מסכת ביצה דף כ׳ עמוד ב׳

צאן קדר מעולים היו:

שוב מעשה כו' לאחר המעשה הזה היה מעשה בתלמיד אחד כו':

מה זו סמיכה שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש והלא אנו חלוקין עליכם:

אמר לו מה זו שתיקה שהיה לך לשתוק ואינך שותק:

שתקו בנזיפה בגערה:

מקום שאסור להדיוט שבת שאסור לעשות להדיוט כלום מותר לגבוה תמידין ומוספין:

מקום שמותר להדיוט י"ט דכתיב (שמות יב) הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:

אינו דין שמותר לגבוה כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:

והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה הא אין מביאין חולין בעזרה ויש לומר דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית:

נדרים ונדבות יוכיחו פ"ה שמותר להדיוט במקום שמותרים להדיוט לעשות כל צרכו כגון ביום טוב אסורין ליקרב לגבוה אפילו שלמים וכל שכן עולות במאי קא מפלגי מר סבר נדרים ונדבות אין קרבין פרש"י ת"ק דאמר נדרים ונדבות יוכיחו ומר סבר אבא שאול נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא קאמר נדרים ונדבות יוכיחו והר"ר שמואל היה מפרש פירוש אחר נדרים ונדבות יוכיחו במקום שיש חלק להדיוט כגון שלמים ואסורי' לגבוה כגון עולות במאי קמפלגי ת"ק סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מדקאמר במקום שמותר להדיוט כגון שלמים דהוו נדרים ונדבות אלמא דס"ל לת"ק דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ואסורין לגבוה כגון עולה אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כו' משמע אפילו דשלמים אלמא דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וקשה להאי פי' דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז. ושם) אמר בהדיא וסבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים משמע אבל נדרים ונדבות קרבין בי"ט מדלא מוקי ליה לומר לכם ולא לגבוה אלמא דסבירא ליה לאבא שאול דנדרים ונדבות קרבין בי"ט לכ"נ כפי' ראשון:

לכם ולא לנכרים ב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה למעוטי נדרים ונדבות כדפי' בפ"ק (דף יב. בד"ה השוחט) אלא נקט כותים וכלבים דפסיקא ליה:

שכירתך פתוחה פ"ה לשון כירה ממש ונראה דר"ל כמו ויכרה להם כירה גדולה (מלכים ב ו׳:כ״ג):

מאי בינייהו כגון שנטמא וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו אימורים או שנאבדו דלרבא זריק הואיל ואיכא בשר ולרבה בר רב הונא לא זריק כיון שנטמאו האימורין ותי' הר"ר שמשון מקוצ"י דרבה בר רב הונא מודה להא דרבא דזורק את הדם על מנת להתיר באכילה דהוי צורך אוכל נפש ושמחת יום טוב אבל הוא מוסיף עליה דקאמר אפילו נטמא בשר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב אבל קשה היאך יהא הבשר מותר באכילה הא אמר. התם אימורין כל כמה דלא מקטרי בשר לא מתאכיל דהא דהקטרת אימורין לא מעכבא ה"מ היכא דליתנהו שנטמאו או נאבדו אבל היכא דאיתנהו מעכבי ויש מתרצים דהכא מיירי שנטמאו או נאבדו ולא נהירא דאם כן לימא דאיכא בינייהו דהכל קיים דלרבא לא זרק ולרבה זריק ועוד דבסמוך משמע אע"ג דאיתנהו דקאמר כבשי עצרת וכו' הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר וכו' אלמא דמיירי דאיתנהו ואעפ"כ בי"ט הדם יזרק והבשר יאכל וי"ל דהכא הואיל ואין יכול להקטיר האימורין מבעוד יום הוי כאילו נאבדו או נטמאו:

תניא אמרו ב"ה לב"ש ומה בעת שאסור להדיוט בשבת מותר לגבוה שנאמר וביום השבת שני כבשים וגו' בעת שמותר להדיוט ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אינו דין שמותר לגבוה כו' אמר רבינא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ולא תימא דמדאורייתא חזו לאיקרובי ביו"ט ורבנן הוא דגזרו בהו גזירה שמא ישהה אותן כלומר יאמר בשאר ימות השנה אני טרוד במלאכה איני יכול לעלות ולהקריב קרבן הנה כשאעלה לחוג ביו"ט אקריב נדרי לפיכך גזרו שלא יקרבו נדרים ונדבות ביו"ט אלא אפי' מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם חובת היום הן וליכא למגזר שמא ישהה ואין עשייתו דוחה לא שבת ולא יו"ט ומיבעיא לן לדברי האומר אין קרבין ביו"ט עבר ושחט נדרים ונדבות ביום טוב מאי רבה אמר זורק את הדם להתיר בשר לאכילה ואם נטמא הבשר או שאבד אינו זורק רבה בר רב הונא אמר זורק הדם להקטיר אמורין לערב ואע"פ שנטמא הבשר זורק ואותבינן עליה מהא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שהן שלמי צבור כדכתיב ושני כבשים לזבח שלמים או שחטן לשמן קודם עצרת או לאחר עצרת הדם יזרוק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב דייקינן מינה דאי עבד אין דקתני אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא בשלמא לרבה דאמר זורק הדם כדי להתיר בשר לאכילה כיון דבשבת לאו בר אכילה הוא לפיכך אינו זורק לכתחלה אלא לרבה בר רב הונא דאמר זורק הדם כדי להקטיר אימורין לערב אמאי אינו זורק לכתחלה הלא יקטיר אימורין לערב ועלתה לו בקושיא איבעית אימא אמר לך רבה בר רב הונא כי קאמינא בשבות דיו"ט שהוא קל לפיכך זורק אפילו לכתחלה אבל שבות דשבת דחמירא לא.

והעמידן בעזרה כלומר בעזרת ישראל, אבל בעזרת כהנים לא דהוי להו חולין בעזרה. ויש מפרשים שהקדישן לכל מי שיבוא וירצה להביא עולה. ובירושלמי (ה"ד) גרסינן (והעמיק) [והעמידן] בהר הבית.

שתי הלחם הבאין בעצרת לפי סוגיא זו הואיל ורשאי לאפותה מבערב אין אפייתם דוחה שבת ויו"ט וזהו שאמרו כאן לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבות ביו"ט לא סוף דבר מדברי סופרים ומגזרת שמא ישהא קרבנותיו ליו"ט אלא אף מן התורה כן שהרי שתי הלחם חובת היום הם ואין מקום לומר עליהם שמא ישהא שעל כרחו הוא משהא ואעפ"כ אין אפייתם דוחה שבת ויו"ט ושמא תאמר א"כ היאך אמרו לדעת בית הלל שאינו לוקה עליהם כמו שבארנו בפרק ראשון בכל שהוא סבור לעשות בו מצוה יש לי לומר שלא אמרו אף מן התורה אלא דרך סמך ומפני שאפשר לאפותן מבערב הא מעקר הענין לא נאסרה הקרבת נדרים ונדבות מן התורה ויצא לנו מכאן שאם עבר והקריבן יצא ידי נדרו ואם היה אסור מן התורה לגמרי לא יצא ידי נדרו וי"מ מן התורה לגמרי ואעפ"כ אין לוקין עליו הואיל והוא סבור לעשות מצוה ואיני יודע אם נדר ליום ידוע ואירע לו יומו ביו"ט מה דינו ויראה שהוא כקרבן חובה:

אע"פ שאמרו נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אם עבר ושחטן זורק את הדם ואוכל חלקו מן הבשר שהרי הזריקה מועלת להאכיל הבשר היום ונמצאת זריקה זו צורך יו"ט ואפילו נאבד הבשר או נטמא זורק את הדם כדי להכשיר הקטרת האימורין לערב שאם לא עכשו הרי אין זריקה בלילה ומ"מ הקטרת אימורין נדחית עד הלילה הואיל וכשרה כל הלילה:

כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבשי עצרת והם זבחי שלמי צבור ששחטן שלא לשמן ביו"ט עצמו או ששחטן קודם עצרת או לאחר עצרת יזרק הדם ויאכל הבשר ואם היתה שבת לא יזרק הדם לכתחלה שהרי אין הזריקה מועלת להתיר את הבשר היום שהרי לא הותר לבשל ואם עבר וזרק הורצה שהרי הועילה הזריקה להקטיר אימורין לערב ואע"פ שביו"ט אפילו במקום שאין שם היתר בשר היום התרנו את הזריקה לכתחלה אין שבות של יו"ט חמורה אצלנו בכאן כשבות של שבת:

גמרא א"ל מה זו סמיכה כו' בתוספות פ"ק דחגיגה ה"ה המ"ל מה זו עולה שהם אומרים שלא להביא אלא לא הבין שהיה עולה אבל הסמיכה שראה לפניו הקפיד והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו בעובדא דלעיל מיניה דשמא לא ראו הסמיכה כו' עכ"ל ע"ש:

שם לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מחזו חזו כו' עכ"ל יראה דרב הונא לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפרש"י ודאי סבירא ליה דנדרים ונדבות אין קריבין מדאורייתא דאל"כ היאך קאמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו כיון דמדאורייתא משרי שרו ואין אסורין אלא משום גזירה דשמא ישהה ודו"ק:

שם א"ב נטמא בשר כו' וה"ה דהמ"ל דא"ב שבת אלא דהא איכא שינויא דשאני ליה בין שבות שבת לשבות י"ט ועוד דניחא ליה למימר א"ב בי"ט גופיה דאיירי ביה וכן בהך מתניתא דמייתי דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ה"ה דה"מ למתני לרבא דאם נטמא הבשר או נאבד לא יזרוק אלא דחדא מנייהו נקט:

בפרש"י בד"ה לפני זמנן קודם עצרת כו' דקי"ל כל הזבחים כו' אלא שלא עלו כו' עכ"ל [א] שיגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו דהיינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור כדהכא עלו להם לחובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב וק"ל:

ד"ה נדרים ונדבות וכו' עד אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה וכו' וב"ש אהדדי נדרים ונדבות יוכיחו שכירתך פתוחה וכירת רבך סתומה משמע אפי' דשלמים וכו' כצ"ל:

ד"ה מאי בינייהו וכו' עד דהא דהקטרת אימורים לא מעכבי וכו' כצ"ל:

אינו דין שמותר לגבוה וא"ת ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בשבת קרבנות צבור בלבד אף יום טוב כן. וא"ת מיפריך קל וחומר דקרבנות צבור בהדיא כתיב בהו. הניחא למאן דאמר לא אמרינן דיו היכא דמפריך קל וחומר אלא למאן דאמר אמרינן אף על גב דמפריך קל וחומר מאי איכא למימר. וי"ל דהכי דיינינן דכיון דבשבת הגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שיהא ביום טוב כמוהו וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו דין שיהא מותר לגבוה כל שהוא צורך גבוה.

אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה פירוש פתוחה לכל דבר ואפילו דנדרים ונדבות כשם שכירתך פתוחה לקדרות הרבה. ולהכי נקט כירה שהיא מקום שפיתת שתי קדרות. וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא כו'. הקשה מורי נר"ו אחר שדנו קל וחומר מאי וכן בדין דקאמר. ותירץ נר"ו דכלפי שאמר בלשון ראשון שהשיבו בית שמאי על בית הלל מנדרים ונדבות הוצרך אבא שאול לומר שלא השיבו בית הלל כלום אלא הקל וחומר שדנו בית הלל לא הקשו עליהם בית שמאי כלל אלא כך הדין בלא קושיא שלא תהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וכמו שלמדו מקל וחומר. אבל הריטב"א כתב דמשום דמרבה האי קל וחומר אפילו נדרים ונדבות אמר דדין הוא שיהא שלחן רבך מלא במיני תבשילין כשלחנך.

אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו וא"ת והא פריקנא לעיל דלבית הלל דאית להו מתוך מדאורייתא מיחזא חזו אלא דמדרבנן אינן קרבין. ויש מפרשים דהכי קאמר לא תימא דמדאורייתא חזו מרבוייא דקרא דכתיב לה' או מתורת קל וחומר אלא דרבנן אסרוהו שמא ישהא כו' דהא ליתא. ומיהו אין הכי נמי דאתו מטעם מתוך עולה מעולה ושלמים משלמים שהן מין אחד מה שאין כן בשתי הלחם דלית בהו מתוך. וזה דחוק מאד.

ואינה דוחה לא את השבת כו' פירוש כיון דיכול לאפותן מבערב. והכא נמי בנדרים ונדבות כיון דיכול להקריבן מבערב לא חזו ביום טוב מדאורייתא.

על מנת להקטיר אימורין לערב פירוש דאילו ביום טוב אינן קרבין אבל בלילה שהוא חול קרבין.

לרבה לא זריק פירוש ואף על פי שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרוה מכל מקום בכהאי גוונא שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפילו במקדש.

איכא בינייהו כגון שנטמא בשר כו' וא"ת ולימא איכא ביניהו כגון שנטמאו אימורים או שאבדו. וי"ל דבכי הא שהבשר קיים מודה רבה בר רב הונא דזורק הדם כדי לאכול הבשר בו ביום. ולא פליגי אלא בשהאימורין בעין והבשר נאבד דלרבא לא זריק ולרבה בר רב הונא זריק. וא"ת ואפילו לא נאבד הבשר לרבה היכי מצי זריק הדם כדי שיאכל הבשר בו ביום דהא לא מצי אכיל קודם שיקטיר האימורין. וי"ל דכיון דכי ליתנהו האימורין כגון שנטמאו או אבדו מצי אכיל בשרא בזריקת דם כדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל והשתא ביום טוב דלא מצי מקטר להו כמאן דליתנהו דמי ושרי למיכל בשרא בלא הקטרה. והכי מוכח בפרק תמיד נשחט. כן אמרו בתוס'.

ואם היתה שבת לא יזרוק פירש רש"י כיון שאין ראוי לבשל ואין בו צורך הדיוט. ולא נהיר דהא חזי למיכל באומצא. והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני שעבר ושחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר משום אוכל נפש בשבת לא מזרקינן הדם להכשירו.

בגמרא תניא אמרו להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו' ויש לדקדק דמאי ק"ו איכא הכא נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בשבת לא הותרה אלא קרבנות ציבור כגון תמידין ומוספין ה"ה בי"ט אע"ג דבכה"ג מיפרך ק"ו דהא תמידין ומוספין בהדיא כתיבא בהו מ"מ הא קי"ל בס"פ כיצד הרגל דאפילו היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו ויש ליישב דאכתי איכא למילף מפסח ופרו של כ"ג ביה"כ וחביתין דכה"ג דאע"ג דקרבן יחיד הם אפ"ה דוחין שבת כיון דקבוע להם זמן כדאיתא ביומא ד' נו"ן ע"ש אם כן לפ"ז מה שפירש"י כאן כגון תמידין ומוספין לאו דוקא אלא עיקר מילתא נקיט ועוד נ"ל דהאי ק"ו בלא"ה לא נקטו לב"ה אלא לרווחא דמילתא לדבריהם דב"ש דלב"ה גופייהו לא איצטריך ליה למילף בק"ו דהא שמעינן להו בפ"ק דף י"ב מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ועוד דהא בסמוך דרשי ב"ה לה' כל דלה' אע"כ דלדבריהם דב"ש קאמרי דלית להו מתוך ולית להו נמי דרשא דלה' ומש"ה ממעטו לעולת ראיה ממיעוטא דוחגותם כדעולא לעיל או ממיעוטא דלכם ולא לגבוה כדאיתא בסמוך וא"כ בהא שפיר קאמרי להו ב"ה דלא שייך למעט עולת ראייה טפי משלמים כיון דאשכחן מיהו בשבת שהותרה לגבי גבוה אע"ג דאסור להדיוט כנ"ל ודוק:

שם אמרו להם ב"ש הלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה נראה דסברי ב"ש כלבים לא איצטריך למעט מלכם אע"כ דלכם ולא לגבוה וסברי נמי דלנדרים ונדבות לא איצטריך דבלא"ה ממעטינן להו מקרא דעולת שבת בשבתו כדאיתא בס"פ אלו דברים וא"כ ע"כ לא איצטריך אלא למעט עולת ראייה אבל לב"ה כלבים צריכין מיעוטי כיון דמיקרו נפש כדאיתא לקמן מדר"י הגלילי ונדרים ונדבות לב"ה נמי איכא למימר דממעט להו מעולת שבת בשבתו ועיין מה שכתבתי בזה לעיל במימרא דעולא ובפ"ק דף י"ב. ומה שכתבו התוספות כאן בד"ה לכם דב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה לא ידעתי מאי פסיקא להו דטפי אית לן למימר דנדרים ונדבות מימעט הוא מעולת שבת בשבתו כדמשמע בכמה דוכתי וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה נדרים ונדבות וכו' וה"ר שמואל היה מפרש פי' אחר וכו' וקשה להאי פירושא דבפרק אלו עוברין אמר להדיא וסבר לה כאבא שאול וכו' עס"ה. ולענ"ד אדרבא לפירוש ראשון שהוא פירש"י קשה טפי מאי קאמר התם וסבר לה כאבא שאול דהא ת"ק דאבא שאול הוא דאמר בברייתא דהכא דלכם ולא לעכו"ם וכו' אע"כ צ"ל דודאי אבא שאול גופא דאמר לשון הק"ו בלשון אחרת אפ"ה מודה נמי לת"ק בהא דאמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר לכם וכולה מילתא דמהדרי להו ב"ה לכם ולא לעכו"ם וכיון שכן ניחא ליה לתלמודא בפרק אלו עוברין דס"ל כאבא שאול להזכיר שם התנא בפירוש משא"כ במילתא דת"ק לא נזכר שם אומרו וכה"ג אשכחן בפסחים דף כ"ו במילתא דרבי יוסי ורבנן בעצי אשירה לענין זה וז"ג דאמרינן דר"א היא אע"ג דרבנן מודו ליה וכמו שפירש"י שם וכה"ג אשכחן טובא בש"ס. ומ"ש התוספות בסוף דבריהם אלמא דס"ל לאבא שאול דנדרים ונדבות קריבין בי"ט ולמאי דפרישית לק"מ דשפיר מצינן למימר דלאבא שאול נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולאו ממיעוטא דלכם דהא ב"ה גופייהו קאמרי דלכם ולא לכלבים אלא דנדרים ונדבות בלא"ה מימעט י"ט מעולת שבת בשבתו כדפרישית כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו שמואל ודו"ק:

אמר רב הונא לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו וכו'. לכאורה נראה דר"ה לאו אברייתא ואשקלא וטריא דלעיל בסמוך קאי דהכא ודאי לא שייך למימר מדאורייתא מיחזי חזי דהא פלוגתייהו דב"ש וב"ה ודאי מדאורייתא איירי אי מק"ו או מדרשא דקראי דלה' ולכם א"כ מדמהדר ליה ב"ש לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו ע"כ נדרים ונדבות מדאורייתא אסירי אע"כ דר"ה אברייתא דמייתי רב יוסף לעיל דף י"ט קאי דמסיק התם אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט וכן אמימרא דעולא לעיל והא דס"ד למימר דמדאורייתא מיחזי חזי היינו משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וע"ז מסיק ר"ה דאפ"ה אסירי מדאורייתא והיינו ממיעוטא דלכם או ממיעוטא דוחגותם כדפרישית לעיל וע"ז מייתי שפיר ראיה משתי הלחם דממעטינן נמי בפרק אלו עוברין ממיעוטא דלכם וע"ש בתוס' כך נראה לי לכאורה. מיהו לפי' רבינו שמואל שהביאו התוס' יש לפרש בענין אחר בפשיטות דכיון דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה היינו בעולת ראייה ובהא מהדרי להו ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו שאסור לגבוה והיינו עולת נדבה דאסור מדאורייתא משא"כ שלמים קאמר דמותר להדיוט והיינו נמי מדאורייתא מיהו מדחזינן סוגיא דעלמא בכולה דוכתי בש"ס דנקיט סתמא נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ואפי' שלמים משמע א"כ סד"א דנהי דשלמי נדבה שרי מדאורייתא משום דאמרינן הואיל דחזי ליה לשלמי שמחה אלא דאפ"ה אסור מדרבנן משום שמא ישהה ובהא מסיק ר"ה לאפוקי מהאי פירושא דליתא דאפילו מדאורייתא אסורין ומייתי ראיה משתי הלחם דאע"ג דאיכא למימר נמי הואיל אי בעי מיתשיל עליה כדמקשה הש"ס התם בפרק אלו עוברין וכמ"ש שם רש"י והתוס' ואפ"ה לא דחי י"ט והיינו ע"כ משום דבכה"ג לכ"ע לא אמרינן הואיל כיון דלא חזיין עד שיזרק דמן עליהן וא"כ ממילא שמעינן דבקדשים לא אמרינן הואיל וא"כ ממילא דבנדרים ונדבות נמי לא אמרינן הואיל ואסורין מדאורייתא או ממיעוטא דלכם כדפרישית כנ"ל ודוק:

שם איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט עבר ושחט מאי ופירש"י מהו שיזרוק את הדם עכ"ל. ויש לדקדק דמאי קמיבעיא להו כיון דזריקת הדם אינו אלא משום שבות א"כ הא קי"ל דאין שבות במקדש וזריקת הדם הוי שבות דמקדש במקדש עצמו כדאשכחן בכמה דוכתי ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) בפירש"י שם בד"ה צרכי שבת ע"ש וליכא למימר דבעל איבעיא אסיק אדעתיה הך ברייתא דכבשי עצרת דמייתי בסמוך דמשמע מינה דאע"ג דזריקת דם הוי שבות אפ"ה לא דחי שבת אלא דאכתי מספקא ליה לבעל איבעיא אי יש לחלק בין שבות שבת לשבות י"ט כדמסיק הש"ס בסמוך דא"כ דהוי קים ליה הך ברייתא א"כ ודאי איכא למיפשט מרישא דהך ברייתא דקתני להדיא הדם יזרק והבשר יאכל אלמא דמותר ליזרוק מיהו היכא שהבשר קיים וא"כ לא שייך שפיר מימרא דרבא דאמר זורק את הדם על מנת להתיר הבשר באכילה ומאי קמ"ל הא מעיקרא לא מיבעיא ליה בכה"ג דהוי פשיטא ליה מהך ברייתא שזורק הדם בשביל הבשר:

ולולי פירש"י היה נראה לי לפרש דהא דקאמר בעל האיבעיא עבר ושחט מאי ולא קאמר מהו שיזרוק הדם היינו משום דלענין הקטרת אימורין נמי הוי מספקא ליה דאפשר דאע"ג דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט מדאורייתא היינו לכתחילה משום דאין להם זמן קבוע שיכול להקריבן קודם י"ט או לאחר י"ט משא"כ כשעבר ושחט דהשתא יש להם זמן קבוע להקטרתן א"כ איכא למימר דיוכל להקטירן בי"ט דאתי עשה דהקטרה ועשה דאכילת קדשים ודחי לא תעשה די"ט אע"ג שיכול להקטירן בלילה אפ"ה הא קי"ל חביבה מצוה בשעת' דמן התורה הקטרת אימורין דוחה שבת כדאיתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ס"ח ע"ב) ועוד דאיכא נמי עשה דהשלמה דלכתחילה אינו יכול להקטירן בלילה אלא כשנתותרו כדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"ב ע"ש בפירש"י ועוד דבמנחות דף מ"ח לענין כבשי עצרת דבסמוך דשקיל וטרי הש"ס התם טובא ומסיק דאמרינן חטא בשבת כדי שתזכה בשבת באותו קרבן עצמו אבל עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בי"ט או בחול לא אמרינן וא"כ ה"נ אית לן למימר חטא בי"ט כדי שתזכה בי"ט ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו נמצא דלפ"ז כמה טעמי רבה איכא למימר דבעבר ושחט מותר להקטיר אלא דאיכא למימר נמי לאידך גיסא דכל הנך ראיות שהבאתי היינו כדי לקיים מצות הקרבן כמצותו בהכשר או היכא דאיתנס משא"כ היכא שעבר ושחט במזיד שלא כדין איכא למימר דאפילו שבות דזריקה לא דחי וכ"ש הקטרה כדאשכחן בכמה דוכתי דהיכא דאיכא פשיעותא דכהנים לא עבדינן להו תקנתא וכמו שאבאר עוד בזה בסמוך נמצא דכולה מילתא מספקא ליה בין בזריקה ובין בהקטרה ובהא פשטו ליה רבא ורבה בר ר"ה דהקטרה גופא ודאי אסור אבל בזריקה פליגי מר כדאית ליה וכו' כנ"ל נכון לולי רש"י לא פירש כן. מיהו אף לפירש"י יש ליישב קצת מה שהקשיתי מהא דאין שבות במקדש דאפשר לומר דבעל האיבעיא ידע הך ברייתא דכבשי עצרת ואפ"ה מיבעיא ליה משום דיש לחלק ולומר דדוקא בכבשי עצרת דקרבן ציבור דחינן שבות דזריקה משא"כ נדרים ונדבות קרבן יחיד נינהו מיבעיא ליה כן נראה לי ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו האימורין וכו'. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי דמצי למימר דאיכא בינייהו עולת נדבה דלרבא לא זריק ולרבה בר ר"ה זריק ויש ליישב דמלישנא דרבא ורבה בר"ה דאמר ע"מ להקטיר אימורין לערב משמע דשייך פלוגתייהו נמי בשלמי נדבה דאי בעולת נדבה לא שייך לישנא דלהקטיר אימורין דבעולה אין חילוק בין בשר לאימורין מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאיכא בינייהו בשלמים גופייהו והיינו בנטמא הבשר וע"ז מקשו התוס' שפיר דאכתי מצי למימר איפכא כגון שנטמאו האימורין כן נ"ל וק"ל:

בגמ' מיתיבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הדם יזרק והבשר יאכל משמע דהנך כבשי עצרת כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה כמו שפירש"י והוא מוכרח דאי עלו לשם חובה אמאי לא יזרוק בשבת אפילו לזרוק ולהקטיר שרי אפילו בשבת כדין כל כבשי עצרת (ומהרש"א ז"ל לא דק בזה ואגב שיטפיה כתב כן ע"ש) אלא דבמנחות דף מ"ח מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דפסולין לגמרי משום דכבשי עצרת איתקשו לחטאת דפסול שלא לשמו והיינו ללשון ראשון שפירש"י שם דלענין שלא לשמו איירי ע"ש והך ברייתא דהכא פליגא אהך ברייתא דהתם אלא דיש לדקדק אהך ברייתא דהכא מאי קסבר אי אית ליה הך היקישא דחטאת ליפסלו לגמרי אי לית ליה היקישא אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ברפ"ק דזבחים דהא דקתני דלא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל בקרבנות ציבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר בפ"ק דשבועות ובפ"ק דזבחים דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן כדמשמע התם בפ"ק דשבועות וע"ש בתוס'. ועוד י"ל כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב ב"ד מתנה עליהם וא"כ נראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת הציבור שמותריהן לנדבות ציבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות משא"כ כבשי עצרת דשלמי ציבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפ"ב דשקלים ולא אשכחן שלמי נדבה בציבור אלא בכבשי עצרת בלבד מש"ה לא שייך בהו האי תנאי ב"ד מש"ה קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כן נ"ל נכון: