מסכת ביצה דף ט׳ עמוד א׳

גלגל עיסה מערב י"ט מפריש ממנה חלתה בי"ט ואע"ג דתנן לקמן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפרישה מערב י"ט אפילו הכי מפריש שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה:

אין מפריש הימנה דלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגל בי"ט אבל זו היה לו להפריש מערב יו"ט כתרומת דגן ופירות:

חלת [חו"ל] חלה טורטי"ל חלה שמרימין מן העיסה שבחוצה לארץ הואיל ואינה מן התורה כדקיימא לן בקדושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בפירות הגדלים בארץ אינו נוהג אלא בארץ:

אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפרישה באחרונה אלמא הפרשתה שלא לצורך היא ולא הויא הפרשה והמפריש בי"ט אינו כמתקן דלתסר כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן:

מי לא מודה שמואל אע"פ שאינו צריך להפרישה שאם קרא עליה שם שחל עליה שם חלה ואסורה לזרים אלמא שם תרומה עליה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט:

מתני' אין מוליכין את הסולם קס"ד סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך וטעמא דב"ש מפרש בגמרא דאסרי ואע"פ שהוא בא ליטול גוזלות לשמחת י"ט:

מחלון לחלון באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן:

גמ' הרואה שהוא מוליכו אומר להטיח גגו הוא צריך והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב:

גלגל עיסה מערב י"ט מפריש חלה בי"ט פרש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט והא נמי כתרומת גורן דמיא שהוא היה יכול להפריש מעי"ט דהא מאתמול התחיל זמנה להפריש דתנן (חלה פ"ג) מאימתי חיוב חלה משגלגל אפילו הכי מפרישין לה שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגל בי"ט ולאפות כדי לאכול פת חמה ואז מותר להפריש ממנה חלה כיון שבי"ט נלושה א"כ לא היה הפרשת חלה בכלל איסור הגבהת תרומה ואפי' כשגלגלה מבעוד יום עי"ל דלפי הירושלמי ניחא דקמיירי שלא גמר הלישה מעי"ט ואע"ג דסוף סוף היה יכול להפריש מבעוד יום משעת גלגול מכל מקום אחר שנגמרה הלישה בי"ט הוה ליה כאילו נעשית כל הלישה בי"ט שרגילות שלא להפריש חלה עד גמר הלישה ולעולם הפרשת חלה הוי בכלל הגבהת תרומה היכא דהיה לו להפריש מאתמול אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כסוי משום דגבי כסוי לא ממנע משמחת י"ט דאין הכסוי מעכב האכילה אבל הפרשת חלה מעכב אכילה דזה אינו דהא מיירי הכא בחוצה לארץ כדאמר בסמוך וא"כ אוכל ואחר כך מפריש דמשמע דליכא מאן דפליג בזה ובתוספתא פי' דטעמא דרבה דמיירי בחוצה לארץ ולא מחזי כמתקן כיון שבלאו הכי יוכל לאכול אבל בא"י מודה רבה ואין נראה דמשמע בסמוך דלא שייך כלל לומר זה הטעם דקאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא וכו' א"כ כיון דשם חלה עליה מיחזי כמתקן ומשמע לפי הלשון דסברא זו פשוטה ולכך נראה עיקר כדפי' לעיל דאפי' בא"י מתיר רבה ואבוה דשמואל אסר אפי' בחו"ל ותדע דהא ודאי הירושלמי מיירי בא"י ואפילו הכי לא קא אסר אלא היכא דלש אבל ערס שרי דהיינו גלגל ונראה דהלכה כרבה דהוא בתראה ודוקא גלגל שלא נגמרה לישתה לגמרי דאי נגמרה לגמרי אפילו רבה מודה דאין מפרישין אותה בי"ט והכי נמי איתא בירושלמי כל הלש עיסה מעי"ט אין מפרישין חלתה בי"ט וקאמר לש אין ערס לא וה"פ דוקא לש דנגמרה מערב י"ט אין מפרישין אבל ערס לא דלא נגמרה הלישה מערב י"ט מפריש והכא נמי מיירי בגלגל שהוא כמו ערס והיכא דשכח ולא הפריש מן הפת מעי"ט קי"ל דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ ישייר מן הפת מכל אחד ואחד ואוכל השאר ולמחר יפריש חלה וצריך שתהא גדולה כדי שיהיה לה הכירא אחר הפרשה דכתיב (במדבר טו) ראשית דבעינן שיהיו שיריה ניכרין והיכא דאפה עריבה מלאה עיסה מערב י"ט ושכח ולא הפריש חלה מערב י"ט ישייר פת אחת בשביל כולם עד למחר מפני שגבלן כאחד אבל במצות בערב הפסח אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחת ואחת מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפני עצמה ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מן כולם אחת ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפם ויפריש [מאחת על] כל האחרות אגב אותה מפני שחיובה בא עכשיו:

אין מוליכין הסולם תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ"מ אית בהו משום צידה כדאמרינן לקמן (ביצה דף כד.) הצד יוני שובך [ויוני עליה] חייב וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו:

והאמר רב יהודה אמר רב אף על גב דרב היה אמורא מ"מ פריך שפיר כיון דרב גדול היה בדורו וראש ישיבה לישראל חוץ משמואל אין סברא דרב חנן פליג עליה:

ורב כבית שמאי פרש"י ומקשה לרב חנן דמוקי דבית הלל לית להו דרב וברה"ר דברי הכל אסור ואפילו ב"ה אסרי וברשות היחיד שרו (ואדרבה) רב לא יאמר הכי דלא יאמר דלא כהלכתא אלא יאמר דב"ה שרו אפילו ברה"ר דשובכו מוכיח עליו ודלא כוותך ומשני תנאי היא כלומר רב חנן אמר לך אין הכי נמי דרב סבר דבית הלל שרו ברה"ר ופליג עלי ואנא דאמרי כי ההוא תנא דשוטחן דלית ליה דרב וההוא תנא מוקי לה בית הלל כוותיה דלא התירו אלא ברשות היחיד וי"מ דלרב קא פריך ואמר לך רב תנאי היא דסבירא להו כב"ש ואנא סבירא לי כהני תנאי ולא נראה דמאי אולמייהו דרבי אליעזר ור"ש לגבי בית הלל הא ב"ש טובא תנאי הוו ואע"פ כן אין הלכה כמותם:

גלגל עיסה מערב יו"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט אבוה דשמואל אוסר להפריש חלה ביום טוב מן העיסה שגלגלה מעיו"ט מ"ט שהיה לו להפריש חלתה בעת שגלגל. כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים גלגלה בחטים ותמטמ' בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה כיון שנותנת המים מגבהת חלתה. וכבר אמרנו כל שאפשר לו לעשותו מערב יו"ט אינו דוחה את יו"ט ופליגא עליה שמעתא דשמואל בריה דאמר במסכת בכורות פרק עד כמה ישראל חייבין כו'. אמר שמואל מת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש והנה כיון שיש לו עדיין רשות לאכול בלא הפרשת חלה כאלו לא נתחייב ומתמהינן מי לא מודי שמואל שאם הפריש חלה וקרא עליה שם חלה קודם שיאכל חלה אסורה לזרים. וכיון שאילו עשה כך היתה חלתו חלה אפשר לעשותו מערב יו"ט קרינא ביה ולפיכך אין מפרישין אותה ביו"ט: ירושלמי תיפתר בעיסה טמאה שאינו יכול להפריש חלתה אלא [לבסוף:

מתני' בש"א אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו' עד וב"ה מתירין.

אמר רב חנן מחלוקת ברה"ר אבל ברשות] היחיד דברי הכל מותר.

ואקשינן לימא רב דאמר כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אסור כגון זה שהרואה אותו מוליך הסולם ברה"ר אומר להטיח גגו הוא צריך אפילו בחדרי חדרים ברה"י אסור כב"ש אמרה לשמעתיה דהא ב"ה ברה"ר אסרי אבל ברה"י שרו ובית שמאי הוא דאסרי ברה"י.

ופרקינן תנאי היא כלומר לא אמר רב על כל החכמים אלא על אותן שאוסרין משום מראית העין א' שאוסרין אפילו בחדרי חדרים ועל זולתם לא אמר דתניא שוטחן בחמה הבגדים שנשרו אבל לא כנגד העם דאתי למימר היום רחצם ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין ורב לדברי אלו קאמר.

אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. פירוש. אם עיסה טהורה היא אפילו התחיל לגלגלה מערב יום טוב אפילו שלא נגמרה לישתה עד לאחר שקדש היום לא יפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שמשעת התחלת גלגול חייב להפריש חלה מן הטהורה, אבל מן הטמאה אם לא [נגמרה] עד שלא קדש היום מפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שלא חייבו להפריש מן העיסה עד גמר גלגול מלישה ואילך, והכי איתא בירושלמי בפ"ק דמכילתין (ה"ח) ובפסחים בפרק אלו עוברין (ה"ג) דגרסינן התם הכי הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביו"ט לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואצ"ל ליטול ממנה [עירס לא אמר אלא לש אבל עירס לא אמר שמואל וכו'] אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה תאמר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה עד לבסוף אמר רבי (יוסי) בעיסה טהורה שלא (הפריש) [יפריש] חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פירש רבינו שמשון ז"ל (פ"ג דחלה משנה א') עירס מלשון עריסותיכם, והיכא דמערב יום טוב לא גמר עיסתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאינו מפריש חלתה ביום טוב וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף. ובדין היה אפילו בעיסה טהורה כן אלא שהתקינו שיהא נוטל משעה שעירס כדי שלא יארע טומאה לעיסה ותטמא חלתה הלכך משעירס בטהורה דהיינו מתחילת הגלגול חייב להפריש ואם לא הפריש מערב יום טוב אינו מפריש ביום טוב. [כתב הרי"ף ז"ל] ולענין פסק הלכה נ"ל דהלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן בפרק משילין (לקמן לז, א) ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב לא נצרכה אפילו ליתנם לכהן בו ביום והני מילי פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן ע"כ. ואם הלשון הזה עיקר הנוסחא (דאית) [ראיה] גדולה היא לדבריו, דכיון דאיכא תרומה שזכאי בהרמתה כדטבילא האידנא כדאיתא לקמן (ביצה יב, ב) לימא סתמא אבל בפירי דטבילי האידנא מפרישין ויהבינן דהוי כללא לכולהו, מדקאמר חלה משמע דבחלה נמי בעינן טבילי האידנא, אלא שאינה נמצאת בספרים ואף בספרים ישנים אמרו שאינה. והרב בעל המאור ז"ל כתב אף לאותה גרסא דאין ראיה משם לדחות דברי רבה, דאדרבה איפכא מסתברא דהתם בחלת ארץ ישראל מיירי שהעיסה טבולה לה והילכך הוי מתקן אבל חלת חוצה לארץ מאחר דקיימא לן כשמואל דאמר אוכל והולך ואחר כך מפריש הא לא טבולה כל עיקר ואין בה משום דמחזי כמתקן דהא לית בה משום טבל, ורבה ואבוה דשמואל בחלת חוץ לארץ פליגי, (וקי"ל) [וקשיא לי] דמכל מקום רבא דהוא בתרא אמר דאפילו לשמואל אתיא שפיר כאבוה משום דאף על גב דלא מעכבא ומצי אכיל מתקן מיהא הוי והוה ליה כמגביה תרומות ומעשרות, ומדמתרץ לה רבא לאוקמי שמואל כאבוה משמע דכוותיה סבירא ליה וקיימא לן כרבא דהוא בתראה, ועוד דהני בסתם חלה פליגי ואפילו בשל ארץ ישראל ובכולהו שרי (רבא) [רבה] משום שמחת יום טוב דכיון דרובא לא טבילי מאתמול לא פליג רבנן משום שמחת יום טוב ואבוה דשמואל נמי בכולהו אסר כיון דאפשר מערב יום טוב ומשום דאינהו סתמא (איסור) [אמרו] ואפילו בשל חוצה לארץ קא אמרינן עלה מי לימא פליגי דידיה אדידיה, ופריק רבא דלא פליגי דכיון דאם קרא לה שם אסורה לזרים הרי הוא נראה כמגביה תרומות ומעשרות וכמתקן והילכך כרבא דהוא בתרא דקאי כאבוה דשמואל קיימא לן. ואם תאמר הא דתניא בתוספתא (פרק קמא דביצה ה"ב) הלש עיסה ביום טוב בין טמאה בין טהורה מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה, דאם איתא דרבה אף בשל ארץ ישראל שרי הא מתניתא כמאן מוקי לה, יש לומר דההיא מתניתא אבוה דשמואל סבר דכיון דאלו קרא לה שם אסורה לזרים אף הוא נראה כמתקן ואסור וכיון דרבא מפרש האי טעמא משמע דרבא כוותיה סבירא ליה וקיימא לן כרבא דהוא בתרא, וההיא תוספתא אתיא ככולי עלמא ובחלת ארץ ישראל היא שנויה. ומכל מקום כולי עלמא אית להו דשמואל דאמר בחלת חוצה לארץ שאוכל והולך ואחר כך מפריש, ומכאן היה אומר רבינו תם ז"ל שאין צריך עכשיו להפריש חלה מן המוקף שהרי אוכל והולך ואחר כך מפריש, ומרבני צרפת יש שאמרו שצריך להניח קצת מן האחרות יותר מכדי שיעור החלה כדי שיפריש מן המוקף, ורש"י ז"ל כתב אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפריש לה באחרונה דאלמא אינו צריך להניח אלא כדי אותה חלה בלבד שהוא מפריש.

גמרא תנאי נינהו דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. פירוש: ואנא דאמרי כתנא קמא ורב דאמר כר' אליעזר ור' שמעון ואינהו מוקמי לה לפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, דבית שמאי סברי דברשות הרבים אסור משום מראית העין וכיון דאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ובית הלל סברי דאפילו ברשות הרבים מותר דשובכו מוכיח עליו.

איכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברשות היחיד אבל ברשות הרבים דברי הכל אסור לימא רב דאמר כבית שמאי, דאלו לבית הלל אף על גב דברשות הרבים אסור ברשות היחיד שרי.

