דף ביאור
מסכת ביצה דף ל״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ביצה דף ל״א עמוד ב׳
מסכת ביצה דף ל״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־320 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
גמ' והאמרת רישא אין מבקעין כלל סברה דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אין מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י"ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי:
חסורי מחסרא כו' וטעמא דרישא משום מוקצה:
סואר של קורות המושכבות לארץ של בנין:
ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואע"ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:
תניא נמי הכי כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה:
לא שנו אלא בנקבות שלו בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:
אבל בזכרות שלו בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר:
פשיטא אלא בקופיץ תנן וקופיץ כולה זכרות היא:
ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Beitzah 31b · Sefaria
תוספות
וה"ק כל הנכנסין וכו' היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק אבל סמוך שרי בלא פותחת ש"מ דר' יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל הנכנסין א"כ שמעי' לרבי יהודה דבעי תרתי דאל"כ לישנא דכל קשה ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי כל הקרפיפות דבעינן שיש להן פותחת הא ר' יוסי תרתי לקולא אמר א"כ הו"ל למיתני אם. כך פירש רבינו שמשון מקוצי:
והאמרת רישא אין מבקעין כלל קסבר הש"ס דטעמא דמתני' משום דאע"פ דהוו מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין צריך לומר זו דאפי' עומדים להסק מערב יו"ט אסורין כל שכן קורה שנשברה ביו"ט עצמו והיינו הא דמותבי' והאמרת אין מבקעין וכו' כן פירש רש"י:
אבל קרדום וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד:
ונפחת נוטל ממקום הפחת פרש"י נפחת מאליו וא"ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא הוה מוקצה בין השמשות דאסור לפחתו ביו"ט מדרבנן ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש בקונט' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא באוירא דלבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' והכי אמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו דאתקצאי וכו' ולא נהירא דאמר גבי שבת (דף נ ג.) גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי גלגל מוכני שיש עליה מעות ואומר הר"ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע"ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא"ת והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם) השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה חיה אסורה ואע"ג דעכשיו כשנשחטה נסתלק המוקצה מן העולם וי"ל כיון דבין השמשות היתה מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע"פ שהמוקצה נסתלק מן העולם ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא במקום אחר ה"נ גבי הפחת הכי איתא לכנ"ל דאתיא האי סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא"ת מאי קאמר לעיל בריש מכיליתין (ביצה דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי שמעון דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו"ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא במוקצה וא"כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א"כ סתם לן תנא כוותיה:
אמר ר' זירא ביו"ט אמרו פי' דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביו"ט משום אוכל נפש:
Tosafot on Beitzah 31b · Sefaria
רבנו חננאל
וסיפא קתני אלא בקופיץ מבקעין קשיא רישא אסיפא ותרצה שמואל אין מבקעין מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מן הקורה שנשבר' מעיו"ט מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ.
תניא נמי הכי אין מבקעין מן הסוור של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן.
ולא בקרדום והני מילי בנקבות שלו והוא הפנימי הרחב אבל בזכרות שלו היוצא מן אחוריו מותר. נמצא זה הקרדום הצד הרחב אסור והצד הצר מותר ופשוטה היא:
[מתני'] בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל אקשינן לר"מ אף פוחת בתחלה ונוטל והא קא סתר אוהלא ופרקינן באוירא דליבני פי' לבנים סדורים אחד ע"ג חבירו ואינו בנין ואקשינן והאמר רב נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטולי בהו בשבת הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו ופריק ר' זירא תנא ביו"ט אמרו ולא בשבת כלומר לא אמר רב נחמן שרגינהו אקצינהו אלא בשבת. ור' מאיר לא שרי ואמר פוחת כלומר נוטל אלין הלבנים דשרגינהו אלא ביו"ט תניא נמי הכי ר"מ אומר פוחת לכתחלה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת.
אמר שמואל חותמות שבקרקע כגון (חרותי') [הדות] וחביות טמונות בקרקע וכיוצא בהן ופיהן חתומין וצרורין מתיר אותן הקשרין שבהן החותמות קשורין וחתומים אבל לא מפקיע החותמות עצמן ולא חותך אחד בשבת ואחד יו"ט קתני מיהת חותמות שבקרקע ביו"ט מתיר וחותך קשיא לשמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט ופריק שמואל הא ברייתא דקתני ביום טוב מפקיע וחותך לר' מאיר היא דאמר אף פוחת לכתחלה ונוטל ומשוי הפקעת חותמות שבקרקע כמו פתיחת הבית כשם שמתיר בבית כך מתיר בחותמות להפקיעם ביו"ט ואנא דאמרי כרבנן דאסרי פתיחת הבית ואמרינן ומי פליגי רבנן עליה דר' מאיר בחותמות שבקרקע שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך הא דלא כשמואל דשמואל אמר חותמות שבסלים מתיר ומפקיע וחותך אחד יו"ט ואחד שבת ואוקמה שמואל לר"נ דאמר אפילו טלית ואפי' תרווד אינו ניטל בשבת אלא לצורך תשמישן לפיכך אסור בשבת ליטול סכין להפקיע או לחתוך בה ואליבא דהאי תנא דתני דשני ליה לר' נחמי' בין שבות דשבת לשבות דיו"ט אבל סיפא דהא מתניתא מסייע ליה לשמואל דקתני סיפא חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט כשמואל:
Rabbeinu Chananel on Beitzah 31b · Sefaria
רשב"א
בית שהוא מלא פירות סתום (ונפתח) [ונפחת] נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל. ואוקימנא דוקא באוירא דליבני, ומיהא הא דאוקימנא באוירא דליבני דוקא לר"מ דאמר פוחת לכתחילה דאלו בכותל דעלמא סותר אהל הוא ביו"ט ואסור ביו"ט כשבת, אבל לרבנן [ד]לא שרי אלא כשנפחת מעצמו אפילו בבנין גמור מותר. ואם תאמר ולרבנן כשנפחת ביו"ט למה מותר דהא איתקצאי בין השמשות משום דקא סתר אהלא, ואי אפשר להעמידה כר"ש (ודחי) [ודלא] כרבי יהודה חדא דבכי הא אפילו רבי שמעון מודה דומיא דכוס ועששית (שבת מד, א) שאינו מצפה אימתי יפחת ביתו, ועוד דאם כן הא מתניתין בתרא דסתמא כרבי שמעון ומאי קאמר רב נחמן בריש מכילתין (ב, ב) דסתם לן תנא כרבי יהודה ביו"ט ממתניתין דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביום טוב, והא מתניתין דבית שנפחת אחרונה וסתים לן כר"ש. ואפשר לי לומר דמתניתין בכותל רעוע דעשוי ליפחת ביומו ודעתיה עילויה, ואין צריך לפרש אף על גב דאצטריכו לפרש בסוכה (לעיל ביצה ל, ב) דשאני הכא דמדקתני ונפחת [משמע דעומד ליפחת] ביומו, ואפילו תמצא לומר דלר' יהודה כל שלא נפחת ואינו יכול לפחות בין השמשות אפילו עשוי לפחות ונפחת [אסור] כדמשמע לעיל בסוכה רעועה אפשר דהכא בשהתנה וכמו שכתבתי למעלה (ל, ב ד"ה באומר). אבל הרמב"ן ז"ל (במלחמות בשילהי פירקין) פירש דאפילו נפחת ביו"ט אין הפירות מוקצין מחמת הבית שאין בעצמן איסור, ולא אמרו במוכני (שבת מד, ב) ונר (מז, א) אלא מפני שנעשו בסיס לדבר האסור אבל פירות הסגורים בבית אינו מקצה דעתו מהם כל זמן שיוכל ליקח אותם, ולא דמו לגרוגרות וצמוקים (לקמן ביצה מ, ב) דהתם מן הפירות עצמן הקצה [דעתו] מפני שהפירות בעצמן אינם ראויים.
חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך תוספתא (פ"ג ה"ט): קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות (זירוק) [זינוק].
Rashba on Beitzah 31b · Sefaria
מאירי
המשנה החמשית בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת כתחלה ונוטל אמר הר"ם מה שאמ' ר' מאיר פוחת אינו ר"ל שיסתור הכותלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו האוצר לבנים סדורים מבלי בנין:
אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה שיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו ואמר על זה בית מלא פירות שהוא סתום ר"ל שאין שם פתח ליכנס בו והיה לנו לומר מאחר שכן שהוקצו מן הדעת ונפחת מאליו ביום טוב באיזה מקום שבו נוטל ממקום הפחת ושאלו בגמ' והא קא סתר אהלא כלומר דקא סלקא דעתי' שהוא סתום בבנין האסור לסתרו מן התורה איסור גמור וא"כ הרי הוקצו מחמת סתירת אהל שהרי אלו רצה ליטול מהם קודם שנפחת אינו יכול ליטול בלא סתירת אהל ותירצוה שמשנה זו לא דברה בבית בנוי אלא בלבנים סדורים בלא טיט ואין כאן סתירת אהל אלא מדברי סופרים וכבר ביארנו למעלה שכל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה הדבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר ואין בו דין מוקצה באוכלין ומ"מ אין פוחתין לכתחלה ור' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים אלא סרך איסור מחמת מוקצה וכדאמרינן בגמרא שרגינהו ודאי אקצינהו כמו שיתבאר בגמרא ולכבוד יו"ט הקלו בכך אלא שבשבת מיהא אסורה וי"מ שלא שאלו בגמרא והא קא סתר אהלא אלא לר' מאיר שהתיר לפחות לכתחלה ולדעתו הוא שהעמידוה בשורות של לבנים אבל לדעת חכמים כל שנפחת אפילו בבנין הגמור נוטל ממקום הפחת ונראה הטעם שאע"פ שהבית סגור אין אדם מקצה דעתו מן הפירות ואין מוקצה אלא בשגוף הפרי הוא המוקצה וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאו כפשוטה וא"ת והרי אף נר שכבה לא היה הכלי גוף האיסור ומ"מ הוא נעשה בסיס לדבר האסור אבל זו לא נעשה מקום הפחת בסיס לדבר האסור וי"מ דוקא בשנפחת מערב יום טוב ונוטל ממקום הפחת פירושו שלא יוסיף בפחת וראשון עקר וי"מ אותה בבית רעוע שהוא עומד ליפחת:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו בדברי חכמים הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן בשבת שמאחר שנשלם הבנין אינם מוקצים ואינם עומדים אלא להסב עליהם אבל אם לא נשלם הבנין אסור לטלטלן שהרי מוקצים הם לבנין ואם סדרם זה על גב זה אע"פ שנשלם הבנין אסור לטלטלם בשבת וביום טוב ואם נשרו מן הכותל הבנוי הוא הדין שאסור לטלטלם ומתוך כך הזהר מלגרוס דאיתור מבנינא ר"ל שנישרו מן הבנין אלא דאייתור בשני יודין ר"ל שנשארו וכמו שפירשנו:
חותמות שבקרקע כגון דלתות שבפתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר בין שבת בין יום טוב שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ואינו קשר של קיימא אבל לא מפקיע פירוש שאין לא לסתור עבותו של חבל וגדילתו ולא חותך בסכין שבנין העשוי בקרקע יש בו סתירה אבל חותמות שבכלים כגון תיבה וארגז או שאר כלים שאיבריהם מתהדקים על ידי קשרי חבלים אין בהם סתירה כלל שאין בנין בכלים ומתיר ומפקיע וחותך אף בסכין בין שבת בין יום טוב:
Meiri on Beitzah 31b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ונפחת נוטל כו' ולא מצי למימר דברי ר"ש דדלמא ס"ל כר"מ דאף פוחת לכתחלה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות ישנים ור"ל דת"ק דקאמר נוטל ממקום הפחת היינו משום דלית ליה מוקצה כר"ש מ"מ לכתחלה לא יפחות משום דהוי סתירת אהל מיהא מדרבנן ור"ש אפשר דס"ל בהא נמי כר"מ דאפילו משום סתירת אהל ליכא ולהכי לא מצי למתני דברי ר"ש וק"ל:
גמ' איני והאמר רב נחמן הני לבני כו' ודאי אקצינהו כו' אע"ג דת"ק דמתני' לית ליה מוקצה כר"ש מכל מקום ר"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה ואי נמי דאית ליה דלית בפתיחת סתירת אהל מדרבנן מכל מקום טלטול מוקצה אית ביה ומשני דטלטול מוקצה מותר ביום טוב משום אוכל נפש ובשבת אסור אפילו טלטול מוקצה כמ"ש התוס' ומיהו לר"מ ודאי [א] דאכילת מוקצה אפי' ביום טוב אסיר אלא דהפירות דהכא אינן מוקצין דהא אית ליה פוחת לכתחלה:
Chidushei Halachot on Beitzah 31b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה אבל קרדום וכו' מתוך לשון דבור זה מוכיח שאינו מגוף התוס' וגליון הוא:
ד"ה ונפחת כו' עד לכן נ"ל דאתיא האי סתמא כר"ש דלית ליה מוקצה וכו' י"ל א"כ אפי' ת"ק דמתני' ל"ל מוקצה א"כ מאי פריך בנמ' איני והאמר רב נחמן הני לבני וכו' שרגינהו ודאי אקצינהו ופרש"י ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן וע"כ ר"ל שיהיו אסורים לטלטל מטעם מוקצה ומאי פריך הא אפי' ת"ק דמתני' ל"ל מוקצה לפי' התוס' וצ"ל דטלטול אבנים שאין עליהם תורת כלי כלל אפי' ר"ש מודה דאסורים לטלטל וע"ל בתוס' דף כ"ח בסוף ד"ה רבינא אמר מירי דהוי אקוץ ברה"ר:
בא"ד וא"ת מאי קאמר לעיל בריש מכילתין וכו' עד ולא מצי למימר דברי ר"ש דהא ס"ל אף פוחת לכתחלה וכו' צ"ל דס"ל אף פוחת לכתחלה וכו' ור"ל כיון דמתני' איירי בב' בדין אם הפירות אסורים משום מוקצה וגם אם מותר לפחות לכתחלה והנה הת"ק בדין מוקצה ס"ל כר"ש אבל לא מצי למתני דברי ר"ש דדלמא ר"ש בעצמו ס"ל בדין הפחיתה כר"מ דמותר לפחות אפי' לכתחלה דהא ר"ש ור' יהודה לא פליגי כי אם בדין מוקצה ולא איירי בדין פוחת כלל והיינו מה שסיימו התוס' בסוף דבריהם אבל לעיל ניחא וכו' דלא מיידי אלא במוקצה וכו':
Maharam on Beitzah 31b · Sefaria
שיטה מקובצת
והא אמרת רישא אין מבקעין כלל פירוש דקא סלקא דעתין דרישא דמתניתין דאסר לאו משום מוקצה אלא משום איסור בקוע. והכי קאמר אין מבקעין עצים ביום טוב כלל מן הקורה המוכנת להסיק ואין צריך לומר מן הקורה שנשברה ביום טוב שהיא אסורה משום נולד. וזו ואין צריך לומר זו קתני והדר קתני דבקופיץ שרי.
מתני' נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל ואוקימנא לה בגמרא באוירא דלבני שהם סידור לבנים בלא טיט. ולא שיהא כל הבית כן דאם כן הוי אהל עראי ואכתי איכא משום סתירה בדרבנן. אלא כל הבית בנין קבוע ויש בו פתח סתום באוירא דלבני. וא"ת ולרבנן כיון דאינו יכול לפוחתו הרי הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה. כבר פירש רש"י ז"ל דאף על גב דאינו יכול לפוחתו ביום טוב לא אמרינן מוקצין הן מחמת איסור ואסח דעתיה מיניה דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן ביה שהוא מוקצה כיון דליכא אלא איסור שבות דאין מגביהין. ומדבריו למדנו דאפילו לרבנן מוקמינן ליה באוירא דלבני. ואף על גב דמשמע דמשום קושיא דאקשינן לר' מאיר והא קא סתר אוהלא מוקמינן ליה בהכין לא היא דהוא הדין דקשיא לרבנן אמאי נוטל ממקום הפחת. אלא אקשינן לר' מאיר משום דלדידיה קשיא טפי דקא שרי לפחות. כן פירש מורי נר"ו.
הני לבני דאייתר מבנינה שרי לטלטולינהו פירש רש"י ז"ל דמהשתא לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהם עד כאן. פירוש לפירושו דוקא בדאית תורת כלי עליהם הא לאו הכי בעינן שישב עליהן מבעוד יום כדאסיקנא בפרק כל הכלים גבי נדבך של אבנים ולא סגי במחשבה או שיעשה בהן מעשה. והילכך לענין הפסק דוקא לבנים לא (בעיין) בעינן מעשה מערב שבת משום דמעשה אדם הן ולאחר שנשרפו בכבשן תורת כלי עליהן. אבל אבנים דליכא תורת כלי עליהן אסור לטלטלן אלא אם כן ישב עליהן מבערב או שעשה בהן מעשה. אלא אם כן חזיין לבית הכסא דשרו משום כבוד הבריות. אבל אי לא חזיין לבית הכסא הותרו בשני דרכים אלו לכל דבר בהתחלת אותו תשמיש מבערב או שעשה בהן שום מעשה לשם אותו תשמיש. מורי נר"ו.
שרגינהו ודאי אקצינהו וא"ת אם כן היכי שרי ר' מאיר לטלטלן דהא מוקצות נינהו. כבר פירש רש"י ז"ל דמתניתין דשריא לטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש הוא ומשום שמחת יום טוב וכדאמר ר' זירא ביום טוב אבל לא בשבת כלומר משום טלטול והכי מיפרשא התם פרק בכל מערבין. ואמרו בתוס' דמהאי טעמא לא מחינן להני נשי שמפנות אפר הכירה כדי להדליק האש ואף על גב דאפילו ר' שמעון מודה באפר שהוסק ביום טוב. דכיון שהטלטול בשביל צורך אוכל נפש שרי עד כאן לשונו. ויש מפרשים דלא שרי אלא מה שהתירו הם בפירוש משום שמחת יום טוב דהא במילי אחריני אשכחן דלא התירו משום שמחת יום טוב ביום טוב כשבת. והראשון עיקר.
Shita Mekubetzet on Beitzah 31b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף ל״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־320 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 135 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל? אָמַר…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״וּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין — אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדּוֹם…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״וְלֹא בְּקַרְדּוֹם. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא…״
- קטע 425 מילים
נפתחת ב״פְּשִׁיטָא, בְּקוֹפִיץ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי…״
- קטע 548 מילים
נפתחת ב״וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. אָמַר…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת —…״
- קטע 735 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא! אָמַר…״
- קטע 825 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע — מַתִּיר, אֲבָל…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, בְּשַׁבָּת — מַתִּיר אֲבָל…״
- קטע 1144 מילים
נפתחת ב״הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר:…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת ביצה דף ל״א עמוד ב׳ · קטע 1 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין…”
לשון המקור
גְּמָ׳ וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין מְבַקְּעִין מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְבַקְּעִין מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
וּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין — אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדּוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים לֹא מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.
וְלֹא בְּקַרְדּוֹם. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ — מוּתָּר.
פְּשִׁיטָא, בְּקוֹפִיץ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קוֹפִיץ לְחוֹדֵיהּ, אֲבָל קַרְדּוֹם וְקוֹפִיץ, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר — הַאי גִּיסָא נָמֵי אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ — אָסוּר. פְּשִׁיטָא, וְלֹא בְּקַרְדּוֹם תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קַרְדּוֹם, אֲבָל קוֹפִיץ וְקַרְדּוֹם, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא שְׁרֵי — הַאי גִּיסָא נָמֵי שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת — נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל.
גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא! אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הָנֵי לִיבְנֵי דְּאִיַּיתּוּר מִבִּנְיָנָא — שְׁרֵי לְטַלְטוֹלִינְהוּ בְּשַׁבְּתָא, הוֹאִיל וַחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ. שַׁרְגִינְהוּ — וַדַּאי אַקְצִינְהוּ!
אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל. בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת.
אָמַר שְׁמוּאֵל: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע — מַתִּיר, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ. שֶׁבַּכֵּלִים — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב.
מֵיתִיבִי: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, בְּשַׁבָּת — מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ. בְּיוֹם טוֹב — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ!
הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן. וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע? וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, שֶׁבְּשַׁבָּת מַתִּיר — אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, בְּיוֹם טוֹב — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ!