דף ביאור
מסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳
מסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־404 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מפנקי שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי:
פטורים מן הראיה אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח:
טמא אינו (חייב) בביאה שאינו יכול ליכנס למקדש דכתיב (כי מקדש) ה' טמא ונכרתה (במדבר י״ט:י״ג):
ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה:
הכי גרסינן דמרבי ליה ערל כטמא:
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב:
לרבות את הערל שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא:
עבד שהוא חביב לרבו עד שרבו מצפה ושואף מתי יראהו יתרחק מעליו:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chagigah 4b · Sefaria
תוספות
כי תבואו לראות פני פירש רש"י דנפקא ליה מדכתיב רמוס חצרי דמשמע דהולך במנעליו ותימה הוא דבפרק הרואה (ברכות דף סב:) מפיק ליה מדכתיב של נעלך ויש לומר דהתם עיקר אבל הכא ניחא ליה לאתויי ראייה כדכתיב כי תבאו לראות וכו':
דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה והא דאמרינן (פסחים דף סב.) ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דאע"ג דליתנהו בביאה התם מיירי בנדרים ונדבות שאין קבועין זמן בהבאת רגלים והאי קרא לא משתעי אלא בעולת ראייה דבעינן ביאה אך קשה לרבי שמעון דאמר פרק בתרא דמו"ק (דף טז. ושם) וביום באו יקריב (יחזקאל מ״ד:כ״ז) בזמן שהוא ראוי לביאה יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה לא יקריב ופשיט מהתם דמצורע לא ישלח קרבנותיו וכי לית ליה ההוא דלעיל דערל וטמא דמשמע דליכא מאן דפליג ולא מסתבר לחלק דהתם במצורע לחוד וההיא בשאר טמאים דהאי קרא בסתמא כתיב משמע דאכל טמאים קאי וכי תימא משום דכתיב לעיל מינה שבעת ימים יספרו לו (שם) דמשמע בימי סיפורו דקאי דוקא אמצורע הא אפסקיה למילתיה וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית דדרשינן מיניה זו עשירית האיפה ועוד התם הוה ליה לאתויי לההוא ערל וטמא למיפשט מינה דמשלח שפיר ונראה בעיני דהתם בקרבנות מצורע מצרעתו מיירי ובשמיני לרפואה כי בעי לאתויי קרבנותיו חזר ונצטרע הלכך האי קרבן דמחוייב לא מצי מייתי כיון דלאו בר ביאה הוא אבל בנדרים ונדבות מביא שפיר אף מצורע כמו שאר טמאים והתם הארכתי בדבר לפרש מההיא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא בעינן סמיכה כמו בההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דכל הגט (גיטין דף כח: ושם) דפריך לה והא בעי סמיכה ומוקי לה בקרבן נשים או בחטאת העוף דהתם בערל שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כמו מצורע או זב דאין טהרתו תלויה רק ברפואה ואפשר שלא יתרפא לעולם והוה ליה מחוייב קרבן הלכך טוב לנו שיביא בלא סמיכה אבל התם בגיטין יש לנו להמתין עד שיביא עוד הארכתי התם בפרק ג' דגיטין (שם):
דמרבה ערל כי טמא אמר הרב ר' אלחנן דהא דאיצטריך קרא דלעיל למעוטי ליה טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל התם אליבא דרבנן הוא דלרבי עקיבא לא צריך ומיהו אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ומיהו זהו דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה יש להעמיד הכי אבל לפר"ת דמפרש שדואג מחמת הצער אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס יש להקשות לרבי עקיבא דמרבה ערל כי טמא אמאי איצטריך קרא לערל דפסח תיפוק ליה מטמא ויש לומר דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא דערל כטמא הייתי אומר דפסח בא בערלות דאי הוה רובן ערלים כמו בטומאה דהא מנא ידעינן לרבות ערל כי טמא מאיש איש כי יהיה צרוע או זב והתם לא כתיב רק טומאת צרעת וזיבות ואנן אמרינן בריש אלו דברים (פסחים דף סז.) דלא דחי רק טומאת מת בלבד והשתא סוגיא דהכא פליגא ארבא דריש הערל (יבמות דף עב:) דקאמר דלא לישתמיט תנא דמרבה ערל כי טמא ונוקמא כרבי עקיבא ופריך ליה מהכא דערל וטמא פטורין מן הראייה ומשני שאני התם משום דמאיס ומשמע דאפילו רבנן מודו כלומר לאו משום דמרבה ליה כי טמא אלא משום דמאיס ומיהו י"ל דה"פ שאני התם משום דמאיס להכי מרבה ערל כי טמא אליבא דרבי עקיבא אבל לא שיהא ערל מטמא בנגיעה כטמא להכי לא תנינהו גבי הדדי:
של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה שלא יוכל להשיב תשובה מעלייתא להיפטר לגמרי דמכמה דברים מצי לפטור עצמו קצת כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף סה.) יכולני לפטור כל העולם מדין של תפלה:
דליכא מילתא דכתיב באורייתא דלא קיימתיה לא בעי למימר שיעיד לו שקיים הכל דמנא ידע והא לא היה בדורו אלא היה אומר כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה בוא והעידני שכן למדת גם אתה:
אמר מי איכא איניש דאזיל בלא זימניה ל"ג אמר שהרי רב יוסף לא היה שואל כך שעל זה לא מתרץ לו הש"ס כלום אלא הש"ס קא פריך ליה:
הוה שכיח גביה מלאך המות דמספר מה שאירע לו כבר דהאי עובדא דמרים מגדלא נשייא בבית שני היה דהיתה אמו של פלוני כדאיתא בשבת (דף קד: ושם):
Tosafot on Chagigah 4b · Sefaria
רבנו חננאל
ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מפנקי שנאמר כי תבאו לראות פני.
תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה אוקימנא לרבי עקיבא דמרבי ליה לערל מן הטמא שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע ודחי ליה לערל מן התרומה כטמא ומפורש ביבמות פרק הערל בתחלתו.
טמא פטור [מן הראיה] שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו' ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי לכו נא ונוכחה אמר ומה אחי יוסף לא יכלו לענות אותו בתוכחה כי נבהלו מפניו תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ועוד היה בוכה ואומר ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין שנאמר ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ולא עוד אלא שביקש מרבינו משה לבא עמו שנאמר ותאמר האשה אל שמואל אלהים ראיתי עולים מן הארץ. עולים תרי משמע וכו'.
אנו על אחת כמה וכמה ר' אמי הוה בכי אמר כתיב יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה וכתיב בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' וכתיב שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו' כולי האי ואולי יש נספה בלא משפט מעשה דמרים מגדלא נשיא ומרים [מגדלא] דרדקי דאתחלף ליה לשליחא ואייתי מרים מגדלא שער נשיא ויש מי שאומר כענין חלום ראה דברים הללו.
Rabbeinu Chananel on Chagigah 4b · Sefaria
מאירי
ערל וטמא כבר ביארנו במשנה שהוא פטור טמא מדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וטמא אינו בביאה ופטור הוא בהבאה אף על ידי אחר הואיל והוא בעצמו אינו נכנס למקדש וערל ממה שלמדנו ערל מטמא לאיסור אכילת קדשים שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשו בו איש איש לרבות ערל מ"מ בפרק הערל ע"ב ב' פרשה ר' יוסף משום דמאיס כלומר לא מריבוי הכתוב אלא מפני שהוא מאוס וללמדנו שלא הושוה לטמא מכל וכל אלא לעניני גבוה כגון בראיה ובביאת המקדש ועבודת קרבנות אבל למי חטאת הערל כשר לקדש ולהזות וכן פסקוה גדולי המחברים:
Meiri on Chagigah 4b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה דמרבה ערל כטמא כו' אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לעיל גבי פסח כו' אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא הערל כטמא הייתי אומר כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Chagigah 4b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תוס' ד"ה דמרבה לערל, ומיהו זהו דוקא לפירש"י [והיינו דלא כפירש"י דהכא, אלא דהכא מיירי בעושה כן מחמת צער] וקשה לי דא"כ איך אמר רע"ק ביבמות פ' הערל א"צ דכתיב איש איש כו' הא מאיש איש לא ידעינן דאסור ערל בתרומה רק במומר לערלות מחמת צער, אבל במתו אחיו מחמת מילה הא זהו לא אתקש לטמא, אבל מחמת גז"ש דתושב ושכיר מפסח ממועט גם מתו אחיו מחמת מילה, כמו בפסח, וצע"ג:
תוס' ד"ה לא נצרכה קשה, [דהכא אמרינן דחציו עבד וחציו ב"ח פטור מראיה, דאל פני האדון ד' כתיב, יצא זה שיש לו אדון אחר, מ"מ למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו חייב בראיה דרבו לא מקרי אדון כיון דכופין לשחררו] ובגיטין מבעיא אם חציו עבד וחציו בן חורין יש לו קנס כו' ויתן לאדוניו והא יש לו אדון הרי דמקרי אדון ותירצו דהתם דמית אגלאי דלא היה עומד ושחררו ומקרי אדון, ויש לעיין למה דקי"ל דחיישינן שמא ימות, א"כ איך מייתי קרבן ראיה דלמא ימות רבו קודם שישחררנו ואגלאי מלתא למפרע דהיה לו אדון אחר ופטור מראיה, ואולי י"ל דמייתי בדרך תנאי בחוה"מ דאם ימות רבו קודם שחרורו יהיה זה למפרע נדבה והסמיכה ליכא איסור כיון דמחוייב בסמיכה מצד חירות לא מקרי עבודה בקדשים, ואולם למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה והכא דצריך להתנות שיחול למפרע דזה הוא א"א אם אין ברירה ועי':
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Chagigah 4b · Sefaria
בן יהוידע
וּמַה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר־וָדָם כָּךְ, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן קשא דהכתוב לא אמר נִבְהֲלוּ 'מִתּוֹכַחְתּוֹ' אלא נִבְהֲלוּ 'מִפָּנָיו' (בראשית מה, ג)? ונראה לי בס"ד דרמז בתיבת מִפָּנָיו על תוכחתו שהיא הטענה שיש לו לטעון עליהם והיינו לפני אותיות 'יוסף' יש אותיות 'טענה' ולזה אמר ומה תוכחה של בשר־ודם שהיא הטענה שיש לו על חבירו כך נבהלו ממנה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!
דִּשְׁמוּאֵל, מַאי הִיא הנה רבינו האר"י ז"ל פירש דבעלת אוב לא יכלה להעלות אלא חלק נפש הקטנות דעשיה הנשארת בגרמי שבקבר והיא הנקראת הבלא דגרמי וזו היה מבחינת שם אלקים ולכך אמרה אֱלֹקִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ (שמואל א' כח, יג), עד כאן דבריו בש"ה עיין שם. ובזה ישבתי בס"ד חקירה אחת איך היה משה רבינו ע"ה נכנס לבית פרעה שכולו מלא עבודה זרה וגם היה עושה עצמו עבודה זרה והלא אסתר כיון שנכנסה לבית צלמים נסתלקה ממנה שכינה? ותרצתי כשהיה נכנס שם היתה מתעלמת הנשמה הגדולה שהיתה בקרבו והיה נשאר בו רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות וכשהיה יוצא מבית פרעה חוזרת אליו. ולפי זה מובן שפיר מה שאמר לו השם יתברך רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה (שמות ז, א), אלקים דייקא שאשים בך רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות. ובזה מובן שפיר המדרש (ויקרא רבה כו, ז) שהיה שמואל מתיירא והעלה למשה עמו דאין אלקים אלא משה שנאמר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה עד כאן. והיינו רוצה לומר מה שאמר אַיְתִּי לְמֹשֶׁה רוצה לומר אייתי ממנו ניצוץ נפש דבחינת אלקים דקטנות דעלה אתמר ראה נתתיך אלקים לפרעה.
דִּילְמָא חַס־וְשָׁלוֹם לְדִינָא קָא מִתְבָּעִינָא קשא איך נעלם משמואל הנביא ע"ה דבר זה שלא ידע מי קורא אותו ואיך חשב שמא מן השמים קראוהו לדון אותו? ונראה לי בס"ד דודאי ידע ששאול קורא אותו והעלהו על ידי אוב וידע כי עתה שאול עומד בצרה שבא זמן הפורענות שגזרו עליו לפרוע ממנו בשביל עמלק שדבר זה היה גלוי וידוע לשמואל הנביא ע"ה בחייו ורק עתה ידע שבא זמן הפרעון וחשש פן עתה יהיה נתבע גם הוא לדין מצד מחיית עמלק שהיתה מוטלת גם עליו מפני ששמואל היה טוב של קין ועמלק רע של קין דלכן היה הצווי של מחיית עמלק לשאול ולישראל על יד שמואל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (במדבר כד, כג) שנאמר בנבואת בלעם על קין דקרינן ביה 'מִשְּׁמוּאֵל' שהוא היה הטוב של קין ולכך הוא צוה לשאול ולישראל למחוק זכר עמלק שהיה רע של קין וגם הוא בידו הרג את אגג ועל זה אומר אוֹי מִי יִחְיֶה את הרע שהוא עמלק מיד שמואל עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער הפסוקים יעוין שם. על כן חשש פן עתה שדנים את שאול בעבור חסרון שעשה במחיית עמלק אולי יעלה קטרוג גם עליו בזה לומר שהיה לו ללכת עם שאול וישראל ביחד כשהלכו להלחם בעמלק מפני דמחיית עמלק שייכת לו יותר מכולם ואם היה הולך עמהם לא היתה יוצאה תקלה זו שעשו שארית לעמלק ועל דין זה היה חושש, לכך הביא את משה רבינו ע"ה עמו שהוא כתב התורה וכתב פסוק זה של אוֹי מִי יִחְיֶה 'מִשְּׁמוּאֵל' וידע מה הוא החיוב המוטל על שמואל לעשות בדבר זה של מחיית עמלק כי לפי דעתו של שמואל הנביא ע"ה לא היה מוטל עליו לעשות יותר מזה הצווי שצוה את שאול וישראל ולא היה חייב ללכת עמהם למלחמה.
Ben Yehoyada on Chagigah 4b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חגיגה, דף ד׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־404 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״מְפַנְּקִי, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. בִּשְׁלָמָא…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא עָרֵל מְנָלַן? הָא מַנִּי רַבִּי עֲקִיבָא…״
- קטע 423 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: טָמֵא פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, דִּכְתִיב:…״
- קטע 534 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 628 מילים
נפתחת ב״רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא ״יִרְאֶה״…״
- קטע 726 מילים
נפתחת ב״רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״
- קטע 859 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״
- קטע 940 מילים
נפתחת ב״שְׁמוּאֵל מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה…״
- קטע 1059 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אַמֵּי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״
- קטע 1145 מילים
נפתחת ב״רַב יוֹסֵף כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי:…״
- קטע 1232 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂיעָר נְשַׁיָּיא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳ · קטע 3 — “…מְנָלַן? הָא מַנִּי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְרַבֵּי לְעָרֵל כְּטָמֵא.…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳ · קטע 11 — “רַב יוֹסֵף כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת חגיגה דף ד׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “…קְרָא, בָּכֵי: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת…”
לשון המקור
מְפַנְּקִי, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי״.
תָּנָא: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. בִּשְׁלָמָא טָמֵא — דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ שָּׁמָּה״ ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבִיאָה — יֶשְׁנוֹ בַּהֲבָאָה, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ בְּבִיאָה — אֵינוֹ בַּהֲבָאָה
אֶלָּא עָרֵל מְנָלַן? הָא מַנִּי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְרַבֵּי לְעָרֵל כְּטָמֵא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת אֶת הֶעָרֵל.
תָּנוּ רַבָּנַן: טָמֵא פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ שָּׁמָּה״ ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״. כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבִיאָה — יֶשְׁנוֹ בַּהֲבָאָה, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ בְּבִיאָה — אֵינוֹ בַּהֲבָאָה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מַה בָּא לִרְאוֹת — בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת — בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, בָּכֵי. אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לוֹ לִרְאוֹתוֹ יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבוֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי״.
רַב הוּנָא כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם״, עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לֶאֱכוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב: ״לָמָּה לִּי רוֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה׳״.
רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו״, וּמָה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ, תּוֹכֵחָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי״, וּמָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק הָיָה מִתְיָירֵא מִן הַדִּין, אָנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
שְׁמוּאֵל מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עוֹלִים״. ״עוֹלִים״ — תְּרֵי מַשְׁמַע: חַד שְׁמוּאֵל, וְאִידָּךְ — דַּאֲזַל שְׁמוּאֵל וְאַתְיֵיהּ לְמֹשֶׁה בַּהֲדֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם לְדִינָא מִתְבְּעֵינָא, קוּם בַּהֲדַאי, דְּלֵיכָּא מִילְּתָא דִּכְתַבְתְּ בְּאוֹרָיְיתָא דְּלָא קַיֵּימְתַּיהּ.
רַבִּי אַמֵּי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה״, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״?! רַבִּי אַמֵּי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה׳״, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״?! רַבִּי אַסִּי כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן ה׳ [אֱלֹהֵי] צְבָאוֹת״, כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״?!
רַב יוֹסֵף כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא, בָּכֵי: ״וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט״, אָמַר: מִי אִיכָּא דְּאָזֵיל בְּלָא זִמְנֵיהּ? אִין, כִּי הָא דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי הֲוָה שְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מִרְיָם מְגַדְּלָא שְׂיעַר נַשְׁיָיא. אֲזַל, אַיְיתִי לֵיהּ מִרְיָם מְגַדְּלָא דַּרְדְּקֵי.
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂיעָר נְשַׁיָּיא אֲמַרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אַהְדְּרַהּ! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַיְיתִיתַהּ — לֶיהֱוֵי לְמִנְיָינָא! אֶלָּא הֵיכִי יְכֵלְתְּ לַהּ? הֲוָת נְקִיטָא מְתָארָא בִּידַהּ וַהֲוָת קָא שָׁגְרָא