמואל אמר זה הממציא מעות לעני בשעה שהנוגשים עליו ומלוה אותו והנוגשים באין ולוקחין אותו הממון שהלוהו וכי מסתלקי והוא בא ונושה בו בכל יום היינו דאמרי אינשי זוזא לעללא לא שכיח לתוליתא שכיח. פי' זוזא לקנות בו תבואה אינו מצוי ולמי שתולין אותו הנוגשים מצוי.

    כתיב והסתרתי פני מהם והיה לאכול אמר רב כל שאין בו והסתרתי פני מהם כלומר שהתפלל ואין נענה אין בו והיה לאכול כלומר שמענישין אותו העובדי כוכבים ואוכלין ממונו אינו מישראל אמרו ליה לרבא והא מר ליתא בוהיה לאכול ומתפלל ונענה.

    Rabbeinu Chananel on Chagigah 5a · Sefaria

    מאירי

    כל תלמיד המבעט ברבותיו הב"ה קוצץ את ימיו וכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה:

    הרבה דברים אין גופם עבירה והן נמאסות מטכסיסיהן של תלמידי חכמים וראוי ליענש בהם כגון הרק בפני חברו ונמאס וכן ההורג כנה בפני חברו ונמאס והדומים לאלו הנותן צדקה לעני בפרהסיא נוח לו שלא נתנה מפני שנתבייש במתנתו המעוטה ובאשה הפך הדברים שאין לו לאדם ליתן לאשה צדקה בסתר מפני שמביאה לידי חשד אסור לו לאדם להמציא מעות לעני בשעת דחקו דרך הלואה אא"כ יודע שהם צריכים לו לתועלתו שאם לא כן הרי הוא מוציאם ונשאר מגולגל והרי זה שהלוהו תוקף בשלו ומוציאו נקי מנכסיו לעולם יכתיר אדם עצמו במדות הגונות ולא סוף דבר בשוק אלא אף בביתו ולא סוף דבר בביתו אלא אף בחדרי חדרים אפי' שיחה שבינו לבינה ימעט בה אא"כ הוא צריך לרצות שלא יתנהג כמדת עם הארץ שנתיחסה לו מדת הארי שדורס ואוכל כל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק שכרו הרבה מאד ומקומו מושכר לו וכל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק וכן כל פרנס שמתגאה על הצבור בחנם הרי הם הולכים לאבדון ביד פשעם לעולם יזהר אדם שלא ליתן מכשול בתוך ביתו דרך צחות אמרו את כל מעשה האלהים יביא במשפט זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות כלומר שמא מתוך מהירותה לא תרגיש אם צריכה נקור אם לאו וכששאלו והא רבא משדר תרצו בה שאני בת רב חסדא דקים ליה בגווה כלו' שהיה יודע בה שהיתה בקיאה בניקור לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אלא יצדיק את דינו בכל מה שיזדמן לו דרך צחות אמרו וחרה אפי בו והסתרתי פני מהם והיה לאכל כל שאינו בהסתר פנים ובוהיה לאכל אינו מהם וכן כל כיוצא בזה כבוד תלמידי חכמים כל אדם מוזהר בו אפי' נשיא שמוחל על כבודו והולך להקביל פני חכם שאין זה אצלו מיעוט שררה אלא מדה הדורה [והגדלת] כבוד ותועלת לעצמו [וכבר נאמר כי מכבדי אכבד] כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה לשמה הרי הוא כאלו עוסק כל השנה כלה וכל המרבה הרי זה משובח:

    Meiri on Chagigah 5a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה זיבורא ועקרבא מש"ה נקט הכי כו' עכ"ל כל זה הדיבור שייך לתוס' ואינו מפרש"י וכ"ה בע"י ובתוס' שלפנינו יש דילוג וק"ל:

    תוס' בד"ה זה הממציא כו' שהוא דחוק ועני זוזי לעללתא לא שכיח אם היה רוצה כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Chagigah 5a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה הא יראוני וכו' דהוה ליה ל"ת עיין תשובת פנים מאירות ח"א סימן כ"ו ובספר מים חיים להפר"ח בתשובה האחרונה:

    Gilyon HaShas on Chagigah 5a · Sefaria

    בן יהוידע

    אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמַעֲבִיר בְּמִילֵיהּ מוֹסְפִינָא לְהוּ לֵיהּ נראה לי בס"ד תרתי בעי חדא עודנו בחור וקטן בשנים דדמו רותח ונח לכעוס ולהקפיד ועוד דהוא חכם דאורייתא מרתחא ליה ועם כל זה מעביר במיליה לכך ראוי הוא למתנה טובה זו. והתוספות הקשו מהא לרבי עקיבה דסבירא ליה בחזקיהו המלך ע"ה משלו הוסיפו לו והניחו בקושיא. ונראה לי בס"ד מלך שאני דדינו כרבים ולא יתערב עם שנותיו שנים של הדיוט יחיד. ועוד נראה לי בס"ד גבי מלך לא אפשר להוסיף לו על שנים הקצובים לו כי בזה נמצא נכנס בתחום בנו אשר ימלוך אחריו אחר כלות שנים הקצובים אליו ואין מלכות נוגעת בחברתה דהא מצינו גבי דוד המלך ע"ה שזמנו הקצוב נשלם בשבת ורצה שיפטר באחד בשבת ואמר לו קודשא בריך הוא אי אפשר משום דאין מלכות נוגעת וכו' (שבת ל.), נמצא אפילו על יום אחד בלבד יש קפידא לכן סבירא ליה לרבי עקיבה משלו הוסיפו לו דהיינו משניו הקצובים ולא ניתן לו שנים יותר מן הקצוב לו.

    דִּילְמָא מֵ"הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין" הֲוָה התוספות הקשו בהך עובדא דאותו תלמיד למה לא השיבו לה דהוה מן 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' (איוב טו, טו)? ותרצו דלא היתה תשובה נצחת עיין שם. וקשה אמאי, והלא היא באה בטענה מכח פסוק גם הם ישיבו לה תשובה מכח פסוק זה? ונראה לי דהיא התחכמה להקדים קרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה לומר דעל אדם כזה לא אתמר 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' מאחר שכל כך היה אדוק בתורה ודאי היא משמרתו ומגינה עליו שלא יחטא דאם על אדם כזה דהיה אדוק בה כל כך אינה מגינה על מי מגינה?!

    עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לְהָעִידוֹ, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ קשה אם כן לפי דבריו סובר דאבדה תקוה והלא קיימא לן (בירושלמי פאה א, ה וברמב"ם הלכות תשובה ג, יד) 'אין לך דבר עומד בפני התשובה' וכן יש להקשות באידך דנקיט נמי בהו הכי? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח, שיש חוטא שהוא מאבד לבוש הנשמה שלו לגמרי ולזה צריך ליתן לו לבוש חדש בחסדו יתברך ויש שמקלקל באופן שיחלש כח קדושת לבוש נשמתו ולזה אין צריך לבוש חדש אלא יתקן לו הלבוש שלו וכנגד זה מברך הנותן ליעף כח עיין שם. ולזה אמר מי שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו מכלל המברכים 'הנותן ליעף כח' אלא הוא בכלל המברכים 'מלביש ערומים' שצריך לו כל יום מלבוש חדש כי נעשה ערום לגמרי. או הכונה דרחמנא אמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) נמצא יש תקנה לאדם בעסק התורה להטהר מן החטא אך מי שהגיע למדרגה זו דכתיב ביה כך, כלום אותה תקנה שעשה הקדוש ברוך הוא בתורה לחוד די לו? אלא ודאי צריך לעשות סיגופים ותעניות מלבד עסק התורה! או יובן הכונה כלום תקנה יש לו על ידי גלגול ולא ירד לגיהנם דודאי מוכרח לירד לגיהנם עד שיהא נטהר. או יובן ישראל נשפעים מן שלשה שמות אל שהם חסד דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם, בזכות שלשה אבות ובזכות התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) ובזכות קיום המצות שהם שלשה הנקראים 'מצות חוקים ומשפטים' וידוע שלשה שמות אֵ־ל במילואם עולים מספר תקנ"ה ולזה אמר מי שכתוב בו כך שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו דודאי אינו זוכה להיות נשפע מן ג' פעמים אֵ־ל מלאים שהם מספר תקנ"ה.

    כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְחָרֵט בּוֹ יש לדקדק תיבת 'בּוֹ' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד יש חרטה דבוקה דהיינו שמתחרט מכח גופו של אותו דבר שעשה שנמאס בעיניו וזו חרטה דבוקה בגופו של אותו דבר, ויש חרטה נפרדת שהוא לא נתחרט מכח גוף הדבר שנמאס לו אלא נתחרט מפני יראת העונש דחש פן יגיע לו רע ועונש שאם לא היה מגיע לו עונש לא היה נמנע מאותו דבר, על כן זה גרוע ואין לו מעלה זו דנמחלים כל עונותיו בעבור חרטה זו דוקא ולזה אמר וּמִתְחָרֵט 'בּוֹ' דייקא שהיא חרטה דבוקה בהחטא אז ראויה חרטה זו שכל עונותיו נמחלים בעבורה. והנה מי שיש לו חרטה דבוקה כאשר אמרנו הנה זה יש לו יראת הרוממות שאינו ירא בשביל עונש אלא משום דקודשא בריך הוא רב ושליט על כולא ולכן יליף זה מפסוק יְרֵאוּנִי (מלאכי ג, ה) שהוא לשון ראיה ולשון מורא. ובזה יתורץ מה שאמר התוספות ז"ל דלעולם הא אתי נמי כרבי יוחנן דסבירא ליה בלאוין תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר דאיירי בעושה תשובה מיראת העונש ולכך אין בה כח למחול מיד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר תיבת בּוֹ לומר דמתחרט במעשה אחרת שדומה לאותה עבירה שהיא באותו מקום באותו פרק באותה אשה דאמרו בגמרא (יומא פו:) בכהאי גונא הוי תשובה מעליא! עד כאן דבריו נר"ו.

    עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ קשא מנא ליה הא דבכתוב לא נזכר מזיד דאמר עַל כָּל נֶעְלָם (קהלת יב, יד) דמשמע שוגג? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב דאין אדם חוטא בשוגג אלא אם כן חטא קודם זה במזיד בגלגול זה או בגלגול שקדם ולזה אמר כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ (הושע יד, ב) המזיד, עד כאן דבריו עיין שם. ולכן שוקל שגגות כזדונות דהשוגג נולד מכח המזיד וכיון דאמר עַל כָּל נֶעְלָם שמע מינה דהוה קמי הכי מזיד.

    זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּקָא מַיְתִּי לָהּ לִידֵי חֲשָׁדָא קשא למה נקיט לָהּ והלא גם לעצמו מביא לידי חשד? ונראה לי בס"ד דהוא נותן לה בסתר במחשך או ישנה עצמו שלא תכיר אותו לא היא ולא אחרים כדי שלא תתבייש וזה אף על פי שכונתו להסתיר עצמו כדי שלא תתבייש עם כל זה כיון דאשה היא יוצא לה רעה מזה כי יחשדו אותה שהביא לה אתנן זונה אך לו אין מכירים אותו כדי שיחשדוהו כיון דמסתיר עצמו.

    עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ פירוש שאינו מחלק גזרת הרעה לחלקים קטנים כדי שיכולים לסובלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל משל לאחד שנשבע להשליך על בנו קורה אחת וראה אם ישליך ימות ואם לא ישליך הרי נשבע מה עשה שיבר איתה לחלקים קטנים והשליכם עליו הרי קיים שבועתו ובנו לא מת. ומה שאמר רָעוֹת שנעשו צרות זו לזו שהם הפכיים חד קר וחד חם כגון זבורא ועקרבא נראה דמביא עליהם כזאת בשביל שלא עסקו בתורה שנמשלה לאש שהוא חם ונמשלה למים שהוא קר. ובזה יובן בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם (תהלים סו, יב) שהיו רעות צרות כגון זבורא ועקרבא ועם כל זה וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה בחסדך הגדול שתוכל על שני הפכיים בנושא אחד.

    זֶה הַמַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ פירוש אלו הנותנים מעות בריבית דרכם אם יראו הלוה דחוק רוצים ריוח יותר דהיינו שנים למאה בחודש וכאשר זה העני הוא צריך למעות ורוצה ללות ברבית הן מן הגוי ברבית הן מישראל בהכשר והוא אינו יודע מי מלוה ברבית אך יש סרסורים שעסקם בכך להמציא ללוה מעות מאחרים שיתנו לו ברבית ונודע שאם יראה המלוה את הלוה דחוק מאד אז ירצה רבית יותר ונמצא זה הסרסור שלא המציא ללוה אדם שילוה לו ברבית אלא עד אחר שנתגלה ונודע דוחקו כי רב הוא גרם לו נזק בזה דעל ידי כך המלוה יבקש ממנו רבית מרובה כיון שנודע לו שהוא דחוק מאד דמוכרח ליתן רבית כאשר יבקש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מַּמְצִיא מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ הכונה כשרואהו דחוק למעות ממציא לו סחורה לקנותה בהמתנה עשרים למאה יותר משוויה וחוזר ומוכרה לו במעות מדודים בפחות הרבה ויהיה לו בזה הפסד מרובה וכיון שהוא דחוק מוכרח לעשות כן אף על פי שרואה שהוא מפסיד הרבה באופן זה ואם לא היה זה ממציא לו דרך זה ואופן זה לקנות בהמתנה ולחזור ולמכור במדודים בפחות הרבה הוה טרח ללות מזה קמעה ומזה קמעה בהלואת חן וחסד דכיון שהוא לוה מעט מזה ומעט מזה מארבע וחמש בני אדם אין לוקחים ממנו רבית והיה פורע לפי שעה חוב גדול שצריך לפרוע אותו עתה שהגיע זמן פרעונו ואף על פי שצריך לו טרחה גדולה ללות מכמה בני אדם מעט מעט זה עדיף מאופן זה שעשה לו הסרסור שיש בו הפסד מרובה, עד כאן דבריו נר"ו.

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Chagigah 5a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חגיגה, דף ה׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־463 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 110 מילים

      נפתחת ב״וּמְחָרְיָא תַּנּוּרָא, שְׁקַלְתָּא וְאַנַּחְתָּא אַגַּבֵּהּ דְּכַרְעַהּ, קְדַחָא…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: אִית…״

    3. קטע 332 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר: דְּרָעֵינָא לְהוּ אֲנָא עַד דְּמָלוּ לְהוּ…״

    4. קטע 437 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״

    5. קטע 543 מילים

      נפתחת ב״יוֹמָא חַד הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, חַזְיֵיהּ…״

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״אִינִי? וְהָא הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״

    8. קטע 812 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אוֹי לָנוּ…״

    9. קטע 942 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״עַל כׇּל נֶעְלָם״? אָמַר רַב: זֶה…״

    12. קטע 1236 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״אִם טוֹב וְאִם רָע״? אָמְרִי דְּבֵי…״

    13. קטע 1324 מילים

      נפתחת ב״דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי, זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה…״

    14. קטע 1411 מילים

      נפתחת ב״וְהָא רָבָא מְשַׁגַּר! שָׁאנֵי בַּת רַב חִסְדָּא,…״

    15. קטע 1523 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״

    16. קטע 1614 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״רָעוֹת וְצָרוֹת״? אָמַר רַב: רָעוֹת שֶׁנַּעֲשׂוֹת…״

    17. קטע 1720 מילים

      נפתחת ב״וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַמַּמְצִיא לוֹ מָעוֹת לֶעָנִי…״

    18. קטע 1828 מילים

      נפתחת ב״״וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    וּמְחָרְיָא תַּנּוּרָא, שְׁקַלְתָּא וְאַנַּחְתָּא אַגַּבֵּהּ דְּכַרְעַהּ, קְדַחָא וְאִיתְּרַע מַזָּלַהּ, וְאַיְיתִיתַהּ.

    אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: אִית לְכוּ רְשׁוּתָא לְמִיעְבַּד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, וְלָא כְּתִיב: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט״? אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא״!

    אֲמַר: דְּרָעֵינָא לְהוּ אֲנָא עַד דְּמָלוּ לְהוּ לְדָרָא, וַהֲדַר מַשְׁלֵימְנָא לֵיהּ לְדוּמָה. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף, שְׁנֵיהּ מַאי עָבְדַתְּ? אֲמַר: אִי אִיכָּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמַעְבֵּיר בְּמִילֵּיהּ — מוֹסֵיפְנָא לְהוּ לֵיהּ, וְהָוְיָא חִלּוּפֵיהּ.

    רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְסִיתִין לוֹ וְנִיסָת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?! רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״, אִי בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין — בְּמַאן יַאֲמִין?

    יוֹמָא חַד הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְנַקֵּיט תֵּאנֵי, שָׁבֵיק הָנָךְ דִּמְטוֹ וְשָׁקֵיל הָנָךְ דְּלָא מְטוֹ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו הָנֵי מְעַלָּן טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי לְאוֹרְחָא בָּעֵינַן לְהוּ, הָנֵי נָטְרָן וְהָנֵי לָא נָטְרָן. אֲמַר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״.

    אִינִי? וְהָא הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי וּשְׁכֵיב אַדְּזוּטַר, וַאֲמַר: אִי בָּעֵי הַאי מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי. וְאִם אִיתָא, דִּלְמָא מֵ״הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין״ הֲוָה? הָהוּא מְבַעֵט בְּרַבּוֹתָיו הֲוָה.

    רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ, וּמְמַהֵר לַהֲעִידוֹ — תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אוֹי לָנוּ שֶׁשָּׁקַל עָלֵינוּ הַכָּתוּב קַלּוֹת כַּחֲמוּרוֹת.

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר — כְּאִילּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַטֵּי גֵר״, ״וּמַטִּי״ כְּתִיב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְחָרֵט בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְרֵאוּנִי״. הָא ״יְרֵאוּנִי״ — מוֹחֲלִין לָהֶם מִיָּד.

    רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כׇּל נֶעְלָם״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!

    מַאי ״עַל כׇּל נֶעְלָם״? אָמַר רַב: זֶה הַהוֹרֵג כִּינָּה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס בָּהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ וְנִמְאָס.

    מַאי ״אִם טוֹב וְאִם רָע״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא. כִּי הָא דְּרַבִּי יַנַּאי חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא יָהֵיב זוּזָא לְעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, אֲמַר לֵיהּ: מוּטָב דְּלָא יְהַבְתְּ לֵיהּ, מֵהַשְׁתָּא דִּיהַבְתְּ לֵיהּ וְכַסֵּפְתֵּיהּ.

    דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי, זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר, דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִידֵי חֲשָׁדָא. רָבָא אָמַר: זֶה הַמְשַׁגֵּר לְאִשְׁתּוֹ בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְחוּתָּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.

    וְהָא רָבָא מְשַׁגַּר! שָׁאנֵי בַּת רַב חִסְדָּא, דְּקִים לֵיהּ בְּגַוַּוהּ דִּבְקִיאָה.

    רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת״. עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת וְצָרוֹת, תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!

    מַאי ״רָעוֹת וְצָרוֹת״? אָמַר רַב: רָעוֹת שֶׁנַּעֲשׂוֹת צָרוֹת זוֹ לָזוֹ — כְּגוֹן זִיבּוּרָא וְעַקְרַבָּא.

    וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַמַּמְצִיא לוֹ מָעוֹת לֶעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחְקוֹ. אָמַר רָבָא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זוּזָא לְעַלְלָא לָא שְׁכִיחָא, לִתְלִיתָא שְׁכִיחַ.

    ״וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם״, אָמַר רַב בַּרְדְּלָא בַּר טַבְיוֹמֵי אָמַר רַב: כׇּל שֶׁאֵינוֹ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים — אֵינוֹ מֵהֶם, כׇּל שֶׁאֵינוֹ בִּ״וְהָיָה לֶאֱכוֹל״ —