מסכת חגיגה דף י״א עמוד ב׳

לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאילו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' (ויקרא י״ח:ט׳-י׳) משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך וגו' ומוקמינן לה ביבמות (דף צז.) בבתו מאנוסתו מדלא אסר הכתוב בת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיב בתו לא כתיב וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מדין ק"ו דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשין ומקראי נפקא לן במס' מכות (דף ה:) ומהיכן נפקא לן לבתו מאנוסתו:

אמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה כתיב בנישואין שארה הנה זימה היא וכתיב באונסין כי ערותך הנה מה האמור בנשואין עשה הכתוב בתה כבת בתה וכבת בנה אף באונסין עשה הכתוב בתו כבת בתו וכבת בנו אתיא זימה זימה לשריפה מאחר שלמדת אנוסה מנשואה ובנשואה כתיב זימה היא כמה דכתיב באנוסה דמי וחזור ולמוד בה שריפה מאיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ׳:י״ד):

הני אין הנך לא הני דמיפרשי הוו גופי תורה הנך דלא מיפרשי כולי האי לאו גופי תורה בתמיה:

הן והן אלו ואלו:

מתני' אין דורשין בשלשה. שנים והוא:

בשנים אחד והוא:

ביחיד אין שם אלא הוא לבדו ובגמ' מפרש לה:

ארבעה דברים הני דמפרש ואזיל:

לבתו מאנוסתו ההיא דערות בת בנך מוקמינן לה בריש נושאין על האנוסה (יבמות צז.) דמשמע הא בת בנה דידה גלי באנוסתו ואידך דאשה ובתה לא תגלה בנישואין דכתיב בה שאר:

דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי תרי הוו פי' בפ"ק דיבמות (דף ג. ושם) ובפרק כל הבשר (חולין דף קי. ושם):

מתני' אין דורשין במעשה בראשית. פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו:

יכול ישאל מה למעלה מה למטה משמע הכא דלפנים ולאחור הוי מה שיש אחורי הכיפה מזרח ומערב והוא הדין צפון ודרום ואילו לקמן (חגיגה דף טז.) בפירוש משמע מה שהיה קודם שנברא העולם ומה שיהיה לאחר כך דקאמר בשלמא מה למעלה מה למטה ומה לאחור שפיר אלא לפנים אמאי מה דהוה הוה רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרי משל למלך שבנה פלטרין על גבי אשפה כו' והכי תניא בתוספתא (פ"ב) מה שהיה ומה שעתיד להיות וי"ל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:

ורבנן אסקוה מדרשא זמה זמה וכולהון יש להן אסמכתו' מן התורה בין היתר נדרים בין הלכות שבת בין חגיגות ומעילות כולן הן גופי תורה:

הדרן עלך הכל חייבין.

פ"ב אין דורשין בעריות בשלשה כו' ש"מ כי הרב וב' תלמידים אין דורשין בעריות. מנא לן אי נימא מדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו ודרשינן איש איש הרי תרי שאר בשרו חד הרי ג' ואמרה רחמנא לא תקרבו לגלות ערוה.

אלא מעתה איש איש כי יקלל אלהיו הכי נמי דלא דרשינן ביה בתרי ודחינן תוב תנינן ולא במרכבה ביחיד דמשמע דאפילו הרב לבדו אסור וקתני סיפא אלא אם היה חכם מבין מדעתו ופירשה רב אשי הכי אין דורשין בעריות בשלשה ומאי ניהו סתרי עריות כגון העראה ונשיקה ואזהרה ועונש לדבר הנשכב וכן כמה שנים יהיה ויתחייב השוכב עמו וכיוצא בהן האחד נושא ונותן בהדי רביה והשנים נושאין ונותנין זה עם זה. ואין מקשיבין לדברי הרב. וכיון שהנפש מתאוה להן אין מדקדקין היטב ובאין להתיר האיסור. לפיכך לא התירו לדרוש בסתרי עריות כגון אלו אלא לשנים בלבד. שאפילו אחד מהן נושא ונותן עם הרב השני מטה אוזן ומקשיב ונמצא העיקר שמור בלב שניהן. אבל הא דתנן ולא במעשה בראשית בשנים ממדרש זה הפסוק נשנית:

דת"ר כי שאל נא לימים ראשונים מדלא אמר שאלו אלא שאל בלשון יחיד. ש"מ שהיחיד שואל ולא יתר מיכן שאין שואלין יכול ישאל אדם מה היה קודם שנברא העולם. ת"ל לימים ראשונים מששת ימי בראשית ולמטה.

יכול לא ישאל מה היה באלו ששת ימי בראשית ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. מיום שנברא אדם יש רשות לישאל אבל מקודם לכן אסור לישאל בהן.

יכול ישאל אדם מה למעלה מן הרקיע ומה למטה מן הארץ ומה לפנים ומה לאחור ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים.

אין דורשין בעריות וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל בביאורו מענין קרבנות החגיגה ולהתחיל בענין החלק השני בביאור טהרה הצריכה לעוסקי טהרות הן לחולין הן למעשר הן לתרומה הן לקדש ובמשנה הראשונה ממנה נתגלגל לבאר הדברים שאין דורשים אותם בפרסום ונתגלגל בכך על יד מה שנתגלגלו עניני עריות במשנה אחרונה של פרק ראשון ועל זה הצד יסוב ענין הפרק על ג' ענינים הראשון בענין הדברים שראוי להסתירם והשני בענין קרבנות החגיגה איזה מהם דוחה י"ט ולא שבת ואיזו אינו דוחה אף י"ט ואם סומכים עליהם אם לאו והשלישי במה שידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל איזו טהרה אדם צריך לתרומה או לקדש ולכל עניני טהרות:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר עניני החלק הראשון ואמר על זה אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם מבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברי' ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה ומה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם אמר הר"מ פי' אומ' שאסור לדרוש בסתרי עריות אלא אם כן הם השומעים פחות משלשה והטעם כדי שלא יתעסק האחד להקשות על הרב והשנים להקשות זה על זה ויטרדו מחשבתם ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות ומרוב תאוות רוב בני אדם בזה הענין יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהם ספק במה שישמעו מן הרב והולכים להקל אמרו ולא במעשה בראשית בשנים כל שכן אם הם יותר ואמרו כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים והטעם כבר זכרנוהו בפתיחת דברינו בזה החבור והוא כי ההמון אינם יכולים להבין אותם הענינים ואין מתלמדין אלא מאחד אחד בקבלה כי מעט מזעיר הם מה שישכילו מהם ההמון כשישמעם הטפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהן סותרין האמת והם האמת והנכון ומעשה מרכבה אין דורשין בו כלל ואפי' ליחידאי אלא אם היה כמו שאמרו חכם ומבין מדעתו והוא שיתעורר מעצמו ויבין הסודות מעצמו ולא יהיה צריך לפי' אלא שרומזין לו רמזים והוא סובר בהם סברתו ושקול דעתו וזהו ענין אמרם שונין לו ראשי פרקים לפי שיש שם ענינים יתציירו בנפשות השלמים מבני אדם ואם פי' אדם אותם בלשונו ודמם ברעיונים יתקשו ויצאו מן הכונה ושמע ממני אני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים והוא שהן מכנין במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות ורוצים במעשה מרכבה החכמה האלהית שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא בידיעתו ובתאריו וחיוב כל הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שיהיה אחר המיתה ולפי שגדלו אלו החכמות השתים הטבעית והאלהית וראוי להם להיותם גדולות ומנעו מללמדם כשאר החכמות הלמודיות ונודע כי כל אדם בטבעו משתוקק לכל החכמות כלן בין יהיה טפש או חכם והאדם על כל פנים מחשב באלו השתי חכמות מתחלת מחשבתו וישליט מחשבתו עליהם בלי התחלות ובלי מדרגות בחכמות מנע מזה ללמדם והזהיר עליו ואמ' להפחיד אותו המשליט דעתו בהתחלות מבלי הקדמות כמו שביארנו כל המסתכל בד' דברים וכו' ואמ' להכניע המשליט שכלו ומחשבתו בדברים האלהיים ברעיונו המופשט בלי התחלה בחכמות כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא כאלו לא בא לעולם פי' כי העדרו מן האנושות והיותו כשאר ב"ח טוב למציאות ממציאותו אדם מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו כי לא ידמה מה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים וכשירצה האדם הערום מהחכמה לחשוב עד שידע מה שעל השלים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם כמו בית ועליה וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים הוציא אותו זאת המחשבה אל השגעון ותמהון לבב ועיין זאת המלה המפוארה וזה העזר האלהי באמרם כל שלא חס על כבוד קונו ר"ל מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם וכשאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות וכן אמרו מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר ואמרו במקום אחר אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות וזה אמת כי בעת התאוה אי זו תאוה שיהיה אין השכל שלם ומה שהביא זה הענין בזה המקום הוא מה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה וכן מנעו בתלמוד ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לבין עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמר בזה הענין בדרך משל דבש וחלב תחת לשונך:

אמר המאירי אין דורשין פי' בגמ' לשלשה שיהיו ד' עם הדורש ופי' הדבר בעריות שאין איסור שלהם מפורש בתורה ואם ידרוש אותן לשלשה שיהא האחד נושא ונותן עם הרב והשנים הנשארים יהיו נושאים ונותנים בין שניהם ולא יכונו לבם בדברי הרב ויטעו בהוראה להתיר ערוה אבל דורש לשנים שיהיה אחד נושא ונותן עם הרב והאחר יטה אזנו לשמוע ולא במעשה בראשית אף לשנים מפני שהדבר ראוי להסתיר ואין מגלין אותו אלא ליחיד ולא במרכבה אף ליחיד ר"ל שאין מגלין אותו מכל וכל אפי' ליחיד אלא שאם הוא מבין מדעתו במעשה מרכבה אחר שילמד מעשה בראשית מסייעים אותו ומגלין ראשי פרקים וענין מעשה בראשית הוא ידיעת חכמת הטבע ונכלל בה [ידיעת] שני עולמות ר"ל עולם היסודות ועולם הגלגלים ומעשה מרכבה האמור במשנה זו הוא ידיעת מה שאחר הטבע והוא עולם המלאכים ר"ל ידיעת אמתת מציאותם וידיעת מציאותו ית' ואחדותו לא שתהיה הכונה בהשגת הדברים על אמתתם שגם הם עצמם לא ישיגו על בוריה אמתת מה שלמעלה מהם בעליונות מעלה אבל ישיגו מאמתתו ית' דעה גדולה והשגה עצומה כל אחת כפי מעלתה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו שלא בא לעולם נראה לומר שכונת המניעה הוא על שני דברים הראשונים ר"ל מה למעלה מה לפנים ונמשכו האחרות להמשך הדבור ורמז במניעת מה למעלה מה שהתחלנו לבאר והוא בקשת ידיעת מה למעלה מן הצורה המושגת בטבע האנושי אשר היא העלה להוציא דעת האדם מן הכח אל הפועל ולהפרידה בהשגתה עד שתתאחד עם מושכלה והחקירה למעלה ממנו אולת ואמנם בענין מה לפנים רמז דבר אחר מוכרח באמונה והוא שעם הגיע האדם לידיעת הדברים שאפשר לדעתם מצד המופת והחקירה יצטרך להאמין דברים אחרים מצד האמונה שלא יכניסם תחת גדר המופת והעיון כענין חדוש העולם שאם ירצה לחייב חדושו מצד העיון והחקירה והוא ענין אמרו מה לפנים ישים עיונו סבת אמונתו ויבטל המסובב בהעדר הסבה ולכן טוב לו שישאירהו על משענת הקבלה והנבואה והוא אצלי אמרו ע"ה ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שביארנו בפתיחת החבור וכל שלא חס על כבוד קונו פי' בגמ' זה המסתכל בקשת ר"ל הנכנס במחקר הרמוז במקרא שנזכר בו ענין הקשת האמור עליו הוא מראה דמות כבוד יי' ופי' בו עוד זה העובר עברה בסתר ואמרו עליו שהוא כאלו דוחק רגלי שכינה כלו' מחשב בעיונו לבלתי היות עיניו משוטטות שם ונותן מקום להפסק ההשגחה בו:

זהו ביאור המשנה ובגמ' נאמרו הרבה ענינים בהגדות דרך סתר בעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין מגדר החבור לבארם בו ונאמרו בה קצת דברים דרך הערה ואלו הם:

כבר ידעת שבני נח מוזהרין על ז' מצות והם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וברכת השם וגזל ואבר מן החי ודינין ויתבאר ענין כלם במס' סנהדרין גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתוך כך צריך להזהר בהן על כל שאר דברים:

בפרש"י בד"ה תוספות אינו יכול להיות מה שפירש המורה כו' לפנים מאי דהוה הוה אלמא מאי לפנים כו' עכ"ל ולפי זה הא דקתני בברייתא יכול ישאל אדם קודם שנברא כו' יכול ישאל אדם מה לפנים כו' היינו קודם שנברא עולם היינו מה לפנים ולמסקנא ניחא למן היום אשר כו' ל"ל לכדר"א כו' ובתוס' בע"י תירץ בע"א וכ"ה בקצת דפוסים בגמרות שלנו:

וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם כתב הרב פתח עינים ז"ל שכתב הרב הקדוש מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שמעתי ממורי הרב זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] דמעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו שזה היה בבראשית קודם התיקון ומעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה וזה נקרא חידוש העולם והשינויים שיש מזמן לזמן בענייני סדר התלבשות עד כאן לשונו הרב ז"ל עיין שם. והנה דברים אלו שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל הם מכוונים אל הדברים שכתב רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י בריש ביאור אדרא רבא במאמר אמר רבי שמעון לחברייא: עד מתי נתיב אקיימא דחד סמכא וכו' עיין שם דהרואה יראה הדברים עולים בקנה אחד. אמנם לפי דברי רבינו ז"ל דמפרש מעשה בראשית הוא בדברים דקודם התיקון צריך להבין מה הפרש יש בין זה לזה לענין הלימוד דבזה הותר בשנים ובהך ביחיד דוקא? ונראה לי טעמא משום דהדרוש שדורש הרב לתלמידו במה שהיה קודם התיקון אין דרך הדרושים ההם לדבר בם בעומק הרבה ולא בהרחבת דברים כי אם דרך כלל בקיצור מפני שאין המקראות וסוד המצות והתפילות בנויים עליהם אך בדרושים המדברים בסודות שאחר התיקון מוכרח לדבר בעומק ולהרחיב הדברים ומוכרח שירבה לעשות דמיונות וציורים ומשלים להסביר הענין לשכך את האוזן מפני כי עתה כל המקראות ומעשה המצות ונוסח התפילות בנויים עליהם ומוכרח שהתלמיד ירבה לשאול בהם כמה שאלות ויצטרך הרב להרבות לו תשובות בדרך משל ודמיון וציור. ולכך אמרו וְלֹא בְּמֶרְכָּבָה בְּיָחִיד אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ כדי שלא ירבה בשאלות ויצטרך הרב להשיב לו תשובות בדרך משל ודמיון. והנה בפסוק שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים (דברים ד, לב) פירשו בזוהר הקדוש דאין מקום שאלה ודרישה וחקירה אלא בשבעה ימי בראשית בלבד שהם שבעה תחתונות אבל בשלש ספירות ראשונות אין מקום חקירה כלל עיין שם. (ועיין ריש שער הקדמות מה שכתב רבינו ז"ל תירוץ קושיא גדולה שנתקשו בה חכמים גדולים עיין שם, והובאו דבריו אלו גם בספר עץ חיים שער עיגולים ועיין דברי שלום מה שביאר בזה בדף ל"א ועיין מקדש מלך דף א') ואין אנחנו רשאין וכדאין להאריך בדברים אלו ולפלפל בהם וזאת אגיד מה שכתב בן סירא (חגיגה יג.) 'במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות' ענין עסק זה הוא משא ומתן בשאלה ותשובה בין התלמיד ובין רבו ואמר לו התבונן אתה מעצמך אם יש לך כח להבין. ודע דראיתי לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשער קדושה שכתב וזה לשונו: והנה זה ענין מראות יחזקאל הנקרא מעשה מרכבה להיות המדרגות מורכבות זו על זו וכו' עיין שם ואין זה סותר למה שאמר בפתח עינים בשמו במשמעות מעשה מרכבה כנזכר לעיל דבאמת הכל עולה בקנה אחד שגם במרכבה של מראות יחזקאל הנביא ע"ה ישנם לסודות המרכבה של אחר התיקון שמרכבה של יחזקאל הנביא ע"ה היה בנויה על סודות אלו שאחר התיקון ושייכי בהו.

וְלֹא בְּמֶרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ קשא הוה ליה למימר 'אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חָכָם'? ונראה לי הכונה לומר אלא אם כן ידוע לרב שזה התלמיד חכם דהיינו מלימוד הפשט שהיה לומד עמו נודע לו שהוא חכם ואז יוכל ללמדו הסוד הזה כי אם לא נודע לו מלימוד הפשט שהוא חכם באמת איך ילמדו בפעם הראשונה הסוד דמהיכא ידע שהוא חכם? ולזה אמר 'אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם' רוצה לומר היה מכבר בלימוד הפשט.

(דברים ד, לב) "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים", יָחִיד שׁוֹאֵל וְלֹא שְׁנַיִם שׁוֹאֲלִין. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל ודלמא אפילו שנים שואלין והא דכתב לשון יחיד למידק קודם שנברא העולם אפילו יחיד אין לו רשות לשאול? וצריך עיון עיין שם. ונראה לי בס"ד דאפילו אם היה כותב לשון רבים לא היינו טועין למידק דעל הקודם דוקא שנים לא ישאלו אבל יחיד ישאל, יען כי מצד הסברה אין לנו לחלק ביניהם דמהיכא תיתי לחלק בין יחיד לשנים והיינו יודעים דבא הכתוב למנוע השאלה מן הקודם מכל וכל ומה שאנחנו באים לחלק עתה בין יחיד לרבים הוא ממה שמצינו דנקיט קרא שְׁאַל נָא (דברים ד, לב) לשון יחיד נמצא יש חילוק בין אחד לשנים. ועוד נראה לי בס"ד דהברייתא סמיך על תרתי דיוקי בתרין זמני דנקיט בהאי קרא לשון יחיד חדא הא ד'שְׁאַל נָא' ועוד בסיפיה דקרא שנאמר 'אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ' לשון יחיד שלא אצטריך למימר אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ ודי לומר לְיָמִים רִאשֹׁנִים לְמִן הַיּוֹם וכו' ועל כן אם נאמר נקיט שְׁאַל נָא לשון יחיד לדייק מזה דעל הקודם גם יחיד לא ישאל למה נחית קרא להזכיר עוד הפעם לשון יחיד אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ אלא ודאי דנחית ללמדינו דגם בזה יחיד שואל ולא שנים.