תנאי היא כלומר דרב סבר כר' אליעזר ור' שמעון ומוקמי לה לפלוגתייהו בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד וכדאמרן לעיל. והרי"ף פסק במסכת שבת (קמו, א) כי הא דאמר רב יהודה אמר רב וכיון שכן קיימא לן דבין ברשות הרבים בין ברשות היחיד פליגי, אבל רבינו נסים גאון ז"ל כתב דליתא לדרב משום דאיכא משניות טובא דלא כוותיה דתנן בפרק ב דחולין (מא, א) אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם בתוכו ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינים, והיינו דלא כרב, ותנן בפרק קמא דמו"ק (ח, ב) ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצרו הא ברשות הרבים אסור, וטובא נמי דמייתי בירושלמי דפרק בתרא דכלאים (ה"א). ולאו ראיה היא דמאי אולמייהו דהנך מתני' מהא דאקשי' עליה דרב ואמרו תנאי היא דילמא כולהו כהדין תנא דשוטחן בחמה, ועוד דהנך משניות הא משמע דלא פליגי עליה דרב מדלא אמרינן עלייהו לימא מתניתין פליגא אדרב כי היכי דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (יב, א) גבי נתפזרו לו מעות לפני עבודה זרה לא ישוח ויטלם וגו'. וטעמא דמילתא דבההוא דחולין הדבר ניכר וידוע שאינו עושה אלא [לנקר] חצירו ובשוק לא שייך, וההיא דמועד קטן היינו טעמא משום דמה שהוא עושה העולם סוברים שהוא אסור ואינו אלא מותר גמור אבל כאן העולם סוברים שהוא מטיח את גגו וזה אסור מה שאין כן שם אף על פי שהם חושדים אותו במעשה ממש שהוא עושה שיהא עושה באיסור אינו כן אלא בהיתר. וההיא נמי דתניא בפרק אף על פי (כתובות ס, א) נחום איש גליא אומר [צינור] שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש וקא פסיק הלכה כנחום איש גליא, ההיא נמי לא דמיא לרב דהתם אין חושדין אותו אלא במה שהוא עושה והם חושבים שהוא אסור ואינו אלא מותר אבל בשטיחת בגדיו לחמה יחשדו אותו שלכבס וללבן אותם בחמה הוא מתכוין. ומיהא לדברי הרב רבינו ניסים ז"ל הולכת סולם ברשות הרבים אסירא כלישנא בתרא דרב חנין בר אמי. ומיהא הא דמועד קטן לא ניחא לי שפיר דהא התם משום חשש שיחזיקו בו בעושה מלאכה גמורה לעצמו לצורך חול הוא ולא צרכי המת, ואלו באדם מפורסם מותר כדאיתא התם בירושלמי (מועד קטן פרק קמא א' ה"ו), וכיון שכן אף הם חושדין אותו במלאכה אסורה דאורייתא דמועד אסור במלאכה דבר תורה לכולהו תנאי ולכולהו אמוראי כדאיתא בהדיא בשלהי מסכת חגיגה (י"ח א' עי"ש).

הטייה מחלון לחלון הואיל ומעתיק הסולם ממקומו מכל וכל אע"פ שבאותו שובך בעצמו הוא הרי הוא כהולכה וכל שאסור בהולכה אסור בהטייה הא כל שאינה מעתיקה ממקומה נראה שמותר אף בשל עלייה:

ענין זה שאמרנו שכל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור לא בכל דבר נאמר כן ומתוך כך כתבו הרבה גאונים שאין הלכה כן שהרי צנור שעלו בו עשבים ממעכן ברגליו בצנעה בשבת כמו שנאמרה בחמשי של כתובות ס' א' וכן אבל התירו לו מלאכה בצנעה וכן בשני של חולין מ"א א' אמרו אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין הרי שנאסרה בשוק והותרה בבית וכן בראשון של משקין ח' ב' ועושין ארון עם המת בחצר הא ברשות הרבים לא וכן הרבה הוזכרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים ומ"מ ברוב מקומות הלכה כן ומפני זה אמרו במסכת שבת פרק חבית לדעת גדולי הפוסקים שאם נשרו כליו בשבת במים אינו שוטחן בחמה אף שלא כנגד העם אלא שיש חולקין בה לפסוק שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ונראין הדברים על שאר השמועות שהזכרנו שאינן במחלוקת שזו של גומא כשהוא עושה בביתו אפילו היו רואין אותו אין כאן משום מראית עין כלל שהדבר ניכר בבירור שלנקר חצרו הוא עושה מה שאין כן בשוק שאין לו אצל ניקורה כלום ושאר הדברים נראה טעם התירן שאע"פ שהרואים סוברים שהוא אסור אינו אלא היתר ואינן אלא כעין גזירות ותקנות ואף צינור ממין זה שהרי כלאחר יד הוא ובמקום פסדה לא גזרו מה שאין כן בשובך שאלו היה מה שהם סוברים ר"ל הטחת גגו היה איסור גמור וכן בשטיחת בגדים שמא הם סבורים שכבס והרי הכבוס מלאכה גמורה ומן הנמצא אתה יכול לפרש על שאינו נמצא:

בד"ה גלגל עיסה מעי"ט כו' ובתוס' פירשו דטעמא דרבה דאיירי בח"ל ולא מחזי כמתקן כיון דבלאו זה יכול לאכול אבל בא"י מודה רבה דאסור ואין נראה דמשמע בסמוך דלא שייך כלל טעם זה דקאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא שם שאסור לזרים כלומר כיון דשם חלה עליה מחזי כמתקן ומשמע לפי הלשון כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים ור"ל ובתוס' פירשו שבעלי התוספות פירשו כך ומהרש"ל מחק כל זה לפי מה שהבין דר"ל ובתוספות שבתוספתא שהוא מהברייתות ואינו כן אלא כמו שמצאתי בספרים מדויקים ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין מוליכין את הסולם סולם המיוחד כו' עכ"ל כ"ה לשון הר"ן וכצ"ל ומלת קס"ד שבפרש"י לפנינו אין לו מקום כאן לפי הנראה כ"א בדוחק ודו"ק:

בד"ה תנאי היא כלומר כו' וב"ש לית להו שובכו מוכיח עליו ואסרי אפי' בחדרי חדרים כו' עכ"ל לא הוה צריך למימר לב"ש דאסרי אפי' בחדרי חדרים דא"נ מתירין ב"ש ברה"י לא תקשי מדב"ש לרב כיון דאיכא תנא דקאמר כוותיה והכי אמרינן ללישנא קמא אלא דניחא ליה למימר להאי לישנא דב"ש נמי אית להו הא דרב כיון דרב חנן נמי אית ליה הכי להאי לישנא אית לן למימר דרב לא פליג עליה בהא ודו"ק:

בתוס' ד"ה גלגל עיסה וכו' עד ומשמע לפי הלשון דסברא פשוטא היא ר"ל דמאן דס"ל דחלה היא בכלל גזירת אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אפילו בחו"ל אסור להפריש בי"ט אבל לפירוש התוס' א"ש דרבה ס"ל דחלה לא היתה מעולם בכלל הגזירה אפי' בא"י וק"ל:

בא"ד דמשמע בסמוך דלא שייך כלל לומר זה הטעם דאמר מי לא מודה שמואל שאם קרא וכו' כיון דשם חלה עליה מחזי כמתקן כצ"ל:

בא"ד וצריך שתהא גדולה כדי שיהא היכר וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל וכו' ויצרפם ויפריש ממנה על כל האחרות כצ"ל:

בתוס' ד"ה אין מוליכים וכו' עד הצד יוני שובך פטור אבל אסור וכו' עיין לקמן בדף כ"ד שמביא שם בברייתא דקתני בה הצד יוני שובך ויוני עליה חייב:

מפריש ממנה חלה ביום טוב פירוש ולא דמי לדם צפור דהתם לא נאסר העוף כי לא יכסה. אבל הכא שאי אפשר לאכול מן הפת בלא הפרשת חלה נמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב.

איני והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום וכו' פירוש וקשיא דרב אדרב חנן. ואף על גב דאין מקשים מאמורא לאמורא שאני רב דקשיש מיניה ועוד שהוא היה רבן של כל הגולה חוץ משמואל דהוה בר פלוגתיה והלכך מצי לאקשויי מרב לתלמיד וכן פירש רש"י ז"ל.

לימא רב דאמר כבית שמאי יש מפרשים דלרב קא פריך ואמר לך רב דאין הכי נמי דאיהו דאמר כבית שמאי ומשום דר' אלעזר ור' שמעון קיימי כותייהו. ולפי זה הלכה כבית הלל דדוקא ברשות היחיד מותר אבל ברשות הרבים אסור. אבל מכל מקום אין הפירוש נכון בעיני רש"י ז"ל דאפילו קיימי ר' אלעזר ור' שמעון כבית שמאי מאי רבותייהו במקום בית הלל דהא בית שמאי טובא הוו ואפילו הכי יצתה בת קול ואמרה בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. אלא הפירוש הנכון דלרב חנן קא פריך כיון דמוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בהכין אם כן רב דאמר כבית שמאי ומי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. ופרקינן דתנאי פליגי בהאי סברא דרב וכיון שכן רב חנן דעביד האי אוקמתא לית ליה דרב אלא כתנא קמא דר' אלעזר ור' שמעון. ורב אית ליה דר' אלעזר ור' שמעון ומוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד ובכולהו שרו בית הלל ובכולהו אסרי בית שמאי. דאילו אסרי בית הלל ברשות הרבים הכי נמי ברשות היחיד משום הא דרב. ולית הלכתא. ויש מפרשים דלית הלכתא כותיה דרב דהא איכא כמה משניות דפליגן אדידיה וגרסינן בירושלמי כולהון פליגין עליה דרב ולית להון קיום עד כאן. אבל בתוס' תירצו כולם.

בפרש"י גלגל עיסה וכו' ואע"ג דתנן וכו' שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה עכ"ל וכתב מהר"מ מלובלין בחידושיו שמקשין העולם א"כ גבי צפור נמי הרי התירו לו לשחוט לכתחלה ולכסות בעפר מוכן וא"כ מה"ט גופא לישתרי אפילו נשחט מעי"ט כמו בעיסה ותירץ בפשיטות דבאמת הא דרבה אמתני' קאי ואיירי כשאין לו עפר מוכן דכה"ג לב"ה אסור לכתחלה אלא בדיעבד שרי ע"י דקר נעוץ והיינו דוקא בשחט בי"ט משא"כ בשחט מעי"ט עכ"ל ע"ש באריכות. וא"כ משמע מדבריו להדיא דבעפר מוכן שרי לרבה אף בשחט מעי"ט אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים נראה ברור דבכל ענין אסרו בשחט מעי"ט אפילו ביש לו עפר מוכן וכ"כ להדיא בעל מגן אברהם (סימן תצ"ח ס"ק ל"ט) ובאמת לענין ישוב לשון רש"י אין אנו צריכין לפי' מהר"מ ז"ל שדברי רש"י בלא"ה עולין יפה דבשלמא גלגל עיסה כיון דהגבהות תרומות ומעשרות לאו מכללא אתיין אלא גזירה מיוחדת גזרו רבנן שאין מגביהין תרומות ומעשרות ולא ראו לכלול בגזרה זו ענין החלה לפי שכל עיקר חלה בשעת לישה היא והלישה הותרה בי"ט לכך הוציאו ענין חלה מגזירה זו ולא ראו ג"כ לאסור בנילושה מעי"ט דמלתא דלא שכיחא הוא ללוש מעי"ט וליטול חלה בי"ט וכדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכיון שלא נכללה בגזירת האיסור ממילא נשארה בהיתירא משא"כ ענין הכיסוי אינה גזירה מיוחדת לאיסור אלא מכלל האיסור שאסרו לטלטל עפר שלא לצורך אתא אלא אדרבא הוציאו מן הכלל והתירו טלטול עפר או אפר לצורך כיסוי משום שמחת י"ט או מצות כיסוי והיינו דוקא היכא דשחט בי"ט אבל אם שחט מעי"ט לא התירו וממילא נשארה באיסורה כמו שאר טלטול עפר שלא לצורך זה ברור ופשוט בכוונת רש"י:

אמנם בלא"ה נ"ל דברי מהר"ם ז"ל עיקר לדינא ולא מטעמיה רק מצד עצם הדין לא ידעתי למצוא טעם לדבר מהיכי תיתי נעקור מצות עשה דכיסוי בידים בשחט מעי"ט ולא נתיר לו ע"י עפר מוכן כיון שאין בו צד איסור לגמרי שהרי אפילו בעפר דר"י אמר בפי' שעושה בו כל צרכיו וכ"ש בעפר מוכן דמתני' ואף דלענין כוי אמרו לעיל דמוכן לודאי ואין מוכן לספק היינו משום דאין דעתו על הספק אבל הכא דשחט מעי"ט ודאי דעתו עליו טפי מרוק או צואה סוף דבר לענ"ד הדבר צריך תלמוד אם לא שנאמר שאם נתיר לו אף בשחט מעי"ט דלמא אתי למטעי דטעם היתר משום דאתי עשה ודחי ל"ת ויכסה בדבר האיסור משא"כ כשאנו אוסרין בשחט מעי"ט איכא היכרא בדבר וליכא למיטעי כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' ד"ה גלגל וכו' אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כיסוי וכו' אבל הפרשת חלה מעכב האכילה עכ"ל. אף למאי דבעי למימר בזה הטעם היו צריכין לחלק בין תרומה לחלה דתרומה אע"פ שמעכבת האכילה אפ"ה לא הותר לו להפריש כיון דמצי לאפרושי מאתמול משא"כ בחלה שהתירו להפריש בנילוש בי"ט ה"ה לנלושה מעי"ט שלא היתה בכלל האיסור דתרומות ומעשרות כמ"ש למעלה אלא דאכתי קשה להו דבכיסוי נמי לימא הואיל והותר בנשחט היום ה"ה בנשחט מעי"ט ולא נחתו לסברא שכתבו למעלה לכך היו רוצין לפרש בע"א ויש לדקדק דא"כ בקל היו יכולין לחלק בין חלה לכיסוי דחלה גופא חזיא לכהן בי"ט ויש להתיר משום שמחת י"ט אף בנילוש מאתמול כדשרינן לקמן לב"ה הולכתה לכהן אף בהורמה מאתמול וכן משמע לקמן בפ' משילין דמאן דאסר להפריש בנלוש מעי"ט עיקר הרבותא אע"ג דחזיא לכהן בו ביום וא"כ י"ל דלרבא רשרי הכא היינו מה"ט גופא אלא דמשמע דרבא איירי בכל ענין אפילו היכא דליכא כהן טהור דלא חזיא אפילו הכי שרי:

בגמ' לימא רב דאמר כב"ש תנאי היא עיין בפרש"י ותוס' שכתבו דר' חנן אמר לך רב ודאי פליג עליה וסובר ב"ה בר"ה נמי שרי ואנא דאמר' כי האי תנא דמוקי לב"ה כוותי וכו'. וקשיא לי דהא הש"ס דמקשה לימא רב דאמר כב"ש היינו ע"כ דאי ס"ד דרב אליבא דב"ה קאי קשה אדרבי חנן בתרתי חדא דאיהו אמר בהדיא דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב ועוד במאי דקאמר ר' חנן אבל בר"ה ד"ה אסור והיינו ע"כ משום דפשיטא ליה טובא דבר"ה לא שייך להתיר משום שובכו מוכיח עליו ולרב ליתא להאי סברא דאיהו ע"כ ס"ל דמתירין ב"ה אפי' בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו א"כ לפ"ז מאי משני הש"ס תנאי היא דנהי דר' חנן ס"ל כתנא דשוחטן דע"כ מוקי נפשיה כב"ה ולית ליה דרב יהודה א"ר במאי דקאמר כל מקום שאסרו מ"מ הקושיא שניה אדרבא קשה יותר לשיטת התרצן דכיון דרב שהוא רבן של כל בני הגולה סובר ע"כ דשובכו מוכיח עליו שייך אפילו להתיר בר"ה וכן רבי אלעזר ור"ש דאית להו נמי כל מקום שאסרו ע"כ סברי בפשיטות דהא דמתירין ב"ה בסולם היינו אפילו ברה"ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו והאיך פליג רבי חנן עליה דרב ואהנך תנאי דודאי סברי להיפך ולהא מלתא לית ליה סיוע לרבי חנן מתנא דשוטחן בהא תנא דשוטחן לא שמענו דפליג אלא אסברא דכל מה שאסרו מפני מראית עין אבל מאן יימר דפליג אסברא זו דיש להתיר בשובכו מוכיח עליו בר"ה כיון דלא איירי כלל בהא ולתנא דשוטחן אפשר דפליגי ב"ש וב"ה בר"ה דוקא וברה"י כ"ע מודו דשרי וסוגיא זו פשוטה בכל מקום בש"ס בפלוגתא דתנאי ואמוראי שלא להרבות מחלוקת בין תנאים ואמוראים אלא במאי דפליגי בהדיא אבל במה שיוצא מכלל דבריו דאידך תנא אמרינן דכ"ע מודו וא"כ נהי דר"ח ס"ל מסברא דנפשיה כתנא דשוטחן דלית ליה כל מקום שאסרו ושפיר פליג עליה דרב בהא אכתי כיון דשמעינן מיהא מדרב ור"א ור"ש שחושבין לסברא פשוטה ע"כ דשייך להתיר אף ברה"ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו אליבא דב"ה האיך פליג עלייהו בהא מלתא ויותר היה ראוי לו לומר כלישנא קמא דידיה דהיינו לגמרי כתנא דשוטחן:

והנראה בעיני שמחמת קושיא זו לא נראה לו להרמב"ם לפ' כשיטת רש"י ותוס' והוא מפרש הסוגיא בע"א דהא דאמר ר' חנן ללישנא בתרא דב"ה לית להו דר"י א"ר פירושו דהכא לענין י"ט לא ס"ל הא מלתא דאמר ר"י א"ר בעלמא והיינו משום שמחת י"ט מקילין ב"ה ברה"י אבל ברה"ר מודו דאסור וא"כ לא פליג ר' חנן אדרב. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס לימא רב דאמר כב"ש ולא ניחא ליה לומר דאפי' כב"ה אתיא אלא דמשום שמחת י"ט מקילין נ"ל דכך פירושו דכיון דלדעת המקשה רב משמיה דנפשיה אמר האי כללא דכל מקום שאסרו חכמים וע"כ היינו לפי שסובר דסברא פשוטה היא שאין שום טעם כלל לחלק בין רה"י לר"ה היכא דאיכא חששא דמראית עין וא"כ מקשה הש"ס שפיר אי ס"ד דב"ה מודו בר"ה דאסור וברה"י הוא דשרי א"כ חזינן לב"ה דמחלק בין ר"ה לרה"י דבר"ה פשיטא ליה לרב חנן אליבא דב"ה דאסור ע"כ היינו משום דחששא גדולה וסברא אלימתא היא לחוש למראית עין אפילו במקום שמחת י"ט ומדשרי ברה"י ולא חייש למראית עין מנ"ל לרב דמשום שמחת י"ט הוא דמיקל דהא במשנה דהשוחט אדרבה ב"ה לחומרא כדדייק הש"ס לקמן אע"כ דסברא אלימתא היא לחלק בין ר"ה לרה"י לענין מראית עין וא"כ רב דכייל האי כללא דכל מקום לא מתוקמי כב"ה אלא כב"ש ומשני הש"ס תנאי היא ואדרב קאי דכיון דרב אית ליה תנאי דמסייעו ליה ר"א ור"ש וע"כ אינהו נמי מוקמי נפשייהו כב"ה והוי קים להו דב"ה לא שרי גבי שובך ברה"י טפי מר"ה אלא משום שמחת י"ט כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ומטעם זה ראה לפסוק כלישנא בתרא דרב חנן אע"ג דבשל סופרים אזלינן בתר המיקל אלא משום דללישנא קמא פליג ר' חנן אדרב וללישנא בתרא לא פליג משמע ליה לישנא בתרא עיקר:

מיהו לשיטת רש"י ותוס' דלא נחתו להכי הדרא קושיא דידי לדוכתא קמייתא והנלע"ד ליישב בזה ראוי לנו תחלה לעמוד על סוף דעתו של ר' חנן בר אמי דללישנא קמא קאמר דב"ה מתירין אף בר"ה והיינו משום דשובכו מוכיח עליו נמשך מזה קולא לב"ה לענין סולם של שובך וחומרא לענין סולם של עליה דהתם לא שייך טעמא דשובכו מוכיח עליו כדאמרינן בסמוך משא"כ ללישנא בתרא מחמיר לענין ר"ה ופשיטא ליה דלא מהני טעמא דשובכו מוכיח עליו ומוקי לפלוגתייהו ברה"י ושרו בה משום דלית ליה לדרב ולא שייך שום מראית עין ברה"י א"כ לפ"ז ממילא ע"כ דבשל עליה נמי שרי מה"ט גופא דכיון דעיקר איסור סולם אינו אלא משום חששא דלהטיח גגו וזה לא שייך ברה"י וזה ברור. ואף דלדינא דסולם של עליה לא נ"מ מידי בין שתי הלשונות דלעולם בר"ה אסור וברה"י מותר מ"מ לענין אוקימתא דמתני' איכא בינייהו דללישנא קמא לא איירי אלא בשל שובך וללישנא בתרא איירי בכל גוונא אף בשל עליה ושמעינן נמי מדרב חנן ללישנא בתרא דמוקי לסתמא דמתני' ברה"י ע"כ היינו משום דסתם שובכות ברה"י עשויים. ולפ"ז מצינן למימר דמזה הטעם עצמו הדר בי' ר' חנן מאוקימתא קמא ללישנא בתרא כדי להעמיד המשנה בכל סולמות ומסייע ליה נמי לישנא דברייתא לקמן מדקאמר ר' יהודה בד"א בסולם של שובך וכו' מכלל דת"ק סובר בשל עליה נמי פליגי כדסברי בני ר' חייא. ובאמת הכי הוא קושטא דמלתא דהא קי"ל בכל במה שאמר ר' יהודה לחלוק הוא ואף לרבי יהושע בן לוי דפליג אדר' יוחנן בס"פ חלון וס"ל דבמה נמי לפרש היינו במשנתינו דוקא אבל דברי ר' יהודה בברייתא כ"ע מודו דלחלוק הוא וכ"כ התוס' להדיא בפרק חלון דבברייתא אפילו אימתי לחלוק וצ"ע דכאן כתבו להיפך לה"ט דבני רבי חייא אלא שר' חייא אמר להם צאו ואסרו וכו' ומסיק דר' יהודה לפרש מלתא דת"ק אתא והיינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין כדמסיק להדיא ממאי דקתני משובך לשובך ונראה דהיינו משום דר"ח ס"ל כרב דברה"י נמי שייך פלוגתא דב"ש וב"ה ושרו ב"ה מטעמיה דשובכו מוכיח עליו ולפ"ז שייך שפיר לחלק בין של שובך לעליה וכדדייק לה נמי מלישנא דמתני' משא"כ ללישנא בתרא דר' חנן דברה"י לחוד פליגי בדרבא א"כ תו לא שייך לחלק בין של שובך לשל עליה וממילא דלא קשיא נמי לישנא דמתני' דשפיר איצטריך למיתני משובך לשובך לאשמעינן דדוקא בכה"ג שרי אף בשל עליה כיון שכבר עומדת ברה"י דסתם שובך ברה"י הוא להאי לישנא אבל אי הוי קתני מוליכין הסולם לשובך הוי משמע דאפילו מרה"ר לרה"י שרי:

נמצא לפ"ז בעיקר מלתא דר' חנן דקאמר ללישנא בתרא אבל בר"ה ד"ה אסור בזה אית ליה תנאי דמסייעו דמדקאמר רבי יהודה לא פליגי מכלל דתנא קמא סובר דפליגי אף בשל עליה ובכה"ג איירי מתניתין ואם כן ע"כ א"א לאוקמי ברה"ר דא"כ מ"ט דב"ה דשרו בשל עליה הא ל"ל שובכו מוכיח עליו אע"כ דברה"י איירי מתני' וא"כ לא איכפת לן אי פליג בהא עליה דרב לענין ר"ה. מיהו אי לאו דאוקי תלמודא מלתא דר' חנן כתנא דשוטחן א"כ בע"כ סבר ליה כרב לענין כל מקום שאסרו חכמים אפילו בחדרי וכו' וא"כ בע"כ אף אי סבר ליה כהנך תנאי דמתירין ב"ה אף בשל עליה היה מההכרח לומר דבע"כ ב"ה לית ליה כלל האי גזירה דלהטיח גגו דאי אית ליה אף ברה"י אסור בשל עליה דאין לחלק כלל בין ר"ה לרה"י לכך מוקי לר' חנן נמי כתנא דשוטחן דלית ליה דרב לענין כל מקום שאסרו וממילא יש לחלק בין ר"ה לר"י אבל בין עליה לשל שובך אין לחלק כאידך תנא דקאמר בשל עליה נמי פליגי וכדכתיבנא ודוק כנ"ל נכון בע"ה ועי' מ"ש בסמוך גבי בני ר' חייא:

תוס' ד"ה והאמר רב יהודה אמר רב וכו' דרב חנן פליג עליה עי' בב"מ דף מו ע"ב תוס' ד"ה פרי נמי:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. מקשים מדיוקא אדיוקא דברישא קתני 'אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ' משמע דוקא משובך לשובך אסור להוליך אבל מחלון לחלון מותר להוליך, והדר תני 'אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן' משמע דוקא הטיה מותר אבל הולכה אסור דלעולם הולכה גם מחלון לחלון אסור? ואם תאמר אם כן למה נקיט שּׁוֹבָךְ הוה ליה למימר חַלּוֹן וידענא איסור הולכה בשובך מכל שכן? זה אינו דחש פן נטעה להתיר הולכה בשובך דאמרינן הא דאסרו הולכה בחלון משום דאפשר בהטייה ואין כאן ביטול שמחת יום טוב אבל בשובך דלא אפשר בהטייה מוכרח להתיר הולכה משום שמחת יום טוב! ולכך נקיט איסור הולכה בשובך ואין לחוש פן יתירו הולכה בחלון כי איסור הולכה בחלון שמעינן מדיוקא דקתני אבל מטהו מחלון לחלון שמע מינה דוקא הטיה מותר אבל הולכה אסור.