מסכת ביצה דף כ״ג עמוד ב׳

מתני' טמאה משום שלשה כלים מקבלת טומאה על שם שלשה כלים נפקא מינה דאי נמי אזל חד שמא מינה טמאה משום אידך ובגמרא מפרש לה:

גמ' תחתונה שמקבלת אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר:

משום כלי קבול שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא:

אמצעית שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמאה משום כלי כברה ושלנו שהיא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות:

ועליונה שמכתשין ושוחקין בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמויה דפשוטיהן טהורין אלא משום צפוי התחתון שהוא עיקר והעץ בטל אצלו:

מתני' עגלה של קטן שעושין לו לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה:

טמאה מדרס אם התינוק זב נעשית העגלה אב הטומאה דמיוחדת לישיבה היא דהא סומך קטן עליה נמצאת שהיא מיוחדת לו לישיבה ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו דאילו לא מיחדא להכי לא הות אב הטומאה כדתניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' (שבת דף נט.):

ונטלת בשבת דתורת כלי עליה:

מתני' משום שלשה כלים פי' ואם נטמא זה לא נטמא זה אפי' בשעת מלאכה שהן כולן יחד הואיל וכל אחד ראוי למלאכה בלבדו ולא דמי למספרים של פרקים ואזמל של רהיטני דהתם הם מחוברים יותר בשעת מלאכה:

משום כלי כברה פירש רש"י אע"ג שהיא של עץ ואין לה בית קיבול שאין נשאר בה כלל מכל מקום גזרו עליה משום ארוג ולא נראה דלא שייך ארוג במעשה של עץ כי אם [בצמר ופשתים ונראה לפרש] בכברה של סלתות דקאמר בירושלמי כברות של סלתות טמאה משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינן יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ולא קאמר משום בית קיבול ה"ק משום תורת קבול כלי כברה דחשיב קבול שלה כדפי':

עגלה של קטן פירש הקונטרס שהקטן יושב בתוכה ולא נהירא דמאי קא משמע לן פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו תמיד:

אין צדין דגים מן הביברין וכו' פירש רש"י דאע"ג דאוכל נפש מותר היינו דוקא כגון בשול ואפייה ושחיטה דאי אפשר מערב יום טוב דיותר טוב פת חמה וגם בשול בי"ט ושחיטה שמא יסריח אבל צידה אפשר לצודו מערב י"ט ויניחנו במים במצודתו ולא ימות ולא נהירא כדמפרש בריש מכילתין (דף ג. ושם) גבי גזרה שמא יתלוש דאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לעשותו מערב יום טוב לאי אפשר אלא דוקא במכשירין יש חלוק לכך נ"ל כפר"ח מקינו"ן שפירש לעיל [ביצה דף ג. סד"ה גזרה] משום דדמי לקצירה:

ואין נותנין לפניהם מזונות פירש רש"י דאין מזונותן עליו דהם אוכלים עשב הנמצא במים וגם פעמים אוכלים עפר וגדולים אוכלים הקטנים ואפילו למאן דשרי מאך אשר יאכל לכל נפש (שמות י״ב:ט״ז) דמשמע אפילו בהמה מכל מקום דגים לא הואיל ואין מזונותן עליך ותימה דבגמרא פריך ורמינהי ביברין של חיה ועוף אין צדין וכו' ומשני כאן בביבר קטן כאן בביבר גדול והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נראה לי דהא תליא בהא אי צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות והכי פירושו אין צדין דגים מן הביברין וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהן אין מותרת ביום טוב והשתא כשמתרץ בגמרא מצידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא ומכל מקום קשיא דמשמע הכא דהיכא דצידה שלהן אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנה: ושם) קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהן למשדא קמייהו שפיר דמי ויש לומר דהתם מיירי בשבת דחמיר דאוכל נפש אסור ולא שייך למגזר שמא יקח מהן אבל הכא מיירי ביום טוב דאוכל נפש מותר גזרינן דלמא כשיתן להם מזונות שמא יצוד מהם:

[מתני'] הרחיים של פלפלין טמאה משום שלשה כו' פי' כלי עץ חקוק ובאמצעיתו טס של ברזל קבוע במסמרים עומדים מלמטה והוא נקוב נקבים דקים כמין כברה והעליון משופה ליכנס בתוך התחתון ומצופה ראשו של עליון ברזל עשוי כמין פטפוטין בלוטין קטנים קטנים. ונותן הפלפלין באותו ברזל המתוח באמצע החקוק לאורכו הנקוב ככברה ושוחקין בעליון שראשו מצופה ברזל כמין פטפוטין קטנים גסין יותר מעט מן הנקבים ונותן הפלפלין על הברזל העשוי ככברה וטוחן בעליון וכשישחק יורד מן הנקבים למטה ויש בקרקעות התחתון נקב גדול סתום כשרוצה פותח ונוטל הפלפלין השחוקין ומפורש בגמ' שלנו וגם כן בירושלמי התחתון כלי קיבול העליון משום כלי מתכות אמצעי משום כברה:

[מתני'] עגלה של קטן טמאה מדרס דהא קסמיך עלה וניטלת בשבת משום דאיכא תורת כלי עליה ואינה נגררת אלא ע"ג כלים אבל על הקרקע לא דעביד חריץ ומשום דאמר דבר שאין מתכוין אסור וסיפא דהא מתניתין תנא אחר אליבא דר' יהודה שהוא שונה כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שאינה עושה חריץ אלא כובשת ור' שמעון תני גורר אדם מטה וכסא וספסל בשבת ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וא"צ לומר ביו"ט. דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקליה הגורר פותחין ונועלין בהן בשבת וא"צ לומר ביו"ט:

מתני' ומשום כלי כברה. פירשו בתוס' משום כלי קיבול, ואף על גב שמוציאה הסלת מכל מקום מקבלת הסובין והרבה דברים (גרסינן) [גסים], ורש"י ז"ל לא פירש כן.

מתני' עגלה של קטן טמאה מדרס. פרש"י ז"ל עגלה של קטן שיושב עליה ומטלטלין אותו עליה. ואם תאמר אם כן פשיטא דטמאה מדרס, יש לומר דקא משמע לן דלא תימא כיון שאין עושין אותה אלא לשחוק בעלמא אין זה עיקר מדרס, מידי דהוה אספינה דאמרינן בפרק רבי עקיבא (שבת פג, ב) דטהורה ואינה מטמאה מדרס משום דאין עיקרה עשויה אלא לעבור בה ממקום למקום, וכן לוקמין טהורה (שבת סו, ב) ומפרש בגמרא קישורי ופירש רש"י ז"ל שהן [אשקצ"ש שמהלכין בהן במקום טיט], וטעמא דטהורין לפי שאין עיקרן למדרסות אלא לעבור בהם את הטיט ואין עשויין להנאת מדרס. ובתוס' פירשו עגלה שעושין ללמד את הקטנים להלך (ומקטן) [והקטן מניח] ידיו עליה והיא מתגלגלת, וקא סלקא דעתך שאין כאן הנאת מדרס קא משמע לן.

מתני' אין צדין דגין מן הביברין ביו"ט. פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאפייה ושחיטה ובישול אבות מלאכות הן והותרו לצורך משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלנו משם. ואינו מחוור, חדא דיש פירות שנפסדין בלקיטתן מאמש כגון תותים ותאנים וכיוצא בהם ואף על פי כן אסרו לתלוש מן המחובר ביו"ט, וכל שכן צידת הדגים שהן נפסדין הרבה בעומדין במצודה והרבה נפסדים אלו מסמנים הנשחקים מאמש שהתירו לדוך כדרכו. ועוד כי לא אסרו באוכל נפש בדאפשר לעשות מערב יום טוב, דאפילו במכשירין שרי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה ובמכשירין בלחוד הוא דנחלקו עליו חכמים אבל באוכלין לא נחלקו. והרמב"ם ז"ל (פ"א ה"ה מהל' יו"ט) נתן טעם לדבר דכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ואין בו הפסד אסרו עליו גזירה שמא יניח אדם מלאכול וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, וגם זה אינו מחוור כל הצורך. אבל בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) משמע שהן אסורין דבר תורה, ובשלהי פרק המצניע (שבת צה, א בד"ה שגג) כתבתיה בארוכה.

אין נותנין לפניהם מזונות פרש"י ז"ל ואפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי במזונותיו עליו, אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שאוכלין שרשי עשבים שבקרקע וגדול את הקטן. ואינו מחוור דאם כן בברייתא דמייתי בגמרא דקתני שאין נותנים לפני חיה ועופות אמאי לא. ובפרק האורג בשבת (קו, ב) פירש משום דהוו מוקצין, ויש לי קצת ראיה לפירוש זה מן הירושלמי (כאן ה"א). אבל בתוס' פירשו דצידה אסורה דבר תורה וכל שיש בו צידה דאורייתא אסרו ליתן לפניהם מזונות שמא יצוד, אבל (ב)כל שאין בו צידה דאורייתא (אבל) [אלא] דרבנן נותנין דלא גזרינן, וכן משמע לקמן, ובפרק ר' אליעזר דאורג כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

המשנה השמינית הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים משום כלי קבול משום כלי מתכות משום כברה אמר הר"ם צורת אלו הרחים הוא כמו שאגיד לך והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בה כמו נפה ויורד מהם כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס בה מה שירד מן הנפה וכוס של ברזל סובבת בכלו והחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המניפה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה לפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שמטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה מטמאת בפני עצמה כמו כלי קבול והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפי' פרש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה:

אמר המאירי מתוך שביאר במשנה שלפניה ענין שחיקת הפלפלין נתגלגל במשנה זו להודיע דין ריחים של פלפלין לענין טומאה ואמר על זה שהיא מקבלת טומאה משום שלשה כלים ר"ל שאם נאבד אחד מהם מקבלין הנשארים טומאה עדין שעדין כלים הם וכן אם נאבדו השנים משום כלי קבול פי' ריחים של עץ הם והם שני כלים של עץ עשויים שניהם כמין מכתשת והאחד נתון בתוך חבירו והפלפלין נשחקים בזה הפנימי והוא נקוב נקבים דקים עד מאד וכ[ש]נשחקו הפלפלין היטב נכנס האבק כלו דרך הנקבים הדקים בכלי החיצון והחיצון מקבל את האבק ונמצא חיצון כלי קבול והוא הוא שמטמא משום כלי קבול ואמצעי והוא ששוחקין בתוכו אין לו בית קבול גמור שהרי יוצא האבק משם אלא שהוא מטמא מתורת כלי כברה שהמכבר מטמא מדרבנן ומשום אריג העליונה והוא הפיקה שדכין בו והוא של עץ אלא שחדוד שבו מכין את הסמים הוא מכסה של מתכת והעץ בטל אצלו מטמא משום כלי מתכות:

זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי הכלים ר' יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אמר הר"ם וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליה הזב ואפי' היה בינה ובינו דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבארו לך כל משפטי המדרס במסכת זבים והיו אומרי' בשם ר' יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחר אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהוא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת ודעת ר' יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' ממה שצריך שתדע בביאור משנה זו הוא שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן צריך שתדע מה שביארנו במסכת חגיגה שאין מגעו של זב שוה למשכבו ומושבו שמה שהזב נוגע בו אינו אב הטומאה שיטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא לטמא אוכלין ומשקין אבל מה שהזב יושב או שוכב בו או נשען עליו הוא אב הטומאה והוא הנקרא בלשון רבותינו מדרס ומטמא אדם וכלים וכן צריך שתדע שמושב ומשכב זה של זב שאנו עושין אותו אב הטומאה דוקא כשהוא מיוחד לשכיבה או לישיבה ואינו עשוי לומר לו שיסור משם כדי ליטול אותו כלי שאין אותו כלי מיוחד לתשמיש אחר אבל אם ישב על כלי המיוחד למלאכה אחרת אינו טמא מדרס לטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא טומאת מגעו של זב לטמא אוכלין ומשקין וכמו שאמרו במסכת חגיגה כ"ג ב' יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא מדרס ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכשתדע שלש הקדמות אלו תבין מה שאמר במשנה זו שעגלה של קטן שעושין לו ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב כמו שידוע שחולי הזיבה מצוי לפעמים אף בקטנים כמו שהתבאר במסכת נדה מאחר שנשען בה הוה ליה מדרס שהרי מיוחדת היא לכך ומטמאה אדם וכלים וניטלת בשבת שהרי תורת כלי עליה ואין מלאכתה לאיסור ואינה נגררת בשבת אלא על גבי כלים ר"ל על גבי בגדים שאלו גוררין אותה על גבי הקרקע הרי היא עושה חרוץ והרי הוא חופר וחייב משום חורש ופי' בגמ' שעל דעת ר' יהודה נשנית שהרי לר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומה שאמר אח"כ ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן [העגלה] הא עגלה מיהא מותר פי' בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' יהודה ופי' דבר זה שבכל שאר הכלים הוא שאמרו אין נגררין מפני שאדם גורר אותם בכח ועושין חריץ אבל עגלה מתוך שבגלגל היא מתגלגלת אינה חופרת אלא שכובשת הקרקע ונידוש תחתיה ואותו חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא שעל ידי דריכתה נעשה מקום הלוכה נמוך אבל אינה מזיזה את העפר לעשות חריץ:

ולענין פסק הלכה כר' שמעון וכל הכלים נגררין ואין צריך לומר עגלה אבל מה שנאמר בה לענין טומאה ולענין טלטול בשבת הלכה פסוקה היא:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ונשלם הפרק תהלה לאל:

אין צדין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בפתיחת הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר על אוכלין עצמן איזה מהם מותר לזמנו ביו"ט לצורך יו"ט ואיזה מהן אסור ואיזה נקרא מזומן מאליו ואיזה לא נקרא מזומן והשני לבאר איזה אוכל נאסר מחמת מוקצה ואיזה מותר ואיזה מהם צריך הכנה ואיזה מהן לא תועיל בו הכנה והשלישי לבאר על איזה צד לוקחין ומוכרין דברים שהם אוכל נפש ואיזו מלאכה שבתקון כלים מותרת לצורך אוכל נפש ועל איזה צד הותרה מלאכה שבאוכל נפש אף למי שאין צריך לה ביומו:

בד"ה משום כלי כברה כו' ול"נ דלא שייך אריג בשל עץ אלא בצמר או בפשתן ונראה לפרש משום כברה של סלתות כו' עכ"ל וכצ"ל וכן הוא בתוס' ישנים ועיין בפסקי תוספות:

גמ' מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין כו' ולא ניחא להו למימר דאתיא כחכמים דאסרי לעיל בין קירוד בין קירצוף דלא אשכחן דאית להו דעגלה קעביד חריץ וק"ל:

ברש"י ר"ה ואין נותנים לפניהם מזונות כו' ואפי' למ"ד נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונות עליך אבל דגים וכו' ויש לדקדק דהא דאסרינן לעיל הנהו דאין מזונותן עליך היינו כשעושה איזה מלאכה בתיקון מאכלן כגון אפיה ובישול אבל הכא כשזורק לפני הדגים מזונות מאי מלאכה קא עביד וצ"ל לפי' רש"י דהא דקתני במתני' ואין נותנים לפניהם מזונות הוי נמי פירושו שאסור לעשות איזה מלאכה כדי לתקן להם מזונות וליתן לפניהם א"נ י"ל דמה שזורק המזונות לתוך הביברין דהוי כרמלית הוי מלאכה שמוציא מרשות לרשות אבל לפי' התוס' דמפרשי דהא דקתני ואין נותנים לפניהם מזונות אינו איסור בפני עצמו אלא תלי באיסור צידה ובכל מקום דאסור לצוד אסור ליתן מזונות גזירה שמא יצודם צ"ל דבזריקת מזונות אין בו איסור כלל:

מתני' הרחים של פלפלין טמאין משום שלשה כלים כו' ומפרש בגמרא תחתונה מקבלת טומאה משום כלי קיבול. עליונה משום כלי מתכות. אמצעית משום כלי כברה. ונראה מפירוש רש"י ז"ל שכך צורתן שהן עושין מכתשת של עץ חקוקה ונותנין מכתשת של עץ אחרת באמצעה והיא מנוקבת נקבים דקים כעין מכבר ומונחת שם בלי שום חבור אלא שמתהדקת שם יפה ומסלקין אותה כשרוצין ואין קרקעיתה מגעת לקרקעית התחתונה. אי נמי הוא נסר מנוקב שנותנין במכתשת והראשון עיקר. ועושין בוכנא של עץ לכתוש בו הפלפלין והוא מחופה מברזל בפניה במקום שכותשין בו והוא נכנס במכתשת החקוקה כעין בוכנא באסיתא ונותן הפלפלין באותה שהיא עשויה כמכבר ושוחקין אותה ויורד האבק דרך הנקבים במכתשת התחתונית ויש במכתשת התחתונה נקב שהוא סתום יפה ופותחין אותו ונוטלין דרך אותו נקב הפלפלין השחוקין. ותחתונה מקבלת טומאה משום כלי קבול. ועליונה אף על פי שהוא פשוטי כלי עץ מקבלת טומאה משום כלי מתכות שזהו הברזל הנתון בראשה שהוא עיקר מלאכתו ואזלינן אחריו לענין טומאה. ואמצעית משום כלי כברה. ופירש רש"י ז"ל משום כלי עץ אינה מטמאה לפי שאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום ארג. והקשו עליו בתוספות דלא אשכחן שמקבל טומאה משום טווי וארוג אלא בשק הבא מנוצה של עזים כדאמרינן פרק במה אשה. אבל הכברות שלנו שהם של חבלים ומשיחות לא מיטמאי משום אריג וכל שכן רחים של עץ. אלא טעמא משום כלי קבול גם כן ואתא תנא דמתניתין לאשמעינן דאף על פי שהם ככלי אחד לעשות מלאכה אחת דין שלשה כלים יש לה לענין טומאה. ופירש רש"י ז"ל שכל אחד מהם מקבל טומאה אף על פי שאין עמו חברו כי תורת כלי עליו. ועוד אמרו בתוס' דאם נגעה טומאה באחד מהם אפילו בשעת מלאכה היא טמאה (והאחרון) והאחרות שלא נגעה טהורות שאין כלי מטמא כלי. ולא דמי לזוג של מספרים שהם חבור בין לטומאה בין לטהרה בשעת מלאכה אף על פי שהם מתפרקין כדאיתא פרק במה טומנין. דהתם שאני שיש דבר שמחברן חבור יפה.

עגלה של קטן טמאה מדרס פירוש תינוק שהוא זב ועשו לו עגלה לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה. סליק פרק יום טוב פרק שלישי

מתני' אין צדין דגים מן הביברים כו' והא דאסרי צידה ושרינן אפיה ובשול אף על פי שהם אבות מלאכות נמי. כבר אמרו בירושלמי דנפקא לן מקרא. דגרסינן התם ר' יוסי בשם ריש לקיש אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות מן ושמרתם את המצות כלום לא התרתי לך אלא מלישה ואילך שהוא זמן שמור מצה. והוא הדין לכל מלאכה שהוא כעין לישה שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש כגון שחיטה והפשט וכיוצא בהן לאפוקי צידה וטחינה וקצירה והרקדה. ועוד דצידה היא כעין קצירה וכן לקיטת פירות אף על גב שהיא מלאכה קרובה לאוכל נפש אסורה לפי שהיא בכלל קצירה. ועוד סחיטת בוסר ביום טוב אסור גזרה שמא יסחוט ענבים כדאיתא בשבת כן נראה לי. ועוד דהא קאי בוסר לסחיטה והרי הוא כתותים ורמונים. והתם הביא שקלא וטריא בהא מילתא. ועוד גרסינן בירושלמי ר' חזקיא פליג אך הוא לבדו שלשה מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב. ואמרינן התם דלתנא קמא דלא שרי אלא מלישה ואילך אסור לברור ולחזקיה שרי. ואיכא למידק כיון דאסור לברור לתנא קמא למה הותר לברור קטנית לבית הלל ולדברי הכל הותר כתישת תבלין והיא תולדה דטוחן וכל שנאסר האב נאסרו תולדותיו וכל שכן הני דאבות נינהו. והרמב"ן פירש שלא התירה תורה אלא מלאכות שדרכן לעשותן לפי שעה ולא לזמן מרובה והוא שיהא ברשותו לאפוקי תלישת פירות שנאסרה בכלל קצירה. אי נמי דכל דבר המחובר הרי הן כאילו אינן ברשותו וכן הטעם לצידה. וכן ברירת חטים שהן לזמן מרובה אסור לאפוקי ברירת קטניות. ושמא לזה נתכוון הירושלמי דאסר קודם לישה ושרי מלישה ואילך כלומר דומיא דלישה שהוא ברשותו ושנעשה לשעתו.

בתוספות בד"ה אין צדין פרש"י אע"ג דאוכל נפש מותר וכו' ולא נהירא וכו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מורי זקיני ז"ל בזה בס' מג"ש דעיקר כוונת רש"י בזה לענין איסורא דרבנן וכתב ג"כ לדקדק בל' הרא"ש ז"ל בזה אמנם לענ"ד היה נראה לכאורה לדקדק מלשון רש"י ז"ל דמדאורייתא איירי והיינו לפי מה שמצאתי דרש"י ז"ל מפרש בשבת ס"פ האורג בטעמא דאין נותנין לפניהם מזונות דהיינו משום דמוקצין נינהו וכמו שאבאר בסמוך בע"ה דלא תקשה מדידיה אדידיה לענין טעמא דמזונות וא"כ אי ס"ד דרש"י סבר דאיסור צידה נמי לא הוי אלא מדרבנן לא הוי צריך לאהדורי אטעמא דאפשר לצודן מבעוד יום אלא בפשיטות הו"ל לפרש דאסור לצודן בי"ט כיון דאינו צורך יו"ט דהא אסורין באכילה משום דמוקצין נינהו וכמו שמפרש באמת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו בהל' י"ט דאיסור צידה היינו משום מוקצה אע"כ דרש"י ז"ל סובר דבאמת יש בצידה איסור דאורייתא ומשו"ה פי' טעם היותר חמור כן נראה לכאורה ואפשר דמה"ט הוי פשיטא ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מדאורייתא איירי אמנם לפי מה שאבאר בסמוך אין זה מוכרח מיהו בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ט ע"ב) גבי האי בר טביא דאיתצד בי"ט כתב רש"י להדיא דצידת צבי בי"ט אסור מדאורייתא וזה שלא כדברי מורי זקיני זצ"ל:

בד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות פרש"י דאין מזונותן עליו וכו' ותימא דבגמ' פריך וכו' אלא מזונות מאי תרצת וכו' עכ"ל. גם בזה כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלענין מוקצה פלוגתא דתנאי היא אי דרשינן נפש אפילו נפש בהמה במשמע או לא דפליגי בה לעיל ר"י הגלילי ור"ע ולענ"ד גם בזה אין דבריו מוכרחין דהא דפליגי ר"י הגלילי ור"ע לענין בהמה היינו אי שרי בהו מלאכה גמורה משא"כ לענין נתינת מזונות לפניהם ליכא מאן דאסר מדאורייתא וכדמקשינן נמי להדיא בפרק מי שהחשיך אטו מישדי קמייהו נמי לא ומסיק דאין ה"נ היכא דאין מזונותן עליו אסור ולפ"ז נהי דרש"י הוכרח לפרש כאן אפילו למ"ד נפש בהמה במשמע היינו משום דמסברא הוי לן למימר בפשיטות כיון דאף מלאכה גמורה מותר כ"ש למישדי קמייהו ומש"ה הוכרח לפרש דליכא צורך י"ט בכך דבלא"ה יש להן מזונות אבל מ"מ לא שייך בכך פלוגתא דתנאי דאי מזונתן עלי' לכ"ע שרי והדרא קושיית התוס' לדוכתיה על פירש"י דאכתי מזונות קשיא:

אמנם כן בעיקר קושית התוספות על פירש"י לא ידענא מאי קשיא להו דהא נראה שרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב בס"פ האורג דטעמא דאין נותנים לפניהם מזונות היינו משום דמוקצין נינהו והתוס' גופייהו שקלו וטרו התם בזה והקשו דלא שייך כאן איסור מוקצה לענין נתינת מזונות דהא אף בשבת מותר ליתן מזונות לפני אווזין ותרנגולין אע"ג דמוקצין לאכילה מחמת איסור שבת וכו' ע"ש אלא דאכתי יש להקשות על לשון התוספות דטפי הו"ל להקשות לפרש"י מדידיה אדידיה דכאן מפרש טעם מזונות בענין אחר ולענ"ד צדקו יחדיו דברי רש"י ז"ל דבדקדוק גדול מפרש כן דודאי לענין איסור מזונות לפני חיה ועופות הוכרח לפרש מטעם מוקצה משום קושית התוס' והא דשייך איסור מוקצה לענין מזונות נ"ל דלאו משום מוקצה מחמת איסור אתינן עלה דאין טעם לדבר ועוד דאפילו בשבת שרי כקושית התוספות אלא עיקר כוונת רש"י בענין מוקצה היינו דכיון דמחוסרין צידה אין דעתו עליהם כלל והיינו בחיה ועופות בביבר גדול או שאינו מקורה שהקצה דעתו מהם לגמרי ותו לא מיקרי מזונותן עליך וכן לענין דגים לפי סברת המקשה דהוו מחוסרין צידה משא"כ כאן במשנתינו מפרש רש"י לפי האמת דהא דשרי במזונותן בחיה ועופות היינו דוקא בביבר קטן דמטי להו בחד שחייה וכ"ש אם נאמר דרשב"ג לא פליג אדת"ק וא"כ איירי מתניתין דוקא באין מחוסרין צידה וא"כ משמע דדגים אסור לצוד אף באין מחוסרין צידה והיינו ע"כ כמו שמפרש רש"ל ז"ל בספר ים של שלמה בשם הירושלמי דהו"ל כעוקר דבר מגידולו (לפ"ז נראה דרש"י סובר דטעמא דעוקר דבר מגידולו גופא דהיינו תולש וקוצר נמי לא מיתסר מדאורייתא אלא משום שאפשר לעשותו מעי"ט) וא"כ תו לא מצי רש"י ז"ל לפרש טעם איסור מזונות דדגים משום מוקצה דמהיכי תיתי כיון דאין מחוסרין צידה הו"ל מזונתן עליך ומ"ש מאווזין ותרנגולים דאע"ג דאסורין בשבת אפ"ה לא חשיבי מוקצה לענין נתינת מזונות כיון דראוין לו מיהת לאחר שבת וה"ה לענין דגים דמתניתין לכך הוכרח רש"י לפרש דבדגים הוי איסור נתינת מזונות לפי שאין צריכין למזונות כן נראה לי נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטיב ובסוגיא דשבת הארכתי יותר:

מתני' ואינה נגררת עיין שבת דף פא ע"ב תוס' ד"ה והאר"י:

מִשְׁנָה הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין טְמֵאָה, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת, וּמִשּׁוּם כְּלִי כְּבָרָה. הקשה הרב שושנים לדוד ז"ל למה נקט תחתונה ועליונה ברישא ואחר כך אמצעית ולא נקיט להו על הסדר? יעוין שם. ונראה לי בס"ד נקיט תחתונה ועליונה בזה את זה משום דכל חדא צריכה לחברתה דאין מלאכתם נעשית אלא על ידי שניהם ביחד אבל האמצעית שהוא מכבר לרש"י וכברה של סלתות להתוספות ז"ל מלאכתה בפני עצמו והיא אין צריכה להם בעת מלאכתה והם אין צריכים לה בעת מלאכתם דאפשר לטחון בעליונה ותחתונה בלבד בלי אמצעית ואחר שיטחן יביא מכבר או כברה ויכבור בהם ולהכי נקיט האמצעית בפני עצמו באחרונה.