מסכת חגיגה דף ט״ו עמוד ב׳

כי שכיב אחר:

אמרי ברקיע לא מידין נידייניה כו':

חדא הוה ביננא תלמיד אחד הי' בינינו ונכשל ויצא לתרבות רעה ואין כח בין כולנו להביאו לעולם הבא:

אי נקטי ליה ביד מאן מרמי ליה אם אוחז אני בידו להביאו לעולם הבא מי יקחנו מידי מרמי לשון נוטל מידי ויש לו דוגמא בפסחים (דף י:) ארמויי ארמייה מיניה גבי ככר בפי עכבר:

מאן כמו מנאי לשון קצר הוא:

שומר הפתח של גיהנם לא עמד לפניך רבינו בבואך להוציא אחר משם:

לדעתם לא נאמר אלמא ברשיעי עסיקינן וקאמר הט אזנך:

הטי אזנך לשמוע ואת מעשיהם שכחי ואל תלמדי אותן:

הא בגדול הא בקטן והא דריש פ' בתרא דמו"ק (דף יז.) דהוו סנו שומעניה דשמתיה רב יהודה איכא למימר דקטנים הוו דגרסי קמיה וחיישי' דלמא מימשכי אי נמי אפילו הוו גדולים נידהו רב יהודה כיון שמצא מקום לנדותו ובדין היה כיון דסנו שומעניה. הר"ר אלחנן:

כל עמר דנקי נחית אגב אימיה כלומר מי שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל כדאיתא בסוטה פרק נוטל (דף כא.):

והאי דבדק אחר בינוקי משום דהוה ר' מאיר מפצר ליה לחזור בתשובה ולא היה לבו חפץ וא"ל שמעתי מאחורי הפרגוד והוא מעיקרא טינא היתה דלא פסק זמר יווני מביתו ובשעה שהיה עומד מבהמ"ד הרבה ספרי מינין היו נושרין מחיקו ויצא לתרבות רעה. זה שאמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו כלומר ידין אותו הקב"ה באש יוקדת מעלה עשן כדי שיתכפרו לו עונותיו ויזכה לעוה"ב וכיון שהגיע ר' מאיר למות ביקש רחמים על זה וקבל תפלתו וכיון שמת עלה עשן מקברו של אחר. ור' יוחנן אמר חד הוה כאן. כלומר אחד מן חכמי [בית] מדרשינו חטא אין בנו זכות לפני הקב"ה להצילו מדינה של גיהנם. מתי אמות ואפסיק עשן מקברו. ור' מאיר היכי הוה גמיר מאחר והכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וא"ר יוחנן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ואע"ג דאמרינן ר' מאיר קרא אחרינא אשכח וסמך עליה דכתיב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי מכלל שיש לך לקבל תורתו ולא דעתו.

ואמרינן קשו קראי אהדדי ושנינן הא דאמרינן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות בקשו תורה מפיהו בקטן דעביד כדעתיה דרביה דחיישינן דלמא מפיק ליה לתרבות רעה אבל גדול דכדעתא דנפשיה קא עביד הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו' האמר אליהו דאמרי במתיבתא דרקיעא שמעתא מכלהו רבנן. ושמעתתיה דר' מאיר משום דגמר מאחר לא אמרי הלכתא אפילו גדול ללמוד תורה מחבירו ירא שמים טפי עדיף ליה. פי' שיחלא קליפתה שהיא כסותה ותיקח. פי' כמגדל הפורח. משנה ידועה היא.

קלני מראשי קלני מזרועי כבר פירשנוה בסנהדרין.

פי' בעברא דדשא בבריח הדלת.

אסור ללמוד תורה אלא מפי הגון שנא' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא אם דומה הרב למלאך י"י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו וכו':

וכן אסור ללמוד מכל מי שכופר באמונה ואם לא מצא אחר ילמד ויזהר שלא יטעה אחריו אלא רמון מצא יאכל תוכו ויזרוק קלפתו הוא שאמרו ז"ל הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי:

רש"י ד"ה זמר יוני וכו' דכתיב בשיר עיין גיטין דף ז ע"א:

שָׁקַל סַכִּינָא וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדְרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי מִדְרָשָׁא הנה לפי פשט המאמר שהרג את התינוק קשא איך נתגלגל דבר זה על ידי רבי מאיר שישפוך אחר דם נקי? ועוד מה ראה אחר לנוול התינוק כל כך לחתוך גופו שלש עשרה חתיכות ולשלחו לשלש עשרה מדרשות? ועוד מה חטא לו הילד בזה אפילו אם נאמר שאמר כן במתכוין? והלא לא קללו בכך אלא אמר (תהלים נ, טז) מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וכו' וכי אלישע יכחיש בדברים אלו לומר שהוא נקי וצדיק ואין בו דברים אלו? והלא עושה עבירות בפרהסיא! ועוד הוה ליה למימר שקל סכינא וגדייה ולא אמר וקרעיה? ונראה לי בס"ד דלא קאי וְקַרְעֵיהּ על התינוק אלא על הספר שבידו כי התינוק ודאי היה לומד מתוך הספר שבידו וכשאמר לו פְּסֹק לִי פְּסוּקִיךְ רוצה לומר שתאמר לי הפסוק שאתה עומד וקורא בו עתה ברגע זה והנה בפסוק זה שקראו התינוק 'וְלֶאֱלִישַׁע אָמַר אֱלֹקִים' נתאמת דעתו של אלישע שהיה מתייאש מן התשובה ולכך קרע את הספר הזה שבו נתאמת דעתו ושלחו לשלש עשרה מדרשים לומר להם אל תהרהרו אחרי לומר למה אינני חוזר בי הלא מן השמים כך גזרו והמבחן נתברר ונודע בזה הספר.

מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ תלה דבר זה ביום פטירתו כי הצדיק יום פטירתו כוחו גדול עצום ונורא וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (חולין ז:) שאמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם יעוין שם.

אִי נָקִיטְנָא לֵיהּ בְּיָדִי, מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי הדבר יפלא איך יוכל הצדיק להכניס רשע לגן עדן בלתי שיתוקן תחלה ויטהר מטומאת עונותיו ובסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בפרשת ואתחנן פרשתי מאמר זה יפה דהכוונה שיבא אלישע בגלגול להתקן בעולם הזה אך כדי שלא יקלקל יותר עשה לו תקנה זו שהוא רבי יוחנן עצמו תבא נפשו עמו בסוד העיבור ואז תשמרהו מן הקליפות שבאים עליו לקלקלו, ולזה אמר 'מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי' רוצה לומר מאן מכוחות החיצונים והקליפות יוכל להשליכו מידי להפילו עוד הפעם בבור שחת לקלקלו וכמפורש כל זה בהרחבת דברים על פי דבריו של גדול רבינו אדונינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם.

יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְסִכְסְכָה סַפְסַלּוֹ שֶׁל רַבִּי נראה לי בס"ד רמזו לו מן השמים שיזכור תיקון שנעשה לו באש גיהנם על ידי בקשתו של רבי מאיר שאמר 'מתי אמות ואעלה עשן מקברו' ולכן למה קורא עליו פסוק זה (איוב יח, יט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ? גם סכסכה הספסל לרמוז על מקום הנשמות שהוא תחת כסא הכבוד שאמרו רבותינו ז"ל כל נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד ולכן ראוי שלא ידח ממנו נדח שלא תהיה נדחית נשמתו של אלישע לגמרי. ונרמז תיקונו באש באותיות שמו אלישע הוא אותיות 'יעל אש' שיהיה לו עליה על ידי אש. או יעל לשון כניסה בתלמוד כמו ליעול וליתי והיינו שיכנס באש על פי בקשתו של רבי מאיר ע"ה.

דְּקָא גָּמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר קשא לשון 'קָא גָּמַר' משמע השתא, ואותו זמן כבר נפטר רבי מאיר ע"ה! ונראה לי בס"ד דרבי מאיר היה שונה בגן עדן בישיבה שלו הלכות שהיה שונה אותם בחייו בעולם הזה כי כן הדרך כנודע וממילא היה בהם הלכות שלמדם בחייו מאחר ונמצא גם באותו זמן שדבר עמו הוה גמר מפומיה דאחר.

רַבִּי מֵאִיר, רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִפָּתוֹ זָרַק ראיתי לרבינו ז"ל בשער הליקוטים פרשת עקב בסוד פסוק (דברים ח, ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן שכתב על מאמר זה דאותיות ט־ט דמ טט רו־ן אין אחיזה לחיצונים בהם. אבל באותיות רמון ד מ טטר ו ־ ן יש אחיזה לחיצונים בהם עיין שם. ואנא עבדא איישב המאמר הזה לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר בכך דאחר כשעלה לפרדס וראה את מטטרו־ן יושב לא נדבק ונמשך אחר ט־ט שהם התוך אלא נדבק ונמשך אחר רמו־ן שיש אחיזה לחיצונים ולכך נתגברו עליו הקליפות ונדחה ויצא לתרבות רעה ואם היה דבק באותיות ט־ט שהם תוך היה מתגבר על הקליפות ולכן אחר שיצא לתרבות רעה ובא רבי מאיר אליו ומצאו שהוא דבק באותיות רמון בלבד ששם נתאחזו החיצונים וגברו עליו הנה ־ נתגבר להדבק באותיות ט־ט שהם תוך ובזה נתגבר לדחות אחיזת החיצונים מן הרמון ולזרוק אותם. וזהו שאמר רבי מאיר רִמּוֹן מָצָא ברבו אלישע אך הוא מה עשה תוכו של הרמון אכל שנתחזק ונאחז ודבק באותיות ט־ט שהם תוך אותיות רמון ואחר שנאחז באותיות ט־ט שהם תוך הרמון. על ידי כך נתגבר יותר שהסיר אחיזת הקליפה גם מעל הרמון שנתאחזה שם. וזהו קְלִפָּתוֹ זָרַק רוצה לומר קליפתו של הרמון שנדבקה בו גם כן זרק וניקה את הרמון מאחיזת הקליפות. עוד נראה לי בס"ד רִמּוֹן מָצָא תּוֹכוֹ אָכַל כי רמון במלואו כזה רי־ש מ־ם ו־ו נו־ן המלוי היוצא במבטא הוא אותיות 'שומן' כלומר אכל השומן שהוא חלק הטוב וזרק הפסולת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם תמלא אותיות רמון כזה רי־ש מי־ם וא־ו נו־ן יהיה התוך מספר כ"ז כמנין שם הוי־ה ע"ה וכמנין כ"ז אותיות התורה שהם כ"ב ומנצפ"ך. ולזה אמר תּוֹכוֹ אָכַל וידוע דמצינו בחשבונות רבינו האר"י ז"ל דלפעמים עושה מלוי אות מ' ביו־ד גם כן עד כאן דבריו נר"ו. והנה הא קשיא לי כי במערבא עשו משל בתוחלא שדומה למשל שעשה רבה ברמון ולמה לא נתקבלו דבריהם בשמים ממעל? ודוחק לומר דדברי המערבא היה אחר דברי רבה בר רב שילא! ונראה לי בס"ד במערבא הליצו בעד רבי מאיר בדבר אחד משתי טענות שיש עליו אך רבה הצילו לגמרי גם מן השנית והוא כי רבי מאיר כשהיה לומד תורה מאחר היה זה בשתי אופנים. האחד שהיה הולך לביתו של אחר ושואל ממנו ספיקות שיש לו בדברי תורה ובזה נמצא פוגע בו תחלה בדברי תורה כי תכף כשבא אצלו שואלו בדברי תורה אך לא יבצר מהיות רואה שם אחר שיבא קלקול מעשים בו ולזה ידמה המשל של בני מערבא בתמרה שהאדם פוגע בפרי תחלה שאוכל הפרי וכשיגיע לגרעין זורקו כן הוא כשבא אצל רבו אוכל ממנו הפרי תחלה שהם דברי תורה שבקרבו והמעשים רעים שרואה בו אחר כך זורקן ואינו לוקח ממנה כלום. אך יש עוד אופן אחר בלימודו מאחר דלפעמים רבי מאיר יושב בית המדרש ביום שבת ואלישע רוכב על הסוס בשבת ועובר על בית המדרש ואומרים לרבי מאיר רבך בחוץ והוא הולך אצלו כדי לשאל ממנו דברי תורה ורואהו רוכב על סוס נמצא פוגע בו תחלה במעשה איסור ואחר כך לוקח ממנו הפרי שהוא דברי תורה ועל אופן זה החמור לא עשו התנצלות במערבא לכך לא הספיק המשל שלהם בשמים. אבל המשל של רבה בר רב שילא יבא נכון גם על אופן זה החמור דאמר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק דברמון פוגע בקליפה תחלה ואחר כך אוכל הפרי אך ודאי אף על פי שאוחז בקליפה תחלה אין האוכל כונתו לאכול ממנה כלום אלא לזרקה וכן רבי מאיר אף על פי שיזדמן כשיבא אצל רבו ללמוד ממנו דברי תורה הוא רואה אותו דעביד איסור דנמצא פוגע במעשים רעים שלו הוא אינו לוקח ממעשיו כלום וכאלו אינו רואה אותם כלל ולכן מה חטא בכך ובזה נתקבלו דבריו ואז אמר קודשא בריך הוא שמעתא מפומיה דרבי מאיר. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דרבה חידש במשל הרמון על בני מערבא כי אחר כיון שחטא היה דבק בו שלשה מיני רוחות טומאה של מעשה ודבור ומחשבה ור"מ זרק את כולם ולכך הביא משל הרמון שהוא יש בו קליפה החיצונה העבה ותחתיה קליפה הדקה ואחריה קליפה אחרת שדבקים בה גרגרים של הרמון שהם הפרי הרי כאן שלשה מיני קליפין וזה יבא מכוון כנגד ענין זה של רבי מאיר שזרק שלשה מיני כוחות טומאה שהיו באחר ולא נגע בהם מה שאין כן משל המערבא בתמרה אין שם אלא קליפה אחת, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר שיש חידוש במשל הרמון של רבה יתרון על משל בני מערבא והוא דידוע הטעם שאין ללמוד תורה מאדם רשע האחד שמא ילמוד ממעשיו הרעים שעושה בגלוי לפניו והשני שמא זה מערב לו דברים של מינות בתוך דברי תורה אשר מלמדו ולא ירגיש בהם בתחלה שיערבם בערמה ואחר כך ילכד בהם שיהיה לבו נוטה להם וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בענין זה בביאור משלי עיין שם. נמצא יש שתי חששות של נזק אחת באתגלייא ואחת באתכסייא. והנה רבי מאיר לא נזוק משתיהם כי בין הרעות דהוה עביד אחר באתגלייא בין הרע שהיה לו באתכסייא היה זורק הכל ולוקח ממנו רק פרי הטוב. והנה במשל התמרה דעבדי במערבא שם לא יש אלא רק קליפה אחת שהיא הגרעין של תמרה שהיא מכוסית ולא יש בתמרה קליפה גלויה אך ברמון יש שתי קליפות אחת גלויה ואחת מכוסית וזה המשל יבא נכון על רבי מאיר שזרק זה וזה ואכל הפרי הטוב בלבד.

אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, דְּתָלִי וְקָאִי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא, וְקָא בָּכֵי. נראה לי בס"ד מה שתלה עצמו שם מפני שהיה מצטער בעבור התורה שנקראת שער כמו שאמרו בגמרא (שבת לא:) חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד ולכן ראשית התורה בְּ רֵאשִׁית בָּ רָא אֱ לֹקִים ראשי תיבות 'בבא' שהוא שער בלשון תרגום. ונראה לי דנקראת 'שער' בהפוך 'עשר' שהיא כלולה בעשרת דברות. גם עשר לשון עושר דכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וכן כתוב (משלי ח, יח) עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי.

כָּל עֲמָר דְּנָחִית לְיוֹרָה, סָלִיק נראה לי בס"ד דשאלו על ירידת הנפש בנפילת אפיים שהאדם מוריד נפשו אל מקום הקליפות ללקט משם ניצוצי קדושה ולעלותם עם נפשו למעלה עד האצילות וכנזכר בספר הכונות וגם רמז על עת השינה בלילה שיורד אל דרגא דאילנא דמותא במקום הקליפות וכנזכר שם. וזהו שאמר כָּל עֲמָר היא נפש קדושה דְּנָחִית לְיוֹרָה רוצה לומר במקום הקליפות סָלִיק שתצליח ותעלה משם. והשיב לו דְנָקִי אַגַּב אִמֵּיהּ היא התורה דנקראת אֵם כמו שנאמר (משלי ב, ג) כִּי אֵם לַבִּינָה תִקְרָא. או אַגַּב אִמֵּיהּ על יראת שמים שגם יראה נקראת אם זה סליק שאם יודע לכוין הכונות הראויים לדבר זה ואין לו יראת שמים וגם זכות תורה מה יועילו הכונות לבדם.