מסכת ביצה דף ל״א עמוד א׳

מתני' מביאין עצים התלושים מן השדה שבתוך התחום ביו"ט:

מן המכונס אם כנסו מערב י"ט דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ואינו מוקצה אבל המפוזרין מוקצין:

ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב אפילו מפוזרים שבו לא הקצה מדעתו:

סמוך לעיר ממש:

אפילו בתוך תחום שבת בסופו:

גמ' יחידאה היא רבי שמעון בן אלעזר קאמר לה דאמר בית הלל הכי שרו ופליגי רבנן עליה:

כמפוזרין דמו ואפילו לא פזרתן הרוח דמסתמא לא סמכה דעתיה סבר מבדר להו זיקא:

ואי אתנח מנא עלייהו להכבידן שפיר דמי דסמכה דעתיה:

מן הקרפף ואפילו מן המפוזר תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם כדמוכח בפרק כלל גדול (שבת דף עג:):

איבעיא להו היכי קאמר כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת וכו' אבל לא גרס ר' יוסי לקולא או לחומרא דא"כ משמע דמספקא ליה דרבי יוסי שמא הוא מחמיר יותר מת"ק ולא היא דהא במלתיה דרבי יהודה נמי מספקא ליה היכי אתמר אלא ה"ג היכי קאמר וכו' והכי פי' כל שסמוך לעיר וגם אית ליה פותחת ובעי רבי יהודה תרתי לחומרא דאע"ג דסמוך בעי פותחת והא דלא פי' בדבריו פותחת משום דקסבר סתם קרפיפות יש להן פותחת ואתא רבי יוסי למימר הואיל ואית להו פותחת ואפילו רחוק מן העיר נמי וא"כ שמעינן מדתלי טעמא דאינו סמוך שרי בפותחת מכלל דסמוך שרי אפילו בלא פותחת ותרתי לקולא קאמר רבי יוסי בסמוך בלא פותחת או באינו סמוך בפותחת או דלמא ר' יהודה סבר כל שסמוך בין אית ליה פותחת בין לית ליה פותחת שרי דקס"ד השתא דסתם קרפיפות לית להו פותחת ואתא ר' יוסי למימר דבעי פותחת אפילו בסמוך כ"ש ברחוק אבל סמוכה בלא פותחת אינה מועלת כלום ע"כ פרש"י והקשה השר מקוצי נהי דר' יהודה תלי טעמא בסמוכה דוקא אבל פותחת אינה מועלת כלום מ"מ לרבי יוסי אמאי לא דייק כדפי' לעיל ללישנא קמא דמדתלי רבי יוסי טעמיה דשרי בפותחת באינו סמוך מכלל דבסמוך מועיל בלא פותחת דהשתא ללישנא קמא דרבי יהודה דבעי תרתי קאמר דלרבי יוסי סגי בחדא כ"ש להאי לישנא דקאמר השתא דלרבי יהודה סגי בחדא בסמוך בלא פותחת ותירץ דע"כ לא מצינן למימר דרבי יוסי תרתי לקולא אית ליה בהאי לישנא כדאמר ללישנא קמא דהואיל ולהאי לישנא צ"ל דרבי יהודה לא קפיד אפותחת ולא ס"ל דסתם קרפיפות אית להן פותחת אלא כל שסמוך בין אית ליה פותחת בין לית ליה פותחת אם כן לא היה לרבי יוסי למתני כל שנכנסים וכו' אלא הכי הוה ליה למתני רבי יוסי אומר אם יש לו פותחת אפילו אם היה בסוף התחום שרי הא אם סמוך שרי בלא פותחת ומדנקט כל משמע דיש קרפיפות דאין להן פותחת רבי יוסי ודאי תלי טעמיה בפותחת דוקא בין סמוך בין רחוק אבל ללישנא קמא ניחא דמצינא לפרושי דרבי יוסי תרתי לקולא אמר וניחא לשון כל שנכנסין דמאי אמרת הוה ליה למתני אם יש לו פותחת אדרבה אי הוה קאמר הכי הוה משמע דרבי יהודה לא קמיירי בפותחת וליתא דעל כרחך רבי יהודה בפותחת איירי אבל ללישנא דכל שנכנסין לו בפותחת משמע דמיירי בפותחת שאם תמצי לומר דלא מיירי רבי יהודה בפותחת אם כן רבי יוסי אי אמר תרתי לקולא קשיא ליה דמאי כל דמשמע דאיירי רבי יהודה בפותחת אדרבה רבי יהודה לא מיירי בפותחת אלא הוה ליה למתני אם יש לו פותחת והכי משמע לקמן מתוך פירוש רש"י תא שמע מדקתני רבי יוסי וכו' דהכי משמע מדנקט רבי יוסי לישנא דכל הנכנסין ובסיפא דמלתיה אצטריך לסיים ואפילו בתוך תחום שבת ש"מ דרבי יוסי תרתי לקולא קאמר דאי רבי יוסי בפותחת תלי טעמיה דוקא ואפילו הוא סמוך בעי פותחת לא הוה ליה לסיומי ואפילו בתוך התחום אלא הכי הוה ליה למימר רבי יוסי אומר כל שנכנסין בה בפותחת דמאי אמרת דאצטריך לסיומי רבי יוסי אומר בתוך תחום שבת לטעמיה להתיר בפותחת אפילו רחוק מלישנא דכל הנכנסין נפקא וכו' דהכי קאמר כל הנכנסין בפותחת שרי אפילו ברחוק אמאי מסיים בדבריו אפילו בתוך תחום שבת אלא ש"מ דלא בעי לרחוק אלא דוקא למשרי שאינו רחוק

מתני' מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.

אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף ואקשינן עליה והא אנן [תנן] מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים שבקרפף [מתני' יחידאה היא] דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרים שבשדות כו' ור' נתן חולק עליו בתוספתא.

אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים שבקרפף אע"ג דמכנפי ומותבי כיון דאי אתי זיקא מדלי להו ומבדר להו כמפוזרין דמו ואסירי ואי אתנח עלייהו מנא דלא ליבדרינהו זיקא שרו.

איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר דשמע ליה לר' יהודה דאמר איזהו קרפף כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת. ובעי ר' יהודה תרתי סמוך לעיר ופותחת וא"ל ר' יוסי בחדא סגי כל שיש לו פותחת אפילו אינו סמוך לעיר אלא ברחוק בתוך התחום שבת שרי והיינו לקולא או דלמא ר' יהודה חדא בעי סמוך לעיר בלבד וא"ל ר' יוסי דבעי תרתי סמוך לעיר ופותחת והיינו לחומרא ופשטינא מדוקיא דמתניתין דקתני כל שנכנסין לו בפותחת נמצא דר' יהודה בעי תרתי וא"ל ר' יוסי כל שנכנסין לו בפותחת לא חיישינן ליה ואפילו הוא רחוק שרי דאי ס"ד ר' יהודה סמוך לעיר בלבד בעי ור' יוסי הוא דבעי תרתי אי הכי והוא שנכנסין לו בפותחת הוה ליה למיתני אלא ש"מ לקולא ש"מ.

אמר רב סלא א"ר זכאי הלכה כר' יוסי:

[מתני] אין מבקעין [עצים לא] מן הקורות כו'.

מתני' ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. ואיכא למידק דהא (תניא) [תנן] לקמן (ביצה לג, א) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק, אלמא אף בחצר לא התירו אלא מלפניו הא מן המפוזר לא וכל שכן מן הקרפף. ויש לומר דהתם בקסמין קטנים שאין דעתו עליהם כל שמפוזרים אפילו בחצר, אבל הכא בעצים גדולים דדעתו עליהם לפיכך מותר אפילו מן המפוזרים ואפילו מן הקרפף.

גמרא ואי אתנח מנא [מאתמול] עלייהו שפיר דמי. ואפילו בא הרוח ופזרן דאתמול דעתיה עלייהו.

גרסת הספרים כך היא איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר או לחומרא קאמר. ורש"י ז"ל גריס אבעיא להו היכי קאמר, ובין לר' יוסי ובין לרבי יהודה קא מיבעיא ליה היכי קאמרי, דמאי שנא דקא בעי לר' יוסי דאי ר' יוסי לקולא מיקל בתרתי בתוך התחום בפותחת ובסמוך לעיר בלא פותחת ואי רבי יהודה [לקולא] מיקל בחדא בסמוך לעיר בלא פותחת. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה מכמה טעמים, חדא דאפילו לרבי יוסי לא שמענו אפילו אם מיקל בתרתי דדילמא אינו מיקל אלא אפילו כשאינו סמוך לעיר כל שנכנסים לו בפותחת ואפילו בסמוך לעיר נמי אי אפשר (דבעי) [בלא] פותחת דהכל תלוי בדידיה בפותחת, (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל כן כתב (פ"ב מהלכות י"ט הי"ד) דדוקא בשיש לו פותחת, אבל רש"י ז"ל גריס שמע מינה ר' יוסי תרתי לקולא קאמר אבל בגירסת הספרים אינו, ועוד דאפילו לכשתמצא לומר ר' יהודה לקולא ורבי יוסי לחומרא רבי יהודה נמי אית ליה תרתי לקולא סמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת אבל בתחום שבת דוקא בדאית ליה פותחת. ולי נראה לישב גירסת הספרים, דמשום דקים להו דהלכה כרבי יוסי וכדפסק רבי (שילא) [סלא] משום (ד)הכי קא בעי להו לקולא קאמר או לא. וסמוך לעיר נראה לי תוך שבעים אמה ושירים דהוו כעיר (עירובין נז, א).

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות. [ובגמ' מפרש] דאין מבקעים עצים מן הסואר של קורות ובהא אפילו ר"ש מודה דמודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס (שבת קנז, א), והא דאוקי להאי מתני' בריש מכילתין (ב, ב ע"ש בתוס') ובפרק בתרא דשבת (שם) כר' יהודה דאית ליה מוקצה ודלא כר"ש, היינו משום דקתני ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט דלר' שמעון אפילו שנשברה בי"ט מותר. ותמיה לי אמאי דחו לה מדר"ש, אפילו בכי הא מודה ר' שמעון דאין אדם מצפה אימתי תשבר קורתו והוי ליה ככוס וקערה (שבת מד, א) וכסוכה בריאה שנפלה (לעיל ביצה ל, ב). ויש לומר דהכא בקורה חדשה דעבידא דפקעה וכדאוקימנא בפרק [כירה] (מג, א) ההיא דתניא קורה שנשברה סומכין אותה בספסל דאוקימנא בכשורי חדתי דעבידי דפקעי. ואם תאמר אכתי אמאי [דחי לה] מדר"ש לוקמה בקורה ישנה ואפילו לר' שמעון יש לומר משום דסתמא קתני ומשמע כל קורה שנשברה ואפילו חדשה.

אין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל ופירשו בגמרא דהכי קאמר, אין מבקעין מן הקורה שנשברה בי"ט אבל נשברה מערב יו"ט מבקעין וכשמבקעין אין מבקעין בקרדום דבעינן שינוי. וכתב הראב"ד ז"ל (בהשגות פ"ד ה"י) דבקוע עצים מותר על ידי שינוי לכולי עלמא לפי שאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו אותה על ידי שינוי ע"כ, והוצרך הרב ז"ל לזה מפני שבקוע העצים מכשירים (שא"א) [שאפשר] לעשותן מערב יו"ט הן ואפילו הכי התירו לבקע. (ובתוספתא) [ובתוספות] אמרו שלא התירו לבקע [אלא] מן הקורות גדולות אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא ומלאכה גמורה דאורייתא, וכדאמרינן בשלהי כלל גדול (שבת עד, ב) האי מאן (דסלק) [דסלית] סלתי חייב משום טוחן, וכן נראה גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (שם) שכך כתב: אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב ומפני מה לא אסרו הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל ולפיכך התירו לו לבקע בשינוי ע"כ. ירושלמי (ה"ג): מן הקורה שנשברה מערב יו"ט מותר, בשאין עליה תורת כלי אבל אם יש עליה תורת כלי אפילו נשברה מעי"ט אסור, רב אמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, הדא דתימא בכלים שנשברו בי"ט אבל נשברו מעי"ט מותר, בשאין עליהם תורת כלי אבל יש עליהם תורת כלי אפילו נשברה ביו"ט.

לא בקרדום ולא במגל, ירושלמי (שם) אית תנא תני אין מבקעים ואית תנא תני מבקעים, מאן דאמר אין מבקעים במגל קציר ומאן דאמר מבקעים במגל יד. תוספתא (פ"ג ה"י): לא יתן אדם אבן על גבי בקעת בשביל לשברה אבל מכניסה בחור ושוברה.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה שיש דברים שאסור להשתמש בהן אף לצורך אוכל נפש מחמת איסור מוקצה ואמר על זה שמביאין ביו"ט מן השדה שבתוך התחום עצים תלושים שבו ובלבד מן המכונסין שכבר כנסם במקום אחד קודם יום טוב שמאחר שכנסם גלה בדעתו שלא הקצם מדעתו אבל לא מן המפוזרין שבשדה מפני שמוקצין הם מן הדעת וביאר אח"כ שמביאין מן הקרפף והוא רחבה גדולה המוקפת שלא לשום דירה עצים תלושים שבו אפילו מן המפוזרין מאחר שהקרפף מוקף הוא ומקום המשתמר הרי הן כמכונסין ואיזהו קרפף פירוש לא על עצמו של קרפף הוא שואל מה הוא שכבר נודע שהקרפף הוא רחבה המוקפת שלא לשם דירה אלא באיזה קרפף אתה מתיר מפוזרין שבו ופירש ר' יהודה כל שסמוך לעיר ולא פירש סמיכות זה כמה ושמא תאמר כל שהוא תוך התחום הרי חוץ לתחום אין מביאין ביום טוב דא"כ בתוך התחום אתה צריך לשער רחוק וקרוב ויראה לי שכל שהוא בין הגנות הסמוכות לעיר נקרא סמוך ויש שמפרשים בה שבעים אמה ושירים ולא יראה לי כן שזה מכלל העיר הוא ואינו נקרא סמוך ואמר ר' יוסי שאם יש לו פותחת ר"ל שיהיו נכנסין בו במפתח אפילו הוא באמה אחרונה של תחום מותר:

ומשנה זו אינה הלכה ופסקנו בגמרא שהשדה אף מכונס שבו אין מביאין והמפוזר אף מן הקרפף אין מביאין וא"כ אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף ודבר זה אף בשבת כן שאף ר' שמעון מודה בו והראיה שהרי שמואל אמרה בכאן והוא הוא שסובר כר' שמעון באחרון של שבת אלא שאפשר שאינו סובר כר' שמעון אלא בשבת וזו דוקא ביום טוב וכר' יהודה ועלי קנים ועלי גפנים ואפילו כנסם ואפילו בקרפף אין מביאין הואיל והרוח מפזרן תמיד הרי הן כמפוזרין ואם הניח כלי עליהם או איזה דבר שלא יפזרם הרוח מביאין:

ולענין קרפף הלכה שהדבר תלוי בפותחת וסמיכות לא מעלה ולא מוריד אחר שהוא בתוך התחום והילכך אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף שיש לו פותחת ויש פוסקין סמוך אע"פ שאין לו פותחת או פותחת אע"פ שאינו סמוך:

ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא והוא שגדולי הרבנים גורסים איבעיא להו היכי קאמר ת"ק כל שסמוך לעיר והוא דאית לה פותחת דתרויהו בעינן ואתא ר' יוסי למימר כל שיש לו פותחת אע"פ שאינו סמוך והוא הדין לסמוך אע"ג דלית ליה פותחת דבחדא מינייהו סגיא או דילמא ר' יהודה לא בעי פותחת והוא הדין דלא מהניא והכל תלוי בסמיכות ור' יוסי תולה הכל בפותחת וסמיכות לא מעלה ולא מוריד ואין גורסין לקולא קאמר או לחומרא קאמר דהא האי בתרא לאו חומרא היא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והשיבו תא שמע מדקתני כל שנכנסי' בפותחת ואפילו בסוף התחום ואילו היה המחלוקת שזה תולה בסמיכות וזה בפותחת מה הוצרך לומר ואפילו בסוף התחום היה לו לומר ר' יהודה אומר כל שסמוך ור' יוסי אומר כל שבפותחת אלא ודאי ר' יהודה בעי תרתי ולא הזכיר פותחת משום דסתמיהו כלהו אית להו פותחת ואתיא ר' יוסי למימר כל שיש לו פותחת אפילו בסוף התחום והוא הדין לסמוך אע"ג דליכא פותחת אלא דמסתמא כלהו פותחת אית להו והלכה כר' יוסי ואין גורסין בה ועוד מאי אפילו וכן אין גורסין בה לקולא קאמר או לחומרא קאמר כדכתיבנא אלא סוף הגירסא אלא לאו שמע מינה ר' יוסי לקולא קאמר כלומר דבחדא סגיא ומ"מ י"מ היכי קאמר ת"ק איזהו וכו' כלומר דר' יהודה בעי תרתי ור' יוסי לא בעי אלא חדא ומיהו דוקא פותחת וסמוך לא מעלה ולא מוריד או דילמא דר' יהודה סמוך בעי ופותחת לא בעי ואיהו בעי פותחת ולא בעי סמוך שהסמיכות הואיל ובתוך התחום הוא אינו נחשב לכלום ומוכח ליה דר' יהודה תרתי בעי ור' יוסי סגי ליה בחדא ומיהו דוקא בפותחת ומה שאמ' הלכה כר' יוסי לקולא אינו נופל יפה לדעתם דהא לתרויהו לישני פותחת בעי דוקא אלא שפירושו כר' יוסי לקולא כלומר דר' יהודה בעי תרתי והוא לא בעי אלא חדא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו בכלל פירושה:

המשנה הרביעית אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה ולא בקופיץ אמר הר"ם שיעור זו המשנה כן אין מבקעין מן צואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה מערב יו"ט וכשהן מבקעין לא מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל וטעם אלו הדינין כלם כבר קדמו ונתבארו וקופיס הוא ברזל שמחתכין בו הבשר ואין ראוי לבקע עצים אלא בצד הקצר שהוא כמו החץ ונקרא זכרות והצד הרחב נקבות לפי שאין דרך בני אדם לבקע בו ויהיה שנוי:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה שאין מבקעין עצים מן הקורות ואנו סוברים עכשו שמצד טורח יתר הוא נאסר אלא שבגמ' שאלו על מה שאמרו בה אין מבקעין בקרדום והא אמרת רישא אין מבקעין כלל עד שהעלו בפירושה שלענין מוקצה נאמרה כלומר שאין מבקעין עצים מסואר הקורות והם קורות הסדורות לצורך בנין אע"פ שלא נתקעו בבנין עדין מאחר שהקצם לכך ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט שלא תאמר הטעם בראש המשנה מטעם מוקצה שיש בו חסרון כיס אלא אפילו קורה שנשברה ביו"ט אע"פ שלהיסק היא עומדת אסור הואיל ומערב יו"ט לא נשברה אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יו"ט ואין חוששין לטורח ואע"פ שאפשר לו לעשות מערב יום טוב הואיל ואין אדם יודע מערב יו"ט כמה עצים צריכין לו ועוד שאף המבוקעות צריכות להתבקע לפעמים ביותר ובתלמוד המערב אמרו בשאין עליהם תאר כלי אבל יש עליהם תאר כלי אסור ומ"מ כשהם מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה ולא במגל שכל אלו כלי אומן ודרך חול אלא בקפיץ והוא כלי שיש בו שני ראשים אחד רחב כעין קרדום ואחד קצר שאין דרכו בכך בחול ואף הקרדום יש בו שני ראשים אחד רחב ואחד צר אלא שהצד הרחב שבקפיץ קצר כצד הצר שבקרדום ומתוך כך נאמרו בגמרא שני לשונות הראשון הוא שאמרו על זו שבאיסור קרדום לא שנו אלא בנקבות שלו ר"ל צד הרחב אבל בזכרות ר"ל הצד הקצר מותר וקפיץ מותר בכל צדדיו שאף הרחב שבו הוא כצד הצר שבקרדום והקשה פשיטא דהא בקפיץ תנן דשרי וודאי אפילו בצד רחב שרי דאלמא קרדום נמי דהוה ליה זכרות דידיה כנקבות דקפיץ מותר מיהא בזכרותו ותירץ מהו דתימא הואיל וצד אחד שבו אסור נגזור הא אסור הא קמ"ל וללשון זה צד הצר שבקרדום מותר וקפיץ משני צדדיו מותר ובלשון אחרון שנו שמועה זו על היתר שבקפיץ כלומר לא שאנו דבקפיץ מותר אלא בזכרותו אבל בנקבותו אסור והקשה פשיטא דהא בקרדום תנן דאסור כלומר אף בצד הצר שבו וצד הצר שבו הוה ליה כרחב שבקפיץ ותירץ מהו דתימא הני מילי בקרדום שכלו נקבות אבל קפיץ הואיל ויש בו צד היתר הא מוכחא מילתא דאיכא שנוי ולישתרי בתרויהו קמ"ל ומה שאמרו אבל קפיץ וקרדום פירושו כלי שיש בו צד היתר וצד איסור ולדעת זה כל צד שבקרדום אסור ואף הקפיץ בצד רחב שבו וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומשום דהלכה כלישנא בתרא ומ"מ נראה לי לפסוק כלישנא קמא וממה שאמרו בתלמוד המערב דבר ר' ינאי אמרין מבקעין בקרדום משום ר' אליעזר בן שמוע אמרו בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ובתוספות כתבו שהקרדומות שלנו הם כעין קפיץ ומותר לבקע בהם עצים ועצים דקים יש אוסרין בבקוען הואיל ואפשר להדליקם בלא בקוע ובתוספתא התירו על ידי שנוי והוא שאמרו לא יתן אדם אבן על גבי בקעת בשביל לשברה אבל מכניסה באור לשברה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו במשנה ומשנה זו כבר ביארנו בראש המסכתא שהיא שנויה לדעת ר' יהודה וגדולי הדור מתמיהין היאך לא אמרו שר' שמעון מודה בה שהרי זו ודאי אין אדם יושב ומצפה אימתי תשבר קורתו אלא באפשר בקורה רעועה או חדשה ולא נתקנה לבנין ושמא להסקה עומדת וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה תרתי לקולא קאמר כו' ור' יהודה דלא בעי תרתי נמי מרישא דר' יוסי ש"מ מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולהו פותחת אית להו הכי אבעי ליה למתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך תחום שבת עכ"ל יראה דרש"י לא נחית הכא להך מלתא דודאי אצטריך למתני כל שנכנסין דאל"ה הוה איצטריך אפילו בתוך התחום לגופיה למשרי בפותחת ברחוק ולא לדיוקא למשרי בלא פותחת בסמוך כפרש"י ומנלן תרתי לקולא לר' יוסי אלא דאי משום הא מ"מ מלת פותחת לא ה"ל למתני אלא דהכי הל"ל כל הקרפיפות שנכנסין לו ואפי' בתוך תחום שבת וק"ל:

תוס' בד"ה אבעיא להו כו' והקשה השר מקוצי כו' דהשתא ללישנא קמא דר' יהודה דבעי תרתי כו' ותירץ דע"כ לא מצינן כו' ת"ש מדקתני ר"י כו' עכ"ל לפי שדברי התוספות שלפנינו מגומגמים בלשונות כפולות אמרתי לכתוב מה שנראה לנו מדבריהם כפי מה שראינו בתוספות ישנים והוא שהנראה לפי דרכו דאי הוה תני אם יש לו פותחת אע"ג דהשתא איצטריך ואפילו בתוך התחום לגופיה מ"מ הוה דייקינן מיניה נמי שפיר דשרי בסמוך בלא פותחת דהכי משמע לישנא אם יש לו פותחת כו' דלא פליג ר' יוסי בהא דשרי ר"י סמוך בלא פותחת אלא דאתא לטפויי למשרי רחוק בפותחת אבל השתא דתני כל שיש לו פותחת כו' ממשמעותיה לא הוה דייקינן למשרי סמוך בלא פותחת דאדרבה כל משמע נמי סמוך ולהכי אצטריכו התוספות לדייק בדברי הפשטן למשרי סמוך מדאיצטריך לסיומי ואפילו בתוך התחום דלגופיה לא איצטריך דכיון דקתני כל כו' משמע נמי רחוק ויתיישב לפי דרכו מה שמקשים בהיפך דנימא כיון דללישנא בתרא סגי לרבי יהודה בחדא קאמר לר' יוסי דלא סגי בחדא מכ"ש ללישנא דבעי ר' יהודה תרתי דנימא לר"י דלא סגי בחדא די"ל ללישנא קמא דהא בעיין ידע ג"כ זאת הסברא כיון דללישנא קמא רבי יהודה איירי בפותחת א"נ דלא הוה מסיים ר"י ואפי' בתוך התחום ידעינן דמהני ברחוק בפותחת דכל הנכנסין כו' משמע נמי רחוק מש"ה אית לן למימר טפי דאתי לדיוקא למשרי סמוך בלא פותחת אבל ללישנא בתרא דר' יהודה איירי בלא פותחת ע"כ ואפי' בתוך התחום לגופיה אתי ולא לדיוקא אתי למשרי סמוך בלא פותחת דא"כ ה"ל למתני אם יש לו פותחת כו' אלא דנקט כל הנכנסים כו' דאפילו בסמוך בעי פותחת ולהאי לישנא בתרא כיון דקתני כל כו' לא הוה איצטריך לסיומי ואפי' בתוך התחום אלא דע"כ אית לן למימר הכי דניחא ליה למתני מפורש מאי דבעי לטפויי בהא דקתני כל כו' והפשטן השיב לו דודאי הא קושיא הוא ללישנא בתרא דלא הוה איצטריך למתני ואפי' בתוך התחום דללישנא קמא א"ש דאתא לדיוקא למשרי סמוך בלא פותחת ומדלא קתני אם יש לו פותחת דהוה משמע הכי כמ"ש ע"כ רבי יהודה איירי בפותחת להכי קאמר כל שיש לו פותחת כדבריך אפי' בתוך התחום כל זה ראינו מתוך דברי התוספות שלפנינו ומתוספות הישנים ודו"ק:

בא"ד ולא משמע הכי לקמן מתוך פרש"י עכ"ל כצ"ל ור"ל לפי דרך השר מקוצי שכתב דאי הוה מיירי ר' יהודה בלא פותחת לא ה"ל למתני כל כו' אלא אם יש לו כו' ומפרש"י לקמן לפי דעת הפשטן לא משמע הכי דהא קושטא לפרש"י דר"י איירי בלא פותחת ואפ"ה קתני כל כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה תרתי לקולא וכו' עד ור"י דלא בעי תרתי נמי מרישא דר"י ש"מ וכו' עד הכי אבעי ליה למתני ר"י אומר אפי' בתוך תחום שבת י"ל אימא לעולם ר' יהודה תרתי בעי סמוך ופוחהת ואי לא קתני בדברי ר' אלא ר"י אומר אפי' בתוך תחום שבת ותו לא ה"א דר' ס"ל דהכל תלוי בפותחת בין רחוק בין קרוב ואפי' בסמוך בעי פותחת ולכך הוצרך למימר כל שיש לו פותחת ולסיים במלתיה ואפילו בתוך תחום שבת למימר דלא בעי פותחת אלא למשרי ברחוק אבל בסמוך לא בעי פותחת וי"ל דרש"י אינו ר"ל דלא לתני כלל אפי' הוא בתוך תחום שבת אלא ר"ל דאם איתא דר"י נמי איירי בפותחת לא היה לו לר"י להתחיל מלתיה בתחלת דבריו בפותחת כיון דר' יהודה נמי בעי פותחת אלא הכי הל"ל ר"י אומר אפי' בתוך תחום שבת כיון דאית ליה פותחת וכיון דפתח ר"י תחלת דבריו בפותחת משמע דר"י לא בעי פותחת ומ"מ סברת רש"י הפוכה מסברת התוס' כמו שתראה מדבריהם:

בתוס' ד"ה איבעיא להו וכו' עד ומדר' יוסי נשמע לר"י עד הל"ל אם וכו' י"ל אי קתני אם נכנסים בפותחת אפי' בתוך תחום שבת ה"א דה"ה בסמוך נמי בעי פותחת מאי אמרת א"כ לתני אם נכנסים בו בפותחת לחוד ה"א דקאי דוקא אסמוך כמו ר"י ולא ארחוק אבל השתא דקתני לישנא דכל הנכנסים ע"כ הא דמסיים במילתיה אפילו בתוך תחום שבת לאשמועינן הא בסמוך לא בעי פותחת דאל"כ ל"ל לסיומי אפי' בתוך תחום שבת דאי משום לאשמועינן אפי' ברחוק הא מלישנא דכל הנכנסים וכו' נפקא כמו שכתבו התוס' לעיל מזה בסמוך וי"ל דהתוס' ס"ל דלאו דוקא מלישנא דכל שמעינן בין רחוק בין קרוב דה"ה אם הוה תני אם נכנסים בפותחת הוה שמעינן נמי דס"ל דהכל תלוי בפותחת לחוד בין רחוק בין קרוב דאל"כ אלא להוסיף ולהחמיר אדברי ר"י בא ולומר דסמוך לא מהני אלא כשנכנסים בו בפותחת א"כ הל"ל ר"י אומר עד שיש לו פותחת או לשון אחר דמשמע מיניה דתרוייהו בעי וק"ל:

מתני' ומביאין עצים מן השדה כו' וא"ת והא איכא משום מעמר כדאמרינן האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר. וי"ל דאיסור מעמר אינו אלא במקום גידולו כמלחא ממלחתא ששם עושין המלח. והכא נמי כיון שהוא במקום שאין גדלין שם שרי.

גרסת הספרים איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאי או לחומרא לקולא קאמר דקאמר תנא קמא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר כיון דאית לה פותחת אפילו תוך תחום שבת. או דילמא ר' יוסי לחומרא קאמר דקאמר תנא קמא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר דוקא דאית ליה פותחת אבל לית ליה פותחת אפילו סמוך לעיר נמי לא. תא שמע דקתני כו'. ויש מקשין דלטעמא בתרא מאי חומרא איכא לר' יוסי דהא חדא משום חדא היא דלר' יהודה תליא בסמיכות ולר' יוסי תליא בפותחת. ולי נראה דאיפשר דר' יהורה אית ליה תרתי לקולא דכל שהוא סמוך לעיר בין אית ליה פותחת בין לית ליה אבל בתחום שבת דוקא בראית ליה פותחת. ור' יוסי מחמיר ובעי בין סמוך בין רחוק פותחת. אבל רש"י ז"ל לא גריס לא קולא ולא חומרא. ואסיקנא לגרסתו דר' יוסי תרתי לקולא קאמר מדקתני כל שנכנסין ולא קתני והוא שנכנסין מכלל דשמע לר' יהודה דבעי פותחת ודוקא סמוך לעיר ומהדר ליה איהו דכל שנכנסין בפותחת אפילו רחוק כמה מותר. דאי לא ליתני אם יש לו פותחת מאי כל דהא יש קרפף שאין בה פותחת. ומדתני ר' יוסי לישנא יתירא ואפילו תוך התחום שמעינן נמי מילתא אחריתא לקולא דלר' יוסי כל שהוא סמוך לעיר לא בעי פותחת. דאי לר' יוסי כולה מלתא תליא בפותחת ומה לי למימר ואפילו בתוך תחום שבת לימא סתמא כל שנכנסין לו בפותחת ותו לא ולישנא דכל אפילו רחוק משמע. אלא אשמעינן אגב אורחיה דהרחוק הוא גריעות ובהא בעינן פותחת אבל בסמוך לא. ונמצא דר' יהודה תרתי בעי סמוך ופותחת. ובנוסחי עתיקי גורסין כן שמע מינה תנא קמא תרתי בעי. אבל רש"י ז"ל פירש דר' יהודה לא בעי תרתי אלא לדידיה בסמיכות תליא מילתא בין אית ליה פותחת בין לית ליה. דאי ר' יהודה בעי פותחת והאי דלא אדכר ליה משום דסתם קרפף יש לה פותחת למה ליה לר' יוסי למדכר אפילו שיש פותחת דהא כולהו פותחת אית להו וליתני ר' יוסי אומר בתוך תחום שבת. אלא ודאי שמעיה לר' יהודה דאמר בין אית לה פותחת בין שאין לה פותחת. ומהדר ליה ר' יוסי דכל למי שיש לה פותחת אפילו רחוק כמה מותר. ולא נהיר דאם כן פשיט בעיין לחצאין ואיהו לא קא בעי הכין כפי הגרסא שהבאתי.

הלכה כר' יוסי להקל פירוש ומשום דמסתבר טעמיה דר' יהודה איצטריך למפסק הלכה כר' יוסי ולא סמכינן אכללא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי.

במשנה מביאין עצים מן השדה מן המכונס וכו' ופרש"י דבמכונס כיון דגלי דעתיה דעלייהו סמיך אינן מוקצה אבל מפוזרין מוקצה וכתב יש"ש על זה דלפ"ז ע"כ מתוקמא מתניתין כר"י בי"ט ומש"ה רוצה לפרש טעמא דמתניתין משום מגבב כמ"ש הר"ן ז"ל בשם מפרשים אחרים דמיחזי כמגבב מיהו כיון דמל' רש"י והתוס' לא משמע כן וסוגיא דשמעתין נמי משמע דטעמא דמתניתין משום מוקצה מדאמר רבא ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו שפיר דמי ע"כ היינו כפירש"י משום דדעתיה עלויה דאי מטעמא דמגבב לא הוי מהני שפיר הא דאתנח מנא עלייהו מעי"ט א"כ לפ"ז צריך ליישב מה שדקדק מהרש"ל דלהאי פירושא הוי משמע דמתוקמא מתני' כר"י בי"ט וזה דוחק גדול אלא דלע"ד לא ידענא מי הכריחו למהרש"ל לומר כן דאדרבא הוי קשיא לי איפכא על פרש"י והתוס' דאפי' לר"י מה צד איסור מוקצה שייך כאן לאסור עצים מן המכונס דהא לא הוי מוקצה מחמת איסור לפי שיטתם ולבהמה שנתנבלה דאוסר ר"י נמי לא דמי כיון דבנבילה ודאי מאתמול לא הוי קיימי לכלבים וטעמא דר"י דאין מסיקין בשברי כלים היינו משום נולד ולא משום מוקצה משא"כ הכא לא שייך נולד ומוקצה דהא סתם עצים להסקה עומדין אע"כ דלרש"י והתוס' כיון שאין דרך להסיק בעצים אם לא שכנסן מתחילה לשם כך והכא כיון דלא אספן מאתמול הוי דמיא למדבריות דסוף מכילתין דדמיא לגרוגרות וצמוקין דאפילו ר"ש מודה בהו או אפשר דכל עצים מפוזרין על פני השדה ולא הניחם ליבשם לא אמרי' בהו סתם עצים להסקה הן עומדין אלא לבנין או לעשות מהם כלים סוף סוף יהיה מאיזה טעם שיהיה לא תליא הך מילתא בפלוגתא דר"י ור"ש כלל כן נ"ל בשיטת רש"י והתוס' ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה מן הקרפף אפי' מן המפוזר תימא דהא הוי מעמר דהוי אב מלאכה וכו' עכ"ל. כ' הר"ן ז"ל על זה אפי' אי הוי אב מלאכה אפ"ה שרי מדאורייתא כיון שהוא באוכל נפש אלא דאפ"ה כתב ליישב שיטת המפרשים דמיחזי כמעמר לצורך מחר אלא דמלשון התוס' כאן שכתבו תימא הא הוי מעמר משמע דלא נחתו להך סברא והיינו משום דמשמע להו בפשיטות דמעמר בעצים לא מיקרי אוכל נפש בעצמו אלא מכשירי אוכל נפש ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מאתמול דאפילו ר"י מודה דאסור וכמו שאבאר לקמן במשנה דאין מבקעין. ועוד נ"ל דסברת התוס' דאי הוי אב מלאכה ודאי הוי אסור אפי' באוכל נפש עצמו כמו כל המלאכות שקודם לישה דהא אפי' טחינה אסורה וקי"ל האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן וכ"ש מעמר דמקמי טחינה הוא כדמשמע מל' רש"י בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) גבי האי מאן דעביד חלתא ע"ש ודו"ק:

שם פיסקא איבעיא להו היכי קאמר כל שסמוך לעיר וכו' ופרש"י דלא גרסינן רבי יוסי לקולא קאמר או לחומרא וכ"כ התוס' והאריכו מאד בזה. מיהו בספרי הרב אלפס נמצא מבואר דגריס ר"י לקולא קאמר או לחומרא ובסוף הסוגיא נמי לא גריס ש"מ ר"י תרתי לקולא קאמר כדמשמע מגירסת רש"י והתוספות אלא ש"מ ר"י לקולא קאמר ע"ש וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו בהלכות יום טוב. ובאמת נלע"ד דהנך חילופי גירסאות ופי' הסוגיא דשמעתין הא בהא תליא דלכאורה מ"ש התוס' דלא גרסינן ר"י לקולא או לחומרא כיון דבמילתא דרבי יהודה נמי מספקא ליה נלע"ד שאין זו ראיה מוכרעת למחוק גירסת הרב אלפס דבפשיטות מצינן למימר דלא איכפת ליה לבעל האיבעיא למיבעיא אליבא דרבי יהודה כיון דקי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי משו"ה לא מיבעיא ליה אלא אליבא דרבי יוסי ותדע דהא אפילו לגירסת רש"י והתוס' נמי לא נזכר שמו של רבי יהודה בל' האבעיא ונראה דהיינו מטעמא דפרישית לכך נראה דעיקר ראייתן של תוס' היינו משום דגרסי בסוף הסוגיא ש"מ רבי יוסי תרתי לקולא קאמר וכבר כתבתי שאין זו גירסת הרב אלפס א"כ לפ"ז ממילא משמע דעיקר האבעיא אינו אלא אליבא דרבי יוסי אי לקולא קאמר או לחומרא ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר. ובר מן דין אף שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין הרים גדולים מ"מ לע"ד הסוגיא מכרעת יותר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והיינו לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי דלית לן לאוקמי פלוגתא דתנאי בסברות הפוכות מיהו כבר כתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין ובכמה דוכתי דאשכחן בש"ס טובא דפליגי תנאי ואמוראי בסברות הפוכות והיינו היכא דפשיטא לן הך מילתא אבל אכתי לא מסתבר שיסתפק הש"ס בל' איבעיא בכה"ג דודאי כל כמה דאית לן למימר דפליגי שפיר בלא סברות הפוכות א"כ מהיכי תיתי נסתפק לאידך גיסא אי פליגי בסברות הפוכות ואם כן בהאי דשמעתין דלפרש"י והתוספות האיבעיא בכה"ג גופא אם נאמר דלרבי יהודה הך סברא דסמוך לעיר עדיף טפי מפותחת דפותחת לא מהני וסמוך מהני ולרבי יוסי איפכא דסמוך לא מהני ופותחת מהני ואם כן טפי אית לן למימר דלא פליגי בסברות הפוכות אלא לכו"ע פותחת עדיף מסמוך ולרבי יהודה בסמוך נמי סגיא ולרבי יוסי דוקא פותחת בעינן וא"כ שפיר משמע כגירסת הרי"ף דמספקא ליה לבעל אבעיא אי רבי יוסי לחומרא קאמר ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר והיינו דרבי יהודה תרתי בעי ורבי יוסי בפותחת לחוד סגי:

ולפ"ז נתיישב ג"כ הא דאיצטריך ר"י למימר בסוף הסוגיא דהלכה כרבי יוסי פשיטא דהלכה כר"י לגבי ר"י ועוד דנימוקו עמו וכ"ש דלא איצטריך לאסוקי במילתא דהלכה כרבי יוסי להקל כיון דבעל איבעיא נמי לא מספקא ליה בהכי ופשיטא ליה דר"י להקל משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל א"ש דהיא גופא אתי ר"י לאשמעינן דרבי יוסי לקולא ואגב אורחא אשמעינן דאפ"ה הלכה כרבי יוסי כנ"ל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ולשיטת רש"י והתוספות צ"ע:

שם במשנה אין מבקעין עצים וכו' אלא בקופיץ וכתב הרא"ש דמה שהתיר לבקע עצים ע"י שינוי היינו עצים גדולים שאינו מלאכה גמורה כיון שלא תלשן מן המחובר אלא בתלוש משו"ה לא הוי תולדה דקצירה משא"כ לבקע לעצים קטנים אסור כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן עכ"ל הרא"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בשם תוס'. ונראה בכוונתו דכיון דהוי תולדה דטוחן אין להתיר בשביל שמחת י"ט כיון דטחינה עצמה אסורה בי"ט כמ"ש התוספת לעיל בר"פ אין צדין דלא הותרה באוכל נפש אלא מלישה ואילך וכ"ש הכא דאינו אוכל נפש בעצמו אלא מכשירין ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מעי"ט דאסור אפילו לר"י. מיהו הר"ן ז"ל כתב בשם הראב"ד דבקוע עצים הוי כאוכל נפש עצמו והוסיף לפרש הטעם כיון שראוין לעשות מדורה להתחמם בהו ע"ש. ואף דאפשר דלפ"ז בקוע עצים הוי כמו לישה שאין מחוסר מלאכה אחרת אלא דאפ"ה יש לאסור בעצים קטנים דהוי מלאכה שלא לצורך כן נראה לי ואפשר שלזה נתכוונו רש"י והתוס' בסמוך בד"ה והאמרת רישא שכתבו אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והנראה בזה דלא פסיקא להו אי הוי מלאכה גמורה או משום טרחא גרידא כנ"ל ודו"ק:

במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל מקום הפחת ופרש"י ולא אמרינן מוקצה מחמת איסור הן וכו' ע"כ. ונראה דאע"ג דרש"י גופא כתב לקמן דף ל"ג גבי והלכתא יבישתא שרי דאנן כר"ש ס"ל במוקצה וכו' ע"ש אפ"ה ניחא ליה לפרש מתני' דהכא אליבא דכ"ע כיון דר"י איירי ברישא דמתניתין דקתני מביאין עצים והך מתניתין נמי דאין מבקעין דסמוך למתניתין דהכא מוקי לה רב נחמן בריש מכילתין כר"י ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש מתני' דהכא נמי אפילו אליבא דר"י ועוד י"ל דאפילו אליבא דר"ש נמי הוצרך רש"י לפרש כן משום דר"ש גופא לא שרי מוקצה אלא בעומד ומצפה משא"כ הכא אינו עומד ומצפה ולא משמע ליה לרש"י לפרש דמתני' איירי בבית רעוע דשייך ביה לומר יושב ומצפה כיון דמתני' סתמא קתני אלא שזה דוחק דהא לקושטא דמילתא בלא"ה מוקמינן למתני' דוקא באוירי דליבני א"כ כ"ש דאית לן טפי לאוקמי בבית רעוע כדמשמע נמי לישנא דונפחת דמשמע מאיליו ואם כן מסתמא איירי ברעוע אלא כיון דלקושטא דמילתא בלא"ה ע"כ איצטריך לאוקמי מתני' באוירי דליבני משום מילתא דר"מ דקאמר פוחת לכתחילה א"כ לפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לא מיתסר משום מוקצה כיון דליכא איסורא דאורייתא שום דאי הוי איסורא דאורייתא אפילו לר"ש הוי אסור משום מוקצה כיון דדחינהו בידים אתמול מדלא פחתן מעי"ט כמ"ש רש"י לעיל גבי עכו"ם שהביא דורון ולא שייך נמי לומר אדם יושב ומצפה כיון דאיסור סתירה רכיב עלייהו כן נ"ל בכוונת רש"י וכן משמע ג"כ מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש ועיין עוד בסמוך:

מיהו מל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות כתב בענין אחר דלא שייך כאן כלל איסור מוקצה כיון שאין המוקצה בפירות עצמן אלא מחמת סתירת הבית שמונעו מליטול הפירות עיין בל' הר"ן שכתב כן בשם הרמב"ן ז"ל וכתב ג"כ דמה שהכריחו להרמב"ן לפרש כן היינו משום דלא משמע ליה לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן כפרש"י דא"כ אפי' בלא אוירי דליבני נמי ליכא בסתירה זו איסור דאורייתא כיון דאינו סותר ע"מ לבנות (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) ועוד הביא ראיה ממטה שיש עליה מעות וממעות שעל הכר דאפילו באיסור דרבנן נמי שייך מוקצה מחמת איסור ועיין מה שכתבתי בזה שם בפ' כירה (שבת ד' מ"ה:)

בתוס' בד"ה ונפחת נוטל ממקום הפחת וכו' ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם וכו' לכנ"ל דאתיא האי סתמא כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל. אף שכבר כתבתי בסמוך בל' רש"י דבכה"ג אפי' לר"ש הוי מוקצה מ"מ סברת התוס' אינו כן היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת דלר"ש לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו א"כ כ"ש דהכא שייך לומר דיושב ומצפה שמא יסתרנה עכו"ם או חש"ו כדי ליטול הפירות וכ"ש למאי דמוקמינן באוירי דליבני ואפילו לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה דאיירי באוירי דליבני אפ"ה לא הוי קשיא ליה במילתא דת"ק דלא אסר הפירות משום מוקצה משום דאיכא לאוקמי בבית רעוע כן נ"ל ודו"ק: