מסכת חגיגה דף כ׳ עמוד א׳

מדלא קתני בהו מעלה לומר בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש שמע מינה בכלל קודש הן והא תנא ליה קודש:

דלמא או כחולין דמו דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא דבטלה דעתו או כתרומה דמו דאיכא תנאי דפליגי במילתא כדמסיים ואזיל הלכך לא תנא בהו מעלה דאי דמו לחולין הא תני ליה חולין ואי דמו לתרומה הא תנן ליה במתניתין תרומה:

דתנן כו' כלומר הא אשכחן תנאי דפליגי בה חד אמר כחולין וחד אמר כתרומה אבל כקודש לא אמרינן:

מעפרתו סודר:

טמאה ואפילו זה טהור ולקמן מפרש טעמא חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה דמימר אמר כיון שאמר ליה תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת טומאה:

כלים של שבת בכלים של חול כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת:

נטמאו קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר אינו שמור:

אמר רבי ירמיה הא דפרכת אימא סיפא אסורה מלאכול לא מסייע ליה מידי:

רבי אלעזר בר' צדוק אומר הרי הוא כתרומה הקשה הרב ר' אלחנן דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף עא:) בראשונה היו אומרים יושבת על דם טהור מערה מים לפסח ודייק בגמ' מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ומנליה דלמא דהוו כתרומה דטבול יום פוסל תרומה ונראה למורי דאי כתרומה הוו אפי' תגע בה לא הוי אלא פוסל דלא הוי ליה אלא שלישי ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש שאין המים עושין בו רביעי וקצת משמע כן מתוך פרש"י ור"ת:

שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה והיה קשה להר"ר אלחנן במאי איפסלא הך מגריפה אי בראשון או בשני אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואי באב הטומאה האי פסול טמא הוי ותירץ שנפסלה במשקין דמשקין טמאין פוסלין בכלי כדאמרינן אחורי כלים שנטמאו במשקין:

נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה פרש"י קודם שלא היתה נארגת שלא היתה ראויה לטומאה ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנידותי ויש לחוש שמא כשארגתי בה ג' עדיין הרוק לח בבגד ואב הטומאה הוי לטמאות ורבותי הוו מפרשי מטעם צנורא דע"ה המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ אשה זו חברה היתה מדקאתיא קמיה דר' ישמעאל לישאל ועוד מי מהימנא לומר ארגתיה בטהרה כל זה פרש"י ובירושלמי מייתי כל הני עובדי על מתניתין דאידך פרקין בכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וקאמר ליה רבי ישמעאל כמה גדולים מעשה חכמים דאמרי כלים הנגמרים כו' משמע דבאשה חברה אורגת עסקינן ובעי טבילה משום דמשמשי בהדיה קודם שנארג כולו כפרש"י והקשה הר"ר יוסף לפי' רש"י היה לו לומר נדה הייתי כמו נדה משכה באידך עובדא ונראה לו לפרש דמתוך שקשרה בפה היה שם רוק לח ובשעה שארגה נגעה ברוק וידים שניות הן ובפרק בתרא דעירובין (דף צט. ושם) משמע דרוק מיחשב משקה וחזר הרוק ומטמא למפה כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין אך לפי שיטת הירושלמי דמדמי לה לכלים הנגמרים ומוקמי לה לקמן משום צינורא דע"ה ומאי איריא משום הכי אפי' בצינורא דחבר נמי איכא למיחש מטעם מגע ידים ומיהו נוכל לומר דלא עיקר טעם נקט לקמן אלא חדא מינייהו נקט:

רב אחא בר אדא מתני בסיפא חמש מעלות והכי קתני בגדי עם הארץ מדרס לפרושים לאוכלי חוליהן בטהרה בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש בגדי אוכלי קודש כגון זבחי שלמים בכור ומעשר שהן קדשים קלים מדרס לאוכלי חטאת שהוא קדש קדשים הרי אלו ה' מעלות מעלות הפרושין אוכלי חוליהן בטהרה על שאר העם שאין אוכלין חוליהן בטהרה. ומעלת מעשר שני על החולין ומעלת טהרת תרומה שהיא חובה שנאמר כל טהור בביתך יאכל אותה וכתיב בה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא על המעשר. ומעלת הקדש על התרומה ומעלת החטאת על הקדש ומוקים לה לסיפא כרישא דקתני טבל לחולין אסור במעשר טבל למעשר אסור בתרומה טבל לתרומה אסור בקודש טבל לקודש אסור לחטאת וכולה רבנן היא אמר רב מרי ש"מ חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ואין בגדיהן מדרס לקודש ממאי מדלא קתני בהו מעלה בהדיא בפני עצמו ודחינן לה וממאי דלמא האי דלא קתני להו מעלה בפ"ע לאו משום דכי קדש דמו אלא משום דפליגי בהו אית תנא דמשוי להו לחולין ואית תנא דמשוי ליה כתרומה דתנן חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין ור' אלעזר בר' צדוק אמר הרי הן כתרומה וחזרנו לומר אלא אמר רב מרי מסיפא דמתניתין שמע לה דקתני יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ולא לקדש אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדש דמו.

א"ר יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו פי' מצנפתו ממנו וא' לחבירו שהוא פרוש ונאמן כמותו (א"ל) תנה לי ונתנה לו נטמאת. ומקשינן עליה אמאי נטמאת נעביד לה שימור בידא דחבריה. ופריק ר' יוחנן חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו. ומקשינן ולא והתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות אע"פ שהפליגו יתר מכדי מיל טהרותיו טהורות ופריק ר' יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך אי הכי סיפא נמי ואוקימנא אין ע"ה מקפיד כו' א"ר יונתן בן עמרם נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשם נטמאו. ואקשינן עליה אמאי נטמאו והלא הן בשמירתו וברשותו וכן בשתי נשים חבירתות שנתחלפו כליהם וטמאום אמאי הלא מעתה הושיט ידו ליטול פת חטין ועלה בידו פת שעורים וכל הפת היתה טהורה ומשומרת הכי נמי דכיון שנתחלפה לה נטמאת וכי תימא הכי נמי והתניא היה משמר את החבית בחזקת שהיא של יין ונמצאת של שמן טהורה מלטמא ולטעמיך אימא סיפא אסורה מלאכול ואי טהורה היא אמאי אסורה מלאכול ומפרקינן אמר ר' ירמיה באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא שמרתיה מדבר הפוסלה וש"מ דאיכא נטירותא לפלגא ואסתייעא מן הסל ומן המגריפה ובמעשה דשתי נשים שארגו בטהרה ואמרו לא היה בלבנו לשמרה וטמאן ר' ישמעאל.

מי שנפלה ממנו מעפרתו ר"ל סודרו או איזה בגד ואמ' לאחר תנהו לי אע"פ שבעל הבגד טהור והנותנו לו טהור הבגד טמא לענין טהרות חזקה אין אדם משמר [מה] שביד חבירו וכבר הסיח בעל הבגד את דעתו ממנו והאחר גם כן אינו קפיד בשמירתו הואיל ודרך אקראי אמ' לו תנהו לי והוא אינו יודע בו אם טהור אם טמא אף הוא חושדו בעם הארץ ואינו קפיד בשמירה ממה שאמרו כאן חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו למדו קצת מפרשים שלא להניח נכרית ללוש עיסה של מצת מצוה בפסח אף בישראלית עומדת על גבה שאין שמור במה שביד חברו ואין זה כלום שכל שהוא תלוי בחמוץ לבד אין הסח הדעת פוסל וטהרות הוא שנטמאו בהיסח הדעת אבל לא עסת מצה ויין נסך:

היה סבור ליטול בגדי חול ונטל בגדי שבת ולבשם שיעור מועט בחזקת שהן של חול נטמאו הואיל ונתיאש מ"מ משמירה הראויה להם הרי הן כמי שלא היה בלבו לשמרן אבל אם נתחלפו לו של שבת בשל שבת וכל שכן אם (היתה סבורה) [היה סבור] ליטול של שבת (ונטלה) [ונטל] של חול הואיל ונשמרו שמירה הראויה להם אע"פ שנשמרו בחזקת מה שאינן טהורין:

וכן אם היה משמר את החבית בחזקת של יין והיא של שמן טהור ואין צריך לומר הושיט ידו לסל ליטול פת חטים ועלה בידו פת שעורים:

נשים שנתחלפו כליהן בבית המרחץ נטמאו שכל אחת מהן כשמרגשת בחלופה סוברת על חברתה שהיא אשת עם הארץ ואינה מקפדת לשמור שלה על גב חברתה לפי דרכך למדת שהמשמר את הדבר בשמירה הראויה לאותו דבר אע"פ שמשמרו בחזקת מה שאינו טהור ומ"מ לענין ביאור סבור היה בעל הסוגייא בזו של נתחלפו לו כלים של שבת וכו' שיהיו באים עליה מטעם משמר את הדבר בחזקת מה שאינו ושיהיו אומ' כן אף אם היה הדבר בהפך וכן בנשים שנתחלפו כליהן היה סבור שלא הרגישו וששמרה [כל אחת] בחזקת שלה ולא טמאו אלא מצד שימור הדבר בחזקת מה שאינו ומתוך כך הקשו אלו הושיט וכו' ונשאו ונתנו בדבר עד שהעלו את הטעם בכלם על הדרכים שכתבנום:

מי ששמר את הדבר לחצאין ולא שמרו לכל הדברים שמירתו עולה למה ששמר ממנו כיצד היה משמר את האוכלין ואת המשקין ואמר שמרתים מדבר המטמאם ולא שמרתים מדבר הפוסלן טהורים מלטמא ואסורין לאכול או לשתות ושמא תאמר ובמשקין מיהא היאך אתה מוצא שהם פסולין ואינם מטמאין והרי אמרו שהשני עושה אותם ראשון כמו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אפשר בשנגעו בטבול יום כמו שאמרו עליה חוץ מטבול יום וכן אם היה סל של תאנים על כתפו ומגריפה שבה לוקטין את התאנים בתוכו ואמ' בלבי על הסל ואין בלבי על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה ואין המגריפה מטמאה את הכלי שאין כלי מטמא כלי ד"ת אבל האוכלין אסורין באכילה שהמגריפה פסלתן ואם אמר שמרתי את המגריפה ולא מדבר הפוסלה היא פסולה שאין ראוי להשתמש בה לטהרות לכתחלה ואוכלין מותרין:

מי שברור לו שמה שנתעסק בו לא נגע בו טומאה אלא שלא היה מכוין לשמרו מן הטומאה הדבר טמא הואיל ולא היה מכוין לשמרו שמא נטמא ולא הרגיש מעשה באשה שבאה לפני ר' ישמעאל ואמרה לו בגד זה ארגתי בטהרה ולא היה בלבי לשמרו מתוך בדיקות שהיה בודק בה אמרה נדה משכה עמי בחבל ר"ל בשעה שקשרתי את הבגד בכלי האורג משנעשה ראוי לטומאה ולא הייתי מרגשת בדבר וכן פעם אחרת אמרה מפה זו ארגתיה בטהרה ולא היה בלבי לשמרה מתוך בדיקות שהיה בודק בה אמרה נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ועדין היתה לחה כלומר שהיתה נדה בתחלת אריגתה וקודם השלמת ג' אצבעות טבלה וחזרה והשלימתו לג' אצבעות ועדין היתה אותה צינורא לחה וי"מ משום אשת עם הארץ שצינורא שלה מטמאה ואין הדברים נראין שכל שבאה לישאל חברה היא ומ"מ צריך שתדע שלא היה בודק בהם אלא כדי לטמאן מתורת ודאי הא לטומאה לא היה צריך לבדקן שכל שלא כיונה לשמור טמא כמו שכתבנו:

בפרש"י בד"ה מדלא קתני בהו כו' חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש כו' עכ"ל צ"ע מי הכריחו לפרש דאוכלי חולין בטהרת חולין מאן דכר שמיה וטפי ניחא לגבי קודש גופה קאמר מדלא קתני בהו מעלה בגדי האוכל חולין בטהרת קודש מדרס לאוכל קודש וכן נראה מהתוספות באידך פרקין:

תוס' בד"ה נימא נפסקה לי כו' בכלים הנגמרים בטהרה צריכים כו' משמע דבאשה חבירה כו' כפרש"י כו' עכ"ל כצ"ל הכי מוקמינן לה לקמן באידך פרקין דגמרינהו חבר משום צינורא דע"ה דמשמשי בהדיה קודם שנגמרה ודלמא בעידנא דנגמרה עדיין לחה ומדמייתי עלה הך עובדא דמפה משמע דאיירי נמי באשה חבירה כפרש"י מיהו הך עובדא ע"כ לא איירי משום צינורא דע"ה דהא משום קשרתיה בפה קמטמאה והיא חבירה היתה והיינו דהכא ליכא למיחש להכי דלאו לקודש קאיירי דאפילו לתרומה לא חיישינן לצינורא דע"ה בכלים הנגמרים בטהרה כדלקמן באידך פרקין ע"ש:

בא"ד ומאי אריא ע"ה אפילו בצינורא דחבר כו' עכ"ל ובאידך פרקין תרצו בזה דלק"מ דידים שניות אין להם דררא דטומאה דאורייתא וה"ל מעלות בתרייתא ולא קמייתא עכ"ל:

תוס' ד"ה רבי אלעזר וכו' ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש עיין פסחים דף יד ע"ב תוספות ד"ה ואילו הכא:

גמרא, אלא מעתה הושיט ידו לסל כו' והא תנן המשמר את החביות לא ידעתי למאי הלכתא נקט תחלה הקושיא בגוונא זו דהושיט ידו לסל, דזהו לא ידעינן רק מההיא דהמשמר חביות, למה לא פריך מיד מהמשמר חביות, ומה קרובי או אלימא יותר דיש שם קצת כי הכא:

גמרא, ועוד מתיב רבה בר אבוהו לא זכיתי להבין פשט הפשוט לפרש פרכת הש"ס, דהיכן נזכר רמז דמהני שמירה מה שביד חבירו:

כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ, טָהוֹר! אֵין בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ, טָמֵא. קשא מה נתחדש לו אותה שעה דבר להשביח דברי חכמים מכח מעשה זו? ונראה לי בס"ד דהוה קשיא ליה בדברי חכמים למה כפלו לשונם להזכיר דבר והפוכו ודי להם לומר 'אֵין בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ טָמֵא' ואנא ידענא בלבו לשמרו טהור! אך בזה המעשה ראה שיש צורך בלשון זה דאי נקטי רק זאת אין בלבו לשמרו טמא הוה אמינא דאם אומר ברור לו שלא קרה לו טומאה חשיב זה כאלו בלבו לשמרו כיון דברור לו שלא קרה לו שום טומאה ובאמת זה אינו דהא ראה מעשה זו שהיתה אומרת ברור לי שארגתיו בטהרה שלא קרה לי שום טומאה ורק לא היה בלבי לשומרו ואחר שבדקה בחקירות נזכרה שנדה אחת משכה עמה בחבל ואז הבין דברי חכמים שהוצרכו לפרש בדבריהם היה בלבו לשומרו טהור לומר אין שום מציאות בעולם שיהיה טהור אלא רק בהיה בלבו לשומרו ולא סגי לומר ברור לי שלא קרה לי טומאה.