מסכת ביצה דף י״ט עמוד ב׳

אבל נדרים ונדבות כו' ועולא דקאמר כי האי תנא:

והני תנאי דלקמן פליגי כי הני תנאי דלעיל בנדרים ונדבות:

מפני חמץ שבה על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז׳:י״ג):

ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב ותודה נדרים ונדבות היא:

בחג הסוכות בחולו של מועד:

רבי שמעון אומר כו' לקמיה מפרש לה:

מביא אדם תודתו בחג הסוכות לקמיה מפרש אפילו ביום טוב קאמר ויוצא בה משום שלמי שמחה ואף על פי שמחויב בתודה זו ועומד דתניא במסכת חגיגה (דף ח.) ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות של בשר לשמחה מדלא כתיב והבאת שלמים ואכלת שם ושמחת ומיהו פשיטא לן דכל זמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת והאי קרא בהר גרזים כתיב ולא בשלמי שמחת י"ט כתיב דשמחת י"ט אם יש לו בכורות ומעשר בהמה אין צריך להביא שלמים:

ואין יוצא בה משום חגיגה דדבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה חגיגתו:

רבי שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות וגו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. כך משמע מתוך פירוש הקונטרס דלקמן דגריס הכי וא"כ לפירוש זה מעיקרא דס"ד שבא לומר דנדרים ונדבות אין קרבין בחול המועד ה"פ כל שאינו בא בחג המצות כגון תודה וכיוצא בה דאליבא דתנא קמא תודה אינה קרבה בחג המצות ואפי' בחול המועד וזהו דוחק דהיכי משמע ממלתיה דנדרים ונדבות חוץ מתודה אינן באין בחג המצות וכי תימא כל שאינו בא בחג המצות ר"ל ביום טוב אם כן לא הוי דומיא דחג הסוכות ועוד דאם כן אמאי כתב בחג השבועות לומר שאינן באין בחג השבועות והא אף בחול המועד דסוכות אינן באין ועוד כי גם לפי המסקנא לא אתי שפיר דקאמר דלענין בל תאחר קאמר וה"ק כל שראוי לבא בחג המצות שנתחייב בו קודם חג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות שלא יאחר מלהביאו או בעצרת או בסוכות ועתה איך יביאנו והלא אין בו חול המועד וכי תימא דנדרים ונדבות קרבין בי"ט הא משמע דבהני תנאי ליכא מאן דסבר קרבין בי"ט רק רבי אלעזר בר' שמעון ודוחק הוא לפרש בא בחג השבועות שכשיבא לרגל יביאנו או קודם לכן ולאו בי"ט קאמר על כן נראה דגרס הכי כל הבא בחג המצות ובחג השבועות בא בחג הסוכות וכו' והשתא מעיקרא סלקא דעתך כל שאינו בא בחג המצות כגון תודה וכן שאר נדרים ונדבות שאינן באין בחג השבועות כדקאמר תנא קמא בהדיא אינן באין בחג הסוכות ואפילו בחול המועד ולפי המסקנא ה"ק כל שבא בחג המצות ובחג השבועות כלומר שראוי לבא בזמן שניהם כלומר שעברו שני רגלים כסדרן בא בחג הסוכות פירוש צריך שיביאנו בחול המועד של סוכות וכל שאינו בא וכו' כלומר שאינו ראוי לבא בשניהם רק בעצרת ולא בחג המצות אינו חייב להביאו בחג הסוכות זה ורישא דוקא פירוש בא בחג הסוכות כלומר חובה להביאו משום בל תאחר וסיפא לאו דוקא פי' סיפא דאינו בא ר"ל אם לא ירצה שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות של שנה הבאה אבל לעולם אם ירצה יקריב בחול המועד וקל להבין:

כלומר שהן מרובין ונפסלין בלינה ואין מביאין קדשים לכתחלה ליפסל ולא בעצרת מביא תודה מפני שהוא יו"ט אבל מביא תודתו בחוש"מ בחג הסוכות ואם לא הביא עובר בבל תאחר.

ור' שמעון אומר הרי הוא אומר בחג המצות ובחג כו' ואוקימנה לר' שמעון בחוש"מ סלותי מסלתינן כלומר עושה אדם מלאכה כגון סלין וכיוצא בהן הקרבה מיבעיא דודאי (אין) מקריבין כי פליגי למיקם בבל תאחר ת"ק סבר שלש רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן כיון שעברו עליו ג' רגלים ולא הקריבו עובר במה שכתב כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו וגו' ור' שמעון סבר בעינן ג' רגלים כסדרן כדכתיבי באורייתא חג המצות חג השבועות וחג הסכות ר' שמעון לטעמיה דדייק חג המצות ואמר לא היה צריך לכתוב בפסוק חג המצות כאשר לא כתב בפרשת ראה אתה אומר אלי אלא הזכיר חג שבועות וחג האסיף ואמר שלש פעמים למה לא היה צריך מפני שבו פתח הכתוב תחלה וכתב שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו' וכתיב בחג המצות לומר שזה ראשון לג' רגלים ואם הקדישו אחר הפסח אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו אחר עצרת ואחר סוכות ג' רגלים כסדרן ור' אלעזר בר' שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסכות ואוקימנה בי"ט עצמו ושמעינן מינה דקסבר נדרים ונדבות קרבין בי"ט ותוב ש"מ (דלא רבי) [דר'] אלעזר בר' שמעון [לטעמיה דס"ל] דחג הסכות לבדו הוא הגורם דאי ס"ד משום י"ט הוא ליתני עצרת מ"ט שביק עצרת ותני סוכות ללמד שזה גורם כלומר בין קודם הפסח הקדישו בין לאחר הפסח כיון שעבר עליו חג הסכות ולא הקריבו עובר עליו בבל תאחר ודייק מחג הסכות.

ואמר לא יאמר בחג הסכות דמיניה סליק למה נאמר לומר שזה גורם ויוצא בתודה זו שמקריבה משום שמחה.

ואין יוצא בה משום חגיגה אע"פ שאמר בשעה שנדר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה אסיקנ' המפריש בענין זה נדור ואינו יוצא כלומר נתחייב בנדרו וקידשה ושלמי חגיגה שהן עליו חובה שנאמר וחגותם אותו חג לה' ז' ימים אינן באין אלא מן החולין (וכיון) [וכמו] שאמר ר' יוחנן לר"ל האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח.

שלמי תודה והם שלמים הבאים על הודאה לנס שנעשה לו אינה באה בפסח אפי' בחולו של מועד מפני שהיא באה על חלות של חמץ ולא סוף דבר בפסח אלא אף בארבעה [עשר] הואיל ואין זמן אכילת הלחם אלא עד ארבע שעות הרי הוא מקצר זמן אכילתם ומתוך כך קדשים באים לבית הפסול ר"ל לידי נותר וכן אינה באה בעצרת שהרי יו"ט הוא ונדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כמו שפירשנו במשנה אבל מביא אדם את תודתו בחג הסוכות בחול המועד שבו ויוצא בו מידי קרבן השמחה הואיל ואין עקר המצוה מצד הקרבן אלא מצד שירבו בשמחה אבל אינו יוצא בה משום חגיגה הואיל וחגיגה עקר מצותה מצד הקרבן שכל דבר שחובה עליו להביא ר"ל מצד שהתורה צותהו בכך הן לכפרה הן על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעו ממעשרותיו או מנדריו ונדבותיו ואינו בא אלא מן החולין אלא שאם עירב בו דמי מעשר לא הפסיד ובלבד שיספיקו דמי חולין שבו לאכילה ראשונה אע"פ שבעולת ראיה אינו יכול לערב בה מאלו כלום כמו שביארנו במסכת חגיגה ואפילו אם בשעה שנדר את התודה פרט ואמר על מנת שאצא בה ידי חגיגתי אין התנאי מועיל בכך והנדר נדר וכן מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני ר"ל שאצא ידי חובת קרבנות שביום תגלחת בדמי מעשר שני הרי הוא נזיר ואין התנאי מועיל ואם הקדים את התנאי יראה לי שאין הנדר נדר ויש חולקין בדבר:

