מסכת חגיגה דף י׳ עמוד א׳

ברצון אסרה על בעלה:

אשת כהן אפילו באונס אסורה לבעלה בכתובות (דף נא:) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו אשת ישראל ומדכתיב היא מיעוטא הוי לומר יש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן:

וליוצא ולבא אין שלום מקרא הוא בזכריה ודרשוהו כאן ליוצא מן התורה ובא לו לדברים אחרים:

שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשה סתימת התורה:

מתלמוד למשנה אם שמש את החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר שהמשנה זו קרוי תלמוד ואם יצא מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות שוב אין לו שלום בדבר הוראה שאין הוראה נכונה בדבר משנה שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום בני הש"ס הכא במאי עסקינן חסורי מחסרא הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו:

אפילו מש"ס לש"ס מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו הש"ס של בבל:

מתני' היתר נדרים פורחים באויר התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה:

הלכות שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט:

אפילו מש"ס לש"ס מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי כדפירש רש"י וכן אמר בירושלמי במחשכים הושיבני כמתי עולם אלו ש"ס הבבלי וכן (רב כהנא) דהוה ציים דלישתכח מיניה ש"ס הבבלי ומיהו אפילו איפכא י"ל והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה:

דלמא כרבי יהודה משמע דחשיב ליה פירכא מה שמצריך הכתוב לדרשה אחריתי ואילו בפ"ק דמגילה (דף ז.) גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה קאמר שמואל משום דכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה וקאמר הש"ס דלית ליה פירכא ואילו בשבת בפ' ר' עקיבא (שבת דף פח. ושם) דרשינן מיניה קיימו מה שקבלו כבר דקבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ואמר הר"י דלאו קושיא היא דהתם מפיק לה מדשני לה בדבוריה דליכתוב קיימו וקיימו או קבלו וקבלו אלא ודאי תרתי שמע מינה:

באפי נשבעתי ולא הדרנא בי והקשה הר"ר אלחנן דעל כרחך קרא בהכי מידריש מדכתיב נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן מינה גבי דור המדבר שלא באו לארץ ותירץ לו הר"י דהאי קרא לאו בביאת ארץ משתעי אלא בחלק לעולם הבא ומצינו תנא דאמר בחלק (סנהדרין דף קי:) דור המדבר יש להם חלק לעוה"ב א"כ איכא למידרש והדרנא בי:

לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו לאו משום דלית ליה לשמואל גמר בלבו דהא קרא כתיב אלא מוקי לקדשים (שהביאו) בעזרה הוא דכתיב האי קרא וגבי קדשים כתיב וכל נדיב לב עולות (דברי הימים ב כ״ט:ל״א) ושמואל מודה לה שפיר ומקשי מינה לשמואל מהאי קרא ומשני לה פרק ג' דשבועות (דף כו: ושם) וכי תימא ניליף מינה משום דהוה ליה תרומה ר"ל תרומת מלאכת המשכן כתיב ביה כל נדיב לבו וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים:

לקיים מצות דצריך להזכיר שם שמים כדי לזרוזי נפשיה:

לשמואל לית ליה פירכא והא דדרשינן פ"ב דנדרים (דף טז:) אבל מיחל הוא חפצי שמים התם מדברו נפקי ליה:

לכדרבי אבא ה"ה לשאר מקלקלים דפטורין הוה מצי למימר אלא רבותא קמ"ל דאע"ג דצריך לעפר מיפטר כיון דלא צריך לגומא:

ועוד אם אנס אשת איש ישראל לא אסרה על בעלה ואם הוליד בן אין לו תקנה אבל אשת כהן אפילו אנסה אסרה על בעלה. רשבי"א אין נקרא מעוות אלא מי שהיה מתוקן ונתעוות ואיזה זה ת"ח שפירש מן התורה. אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר אלא בקרו טלה שעיקרו כשר וטהור. כך ת"ח שפירש.

וליוצא ולבא אין שלום מן הצר אמר רב כיון שאדם יוצא מדבר הלכה אין לו שלום.

ושמואל אמר זה היוצא מן התלמוד למשנה ור' יוחנן אמר אפילו יוצא מתלמוד בבלי לתלמוד א"י אין שלום שאין דרכיהן אחת: ירושלמי ר' הונא ור' ירמיה בשם שמואל מצאנו שויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ועל עזיבת התורה לא ויתר.

שנא' על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. נמנו וגמרו התלמוד קודם למעשה חדא דאת אמר בשיש מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם. כי הא דאמר לון ר' אלעזר לר' חייא ולר' יוסי ולר' אמי אן הויתון יומא דין אמרין ליה אזלינן לגמול חסד. אמר לון ולא הוה אחרינין למגמל הדא חסד. אמרו ליה מגור הוה. כלומר אכסנאי הוה: [מתני'] התרת נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו.

תניא ר' אליעזר אומר יש להן כלומר יש לו ראיה מן התורה שיש לו רשות להתיר נדרים ואינם כעופות הפורחות באויר כאשר שנינו במשנתנו. מנא לן שנא' כי יפליא ב' פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר ר' יהושע אומר מהכא אשר נשבעתי באפי וחזרתי ש"מ שיש היתר לשבועות כו' ודחינן להני כולהו דלמא ההפלאה היתירה לרבויי הא אתאי דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ט אין אחד מהן נזיר. לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה כדכתיב (שמות ח׳:י״ח) והפליתי ביום ההוא. כלומר דבר הידוע בודאי ובבירור כך תהיה ההפלאה שמתחייב בה הוא ור' יהושע נמי דלמא לחזוקה לשבועה קאמר אשר נשבעתי באפי מרוב הכעס שהכעיסוני יחרה אפי בהן ואינו להקל כדרך חרטה. והא דר' יצחק נמי אפקוה מכל נדיב לב דאלמא הדבר תלוי בלב וכל דבר שאינו בכוון לב כמי שאינו הוא. דלמא האי קרא לכדשמואל הוא דאתא דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שאע"פ שכל המצות תלויות בהסכמת לב כדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם. שבועה ואיסור אינו תלויה אלא במבטא שפתים. והא דחנניה בן אחי ר' יהושע דדייק מנשבעתי ואקיימה. מכלל שיש דרך שלא לקיים דלמא כדרב גידל אמר רב ולהודיע כי הנשבע לקיים מצוה שבועה חלה עליו שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. מכלל שיש שבועה אחרת שאינו חייב לקיימה כגון הנשבע לבטל את המצוה. אבל הא דאמר שמואל לא יחל דברו. ודייק מכדי כתיב ככל היוצא מפיו יעשה הוה ליה למכתב ולא יעבור דברו.

לא יחל דברו למה לי אלא ללמד שכגון זה יש לו חילול והוא לא יחל לעצמו. אבל אחרים מחילין לו. האי מלתא דשמואל לית בה פרכא. ורבינא דהוא בתרא הודה להא דשמואל: ירושלמי רבי מניתיה לרב להתיר נדרים ולראות כתמים ולדון יחידי מן דדמך ר' בעא מר"ג בריה למנוייה נמי בראיית מומי בכורות. א"ל איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ואע"ג דממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים כהדא ריב"ל מני לתלמידוי. והוה מצטער על חד דהוה ולא הוה יכול ממנותיה וימניניה לדברים יחידים. כלומר לשאר דברים דגמיר להו הדא אמרה הראוי לכל הדברים ממנין אותו לדברים יחידים ושאינו בקי בכל הדברים אין ממנין אותו אפילו לדברים יחידים. ר' יהודה נשיאה כתב איגרתה דייקר בחוצה לארץ לר' חייא בר אבא וכתב להו הרי שלחנו אליכם אדם גדול. ומה היא גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי מהו להתעטף בפילונס ולהתיר נדרים ופשטוה מותר במקום שאין טלית:

הלכות שבת ומקשינן הלכות שבת והלא כתוב בתורה שאסור במלאכה. ופרקינן צריכא להלכות להא דאשכחן דאתעבידנא מלאכה דהוא פטור עליה. כדר' אבא.

המשנה הששית התר נדרי' פורחי' באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררין תלויי' בסערה מקרא מועט והלכות מרובות הדינין ועבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה אמר הר"מ פי' אמרו הן הן אינו ספור לזרז אבל הוא מחוסר הדיבוק ושעורו הן הן גופי תורה ר"ל המדות הבאות בהן:

אמר המאירי היתר נדרים וכו' משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ' היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג' הדיוטות פורחין באויר ר"ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ' הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי' בגמ' מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע"פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר"ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע"פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו' והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ' כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ' מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר"ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר"ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע"פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ' סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר (יגע) [יפול] מהם דמשמע אפי' במקצתם וכתי' בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע"פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ"מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה אדם אחד עובר ושנים עומדים אמר אחד מן העומדים הריני נזיר שזה העובר נזיר ואמר השני הריני נזיר שאין זה העובר נזיר הרי אותו שנתקיימו דבריו נזיר ואין הלכה כדברי האומר שאין אחד מהם נזיר שלא נתנה נזירות להתנדב באם ובספק אלא בהפלאה ודאית ועקר דבר זה במס' נזיר פרק ב"ש:

מי שגמר בלבו שלא לאכול היום ונשבע בתוך לבו על זה ולא הוציא שבועה בשפתיו אין כאן שבועה ומותר לאכל וכן אם גמר בלבו שלא לאכל פת שעורים והוציא בשפתיו פת חטים מותר בשניהם ומ"מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בלבו להקדיש אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו דכתיב כל נדיב לב ועקר דבר זה במס' שבועות:

מותר לו לאדם להעיר עצמו לקיים את המצוה בשבועה אע"פ שכבר הוא מושבע ועומד על כך שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:

בתלמוד המערב התבאר על היתר נדרים שהוא בזקן ר"ל יחיד מומחה וג' שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן ופי' שם שג' מתירים אפי' במקום שיש שם זקן ומ"מ לכתחלה אסור כמו שביארנו בשלישי של שבועות התבאר עוד בתלמוד המערב שאין ממנין זקנים אפי' לדברים יחידים אא"כ הם ראויים למנותם לכל הדברים מעשה היה ברבי יהושע בן לוי שמנה כל תלמידיו באיזה מנוי היה שם אחד שהיה סומא באחת מעיניו ולא מנהו לשום דבר ושאלו לו מפני מה לא מנהו לקצת דברים והשיבם הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד שאין ראוי לכל הדברים אף לדבר אחד אינו ראוי התבאר עוד שם שאפשר לנו למנות זקנים וחכמים אף מיוחדים שבדור לזמן ידוע ואין לנו רוע מוסר בהעברתם לאותו זמן מעשה היה ברבי שמנה אחד מן הגדולים לגבות מעות בכל הארצות לצורך הישיבה וכתב לו באגרתו הרי שלחנו לכם אדם גדול הרי הוא שלוחנו עד שיגיע אצלנו ועוד שלח להם מהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וכבר כתבנו נסח דבריהם בפירושנו:

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כך פסקוה גאוני הראשונים ממה שאמרו במס' שבת פרק נוטל רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר כל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש חולקין בדבר זה לחייב וכן כתבו גדולי המחברים ובמקומו יתבאר:

תוספות בד"ה דלמא כר"י משמע דחשיב ליה פרכא מה שמצריך כו' קיימו למעלה מה שקבלו למטה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לאפוקי מדשמואל כו' מוקי לקדשים שהביאו בעזרה הוא דכתיב כו' עכ"ל וכצ"ל:

כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָדָם מִדְּבַר הֲלָכָה לִדְבַר מִקְרָא, שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם נראה לי בס"ד דידוע העוסק בתורה יאירו בו חכמה ובינה שהם ארבע שמות של שילוב הוי־ה אהי־ה [47] שהם אורות חכמה ובינה וכל שילוב יעלה מ"ז שהם סך הכל קפ"ח [47×4=188] ולכן על ידם נעשה האדם 'פקח' ואורות חכמה ובינה אלו שהם קפ"ח ישנם בין בעסק תורה שבכתב שהוא המקרא בין בעסק תורה שבעל פה שהיא ההלכה. וידוע מה שאמרו בתיקונים מארי מקרא אינון בעשיה ומארי משנה אינון ביצירה ומארי תלמוד אינון בבריאה ומארי קבלה באצילות, ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת ואתחנן דף מז:) וזה לשונו: ודע כי מה שאמרו שהתלמוד הוא בבריאה הוא פירושן של המשניות עצמן שהם נקראים תלמוד אבל כל המימרות של התלמוד ושאר הדינין של התלמוד אינן בכלל התלמוד והן למטה ביצירה עם שאר האגדות והמדרשים כולם וכו' יעוין שם. וידוע כמו שיש אורות חכמה ובינה שהם ארבע שמות שילוב הוי־ה אהי־ה בעשיה כן יש ביצירה ובכל עולם וכפי מעלות העולם יגדל איכות האורות ולכן העוסק במקרא שהוא בעשיה יש לו אורות חכמה ובינה שהם ארבע שלובים הוי־ה אהיה אשר בעשיה ואם עוסק בהלכה שהוא המשנה והלכות שבתלמוד ישפיעו לו אורות חכמה ובינה של ארבע שמות שילובים הנזכר שהם קפ"ח מעולם היצירה וזה מוכרח שיהיה לו גם אורות קפ"ח מעולם העשיה כי כל הנשפע מעולם אחד מוכרח שיזכה לעולם התחתון ממנו גם כן. ונמצא לפי זה יש לו שתי בחינות קפ"ח של יצירה ושל עשיה שהם מספר שלום דשני פעמים קפ"ח עולה שלום [188×2=378] אך כיון שיצא מדבר הלכה לדבר מקרא נמצא אין לו אלא הארות דקפ"ח דעשיה בלבד דשם אינון מארי מקרא ולכן אין לו שלום שהוא שני פעמים קפ"ח כאשר היה לו כבר בעסקו בדבר הלכה ולכן החכם החשוב נקרא 'פקח' של שתי הארות קפ"ח הנזכר שהם אורות חכמה ובינה.

טָבָא חֲדָא פִּלְפְּלָתָא חֲרִיפָא, מִמְּלָא צַנָא דְּקָרֵי נראה לי בס"ד הטעם דמדמי למילתא שפירתא לפלפלא כי החכם החריף משפעים בו אורות חכמה ובינה ולכן נעשה חריף ופקח כי מדות חכמה ובינה הוא סוד קפ"ח כאשר בארתי לעיל וידוע דאות אלף שהוא לשון אלוף הוא כינוי לחכמה וכינוי לבינה בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) אלף חכמה אלף בינה, ומילוי שני א ל ־ ף הוא פלפל לכן לדבר אשר בחכמה מדמה אותו לפלפל וכן תמצא דנקיט כהאי לישנא בכמה מקומות.