מסכת חגיגה דף ט״ז עמוד א׳

מאי דרש מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא הציץ שם א"נ שלא טעה כמו שטעה אחר:

דוגמא דבר היכר העומד לדוגמא להראותו לומר כזה עשה לי ואין זה אלא דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר:

ומה למטה והרי אמר ומתחת זרועות עולם (דברים ל״ג:כ״ז) ואם שאל מי סבלן לא חס על כבוד קונו לייטי עלה במערבא לא גרסינן לה:

כאלו דוחק רגלי השכינה אומר בלבו אין השכינה כאן וכתיב והארץ הדום רגלי:

למקום שאין מכירין אותו אין דעתו גסה עליו ושמא יקל כח יצרו וגם אם יחטא. אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם וכן בלבוש שחורים:

דמצי כייף ליה ליצריה ובוטח על שהוא נחבא בסתר כאילו דוחק הרגלים:

היכא דלא מצי כייף ליה ליצריה טוב לו בצינעא מפרהסיא:

ומברכין את העם בשם המפורש שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם:

כבני אדם הוה מצי למיחשב ישנים ומוציאין ריעי כבני אדם כדלקמן גבי דדמי לבהמה ואיכא למימר דהוי בכלל הני ואף לקמן לא הוה חשיב ליה אלא משום דבעי אשכחי' שלשה דומין לבהמה. הר"ר אלחנן:

ויעשה מה שלבו חפץ לגמרי משמע דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר ולא בפרהסיא ולא כפר"ח דשילהי פ"ק דקדושין (דף מ. ושם) דפירש דח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה אלא קאמר ילבש שחורים וילך למקום אחר דלבישת שחורים ואכסנאות משברין לבו ולא יבא לידי עבירה ויוכל לעשות מעכשיו מה שלבו חפץ דודאי אין יצרו מתגבר עליו וסוגיא דשמעתא אינו משמע כדבריו הכא ובריש פרק בתרא דמועד קטן (דף יז. ושם):

בכהנים בזמן שבית המקדש קיים מכאן קשה על פרש"י דפ"ג דמגילה (דף כד:) על ההיא דתנן ידיו בוהקניות לא ישא כפיו ופי' משום שהעם מסתכלין בו ואמרינן בחגיגה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות והא ליתא דמסקינן דוקא בזמן שבית המקדש קיים ואילו התם בגבולים מדמקשי מיניה בגמרא מההיא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה ומשני דלמא דש בעירו הוה ונראה לפרש דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי דהתם א"ר יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם א"ר חגי כלום אמר אלא משום היסח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי:

יוסי בן יועזר כו' בירושלמי אמר בראשונה לא היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד ועמדו שמאי והלל ועשו ד' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לב' כיתות ויש לתמוה הרי נחלקו כבר בימי שאול על מלוה ופרוטה (סנהדרין יט.) ושמא כיון דשאול ובית דינו הוו סברי דעתו אמלוה ולא היה אדם חולק עליו רק לפי סברת דוד לא מתקרי מחלוקת ומה שאמר בירושלמי ועמדו שמאי והלל ועשו ד' לא מצינו בפ"ק דשבת (דף יד:) רק שלשה דברים שנחלקו בהן:

שנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך נשיאים הוו ואל תתמה על הא דחשיב שמאי מקמי הלל והלל נשיא לכ"ע איכא למימר בהיות כי ג' מזוגות הראשונים אשר אמרו שלא לסמוך היו נשיאים ושמאי סבר כוותייהו נקט ליה בראשונה ואגב דנקט ליה הכא בראשונה חשיב ליה בכל מקום שמאי מקמי הלל והכא ליכא למיטעי לפי שנכנס במקום מנחם דחשיב אחר הלל וא"כ אב ב"ד היה וכן שמאי נמי הכי:

אף ר' עקיבא ביקשו המלאכים לדחפו אמר הקב"ה הניחו לזקן זה ראוי הוא להסתכל בכבודי מאי דרוש אמר ר' יוחנן ואתא מרבבות קודש אות הוא ברבבה שלו [ה' צבאות שמו] אדון הוא בצבא שלו אמר רבי יוחנן לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה [והנה ד' עובר]: ת"ר ו' דברים נאמרו בשידין שלשה כמלאכים יש להן כנפים ושטין מסוף העולם ועד סופו ושומעין מה שעתיד להיות וג' כבני אדם פרין ורבין ואוכלין ושותין ומתין כבני אדם: ו' דברים יש בבני אדם יש בהן דעת ומהלכין בקומה זקופה ומספרין לשון קודש כמלאכים אוכלין ושותין ומוציאין רעי ופרים ורבים כבהמה. שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו. מי חיישינן לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. או דלמא הא דשמואל לא שכיחא [כו'] וחיישינן שמא באמבטי עיברה כו, פירוש אשה הרה שנבדקה ונמצאת בתולה מי אמרינן מביאה נתעברה כשמואל והריני קורא בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וחייבת [קרבן] לידה או דלמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה כגון שירד איש באותה האמבטי ופלט ש"ז וירדה אשה וקירבה באותה טיפה של ש"ז ונכנסה בתוך רחמה ונתעברה וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה לידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע. ומקשינן וכי הריון באמבטי כי האי גוונא מי משכחת לה והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת ופרקינן כי אמר שמואל דבעינן יריית כחץ בעת שפולטה האיש וזו הש"ז האיש שפלטה באמבטי יורה כחץ הוה ולא איפשיטא ושמעינן שנמצאת אשה הרה ובעת לידה לא היתה יכולה לילד שאמרו כי היא בתולה וקרעו לה הנשים בדינר של זהב אותם המסוככין המלואין דם בתולין וילדה:

מתני' כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם פי' טוב ממנו הנפל שלא בא לעולם כי אין לאדם להתעסק אלא [במה] שנצטוה להכיר קונו בעשיית חוקיו ומשפטיו כי עשיית משפט וצדקה הם ידיעתו של הקב"ה כדכתיב בעשיית צדקה ומשפט הלא הוא הדעת אותי נאום ה' ולעשות מצותיו ותורותיו אבל להסתכל לידע מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור לא. כי לא נתנה רשות לאדם להתעסק אלא בדבר שהוא מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים ולא בדברים אחרים. בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור יש להימנע דלמא אתי להטיח מילין כלפי למעלה. אלא לפנים מאי איכפת לן [מה] דהוה הוה.

ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר משל למלך ב"ו כו'.

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאלו לא בא לעולם מאי היא רבה אמר זה המסתכל בקשת ואומר כגון זה דמות ה' שנא' כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' רב יוסף אמר זה העובר עבירה ומסתתר מבני אדם ואינו חושש לכבודו של מקום שנסתרות לפניו כגלויות וכדרבי יצחק [דאמר] העובר עבירה בסתר כו' שנמצא גונב דעת הבריות ואינו חושש לכבודו של מקום ומקשינן איני כי העובר עבירה בסתר יותר הוא רע מן העובר בגלוי.

והתניא [ר'] אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו' ח"ו שאילעאי הזקן התיר לעבור עבירה כלל אלא כך א' אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו באכילה ובשתיה ובמיני זמר ומתיירא שמא ישתכר ויבא לידי עבירה התיר לו לילך למקום אחר וילבש שחורים כל זה כדי לשבור את יצרו שהאכסניא לבו שבור כדאמרינן כלבא בלא מאתיה שב שנין לא נבח. וכיון שעושה כן לבו נשבר ונמצא נמנע מאליו. אבל לעבור עבירה או אפילו שתיית יין במיני זמר המרגילין לשמחה אסור וכ"ש מה שהוא למעלה מזה והוא דלא מצי כייף ליה ליצריה וההוא צורבא מרבנן [במו"ק יז] דהוו סנו שמעניה היה שותה במיני זמר ופירש שם דעבד כר' אילעאי. דאי ס"ד עבירה הוה רב יהודה בעי אי משמתינן ליה אי לא אלא לא התיר אלעאי אלא כי האי וכיוצא בו דליכא עבירה ואע"פ לצורבא מרבנן חילול שמים הוא כמפורש בפסחים פרק [אלו עוברין דף מט.] כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות.

המשנה השניה יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומ' לסמוך יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך נתאי הארבלי אומ' לסמוך יהודה בן טבאי אומ' שלא לסמוך שמעון בן שטח אומ' לסמוך שמעיה אומ' לסמוך אבטליון אומ' שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומ' לסמוך שמאי אומ' שלא לסמוך הראשונ' היו נשיאים והשניי' אבות בית דין אמר הר"מ פי' אמרו כי אמרם יצא מנחם ר"ל יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה בי"ט ופסק ההלכה מביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בי"ט וסומכין עליהם:

אמר המאירי יוסף בן יועזר וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר אם סומכין בקרבן הבא בי"ט אם לאו ואמ' שנחלקו על זה חכמי הדור בזמן בית שני והזכיר במשנה זו ה' זוגות של תלמידי חכמים ולא היו כלם בדור אחד אלא זוג זוג היו דור אחר דור כמו שיתבאר במשנת חסידים והוא שאנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא מצאנו לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו אבל לאחריו היו נשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר"ל אב בית דין בני זוגות לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם ותחלת הנהגה זו היו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ואחריהם יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שקבלו מהם ואחריהם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וג' זוגות אלו אותם שהוזכרו ראשונה והם יוסף בן יועזר ויהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי היו נשיאים ושניים שלהם ר"ל בני זוג שלהם והם יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי ושמעון בן שטח היו אבות בית דין ונמצא שבזוגות אלו הנשיאים אמרו שלא לסמוך ואבות בית דין לסמוך ואחריהם באו שמעיה ואבטליון והיו ג"כ שמעיה נשיא ואבטליון אב בית דין ואחריהם הלל ושמאי ונתמנו תחלה הלל ומנחם והיה מנחם שהוא אב בית דין מסכים עם הלל שנתמנה נשיא ולא נחלקו ויצא מנחם ופירשו בגמרא שיצא לעבודת המלך והוקבע שמאי במקומו וחזר המחלקת ונמצא שבשני זוגות אלו הוחלפה השטה שהנשיאים אמרו לסמוך ואבות ב"ד שלא לסמוך ומתוך שרצה להזכיר תחלה בכלם הנשיאים לא חשש להזכיר כל אותם שאמרו שלא לסמוך תחלה על הסדר ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלקת בכך מפני שהוקבעו דברי ב"ה ולא עוד אלא שאחר דורו של הלל הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה החרבן בימיו וענין מחלקתם הוא שהראשונים היו אומרים שכל הקרבנות הקרבים בי"ט כגון שלמי חגיגה לדברי הכל או עולות ראיות לדברי ב"ה כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו אין סומכין עליהם שהסמיכה אסורה משום שבות שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כוחו הוא צריך והיא כעין רכיבה ואע"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו והוא חתוך זמורה ועוד שהרי סמיכה מדברים שהיה אפשר לעשותן מערב י"ט והוא אינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה [והאחרונים היו אומרים דתיכף לסמיכה שחיטה] ועוד שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

בד"ה שנים מזוגות כו' שלא לסמוך היו נשיאים ושמאי סבר כוותייהו כו' עכ"ל ולא בעי מה"ט להקדים אבטליון מקמי שמעיה דאיכא למטעי לומר דהיה נשיא משא"כ בשמאי שנכנס במקום מנחם:

(דברים לג, ב) "וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ", אוֹת הוּא בִּרְבָבָה שֶׁלוֹ נראה לי בס"ד נקטי בזה ארבעה קראי כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי בכל עולם מן אבי"ע יש אבי"ע. והנה מה שאמר עלה בשלום וירד בשלום פירש רבינו ז"ל הכונה הוריד את יסוד דחכמה הנקרא שלום עם עטרא דחסד שבו ואחר כך העלה היסוד התחתון דבינה הנקרא שלום שהעלהו למעלה עיין שם. ובזה מובן הדרשה כאן אות הוא היסוד דחכמה הנקרא אוֹת בִּרְבָבָה שֶׁלוֹ הוא יסוד דבינה. וכן נמי אומרו דֻּגְמָא הוּא פירוש היסוד שכולו פנים וכן אומרו אָדוֹן אָדוֹן פירוש היסוד שנקרא אדון. וכן דרשת דְּמָמָה קאי על היסוד שהוא אות צ' שמספרו דממה [89] עם הכולל ואות צ' הוא יסוד בכל מקום כנודע.

וּמְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יש להקשות סדרן בגוף האדם הדעת במוח והסיפור בפה שהוא תחתיו והקומה בהתחלת הגוף שהוא תחת הצואר ואמאי לא נקיט להו בסדר זה? ונראה לי בס"ד הנך תרתי מצויים באדם תמיד אך סיפור לשון הקודש אינו בתמידות אלא לפרקים. אי נמי מגיע לאדם בעולם הזה חשיבות מהנך תרתי טפי מסיפור לשון הקודש לכך הקדים אותם.

אֶלָּא מַה לְפָנִים, מַה דַּהֲוָה הֲוָה?! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים עַל אַשְׁפָּה וכו'.. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שבמקום שבעה תחתונות דאצילות של עתה שהם זו"ן [זעיר ונוקבא] הנקראים בשם 'עולם הזה' היו מקודם שבעה תחתונות הנקראים 'שבעה מלכים' שנשברו שהיו בחינת דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל אך לא ביאר בפירוש באיזה אופן היו מעורבים השמרים והקליפות במקום העליון והקדוש ההוא דהא ודאי דבר זה עמוק הוא ואסור לחשוב ולצייר ולדבר בו. ונראה לי גם על זה היתה אזהרת רבותינו ז"ל לבלתי נשאל ' מַה לְפָנִים' רוצה לומר מה היה לפנים קודם התיקון במקום השבעה תחתונות של עתה ואיך היו עומדים השבעה מלכים בתערובת השמרים והקליפות במקום העליון הקדוש ההוא. ועל זה מקשי הש"ס 'מַה דַּהֲוָה הֲוָה!' ומה בכך אם נשאל לדעת הדבר הזה על בוריו? והשיב: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים עַל אַשְׁפָּה הָלְכוּ וּבָנוּ לוֹ וְאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁיַּזְכִּירוּ לוֹ שֵׁם אַשְׁפָּה. וכן הנמשל הנה הקדושה שהיתה בשבעה מלכים בעת שנאצלו היתה קדושה גדולה שהיתה שבעה תחתונות דעשר ספירות דאצילות אך גזרה חכמתו יתברך שיהיה מעורב באורות קדושה העליונים העצומים האלה שמרים וקליה ובכונה היו באופן זה בעבור טעם הידוע ועל זה נאמר במשל שאמר המלך בנו לי פלטרין גדולים על אשפה ענין אשפה קאי על השמרים והקליה ולכן אין רצונו של מלך שיזכירו אחר הבנין שם אשפה וכן בנמשל אין זה מן הכבוד שנזכיר עתה אחר התיקון איך היו מעורבים השמרים והקליפות באורות העצומים של שבעה תחתונות כשהיו עומדין במקום עליון ההוא. ודע כי דברי הירושלמי בפרק ב' דמסכתא זו בתשובה שהשיב רבי יודן הנשיא לרבי שמואל בר נחמן שאמר לו רבי אלעזר רבך לא היה דורש כן אלא למלך שבנה פלטין במקום ביבין במקום אשפות במקום סריות וכו' גם כן יבואו דברים הנזכר לנכון על פי הביאור שביארנו כאן. ומה שסיים שם כך מי שהוא אומר בתחלה היה העולם מים במים הוא פוגם הכונה שאומר על קודם התיקון שהיו מעורבים שמרים וקליה בשבעה תחתונות ולתערובת זו קרי לה מים במים על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת שמות וז"ל: אינון דהיכלא דזכותא איקרון מים מתוקים מים צלולין אינון דהיכלא דחובה איקרון מים מרירן מי המרים המאררים וכו' עיין שם ולכן קורא לתערובת הנזכר מים במים. והשאלה של מה לאחור הכונה היא לפי ביאורנו הנזכר הוא כך כי נודע משך שנות עולם הזה הם שבעה אלפים שהם ששה ואחד המה כנגד שבעה תחתונות המתוקנות שנאצלו ונתקנו אחר התיקון ושאלת מה לאחור קאי על אחר תשלום השבעה אלפים שנה שהם תשלום שבעה תחתונות המתוקנות מה יהיה עוד אחרי זה דאסור לחקור ולדרוש על זה. ועיין בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרא רבה דף ל"ז מה שאמר רבינו ז"ל שם בטעות שטעו בה קצת המקובלים ז"ל עיין שם.

כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה נראה לי בס"ד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ (יחזקאל לו, לה) מכונית בשם רגלי השכינה בדרך משל ודמיון משום דכתיב (ישעיהו סו, א) וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וידוע העולם קיים על שלשה דברים שהם האמת והדין והשלום כמו שאמרו בסוף פרק א' דאבות וידוע כי אותיות אֱמֶת הם ראש ותוך וסוף אותיות אלפא ביתא אם תכניס מנצפ"ך בפנים ולכן סֵּתֶר שהוא ס וף ת וך ר אש הוא רומז על האמת כאמור וזהו שאמר 'כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר' רוצה לומר במידת האמת שפוגם בו 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' הוא עולם הזה כי האמת הוא אחד משלשה דברים המקיימים את עולם הזה. ועוד נראה לי בס"ד כי הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר הרי זה גונב דעת הבריות שמראה עצמו לפניהם שהוא צדיק והוא איש רשע וכיון שגונב דעת הבריות גורם שגם הקליפה תעיז לגנוב משפע הקדושה יותר מדאי מדה כנגד מדה וידוע שאין הקליפות יכולין ליקח כלום אלא רק מן הגבורות שבקדושה הנקראים אלקים קדושים וידוע ששם אלקים שבקדושה שהוא סוד הגבורות בכללו פ"ו כמנין כוס [86] ובפרטיו מספר ת"ל [430] דכל אות ממנו כולל מספר שם אלקים שלם וכל זה נרמז באותיות שאחר אותיות שְּׁכִינָה שהם אותיות ת־ל ואותיות כו־ס וזהו שאמר 'כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר' שגונב דעת הבריות ובזה גורם שהקליפה תגנוב ותינק מן הגבורות שבקדושה 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' רוצה לומר הגבורות הרמוזים בסוף אותיות שכינה שהם ת־ל וכו־ס כאמור שגורם שינקו הקליפות מהם. ועוד נראה לי בס"ד 'כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר כל הכועס כאלו שכינה אינה חשובה כנגדו (נדרים כב:), דאותיות שְּׁכִינָה מתחלקים לשני חלוקות שהם ש־ך ינ־ה והכועס מגביר הדינים וממשיך ש־ך ניצוצין של הדינים ומסלק ינ־ה שהוא מספר שם אדנ־י ולזה אמר אין שכינה רמז לשם אדנ־י [65] הנרמז באותיות ינ"ה דשכינה חשוב כנגדו עד כאן דבריו בשער מאמרי רבותינו ז"ל עיין שם. ובזה יובן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר שאז הוא כופר בהשגחתו יתברך הרי זה מגביר הדינים מדה כנגד מדה שממשיך ש־ך ניצוצין של הדינים ומסלק שם אדנ־י שרמוז באותיות ינ־ה שבסוף שכינה וזהו רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה כי ינ־ה הם סוף שם שכינה.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת נראה לי הכונה ראוי לו שיהיו עיניו כהות. אי נמי קאי על עיני הנפש שלו על דרך שכתבו המפרשים במאמר רבותינו ז"ל (שבת קט:) יד מסמא יד מחרשת, אם נוגעת קודם נטילה דאין הכונה על עין ואוזן הגוף אלא על הנפש וכמו שכתב בחסד לאברהם סימן ד'. ומה שאמר כאן על איסור הסתכלות בקשת משום דכתיב (יחזקאל א, כח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת וכו' אין הכונה שהנביא מדמה מראה כבוד השכינה למראה הקשת לענין זהרירותו אלא הדמיון הוא לענין תכונת טבע המראה הנמצא בקשת לעיני האדם והוא דידוע דמראות הקשת מתהוים כאשר יעופו חלקי מים דקים באויר והעב על פניהם מלמעלה והשמש זרחה על המים ההם שבתוך הענן אז מזה נעשה המראה הנקרא קשת כי המים נעשים כמראה הלטושה ולכן כאשר יושם כלי מלא מים לפני השמש אז יתראה בדופן הכלי כמראה הקשת וכנזכר כל זה בספר הברית ברחבה יעוין שם. נמצא מראות גוונים אלו אשר בקשת אינם מראות ממשות אלא כך נראה לעיני האדם מראה כוזב ועל זאת התכונה של מראה הקשת שאינה ממשית מדמה את מראה כבוד השכינה אשר יתראה לעיני הנביא שאין זה מראה ממשי אלא כך יצוייר לעינים לפי שעה. ומה שאסור להסתכל בקשת היינו מפני שנעשה בו דמיון למראה כבוד השכינה לענין זה שביארנו על כן צריך לנהוג בו כבוד שלא להסתכל בו.

אֵין 'אַלּוּף' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה". נראה לי בס"ד שם אלקים [86] מספרו פ"ו והוא פועל הדין אך בתחלת שם אלקים יש אֵ־ל [17] שהוא חסד והיצר הרע אומר לאדם תעשה עבירה ואל תפחד מן פועל הדין כי שם אלקים שפועל הדין תחלתו אֵ־ל שהוא חסד ובודאי ימחול וירחם עליך במדת חסד. ולזה אמר שהיצר הרע מבטיח לאדם באלוף דהיינו אַלּוּף אותיות 'אֵ־ל פ"ו' כלומר שם אֵ־ל שבשם אלקים שמספרו א"ל והיינו אֵ־ל של פ"ו ולהיות ששם אלקים הוא בסוד הקטנות לכך נאמר (ירמיהו ג, ד) 'אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה' אלוף היינו אֵ־ל פ"ו.

נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ קשא והלא הנשמה היא הנידונת בדין ואיך תעיד על עצמה? ומה שיאמר בעל דרך עצמו אין זה נקרא עדות אלא הודאה! ונראה לי בנפש יש נר"ן [נפש רוח נשמה] ובחטא אין הפגם מגיע לחלק הנשמה שבנפש כל כך שיש מיני עונות שאין נוגעים בחלק הנשמה והיא תעיד עליהם דוקא. ומה שאמר אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ נראה לי בס"ד על ניצוצי נשמות שמתעברים בו דאלו אין נוגע בהם חטא שיעשה האדם כנודע וקראם איבריו על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיה מ, לא) וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים. אי נמי הכונה שרטוטין הנרשמים באברים של האדם הם מעידין בו כי כל מעשיו חקוקים על איברים שבגופו ונמצא האבר שלו מעיד בו.