במסכת עירובין יתבאר שקוצצין עצים מן המחובר בחולו של מועד לצורך המועד והוא מה שנאמר כאן סלותי מסלתינן וי"מ טחינת חטים לעשות סולת והכל אמת כמו שיתבאר שם:

הנודר אינו עובר בבל תאחר אא"כ עברו עליו שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה כמו שיתבאר במסכת ראש השנה היה בין הרגלים הללו רגל שלא היה קרבן זה ראוי ליקרב בתוכו כגון שלמי תודה שאין ראויין ליקרב לא בפסח ולא בעצרת כמו שביארנו מ"מ עובר בבל תאחר בחג הסוכות שבו ראוי ליקרב ואע"פ שהלכה כר' שמעון בענין נדר מ"מ לשטה זו אין גורסין אלא תנא קמא סבר אפילו שלא כסדרן ור' שמעון סבר כסדרן אין וכו' ומ"מ יש גורסין תנא קמא סבר אע"ג דלא חזי להקרבה ור' שמעון סבר דחזי אין וכו' כלומר שאין רגל נמנה לחשבון שלשה אלא רגל שקרבן זה ראוי ליקרב וא"כ אינו עובר עד שיעבור עליו חג הסוכות שלשה פעמים ונמצא שאם נדר לפני הפסח אינו עובר עד שיעבור עליו תשעה רגלים ולא עוד אלא שיש מפרשים לדעת זה שאין כאן בל תאחר לעולם מפני שאין כאן סדר אלא שמ"מ יש מבעלי גירסא זו פוסקין כחכמים אע"פ שלענין כסדרן הלכה כר' שמעון וכן הדברים נראין:

בד"ה רש"א הרי הוא כו' וכ"ת כל שאינו בא בחג המצות ר"ל בי"ט א"כ כו' ועוד דא"כ אמאי כתב בחג השבועות כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות דהיאך תלה תניא בדלא תניא דבעצרת תניא בדברי ת"ק דאין קריבין בו נדרים ונדבות ובחג המצות לא תניא אלא דאין מביאין תודה ודו"ק:

בא"ד ולפי המסקנא ה"ק כל שבא בחג המצות ובחג השבועות כלומר שראוי לבא בזמן שניהם כו' עכ"ל אבל לפרש"י א"א לפרש בא בחג השבועות ובחג הסוכות שבא בזמן שניהם דא"כ לא הוי בא בחג השבועות דומיא דבא בחג הסוכות דהיינו חובה להביאו בחג הסוכות גופיה דהיינו חוה"מ ודו"ק:

גמ' ראב"ש לטעמיה כו' לומר שזה גורם ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דראב"ש אית ליה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולא פליג עלייהו אלא בהך מלתא דזה גורם דא"כ לא הוי פלוגתא דראב"ש עם הת"ק מפורשת דהא ת"ק נמי קאמר האי לישנא מביא אדם תודתו בחג הסוכות אבל הך פלוגתא דנדרים ונדבות מפורשת דראב"ש סתמא קאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות דמשמע נמי בי"ט גופיה אבל ת"ק דקאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ע"כ בחוה"מ קאמר דהא קאמר ולא בעצרת וק"ל:

סלותי מסלתינן יש מפרשים ביקוע עצים מן התלוש. וא"ת אם כן אפילו ביום טוב לישתרו נדרים ונדבות דהא ביקוע עצים נמי שרי ביום טוב. וי"ל דלא התירו ביקוע אלא לאותו יום עצמו מה שאין כן בנדרים ונדבות דאין יכול לאוכלן לאותו יום. ולא נהיר. והנכון מה שפירש רש"י ז"ל דתולשין מן המחובר בחולו של מועד כדתנן קוצצין עצים במחובר לצורך המועד. והקשו בתוס' דהא איצטריך קרא למשרי נדרים ונדבות בחולו של המועד דגרסינן במסכת תמורה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם למד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. ולמה לי קרא דהשתא סלותי מסלתינן כו'. וי"ל דהתם חיובא קאמר להרבות בשר לשמחת הרגל והשתא קא משמע לן דאפילו יש לו חייב להקריב. ולא נהירא לי דהתנן קוצץ עצים במחובר לצורך המועד ודוקא לצורך המועד הא לאו הכי אסור. אלא נראה לי איפכא דהכא מיירי כשהן לצורך יום טוב והכא לרוחא דמילתא לא בעי לאיתויי קרא דהתרא דשרי נדרים ונדבות אפילו אינן לצורך יום טוב כן נראה לי.

אית ספרי דגרסי לא יאמר בחג המצות שבו פתח הכתוב לומר שזה ראשון. ור' אלעזר בר' שמעון אומר לא יאמר בחג הסוכות (כ)לומר שזה גורם. פירוש חג הסוכות גורם לעבור בבל תאחר שאפילו נדר לפני החג ועבר החג ולא הביא הרי הוא עובר. ולאו דוקא בחג המצות אלא הוא הדין לאידך ונקט חג המצות משום דקדים. ואידך תנא סבר שלכך פרטם לומר שזה שעומד בו הכתוב דהיינו חג הסכות גורם. ורש"י ז"ל גריס בכולהו לא יאמר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזה אחרון. ולהך גרסא אתי שפיר הא דר' אלעזר בר' שמעון דאמר דחג הסוכות גורם דעל הסוכות דאיירי תנא קמא דידיה קאי. אלא דקשיא קצת דכיון שאמר שלש פעמים היאך יזכיר חג המצות וחג השבועות ולא יזכיר חג הסוכות אם כן שלש פעמים אפסח ושבועות קאי.

פשיטא דבר שבחובה הוא פירוש ואף על גב דשלמי שמחה נמי הוי דבר שבחובה ואפילו הכי יוצא בתודה. שאני התם דלהכי כתיב קרא סתם ושמחת בחגך לרבות כל שלמים לשמחה וכדכתב בהר גריזים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכן פירש רש"י ז"ל.

אף על גב דפריש יש מפרשים שאמר על מנת שאצא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים. ואם כן הא דבעא ר' שמעון מר' יוחנן דכותה נמי בשאמר על מנת הוא. ולא נהיר דאילו אמר על מנת אף הנדר בטל שלא נדר אלא על מנת כן. והנכון דמיירי באומר ואצא בהדי חגיגה שלא (חלה) תלה הנדר בזה לגמרי והיינו עובדא דההוא גברא.

בגמרא והני תנאי כי הני תנאי ופרש"י והני תנאי דלקמן פליגי כי האי תנאי דלעיל בנדרים ונדבות עכ"ל. ונ"ל כוונתו בזה שהוצרך לפרש כן טפי מבשאר דוכתי כי האי לישנא דאיכא בש"ס טובא משום דהכא בשמעתין לא שייך לומר דהנך תנאי דברייתא דלעיל פליגי בפלוגתא דהנך תנאי דלקמן ממש דהא ודאי ליתא דהך הנך תנאי דלעיל לא פליגי אליבא דנפשייהו אלא אליבא דב"ש וב"ה דלרשב"א פלוגתא דב"ש וב"ה היא נמי בנדרים ונדבות ולאידך תנא דלעיל משמע ליה מדלא פליגי להדיא בנדרים ונדבות לאשמעינן כחן דב"ה דהוי כחא דהיתירא ע"כ דב"ה נמי מודו דאין קריבין משא"כ הנך תנאי דלקמן פליגי מסברא דנפשייהו ולא איירי בפלוגתא דב"ש וב"ה כלל ובלא"ה נמי אשכחן תנאי אחרינא בס"פ אלו קשרים דפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע היא לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה א"ש מיהא דהנך תנאי דלקמן פליגי בנדרים ונדבות ומסתמא תליא בפלוגתא דלעיל דלפ"ז כולהו תנאי דלקמן אליבא דב"ה פליגי כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אמנם בעיקר לשון הגמרא העליתי בישיבה דשפיר איצטריך לאסוקי והני תנאי כהני תנאי אע"ג דלא דמי והיינו משום דבהנך תנאי דלעיל לא סגי לשנויי למילתא דעולא דמדבריו משמע דלד"ה נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט היינו מדאורייתא מוחגותם כדפרישית משא"כ האי תנא דברייתא דמסיק אבל נדרים ונדבות לב"ה אין קריבין בי"ט הוי משמע לכאורה דלא הוי לב"ה אלא מדרבנן והיינו משום סמיכה דאיירי ברישא דלב"ש דחינן עיקר מצוה דתיכף לסמיכה משום איסור שבות ולב"ה לא דחינן כיון דעיקר מצותו בי"ט מקיימינן נמי מצוה דסמיכה תיכף לשחיטה ולא העמידו חכמים דבריהם דאיסור שבות במקום מצות עשה והיינו דוקא בקרבן שהוא חובת היום משא"כ בנדרים ונדבות מודו ב"ה דלכתחילה אין מביאין משום איסור שבות דסמיכה אבל מדאורייתא איכא למימר דלהאי תנא נמי לב"ה קריבין דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ובהכי הוי שפיר טובא לישנא דהא דלא נחלקו הוי דומיא דנחלקו בענין סמיכה ואם כן אכתי הוי תיובתא דעולא דלדידיה לא שייך הא מילתא דד"ה אין קריבין להא מילתא דפליגי בשלמים אלא אעולת ראיה הו"ל לאתויי הא מילתא דנדרים ונדבות דפליגי בעיקר הקרבה הא בנדרים ונדבות מודו ב"ה. לכך הוצרך לאתויי דהנך תנאי כהנך תנאי והיינו ברייתא דלקמן דהתם ודאי מדאורייתא איירי אף ע"ג דלמסקנא דקרא דבחג המצות לא איירי מאיסור הקרבה אלא לענין בל תאחר אפ"ה פשטא דלישנא דברייתא משמע דפלוגתא דנדרים ונדבות נמי משמע מדאורייתא דומיא דאין מביאין בחג המצות מפני חמץ דהוי דאורייתא ה"ה הא דאין מביאין בחג השבועות היינו נמי מדאורייתא וא"כ מסתמא פלוגתא דלעיל איירי נמי מדאורייתא דלא ליהוי ג' מחלוקות בדבר. ועוד יש לפרש דמהאי ברייתא דלעיל איכא למימר דהיינו מדרבנן משום שמא ישהה קרבנותיו כדלקמן ואכתי הוי תיובתא דעולא משא"כ ברייתא דלקמן ע"כ איירי מדאורייתא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דשלמים דיוצא משום שלמי שמחה מביאין בי"ט לכ"ע היכא שהביאן לשם שלמי שמחה וא"כ ע"כ מדאורייתא איירי דאיכא לפלוגי שפיר משא"כ אי הוי מדרבנן משום שמא ישהה א"כ כ"ש דיש לאסור טפי להביאן משום שלמי שמחה מה"ט גופא דשמא ישהה ועוד דא"כ בח"ה נמי ליתסר מה"ט גופא אע"כ דליתא לטעמא דשמא ישהה כנ"ל נכון:

שם רבי אליעזר ברבי שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה כו'. לכאורה היה נ"ל דמילי מילי קתני דעיקר מילתא דרשב"א למאי דס"ד השתא דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט היינו היכא שלא הביאן לשם שמחה משא"כ היכא שרוצה לצאת בהן ידי שמחה אף בחג השבועות נמי רשאי להביא כדמשמע בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"ב אלא דאחר העיון נ"ל דליתא לא מיבעיא לפירוש ר"י שם בד"ה עולות במועד דהא דאמרינן דיוצא אדם ידי חובתו בנדרים ונדבות לשם שמחה היינו דוקא כשהביאן לשם שמחה משא"כ היכא שהביאן לשם נדרו אין יוצא בהן ידי שמחה וכתב כן שם ליישב לישנא דשמעתין דמשמע דמילתא דפסיקא היא דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט א"כ כ"ש בקרבן תודה דמסתמא שוחטו לשם תודה דהא מביא עמו לחמי תודה ועוד דתודה נאכלת ליום א' ושלמי שמחה לשני ימים א"כ למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אין יכול להביא כלל קרבן תודה בחג השבועות אלא בח"ה דסוכות. אלא דאפילו לפי' רבינו אלחנן שם דלא נחית לסברת ר"י אלא דבכל ענין היכא שלא גמר עדיין חובת שמחה יכול להביא נדרים ונדבות בי"ט כיון שיוצא בהן ידי שמחה מ"מ נראה כוונתו ג"כ לענין שלמי נדבה שיכול להביאן לכתחילה ולשחטן כיון דאידי ואידי שלמים נינהו משא"כ בתודה נראה דרבינו אלחנן נמי מודה דלכתחילה אין להביאה ביו"ט אע"ג שרוצה לצאת בה ידי שמחה והיינו מהנך טעמי דפרישית. ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה דהיינו דוקא בחג הסוכות ובח"ה אבל בחג השבועות הוי מילתא דפסיקא דאין מביא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רבי שמעון אומר כו' כך משמע מפ"ה כו' וזה דוחק דהיכי משמע ממילתיה דנדרים ונדבות כו' עד סוף הדיבור ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל באריכות. אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דודאי עיקר מילתא דנדרים ונדבות אי קריבין בי"ט או בח"ה היינו לענין תודה דהוי מילתא דפסיקא דכיון שא"א להקריבו בחג המצות כלל כמו כן אין יכול להקריבו בשום ענין לשם חובת תודה בחג השבועות משא"כ בשאר נדרים ונדבות דשלמים לא הוי מילתא דפסיקא דזימנין דמקריבין בחג השבועות כגון לשם שלמי שמחה אם לא הקריב כבר כדי צורכו וכ"ש דמילתא דפשיטא היא שיכול להקריבו בכה"ג בח"ה אלא דאפ"ה ממילא ילפינן כיון דאין רשאין להקריב תודה כיון דלא שייך בשלמי שמחה א"כ מה"ט גופא שלמים נמי אין רשאי להקריב היכא שכבר שחט כל מה שצריך לשלמי שמחה וה"ה למאי דס"ד דאיירי לענין ח"ה ולפ"ז נתיישב נמי קושיא השלישית שהקשו על פרש"י דלמסקנא דאיירי לענין בל תאחר שפיר משכחת לה שיכול להקריב בחג השבועות עצמו והיינו בשלמי נדבה שיכול להקריבן לשם שלמי שמחה ושאר קרבנות כגון עולה ותודה יקריב קודם י"ט או אחר י"ט וכמו שאפרש עוד בסמוך בל' הגמרא ומה שהקשו בקושיא השניה ועוד דאם כן אמאי כתיב בחג השבועות כיון דלמאי דס"ד דאף בח"ה סוכות אין מקריב לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם דא"כ לפירושו נמי קשה להיפוך דלמאי דס"ד דאיירי אף בח"ה אם כן אמאי כתב רחמנא בחג המצות לא ליכתוב אלא בחג השבועות ובחג הסוכות לומר דמה שאינו קרב בחג השבועות אינו קרב בחג הסוכות והיינו כל נדרים ונדבות אם כן כ"ש דאין מקריבין תודה בחג הסוכות שהרי אינו קרב בחג השבועות אע"כ דעיקר קרא לא מייתר כלל אלא מהקישא הוא דיליף לה רבי שמעון וכמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל ולדעתי צ"ע ליישב דברי התוספות בזה ודוק היטב:

שם בגמרא מתקיף לה רבי זירא השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא וקשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי דמקרא מלא הוא אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ועולותיכם ומנחותיכם ונסכיכם ושלמיכם ואם כן אף לדברי האומר דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט עכ"פ צריך לאוקמי מיהא פשטא דקרא לענין ח"ה והכי איתא להדיא נמי בריש פ"ב דתמורה דכי אתא ר' דימי אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם ללמד דאף חובות נדרים ונדבות שאינן מחמת הרגל קריבין בח"ה ע"ש בגמרא דמצריך קראי טובא להכי. ונהי דלא קשיא לי נמי איפכא אסוגיא דהתם דכל הנך קראי ל"ל כיון דאפילו סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא אלא דבהא איכא למימר דעיקר קרא לקרבן חובה הוא דאתא שמחויב להקריבן דוקא בח"ה שבא ראשון דאע"ג דבלא"ה ילפינן לה במסכת ר"ה מובאת שמה והבאתם שמה מ"מ הו"א דאינו מחויב להביאן אלא מיד אחר הרגל דמיקרי נמי שפיר והבאתם שמה בביאה ראשונה קודם שמשכים והולך לו ועי"ל דעיקר קרא להנך דברים שהן חובה דלא שייך למילפינהו בק"ו מסלותי מסלתינן שהן לצורך המועד וה"ה לענין נדרים ונדבות דעולות אפשר דלא דמי לסלותי מסלתינן אלא דעיקר קושיא דר' זירא היינו דוקא לענין קרבן תודה דלא מיקרי קרבן חובה אלא כמו שלמי נדבה ונאכלין לבעלים א"כ שפיר קשיא ליה השתא סלותי מסלתינן כו'. אלא דקושיא הראשונה אכתי קשה דהו"ל לר' זירא לאקשויי מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם ויש ליישב דקושטא דמלתא קאמר רבי זירא דאפילו קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא איצטריך לנדרים ונדבות דשלמים ותודה דבלא"ה מסברא ילפינן לה דהשתא סלותי מסלתינן אלא עיקר קרא לשאר קרבנות אתא כדפרי' וכדמשמע שם בפ"ב דתמורה ועי"ל דמהאי קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לא פסיקא ליה לר' זירא לאקשויי אדרבי שמעון דאפשר דכיון דקרא לקבעו חובה הוא דאתא לענין עשה דרגל ראשון א"כ אפשר דהכי קאמר קרא דמלבד נדריכם ונדבותיכם צריך להקריב קודם שיגיע המועד דבכה"ג דרשינן נמי קרא דבחג המצות ובחג השבועות בירושלמי דפ"ק דראש השנה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ע"ש ובחידושינו בפ"ק דר"ה הארכתי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר כו' והיינו דקא אתא לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות כו' עכ"ל. והקשה הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובתו שאלה י"ג דמאי איריא עצה טובה דהא ודאי בלא"ה כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה כדקאמר רבא בפ"ק דר"ה וליכא מאן דפליג עליה בהא. ובאמת היא קושיא עצומה ואדרבה לדעתי אין קושיא זו על פרש"י לחוד דלכאורה פרש"י בזה מוכרח מלשון הגמרא גופא וכ"ש שכן נראה ג"כ מלשון התוספות שכתבו להדיא פירוש סיפא דאינו בא בחג הסוכות היינו אם לא ירצה שהרי הוא יכול להמתין עד סוכות של שנה הבאה וא"כ קשה יותר הא עובר בעשה. אמנם כן לפענ"ד יש ליישב ולפרש דהא דקאמר רבא בפ"ק דר"ה כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה והיינו בעשה דובאת שמה והבאתם שמה א"כ מצינן למימר דהיינו דוקא באפריש ולא אקריב דבהכי מוקמינן לקרא דובאת שמה והבאתם שמה בפ"ק דר"ה אבל אמר ולא אפריש דילפינן לה התם מעשה דמוצא שפתיך תשמור ועשית דהיינו מצות עשה א"כ איכא למימר דלא עבר ברגל ראשון דמהיכי תיתי אדרבה פשטא דקרא משמע דעשה דמוצא שפתיך היינו דומיא דלא תעשה דתשמור והיינו בג' רגלים דוקא וכן נראה להדיא ג"כ מלשון רש"י כאן שכתב כל מי שיש עליו תודה ולא כתב מי שיש לו קרבן תודה ולמאי דפרישית א"ש דביש לו קרבן תודה היינו אפריש ולא אקריב אין כאן עצה טובה אלא לכ"ע עובר בעשה דובאת שמה אלא דעיקר פלוגתייהו הכא היינו לענין מי שיש עליו תודה דהיינו אמר ולא אפריש כן נראה לי נכון ומוכרח ודו"ק:

רש"י ד"ה כי פליגי למיקם עליה בבל תאחר וכו' כלומר א"צ להביאה עיין טורי אבן ר"ה באבני שהם סד"ה כיון שעבר ובתשובת ח"צ סי' י"ב: