מסכת ביצה דף י״ז עמוד ב׳

ואי איתא דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קא מהדר נתני נמי הך תקנתא בהדי הך דמקנה קמחו:

תקנתא דהיתרא העשויה בהיתר:

שלא יערים לאחר שבשל לצורך. לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדרה בשר ואע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת:

ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט וקס"ד דהוא הדין לעבר ואפה:

שאני הערמה כו' לעולם עבר ואפה מותר והערמה אינה ראיה לכאן דשאני הערמה ממזיד דאיכא למימר אחמור בה רבנן בהערמה טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדים הימנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן:

הא מני דקתני אם הערים אסור:

חנניה היא דשמעינן ליה דמחמיר בעירובי תבשילין ואליבא דבית שמאי:

במזיד לא יאכל שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי' גבי עונג שבת:

ובלבד שלא יערים פרש"י בשתי קדרות שיאמר אני צריך להזמין אורחים או יבאו לי אורחים אבל בקדרה אחת מותר להערים ולהרבות דהא חזינן לעיל דאפי' מיום טוב לחברו שרי בכך. ואם תאמר מאי שנא מההיא דרב אדא דמערים ומלח גרמא גרמא וי"ל דשאני התם דהוי עבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת יום טוב התירו דאי לאו הכי חייש שמא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט אבל הכא מיירי בבשול דחמור וגם היה יכול לעשות תקנה על ידי עירובי תבשילין מבעוד יום:

על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שב"ש אומרים שני תבשילין ודג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וב"ה אומרים תבשיל אחד כלומר תבשיל אחד כי האי גוונא כגון דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין וקשה דלישנא לא משמע הכי לכך נראה לי דגרס אפכא. ב"ש אומרים תבשיל אחד פירוש דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובית הלל אומרים שני תבשילין פירוש דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין:

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה פירש רש"י ואליבא דבית הלל דקאמר תבשיל אחד ואר"ת דלאפיה צריך לערב: גם בפת ואינו יכול לאפות על ערוב תבשיל אחד דהא קיימא לן כרבי אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותיה לעיל בריש פרקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה לעיל מניח אדם ערוב תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו קאי אמאי דקאמר בית שמאי אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מבעוד יום וכו' וסברי דאפי' בשלשה תבשילין צריך שיהא לכל אחד ואחד כנגדו ועל זה קא מיירי ב"ה ואמרי דעל תבשיל אחד עושה בו כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אחד אבל פת לא היינו דווקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך פת ולא נהירא להר"ר יצחק חדא דמכל הני משמע דלא צריך אלא תבשיל אחד לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הש"ס לעיל דר' אליעזר לאו משום דהלכתא כותיה אלא אסמכתא בעלמא מייתי על עירובי תבשילין אלא אדרבה קיימא לן כרבי יהושע לגבי דרבי אליעזר משום דרבי אליעזר שמותי הוא ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך שני תבשילין פת ותבשיל וכן עמא דבר:

איבעיא להו זה שנאסר אם עבר ואפה מאי כלומר קנסינן ליה ומנעינן ליה לאכול מה שאפה אי לא.

ת"ש מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ולא אחרים אופין ומבשלין לו.

אבל מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור.

ודחה רב אשי ואמר אחמרו רבנן במערים טפי מבמזיד רב נחמן בר יצחק אמר הא מתני' לחנני' היא אליבא דב"ש. (דתנן) [דתניא] אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל כו' ובה"א מניח אדם עירובי תבשילין ועושה בו כל צרכו כלומר אופה ומבשל ומטמין את החמין. ואתינן למפשטא לבעיין מן המעשר בשבת במזיד לא יאכל כלומר הנה זה עבר ועישר וקתני לא יאכל ש"מ עבר ואפה נמי לא יאכל. ודחינן התם לענין שבת משום דאפשר ליה להתענג בפרי אחריני. וכן בענין המטביל כליו במזיד בשבת לא ישתמש בהן. ודחינן שאני התם דאית ליה כלי אחריני. אפשר לו לשאל כלים ולהשתמש בהן.

וכן המבשל בשבת במזיד לא יאכל הנה קנסינן ליה אם עבר ובישל ודחינן איסורא דשבת שאני: מתני' בש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל אחד ומודין ב"ש בדג וביצה שעליו שהן ב' תבשילין. אכלו או שאבד כו' מתני' דלא כי האי תנא דתניא אר"ש לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ב' תבשילין שצריך כו'.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל דאמר תבשיל אחד.

אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר הימנו כל שהוא סומך עליו לשבת. אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר. חל יום טוב להיות אחר השבת מטבילין כלים מלפני השבת ואדם בשבת. כלים דלאו בני סחיטה נינהו בשבת מאי טעמא דלא מטבילינן להו.

הכי גרסינן שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין. אבל במקצת הספרים כתוב בהפך שבית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד, ואף רש"י ז"ל נראה שכך גורס והוצרך לדחוק ולפרש שבית שמאי אומרים שני תבשילין אנו צריכין ואין אלו אלא כתבשיל אחד ובית הלל אומרים תבשיל אחד ובזה מספיק, וזה דחוק מאוד ואין הלשון הולמו.

אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (סי' שצ"ב) דעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל דהא אפליגו בה בית הלל ובית שמאי במתניתין בתבשיל אחד וב' תבשילין, [ו]בהא הוא דפליגו דבית שמאי סברי אחד לצלי ואחד לתבשילי קדרה ובית הלל סברי דכולהו בכלל בישול נינהו ובחד תבשיל סגי להו, אבל לאפות לכולי עלמא אינו אופה אלא על האפוי לפי שאין אפיה בכלל תבשיל וכדמשמע בפרק ב' דע"ז (לז, ב) גבי אלו דברים של עכו"ם אסורים, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד, והיינו דאמרינן בריש פרקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' מכאן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, דאלמא מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג בה וחנניא הוא דקא פליג ומוסיף אליבא דב"ש דבעי מעין כל דבר ודבר, ואף רבי שמעון ז"ל כן פסק שצריך פת ותבשיל. אבל מדברי הרי"ף ז"ל נראה שאינו צריך אלא תבשיל אחד לבד בין לאפות בין לבשל, שהוא ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא מתניתין כצורתה ודברי רבא לבד ולא הזכיר דברי ר' אלעזר. וכן נראים הדברים, חדא דאם איתא מאי טעמא שייריה במתניתין לעירוב פת דהוא עיקר דעיקר צורך היום לאפיה והא נקטי' בכל מקום וכדאמר רב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, אלא דאפשר לי לדחות דעל כרחך מתניתין לא איירי באפיה ולאו משום דאינו צריך אפיה, ותדע לך דהא [ל]בית שמאי לכאורה לכולי עלמא אין אופין אלא על האפוי וכדתניא את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ולכאורה רבי אלעזר לא כחנניא סבירא ליה דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין, דהא מדלא קאמר אלא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וסמיך ליה אקרא דכתיב ביה אפיה ובישול אלמא הני דוקא אבל חמין לא צריך, אלמא בית שמאי לכולהו תנאי אפוי בעי ואפילו הכי לא תני במתניתין אפוי, ואי אפשר לומר דב' תבשילין דקאמר חד מנייהו אפוי חדא דתבשילין קאמר ולא אפוי ועוד דהא תנן ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין, אלא על כרחך שיורי שייריה לאפוי, אלא אם תאמר דתלתא תנאי נינהו ואליבא דבית שמאי תנא דמתניתין סבר בב' תבשילין סגי ופת [לא] בעי ורבי אלעזר סבר פת נמי בעי וחנניא סבר כעין כל מין ומין בעי. ומכל מקום יש עוד להביא ראיה לדברי הרי"ף ז"ל מדאמר אביי (יז, א) לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, ולמאי אי משום אפיה בפת דוקא ולא בתבשיל ואי משום תבשיל פשיטא דהא אמרת דאפיה לא סגיא ליה בעירוב תבשיל ואף על גב דתבשיל עדיף דמלפת וכל שכן דתבשיל לא סגי בפת דלאו (ולא) ולא מלפת, ומיהא איכא לדחויי דפת אינו בכלל בישול אבל בישול ישנו יותר בכלל אפיה אלא שזה דחוק מאוד. ועוד מדתניא חנניא אומר בית שמאי אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל וגו' ובית הלל אומרים מניח אדם עירוב ועושה וכו', דאלמא (אין) [אף] לחנניא דמחמיר בעירוב טפי אפילו הכי בעירוב אחד סגי לבית הלל בין לאפוי בין למבושל. והא דתניא לעיל בריש פירקין את אשר תאפו וגו' מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי, התם רבי אליעזר גרסינן והוא ר"א בר פלוגתיה דרבי יהושע ושמותי ובשטת בית שמאי אמרה ובירושלמי תני לה בפלוגתא דרבי יהושע ורבי אליעזר, והא דמייתי לה לעיל לא משום אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מייתי לה אלא משום לאשמעינן דתנא סמכי לה אקרא דאת אשר תאפו וגו', ואף רבי יהושע מהתם מייתי לה ורבי יהושע בהדיא תני בה דאופין ומבשלין על המבושל דאמרינן התם (ירו' כאן ה"א) רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו וגו' ורבי יהושע אומר את אשר תאפו וגו', ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) עושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ואף רש"י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וכתב בה"ג שכתבו שצריך פת ותבשיל להחמיר על עצמן כתבו כן, ואין אנו נוהגין כן להחמיר לא למעשה ולא להלכה.

מתני' ואדם בשבת. ואף על גב דאמרינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) דאין גר טובל בשבת, (היינו) [שאני] התם משום דאיכא תיקון טפי דקא מפיק ליה מטומאת עכו"ם ומעייל ליה לטהרת ישראל ומעיקרא עכו"ם והשתא ישראל.

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן ואם תאמר אמאי נקט כלי אבן אפילו בכלי עץ טהור נמי, ואין לתרץ כדי שלא יחזרו המים ויטמאו את הכלים והוה ליה כמטביל כלי אגב מימיו, דהא ליתא משום דהוה ליה כלי שנטמא בולד הטומאה ומטבילין אותו אפילו ביום טוב וכדתניא לקמן, ומיהו למאן דמוקי לה בגמרא דהאי מתניתין כרבנן דרבי ומתניתין בשבת אתיא שפיר דאפילו כלי שנטמא בולד הטומאה אין מטבילין אותו בשבת, אבל למאן דמוקי לה כרבי ומתניתין ביום טוב קשיא. ושמא נאמר דלכתחלה אין מביאין את הכלי לידי טומאה ואפילו על ידי ולד הטומאה להטבילו ביום טוב.

ושוין שמשיקין את המים ואף על גב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה אלא אדם וכלים בלבד הכא במים עולה עולה להם טהרה על ידי השקה, וטעמא דמילתא דהויא לה זריעה. ומדקאמר משיקין משמע שאינו צריך שיהיו המים הטמאים מתערבים ממש במי המקוה אלא בהשקה בעלמא סגי להו, וכן בדין שאם לא כן למה להו למעבד השקה אי איכא מקוה דמים יפים לשקול מנייהו ואם מים שאינם יפים כי מתערבי לגמרי אפסדינהו, אלא ודאי בהשקה בעלמא סגי להו וטעמא משום זריעה כדאמרן. וכיון דטעמא משום זריעה איכא למשמע דהוא הדין לענין טבילה לטבול בתוכן בעודן בתוך הכלי שהוא משיקן לתוכו עלתה לו טבילה ואין כאן משום מים שאובים אלא הרי הן כאלו לא נשאבו (אלא) שאם רצה לטבול בתוך הכלי בתוך המקוה טובל ואינו נמנע משום מים שאובין, וכדאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב, א) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ותנן בפרק שביעי דמקואות (משנה ה) מטבילין בשידה תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנאד. ונראה לי עוד להביא ראיה מדתנן אבל לא מטבילין ומפרש בגמרא מטבילין בכלי אבן אבל לא מטבילין כלי אגב מימיו לטהרו, וביום טוב הוא דלא ומשום גזירה או משום [תיקון] כלי כדאיתא בגמרא הא לענין טהרת הכלי עלתה לו טבילה אפילו בהשקת המים לבד, ואם איתא היאך תעלה לו לכלי טבילה והלא אין מי המקוה באין לחללו של כלי ותוכו ודאי ביאת המים בעי אלא שהמים המושקין בתוך הכלי מעלין אותו, אלמא טהרו אפילו לטבול בהם בתוך הכלי עצמן. והא דתנן (מקואות פ"ז משנה ב) מקוה שיש בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן ביבמות פרק הערל (יבמות פב, ב) עד רובו, כבר העמידה ר"ת ז"ל במי פירות דבהכי מיירי במתניתין לעיל מיניה דההיא, אבל במים אפילו נתן סאה ונטלו אפילו כל היום כלו ואפילו לא נשארו שם מן הראשונים כלום כשר. וכן הא דאמרינן בריש מכות (ד, א) אמר רב יהודה חבית של מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, רש"י ורבנו תם וכן הריב"א ז"ל לא גרסי לה חבית של מים אלא חבית של יין. ומיהו קשה מדאמרינן בירושלמי במסכת יומא (פ"ג ה"ח) גבי ים שעשה שלמה היאך טובלין והלא כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים נקובים היו במוציא רמון, ומדקאמר במוציא רמון ולא קאמר בשפופרת הנוד דהיינו חבור למקוה משמע דלאפוקיה מתורת כלי קאמר דבעינן נקב כמוציא רמון. ויש לומר דמוציא רמון דקאמר משום דמעשה שהיה כך היה ולא משום לאכשורי הוא דעבדין הכי אלא כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע, וכן מסתברא דאי לאפוקי מתורת כלי רגלי כל השוורין למה בחד מינייהו סגי. והרב ר' אלחנן ז"ל [תירץ] דלכך הוצרך שם מוציא רמון ולאפוקי מתורת כלי, לפי שהמעין ההוא היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה כטובל בתוך כלי גמור ולפיכך הוצרכו לנקוב אותו במוציא רמון. ואכתי קשיא מדתנן במקואות פרק ג (משנה ג) בור שהוא מלא שאובים [ו]האמה הנכנסת לתוכו ויוצאת ממנו לעולם [הוא] בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין, ותנן נמי התם (שם פ"ה מ"א) מעין שהעבירו על גבי השוקת לעולם פסולו עד שיתחשב וגו', ותירצו בתוס' (ר"ש שם פ"ה מ"ב) דהתם כשלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתן לבור או לשוקת דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי להו לשאובים בהשקתן לטבול בו אדם שהרי לא היה במעין כדי לטבול בו אדם, ואף על פי שאמרו (פ"ה מ"א) המעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים, ואפילו לאחר שבטלו רביעית דמקוה (כדאיתא בנזיר לח, א) לגבי כלים דהעמיד[ו] מעין אדינא דאורייתא לטהר כלים בכל שהו אבל אדם אפילו מעין ארבעים סאה בעי וכדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה כב, א) ארעא חלחולי מחלחלא בעיא ארבעים סאה במקום אחד, ועוד דאמרינן במדרש (במדבר רבה פי"ח י"ז) יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא מ' סאה, ומי השלוח הוא מעין גיחון, ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא (עח, א) דכיון שהגיע לפתח בית דוד רוחצין בו זבין וזבות מכלל דמעיקרא לא אלמא שיעורא בעי.

גמרא גזרה שמא יעבירנו וכו'. והא דלא קאמר גזירה שמא יוציאנו (משום) [מרשות] היחיד לרשות הרבים משום דמרשות לרשות כיון דאיכא מחיצות לא שכיח דמשתלי.

מה שהתרנו שמבשל אדם לצורך יו"ט ואם הותיר הותיר לשבת דוקא שלא יערים אבל אם הערים אסור ואיזו הערמה אסורה כל שהיא בשתי קדרות וכבר בישל באחת בכל צרכו ליו"ט אבל בקדרה אחת מכניס בה בשר יותר ממה שאין צריך לו כמו שביארנו וכן הערמה אסורה אם אחר שאכל כל צרכו חוזר ואומר שעדין הוא צריך לאכול אא"כ לצורך קטנים שאדם רגיל להאכילם אף אחר אכילה ומה שאמרו בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יכול לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום בזו מתוך שהיא מסוכנת הוא גומר בלבו לאכול ממנה כזית:

מי שרצה לאכול את עירובו אחר שהתקין אוכל ואין בכך כלום אבל אם אכלו קודם שהתחיל בצרכי שבת נאסר ואם התחיל גומר כמו שביארנו במשנה ומ"מ אומר אני שאם זימן קמחו הואיל ואין כאן פסידא אינו גומר לא נאמרו הדברים אלא בהתחיל בעיסה שיש פסידא בעזיבתה וזהו שאמרו התחיל בעיסתו גומר:

מי שלא הניח עירוב ועבר ואפה אפילו במזיד מותר ואפילו היה יכול לאפות אצל אחרים שהרי בגמ' נשארה בספק וספק של סופרים לקולא ואין צריך לומר בשגג ואפה ואם הערים אסור כמו שביארנו שההערמה חמורה היא מן המזיד:

המעשר פירותיו בשבת אע"פ שיצא מידי טבל לא יאכל הוא בשבת ומ"מ אחרים מותרין לאכול ואין הדבר דומה למבשל בשבת לאסרו אף לאחרים שזה מדברי תורה וזה מדברי סופרים:

המטביל כליו בשבת במקוה שבחצר או במבוי במזיד לא ישתמש בהם באותה שבת ואפילו לא היו לו כלים אחרים ושאי אפשר לו בשאלה ואע"פ שתירצו בכאן דאית ליה כלים אחרים אי נמי דאפשר בשאלה כבר נדחית בתירוץ האחרת שאמרו עליה איסורא דשבת שאני:

המשנה השניה חל להיות אחר השבת בש"א מטבילין את הכל מלפני השבת בה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרה אבל מטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה אמר הר"ם כשהכלים הם טמאין אסור להטבילן ביו"ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשים בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו"ט וכשיהיה אדם טמא באחת הטמאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד ואמרם ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי' כי המים כשהן טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי שהן בו אותן המים הטמאים ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים ואלו היה נותן אותן המים בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא אותו הכלי באותן המים הטמאים שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביו"ט והוא אסור כמו שקדם בתחלת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביו"ט מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר הכלי והמים כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאין הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ואמרם מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורים משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהן בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילם טבילה שנית ביום טוב לפי שהם ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחרת מותר לו להטבילו אותה טבילה השניה ביום טוב והעקר בזאת הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אע"פ שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר עד שיטבול פעם שניה לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קדש יטבול לשם קדש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקדש הן המותרות לעשותן ביו"ט והתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה אם כן שיעור דברו כך אם טבל על גב גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גב בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:

אמר המאירי חל להיות אחר השבת וכו' הכונה לבאר בזמן שחל להיות יו"ט במוצאי שבת אימתי מטהרים עצמם וכליהם לצורך הרגל והוא שהדבר ידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל והיה דרכם לטבול מערב יו"ט שיעריבו שמשם בכניסת יו"ט ונמצאו נכנסין ליו"ט בטהרה ואין צריך לומר שהיו צריכין להטביל את כליהם להשתמש בהם ביו"ט וכשחל יו"ט באחד בשבת שנמצא ערב יו"ט בשבת אמרו בית שמאי שמטבילין את הכל מערב שבת כלומר אדם וכלים אבל לא בשבת שהטבלת כלים אסורה בשבת וביו"ט והוזכרו בגמרא הרבה טעמים לאיסורה ואחד מהם מפני שנראה כמתקן שהרי הכלי לא היה ראוי להשתמש בו ובהטבלה זו הוא ראוי לכך וטבילת אדם אסורה גם כן מגזרת הטבלת כלים ובית הלל מתירין בטבילת אדם בשבת שנראה כמיקר ואין כאן גזרה ואינו ממתין עד יו"ט עצמו שהרי צריך להעריב שמשו קודם הרגל הא בכלים מיהא מודה דוקא מערב שבת:

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם פי' ביו"ט אבל בשבת לא וכמו שהוזכרה בבריתא לדעת רב שהלכה כמותו וענין זה הוא שמי שהיו לו מים בכלי ונטמאו ואין לו מים טהורים להשתמש בהן נותנן בשבת בכלי אבן שאין לו שום טומאה ומכניס את הכלי במימיו במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים שבכלי למים שבמקוה וזו היא טהרתן ואע"פ שטומאת אוכלין ומשקין אין להם טהרה לא מתורת טבילה אנו באין על זה אלא מתורת זריעה כמו ויתבאר בשני של פסח ראשון שנמצאו אלו זרועים במקוה ובטלים על גב מים שבמקוה ואם רוצה להמתין השקה זו עד היו"ט רשאי שהרי אינה צריכה הערב השמש וזה שכתבנו במקוה מים מלוחים לאו דוקא אלא שאם היו יפים מה לו בצער הזה ישפוך הטמאות ויקח מאלו:

בד"ה על מה נחלקו כו' לכך נ"ל דגרסי' איפכא בש"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו כו' עכ"ל ולא ניחא להו כגירסת הספרים וכפירושם משום דא"כ הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומשמע להו דבהא לא פליג רשב"א אתנא דמתני' דודאי ב"ש לחומרא וב"ה לקולא דומיא דכל הני על מה נחלקו דמייתי פ"ק דלא פליג תנא דברייתא אתנא דמתני' למימר בהיפך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא וק"ל:

ואם הערים אסור פירוש וקא סלקא דעתיה שראוי להחמיר לאופה במזיד שהוא עושה במתכוין יותר ממערים.

חנניה היא ואליבא דבית שמאי פירש רש"י ז"ל דהוא מחמיר בענין עירוב ולפיכך אוסר במזיד או במערים. אבל לבית הלל דלמא לא קנסו לא במזיד ולא במערים. ואנן קיימא לן כר' אשי דבמערים מיהא אסור לו ולבני ביתו.

אלא אם כן היה לו חמין טמונים מערב יום טוב וא"ת והא לקמן משמע דהדלקת הנר מיום טוב לשבת בעי ערוב ואם כן לחנניה מה יעשה להדלקת הנר דדמי להדלקה. ועוד היאך לא הזכיר זה בכאן. וי"ל דבהבערה שהוא עושה לתבשיל נכנס הדלקת הנר.

אי נמי אפשר בשאלה פירוש אבל פת ותבשיל אין דרך להשאיל לפי שכל אחד הוצרך לשלו מן הסתם.

איסורא דשבת שאני וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה. וי"ל דסבירא ליה דאף על גב דהא דאורייתא והא דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא עשאוה חכמים כדי שלא ישתכח תורת עירוב.

הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל פסק ר"ת ז"ל דאפילו לבית הלל אם רצה לאפות את הפת בעי עירוב בפת ולא אמרינן במתניתין אליבא דבית הלל דסגי בתבשיל אחד אלא דוקא בשאינו רוצה לאפות את הפת ולא הוצרך אלא לבישול. ובבישול גרידא לא סגי לפת ותבשיל משום דפת ענין אחר הוא ואינו בכלל בישול וכדחזינא בע"ז שלא נאסר פתן של נכרים בכלל שלקותיהן ולא שלקותיהן בכלל פתם מכלל דתרי אנפי נינהו. והא דאמרינן לקמן לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא היינו למי שאינו צריך לאפות אלא לבשל דתבשיל בעי ולא סגי ליה בפת. אבל לאפות פת בעינן פת. ואצטריך משום דסלקא דעתך אמינא דליהוי בישול בכלל אפיה וליסגי אפילו לאפות את הפת קא משמע לן אבל פת לא משום דאינו רוצה לאפות הא לאו הכי בעינן פת ולא הוי בישול בכלל אפיה כן נראה לי. והעיקר דבישול בכלל אפיה ובתבשיל אחד סגי דהא בהדיא אמר ר' יהושע בירושלמי אופים ומבשלים על המבושל. וקרא דאת אשר תאפו אפו דמשמע דאין אופין אלא על האפוי דריש ליה הרוצה אפוי מתאפה לו כלומר מעשה נסים היו נעשים בו. דהא אין המקרא הזה לעירובי תבשילין אלא לאסמכתא בעלמא. וההיא דגזרת פתן ושלקותיהן של נכרים טעם אחד הוא שלא היו גוזרים אלא כפי הצריך לשעתן ומה ענין הוא לזה שאינו אלא להיכרא בעלמא וסגי אפילו בכזית. אבל הלכה למעשה טוב להחמיר ולערב בפת.

אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר פירש רש"י התחיל לתקנה ולאפותה על ידי עירוב ואבד יגמור את הכל עד כאן. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי דהא מדנקט התחיל משמע דבתחלת לישה סגי. ולענין בעיין דעבר ואפה לא איפשיטא ומסתברא דאזלינא לקולא דאיסורא דרבנן הוא ומותר וכן פסק הרמב"ם. ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות בית דין על מה שעשה. וכל שאפה ובשל ועשה כל צרכו אם רצה לאכול עירובו הרשות בידו.

מתניתין ושוין שמשיקים את המים פירוש מים טמאים ישקעם במים ויצופו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורים מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה שנטמאה וזרעה כדאיתא בפסח ראשון. ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ולמשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן. ותדע דאילו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה. וגזרת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם. וכיון דאינן טהורין מדין טבילה אלא מדין השקה שמעינן מינה שמטבילין כלים בתוך אותן מים טמאים בשעה שהן במקוה והרי הן כאלו מעורבים עם מי המקוה ונפקי מדין מים שאובין. אלא דקצת קשה דאמרינן בים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים. ופריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים. ופריק נקוב היה במוציא רמון כלומר ויצא מתורת כלי. ואמאי דהא מעורב לעין עיטם. ותירץ ר"ת דהתם דהוציאוהו מתורת הכלי הוי טעמא כדי שלא יטמאו הטמאים הנכנסים שם לטבול את הים במגע. אבל בעלמא סגי כשפופרת הנד או כקליפת השום. והרא"ה פירש דלא התירו בשפופרת הנד או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד. אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין ערוב להוציאן מידי שאיבה.

בגמרא מאי ש נא המבשל בשבת וכו' איסורא דשבת שאני ופרש"י בישול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא הלכך קנסוהו עכ"ל. ונראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה אמאי לא משני ה"נ כדלעיל דאית ליה אחריני אע"כ דקושטא דמלתא משני דבאיסור שבת שיש בו אב מלאכה קנסוהו אפילו בדלית ליה אחריני משא"כ במעשר ומטביל כליו אע"ג דאיסורי שבת נינהו אפ"ה כיון דמדרבנן נינהו לא קנסינן ליה אלא בדלית ליה אחריני כן נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל. אבל הרשב"א כתב בתשובה והביאו הב"י ומהרש"ל בחיבוריהם דהשתא דאתינן להכא דאיסורא דשבת שאני ואידחו להו פירוקי דלעיל דמוקי בדאית ליה אחריני אלא דבשבת לעולם אסור וביו"ט לעולם שרי ויש לי לדקדק ע"ז מסוגיא דלקמן דף כ"ד בעכו"ם שהביא דורון ויבואר שם בעז"ה:

בתוס' בד"ה אמר רבא וכו' ואומר ר"ת וכו' ולא נהירא להר"י וכו' ורבי יהושע פליג עליה בירושלמי וכו' ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו' וכן עמא דבר עכ"ל. וצריך לעמוד על תוכן הדבר מה ראו להחמיר כ"כ במלתא דרבנן והלא עיקר ראייתו של ר"ת אינו אלא מההיא דר"א וכיון שמצינו להדיא בירושלמי דר"י פליג פשיטא דהלכתא כוותי' וכ"ש דפשטא דתלמודא דידן משמע בפשיטות דבתבשיל לחוד סגי. ונלע"ד לכאורה ליישב למאי דפרישית לעיל דמאן דמצריך פת ותבשיל לאפייה ולבישול היינו לחוש לטעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפ"ז מצינן למימר דר"א ור"י בירושלמי נמי בהא פליגי ואזדו לטעמייהו דפליגי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) אי אמרינן הואיל ומשמע שם דפליגי ממילא בההיא דהואיל ומיקלעי אורחים לענין האופה מי'ט לחול וא"כ לר"א דאית ליה הואיל ומדאורייתא שרי לאפות מי"ט לחול תו לא מצי למימר דאסמכתא דע"ת בקרא דאת אשר תאפו היינו משום הכירא שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כ"ש לחול כיון דמי'ט לחול גופא שרי אע"כ דאסמכתא דקרא היינו כדי שיברור אלא דרבנן אסרו נמי בדיעבד מטעמא דכדי שיאמרו. לפ"ז מיהו לכתחילה צריך פת ותבשיל לחוש לטעמא דכדי שיברור מנה יפה משא"כ ר"י דלית ליה הואיל סבר דאסמכתא דוקא היינו כדי שיאמרו וליתא לטעמא דכדי שיברור כלל ומש"ה סגי בתבשיל לחוד וכיון דעיקר פלוגתא דהואיל איפסקא הלכתא בפ' אלו עוברין כר"א והכי קי"ל בהדיא כרבה דהאופה מיו"ט לחול שרי מדאורייתא משום הואיל ואם כן נראה דבהא נמי הלכתא כוותי' דאסמכתא דקרא היינו משום דכדי שיברור ויפה נהגו לחוש לכתחלה להצריך פת ותבשיל מה"ט דכדי שיברור כנ"ל ודו"ק:

במשנה חל להיות אחר השבת ב"ש אומרים כו' נראה דנקט בהאי לישנא לאשמעינן בלשון קצרה דב"ש אוסרים אפילו בי"ט וב"ה מתירין באדם אפילו בשבת ויתכן יותר לפי פרש"י דאע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל אפ"ה אסרי ב"ש אבל ליכא למימר דדוקא בכה"ג שרו ב"ה לטבול בשבת משום דלא העמידו דבריהם במקום עשה דרגל דמכולה סוגיא דשמעתין לקמן משמע בפשיטות דלב"ה אפי' בשבת דעלמא נמי שרי. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הש"ס בפשיטות א"ה אדם נמי ומאי קושיא דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל דנהי דלא קשיא לי בכה"ג דלמא הא דשרי באדם היינו משום דס"ל לב"ה טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בפרק המפלת דבהא מצינן למימר דפשיטא ליה להמקשה דמתני' איירי אפילו מטבילה שלא בזמנה דומיא דכלים דקתני מלפני השבת וא"כ באדם נמי אף שהיה יכול לטבול לפני שבת אפ"ה שרי בשבת ועוד דאי ס"ד דבטבילה בזמנה איירי ב"ש נמי הוי מודו דהא בהאי סוגיא דפרק המפלת דמסקינן לב"ש ולב"ה טבילה בזמנה מצוה וקתני לב"ש מטבילין אותה צ"ה טבילות והיינו ע"כ אפילו בשבת דאל"כ בצרי לה טבילות ע"ש. ואף שיש לחלק קצת דהתם כיון דאכתי אסורה מספק לא מיקרי מתקן מ"מ עיקר הסברא לא נדחה דמתני' מטבילה שלא בזמנה איירי. אבל לפרש"י דטבילה ברגל מצות עשה היא והיינו רבותא דמתני' א"כ מאי מקשה א"ה אדם נמי ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן וה"נ דכוותיה. אלא דקשיא לי מסוגיא דפסחים פרק אלו דברים דמקשה ר"ע לר"א הזאה תוכיח ואמרינן התם דהזאה דתרומה אותביה שהיא מצוה ואפ"ה אינה דוחה ומאי קושיא דלמא שאני הזאה דתרומה כיון דבשבת גופא עדיין אסור בתרומה עד לאורתא דהא טבול יום הוא וא"כ עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול הוא. אע"כ דלענין שבות לא שייך לחלק בכך ודוקא לענין מלאכה גמורה מפלגינן במנחות והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

אח"ז ראיתי בתוספות ס"פ שמונה שרצים דמקשו התם מאי מקשה הש"ס הכא א"ה אפילו אדם נמי דלמא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ומתרצין שם דפשיטא ליה לתלמודא דמשום מצוה אין להתיר טבילה דמיחזי כמתקן. ולפ"ז מיתרצא נמי קושיא דידי אלא שדבריהם צריכין ביאור בזה ואבאר לקמן בשיטת המקשה א"ה אפילו אדם נמי:

בגמ' דכ"ע כלי בשבת לא מ"ט הא דלא מקשה הכי בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) דקתני התם אין מטבילין את הכלים נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן תדע דקתני התם בהדי אין מעשרין ואין מערבין דבכולהו טעמא משום מתקן אלא דהכא קשיא ליה לתלמודא בטעמא דב"ה דסברי אדם בשבת א"כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא סליק אדעתיה דאדם נראה כמיקר וא"כ מקשה שפיר כלים מ"ט לא. והשתא א"ש נמי הא דמשני רבה ורב יוסף דטעמא דב"ה משום שמא יעבירנו או משום סחיטה ואם נאמר דלית להו טעמא דמתקן א"כ תיקשה לדידהו מ"ט דב"ש דאסרי אפי' באדם הא לא שייכי הנך טעמי. אע"כ דהוו ידעי שפיר טעמא דמתקן לב"ש אבל לב"ה קבעו למימר דלית ליה טעמא דמתקן מדשרי באדם כן נ"ל ועיין בסמוך:

רש"י ד"ה ואם הערים ואי משום טרחא. משמע דליכא שום איסור רק טרחא וקשה לי הא אף שאין עיבוד באוכלין מ"מ מדרבנן אסור כדאיתא בסוגיא דשבת וכדהוכיח הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת:

וְאִם רָצָה לֶאֱכֹל אֶת עֵרוּבוֹ רְשָּׁאִי הקשה הצל"ח ז"ל פשיטא ולמאי אצטריך תנא לפרש זה? עיין שם. ונראה לי בס"ד שלא נאמר אינו רשאי לאכול העירוב עד חשיכה משום שמא יזדמן לו איזה צורך בישול וכיוצא אחר שאכל העירוב ועדיין יום ויבשל שיאמר מי לא בשלנו יום זה לצורך שבת גם זה נעשה ולהכי קא משמע לן דלא גזרינן משום הכי דכל גזירה שלא גזרו חז"ל לא גזרינן מדעתינו.